נורייב שלי וסיפורים נוספים

החתול מווילה זילברשטיין

שער המתכת המגולף של ווילה זילברשטיין היה תמיד נעול. הווילה נבנתה בסמוך לימי מלחמת השחרור. באותם ימים טרם ניטעו עצי השדרה וסביב תיאטרון הבימה, שבנייתו הסתיימה כשנתיים קודם לכן, היו גינות הירק של בתי הספר בעיר. בתחילה היה על הבאים לווילה להזדהות באמצעות טלפון פנימי. הקווים הותקנו עם חיבור לשתי הקומות בנפרד. טכנולוגיות מתקדמות של מצלמה לא היו באותה עת, אולם ילדים וסקרנים אהבו לצלצל בפעמון ולהסתלק. יושבי הבית נאלצו לוותר על השימוש בטלפונים אלה וחוט הטלפון המנותק בדירה שבקומת הקרקע היה חסר שימוש, עד שהחל החתול לשחק בו.

חתול בווילה זילברשטיין היה דבר שנשמע הזוי לחלוטין. הן לא ייתכן להשכין חיית מחמד בתוך הבית הגדוש חפצי

אמנות ששטיחים ריפדו את רצפת השיש שלו מיד מהכניסה הראשית. אולם הדבר הבלתי צפוי קרה, כאשר זוג צעיר החל את חייו המשותפים בדירה שבקומת הקרקע.

החתול אמנם לא היה זן פרסי גזעי, אבל הוא הגיע מבית טוב והיה פיקח. האם שמעתם אי פעם על חתול שיודע קרוא וכתוב? ועוד בשש או אפילו שבע שפות? אם לא שמעתם, אערוך לכם הכרה עם טילי שורש. ואם אתם רוצים להתווכח אפנה אתכם למי שנתן לו את שמו, ומייחס לו עד היום תכונות אלה. מדובר באישי וחברי לחיים שחרט בסמל המשפחה שלנו את האִמרה: ״סיפור יפה עדיף מהאמת״.

טילי הוא יצור שהיו לו חיים אמיתיים. הוא נולד לחתולה שקיבלה את מזונה מגברת שרשבסקי, השכנה של דודה ברכה. מנוחה שרשבסקי גרה בקומת הקרקע בשיכון עובדים בתל אביב. היא פרשה כנפיה על חתולי השכונה. ממטבחה של גברת שרשבסקי בקעו ריחות מגרים. דירתה, כדירת דודה ברכה, הייתה גדושה בצאצאים בעלי תיאבון. מהַשְׁרַשְׁכַּף ואצבעות התרנגולות ומגרונותיהן היא הכינה מרקים מזינים ואת העצמות חילקה לחתולים, שהיו אהבתה הגדולה. את השוקיים הגישו לסעודות בשבתות ובחגים. כיום אין רואים את חלקי הרגליים ההם באטליזים ובמדורי הבשר במרכולים. אבל אז היו מאכל תאווה לחתולים. הם השיבו תודתם ב’מיאו’ ובברק פרווה מלווה בנינוחות שבעה ושלווה. מנוחה לא הרשתה לילדיה ולילדי השכונה להתעלל ביצורים שגדשו את הגינה. בין אם היה זה צב מזדמן, קיפוד, ציפורי השיר וודאי שלא בחתולים.

היינו אותו זוג צעיר, שגר בבית ההורים ליד תיאטרון הבימה. בשנות הששים של המאה שעברה וככלה צעירה, החופש שלי בווילה זילברשטיין היה מוגבל. שדרות בן־ציון היו כבר אז נטועות בעצי פיקוס מגודלים. ציפורים שכנו בעצים ואוטובוסים הרעישו ומילאו בפיח את האוויר. אבל הזמנים היו אחרים. למזלי היה בית ההורים צמוד קרקע ולא בית דירות. מצדו האחורי הייתה חצר מוזנחת, בה אהבתי לשוטט. בחזיתו התנוססה מדשאה מכוסחת מוקפת עצים נישאים. עץ המגנוליה גדולת הפרחים גדל בגינה. במעבדות הבוטניקה באוניברסיטת תל אביב שמחו להשתמש בפריחתו. דירתנו הקטנה, שאפשרה לנו פרטיות, הייתה במפלס הגינה. ההורים גרו בקומה העליונה. דירתם הענקית הייתה גדושה בתמונות, פסלים, שטיחים, רהיטים כבדים יפהפיים וכלי בדולח וכסף לעיטור השולחן.

לי, שבאתי מהמושבה, קשה היה להסתגל לעיר הגדולה ולמשמעת הנוקשה של חיי הבורגנות, מנותקת מבעלי חיים ומאורח החיים החופשי שהייתי רגילה לו. בחצר שבה גרתי במושבה, בטרם נישואיי, היו פרדים ועזים, תרנגולות ויונים, סוסה אצילה וכן כלבת זאב גזעית. לכן אימוצו של חתול גרם לי שעות של קורת רוח. הוא הובא בידי בעלי הטרי כשהחלמתי ממחלה והיה עליי לשהות במיטה. הרעיון להביאו לדירתנו, כדי לשמח אותי, היה רעיון נפלא. טילי אהב את חמימות המיטה ונהיינו חברים טובים בזמן קצר. הוא ליקק את החלב, שהגשנו לו בפנכה שטוחה, בלשונו האדמומית המחוספסת. את צרכיו עשה בארגזון החול שהונח על פיסת בד, לבל ילכלך את רצפת המרפסת הסגורה ששימשה לו ללינה. הניקיון בממלכתנו הקטנה היה חובה קדושה. משימה מחייבת לכלה צעירה וחדשה. החתול שלנו נהג כדרכם של חתולים, הידועים כמקפידים בענייני ניקיון.

לאחר ימים אחדים הבנתי שהכנסתו של החתלתול למארג חיינו באה לא רק לצורך החלמתי במצב רוח טוב. בעלי הצעיר היה כרוך אחר החיה הרכה. בשובו הביתה, לאחר יום עבודה, היה מכניס אותו לחדר האמבטיה בעודו מתקלח. כשקרא את העיתון הניח את טילי על ברכיו והחתול שלח עיניו באותיות הקטנות, מתכרבל בחיקו. לפעמים הקריא לו קטע שהרשים אותו במיוחד, כמי שחושב שאכן החיה הקטנה מבינה את הנקרא והנאמר. הוא נתן לחתלתול את שמו טילי שהוא קיצור של אינטליגנט ואת שם המשפחה שרשבסקי קיצר ועִברת לשורש. טילי אהב לשחק בעיתונים. הוא העדיף, כמו בעלי, את שבועון ‘העולם הזה’ הגדוש בתמונות. התעניינותו בעיתונים ובחוט הטלפון שבכניסה הצדיקו את שמו. הייתה זו חיית המחמד הראשונה של בן זוגי והוא נמרח עליה מרוב אהבה.

טילי היה מנומר. היו בו כתמים של לובן וכתמים של אפור

עננים, שהתערבבו אלה באלה. קשה היה לדעת אם האפורים הם על רקע הלבן או ההפך. פניו החמודות היו כמעט לבנות, אוזניו אפורות והאפור שגלש על מצחו ִאִפשר לכתם של לובן להסתמן בתוכו, עד שנראה כמעט ככוכב. זנבו האפור היה דמוי סנאי ופרוותו הרכה הייתה נעימה לליטוף. לעתים היה מנסה לשרוט בציפורניו ובשיניו הקטנות. באותה עת טרם חיסנו את חיות המחמד ולא היינו מודעים לצורך הזה. הניסיונות הללו של טילי נראו לנו חביבים. במחשבה לאחור, היות שהיה סגור בבית, לא יכול היה להוות מקור למחלות.

אחותו הקטנה של בעלי החלה לבקר אותנו בקביעות מיד עם שובה מבית הספר התיכון, לפני שעלתה לדירת ההורים. שגרת חייה כללה לימודים בבקרים, הכנת שיעורים משעות אחר הצהריים ועד הערב, ונגינה בפסנתר שחייבה תרגול מרובה. היא חזרה מהגימנסיה בפנים אבלות כי לא התאים לה להביא חברים. שגרת הבית הייתה שונה לחלוטין מהבתים המשותפים שבהם נהגו בני כיתתה לעבור מדירה לדירה ולאכול אלו אצל אלו. חבריה הכינו יחדיו שיעורים והלכו יחד לתנועה. היא גודלה במשמעת קפדנית ונדרשה להישגים גבוהים. משהגיעה לביתה ידעה שתמצא אם עייפה שעול הווילה הגדולה הכביד עליה. האם טרחה במטבח ויחד עם עוזרת קבועה דאגה להברקת הבית. אלא שמפאת גודלו, ריבוי שכיות החמדה שבו, וחובות האירוח, חייב משק הבית צוות עובדים גדול יותר. דבר שלא הובן באותה עת. ההפסקה שהייתה לנערה בין הלימודים לבין הכנת השיעורים העלתה חיוך על פניה הרציניות. היא וטילי השתעשעו במרחבי דירתנו הקטנה. גיסתי טיפחה עם החתול יחסי חברות. הרגל זה היה טוב עבור שניהם, בעיקר כשנעלמתי לצורך לימודי הביולוגיה שלי. זו הייתה דרך טובה להפגת בדידותו של טילי ולצרכיה של גיסתי להרפיה. חלק מהזמן בילתה הנערה בארוחות וביקורים משפחתיים. היא גם עזרה, כמו כולנו, בהגשה ופינוי השולחן הגדול, שהמה מהמבקרים שזכו. הם שיבחו את המאכלים והמאפים של חמותי.

גם טילי זכה לטעום משאריות הכבד הקצוץ והדגים הממולאים ששמם יצא למרחוק. אהבנו להתבונן בסעודותיו ובשעשועיו. כשהיה מצליח להתרומם על רגליו האחוריות, למשוך אליו את חוט הטלפון ולטלטלו בגפיו הקדמיות, שמעו קירות הבית פרצי צחוק. היה גם כדור ששימש לו למשחק וכן גלגל חוטי צמר שהיה פותח ומושך ממנו, כשאנחנו חוזרים ומגלגלים והוא חוזר ופורם.

אלא שחמי היה אדם רציני, ששאף שצאצאיו יגיעו להישגים וטען שאפילו אצלם בכפר, בפולין, לא הניחו לו לשחק עם החיות על מנת שיתרכז בלימודיו. האמת היא שידע את התנ״ך כמעט בעל־פה, והתפילות היו שגורות על פיו. נושא החתלתול, והפרעתו ללימוד ולקריאה, הפך להיות הנושא המרכזי בארוחות השבת. חמי אסר על גיסתי לבוא ולשחק עם החתול. הוא נהג לומר ״נער וי אַכָּץ״ שפירושו טיפש כמו חתול. אביו של בעלי היה אדם חרוץ ונדיב שלמרות חוש ההומור שלו היה קפדן להחריד. כך הפסדתי את ביקוריה המרנינים של גיסתי והיא נידונה לשגרת מטלות אינסופית, דבר שליווה אותה למשך כל חייה.

לאחר מכן נותר טילי בדירה בגפו, למשך כל שעות היום ולעתים גם בערבים. הוא היה עדיין גור קטן. קולות ה’מיאו’ שהשמיע נהיו עצובים, הם דמו יותר לבכי תינוקות מאשר לקולות חתלתולים. הוא הקפיד פחות ופחות על סירוק פרוותו. נדמה שהוא שולח בנו מבטי תוכחה. לא העזתי לשחרר אותו בחצר, אליה הגיעו לעתים חתולים משוטטים. חששתי פן יקפוץ אל הרחוב ויידרס על ידי המכוניות הממהרות. לו ניתן היה ליצור שטח מגודר עבורו היינו מחזיקים בו. הפחד שמא יידרס בשל חוסר תשומת לב הציק לנו. דלת דירתנו נפתחה למרחב משותף לנו ולהורים. זוהי מבואה הדורה המובילה דרך מדרגות שיש ומעקות מגולפים שהנם בשימור חמור עד היום. המדרגות היו מכוסות בשטיח, שחוזק במוטות נחושת מעל השיש. הן הובילו עד לגג ששימש לאירועים. לא יכולנו לקחת את טילי לגג הענק ולהשאירו שם. חששנו שמא ישתחרר, בפתיחת דלת כלשהי, ואז יוכל לחמוק החוצה, כשאנחנו בלימודים ובעבודה. מהדלת הראשית מובילות מדרגות אל הרחוב ושער הברונזה לא יכול היה לעצור בעדו.

העדפנו להחזירו לקהילה שממנה צמח. כך חזר טילי שורש, שקצת גדל בינתיים, לגברת שרשבסקי ששמחה מאוד. ״הוא מאולף ואיזה שם יפה יש לו״ קראה והוא הפך להיות חביבה. היה זה החתול היחיד שהיה דייר בביתה. טילי נכנס ויצא בחופשיות מדירתה לחצר. הוא הפך לחתול בוגר, שהצליח להביס את מתחריו הנלחמים על חברתן של הנקבות. כך העמיד צאצאים רבים לבנים־אפרפרים כמותו.

טילי שורש הוא דמות מפתח בהבנת החיבה העמוקה שמשפחתנו רוחשת לחתולים. יש לנו מהם אין ספור זיכרונות.

מובן שחתולים, כבני האדם, אינם יכולים לנבא את הנולד, אפילו כשהם יודעי קרוא וכתוב. טילי שורש לא יכול היה לדעת שנוכחותו מתחילה את המסורת שלנו של אימוץ חתולים. כלבים היו לנו והם באו והלכו. מובן שקיבלו שמות ושיש סביבם סיפורים. אולם החתולים הם אלה שאיננו יכולים לעמוד נגדם ואיננו מוותרים עליהם.

סאגת החתולים הג’ינג’ים במשפחתנו החלה בימי מלחמת ששת הימים. לאחר שלא יכולתי לעמוד בפני תחנוניהם של הילדים כשאביהם היה מגויס, זכו הילדים לחתולים אדמונים. עד היום יש לנו את ג’ינג’י מלך שהוא כבר בן חמש עשרה שנה. הוא בטוח שבנוסף להיותו חתול, הוא צאצא שלנו. קוראים לזה החתמה. הוא מוחתם עלינו. קיבלנו אותו כשהיה תינוק, האכלנו אותו מבקבוק כשהיה קטן, ולקחנו אותו לבית הקיט בצפת על מנת שלא יישאר לבד. באותה עת ילדינו כבר עזבו את הקן. נותרנו יחדיו. בדיוק כמו בימים של טילי שורש כשהיינו זוג צעיר.

כיום ציפורי השיר מתמעטות וחיות הבר נעלמות. אך ניתן לפחות להתבונן בחתולי הפרא בצלע הגבעה שבה אנו מתגוררים. יש בהם אפורים ומנומרים, ואפילו אחד שפרוותו משלבת לובן עם כתמים אדמדמים ופה ושם כתם אפור. מעין שילוב של טילי שורש וג’ינג’י שלנו. הם באים לאכול משאריותיו של ג’ינג’י שהזדקן. צרכיו מועטים ובת זוגו כבר עזבה את עולמנו, לטובת העולם הבא של החתולים. נוכחותם וזלילתם מצלחתו אינם מפריעים למנוחתו.

החתולים המבקרים מעלים רבדים נוספים. את זיכרון מנוחה שרשבסקי וחתוליה, את תעלולי טילי שורש, ואת ימינו הראשונים בווילה בשדרות בן־ציון 25 בתל אביב, ‘הווילה הלבנה’.