גן השושנים (גוֹליסטן) של סעדי

הקדמה¹

גוליסטן — גן הפרחים או גן השושנים — היא, ככל הנראה, יצירת הפרוזה המשפיעה ביותר במסורת הפרסית, שאותה השלים בשנת 1258 מושרף אל דין מוסלי, המכונה שייח' סעדי משיראז. היצירה הוקדשה לשליטים בשיראז בני תקופתו ולדרווישים היקרים לליבו.
הגוליסטן נכתבה כפרוזה במגוון צורות ומשקלים. היא קובצה תחת שמונה פרקים, ואלו הם: על האתיקה של מלכים, על האתיקה של דרווישים, על מעלותיה של הסתפקות במועט, על יתרונות השתיקה, על אהבה ונעורים, על אפיסת הכוחות והזקנה, על השפעת החינוך, עצות לחיים.
בספר מספר סעדי בסגנונו המיוחד על הנסיבות שהניעו אותו לכתוב את גוליסטן. הוא מספר על ההכרה הפנימית שאליה הגיע לאחר לילה אחד שבו הרהר כיצד בזבז את חייו לשווא. לאחריו, החליט לפרוש מחברת בני אדם ולהשמיד את כל הדברים ההזויים שכתב — כך עשה, ונדר לשתיקה לשארית חייו. אך חבר ותיק שבא לבקרו כעס מאוד על התנהגותו זו שלא הייתה חברותית. החבר התעקש שהתנהגות זו סותרת את ההגינות ואת ההיגיון, שאין זה נכון כי חרבו של עלי² תישאר בנדן או שלשונו של סעדי תידום בפיו. בהיעדר הרצון להתעמת עם חברו הכועס, נמסה נחישותו של סעדי, ויחד הם יצאו ממקום התבודדותו אל החמימות של אמצע עונת האביב. באותו ערב פגש סעדי בגן חבר אחר, היכן שלנו שניהם. בבוקר המוחרת, כשהתכוננו לחזור לעיר, החל ידיד זה לאסוף עלי כותרת של ורדים כדי לקחתם עימו למזכרת. סעדי העיר לו כי דברים ארעיים אינם אובייקטים מתאימים להיקשר אליהם בקשר של חיבה. סעדי הבטיח, במקום זאת, לחבר ספר ורוד שעלעליו לעולם לא יפלו חלל לידי עריצוּת רוחות הסתיו.
ככל הנראה, סעדי היה כבן חמישים כשכתב את הגוליסטן. הוא הרבָּה להציג את האנקדוטות כהתרחשויות שראה או שמע עליהן במהלך מסעותיו, אך חוקרים אומרים כי יש לראות בסעדי המופיע בגוליסטן כפרסונה פואטית, ולאו דווקא כדמות ממשית שנכחה באירועים שאכן קרו במציאות.
הקשר של סעדי למסורת הסוּפית, כפי שאפשר להתרשם מכתיבתו, היה רופף ובלתי פורמלי וככל הנראה הוא לא שמר על כל עקרונותיה ומנהגיה. שבירת נדר השתיקה שלו כדי לחבר את הגוליסטן מרמזת אולי על כך שמעולם לא השלים את כל ההדרכות כחלק מתהליך החניכה למסדר הסופי.
גוליסטן תורגמה לשפות רבות. בין היתר, הפיקה טורקיה העות'מאנית לפחות שבעה תרגומים לטורקית של היצירה, אשר שמרה על הפופולריות שלה גם תחת הרפובליקה הטורקית, כאשר משרד התרבות תמך בתרגומה לטורקית מודרנית.
ההיסטוריה של התרגום לאנגלית מתחילה בתרגומו של סטיבן סוליבן (1774), ואחריו תרגמו את היצירה פרנסיס גלדווין (1806) וג'יימס רוס (1823). בשנת 1843 קרא ראלף וולדו אמרסון את התרגום לאנגלית של הגוליסטן, וכתב הקדמה למהדורה האמריקאית של תרגומו של גלדווין, שיצאה לאור בבוסטון בשנת 1865, ובה הציג אמרסון את היצירה כאחד מספרי הקודש בעולם. מהדורה זו, בוסטון 1865, היא המקור לתרגום לעברית.
אבו מוחמד מוסרף אל דין מוסלי, שייח סעדי שיראזי
משורר וסופר פרוזה פרסי, נולד בשיראז בשנת 1210 ונפטר בשיראז בשנת 1291 או 1292. מוכר כאחד מגדולי המשוררים של המסורת הספרותית הפרסית הקלסית.
מעט ידוע בוודאות מוחלטת על חייו של סעדי. אף בהתייחסויות המוקדמות אליו, הנמצאות במקורות חיצוניים, קיימת שונות בין פרטים חשובים. למרות העובדה שכתביו של סעדי עצמו, בייחוד הבוסתן והגוליסטן, מכילים זיכרונות רבים, כביכול אוטוביוגרפיים, חלק נכבד מהם אינם סבירים מבחינה היסטורית, וככל הנראה בדיוניים או נוצקו בגוף ראשון כדי ליצור אפקט רטורי.
שני התאריכים המהימנים ביותר בביוגרפיה של סעדי הם תאריכי השלמת שתי יצירותיו הידועות ביותר, הבוסתן והגוליסטן. הבוסתן הושלם בסוף שנת 1257, עם חזרתו של סעדי לשיראז לאחר היעדרות ממושכת. הגוליסטן הושלם שנה לאחר מכן, בשנת 1258.
סעדי בילה את העשורים האחרונים לחייו בשיראז. למרות זאת, התפשטו השירה והמוניטין שלו ברחבי העולם דובר הפרסית, ואף הגיעו למקומות שככל הנראה מעולם לא ביקר בהם בעצמו. בהודו בסוף המאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14, השאירה שירתו, בייחוד הלירית, רושם משמעותי על שני המשוררים הדגולים של דלהי Amir Khusrau ו-Hasan Sijzi. יצירותיו של סעדי הן מדריך לא אמין לביוגרפיה שלו. עם זאת, הביוגרפיה שלו, לפחות בקווי המתאר הכלליים שלה, עשויה לספר לנו משהו על יצירותיו ועל תפיסת העולם שהשפיעה עליהן. סעדי חי במאה שהייתה מלאת אירועים ומן הטראומטיות ביותר בהיסטוריה של אסיה והמזרח התיכון. ההתפשטות וההתגבשות של הכוח המונגולי התאפיינו בהרס של מרכזי תרבות וציוויליזציה ישנים, בתהפוכות המוסדות הפוליטיים המבוססים ובהגירה המונית של אוכלוסיות. הישרדות גרידא דרשה מזל, שנינות, נחישות והבנה מעשית. סעדי התמודד עם אתגרים אלו בתנועה מיומנת ומתמדת. בשנותיו הראשונות, תנועה זו הייתה פיזית; כחוקר נודד וכמשורר מוערך יותר ויותר שליטתו בשפה ובתרבות האוריינית אפשרה לו לנוע ממקום למקום, והוא נכנס ויצא ממסגדים, משווקים ומארמונות. הוא שמר על ניידות חברתית גם לאחר שהשתקע בשיראז. מיצירותיו עולה כי נמצא בקשר שוטף עם חוגי השלטון בעיר, אך ככל הנראה מעולם לא הצטרף במעמד רשמי לחצר השלטון, וקרוב לוודאי גר בסביבה סופית ענייה, למרות השפעתו, מעמדו ונגישותו לעשירים. נסיבות אלה מסייעות להסביר את ההיקף ואת גיוונו של העולם המתואר ביצירתו, החל מאחוזות האליטה ועד לחיי הרחוב של העניים. האירוניה, ההומור וצדקת המשפט הנמצאים לעיתים קרובות בכתביו, נובעים מיכולתו לשמור על נקודות מבט שונות המודעות לטעויותיו. יחס זה מתבסס, בכל זאת, על מחויבות לערכי ליבה מסוימים: דאגה לסבלם של אחרים (בייחוד כלפי מי שאינם בעלי ייחוס), מודעות לשבריריות החיים ואמונה בחשבון מוסרי בחיים האלה ובחיי העולם הבא. דאגתו של סעדי לרווחה חברתית חייבה עיסוק בבעלי עוצמה פוליטית, אך גם זהירות מדודה ונכונות להתאים את העיקרון למצב הספציפי הנדון. באופן דומה, מכירות יצירותיו בצורך בסמכות דתית, אך גם בצביעות ובצדקנות הנלוות לה לעיתים קרובות. למרות התקופות הקשות שבהן חי המחבר, יצירותיו של סעדי משדרות שמחה וחיוניות שכמו צומחות מהיותו מיומן מאוד בשתי היכולות ההופכות אותנו אנושיים: אהבה ושפה. יצירותיו חוגגות את האהבה על צורותיה הרבות — סולידריות חברתית, חברות, תשוקת האהבה ומסירות דתית — והן עושות זאת בשפה המתענגת על מלוא יכולות המדיום הלשוני, הנעה בין איזון מכובד ותמציתי של פתגמים למשחקי מילים ולשימוש יתר, שלעיתים צורם.
פרנסיס גלדווין
Francis Gladwin היה מתרגם פורה לאנגלית של ספרות פרסית. הוא שירת בצבא בנגל ומאוחר יותר, הודות ליכולתו הלשונית המרשימה, הפך בשנת 1800 אחד משלושת הפרופסורים לפרסית בקולג' פורט ויליאם שבכלכותה, כבר בשנת הקמתו. הוא היה חבר מייסד של החברה האסיאתית של בנגל, ואת יצירותיו ואת תרגומיו המלומדים ביצע בחסותו של וורן הייסטינגס. הוא נפטר בערך בשנת 1813.
גלדווין היה מתרגם מוכשר בעל דיקציה אלגנטית ומדויקת. תרגומיו לוו בטקסט הפרסי המקורי. בתרגומו המלא לגוליסטן של סעדי, The Gûlistân of Sady, שתורגם בכלכותה בשנת 1806 כפרוזה ברורה ואחידה (אין הבחנה בין קטעי השירה לקטעי הפרוזה שלו), מצליח גלדווין להעביר הרבה מן הרטוריקה של המקור. הוא הודפס מחדש כ-The Gûlistân או גן הוורדים בלונדון, בשנת 1808. המהדורה של בוסטון שיצאה לאור בשנת 1865 כוללת חיבור על סעדי מאת ג'יימס רוס והקדמה מאת ראלף וולדו אמרסון.
על המהדורה בעברית
כאמור, המקור לתרגום לעברית היא המהדורה באנגלית שיצאה לאור בבוסטון בשנת 1865, כהדפסה חוזרת של תרגומו של פרנסיס גלדווין משנת 1806. במהדורה משנת 1865 יש שלוש הקדמות — של סעדי, של ג'יימס רוס ושל ראלף וולדו אמרסון. הקדמות אלו לא נכללו בתרגום לעברית, מחשש לאריכות יתר ולחוסר עניין של הקוראים בעברית, אך מי אשר יגלה בהן עניין יוכל למצוא אותן במקור באנגלית. במקור בפרסית כלל הטקסט חריזה ומשקלים, אולם פרנסיס גלדווין בתרגומו לאנגלית נמנע מלכלול חריזה ומשקל, שמא יֵצא שכרו בהפסדו, וגם התרגום לעברית הולך בדרכו.
_{1 ההקדמה מבוססת בחלקה על אנציקלופדיה איראניקה — Encyclopædia Iranica.
2 עלי אִבְּן אבו טאלב, 598–661, היה הח'ליף הרביעי והאחרון במניין הח'ליפים הראשונים של הסונים. עבור השיעים היה הוא האימאם המקובל הראשון אחרי מוחמד. מחלוקת בעניין הירושה היא שהביאה לפיצול האסלאם לסונה ולשיעה.}

פרק I 
על האתיקה של מלכים

סיפור 1
מספרים על מלך שציווה להוציא שבוי מלחמה להורג. הקורבן ביש המזל החל בייאושו לגדף בלשונו את המלך במילים קשות, על פי האמרה: "העומד לאבד את חייו אומר את כל אשר על ליבו." וגם זו: "אדם נואש ידבר באומץ לב, כחתול מאוים התוקף גם כלב; בעת מצוקה, כשאי אפשר להימלט, אוחזת היד בלהב החרב החדה."
כששאל המלך: "מה הוא אומר?" השיב אחד השׂרים, שהיה איש טוב לב: "מלכי, כתוב בקוראן, 'אללה אוהב את המרסן את חמתו ואת המפגין רחמים כלפי בני מינו.'" הדברים נגעו לליבו של המלך, על כן חמל על השבוי וחס על חייו. אך שׂר אחר, בעל אופי הפוך ממזגו של השׂר הראשון, אמר: "אין זה ראוי לנו, במעמדנו, לומר בנוכחות מלכים דבר שאינו אמת. האיש חירף וגידף את הוד מעלתו."
לשמע דברים אלה קדרו פני המלך, והוא אמר: "אני מרוצה יותר מן השקר של הראשון לעומת האמת שדיברת אתה, כי כוונת השקר הייתה טובה, ואילו האמת שלך מרושעת. האם לא אמרו חכמים: 'שקר שכוונתו טובה עדיף על פני אמת שפגיעתה רעה?' כאשר מקבל המלך עצה מאדם אחר, צרה גדולה עלולה לפקוד אותו, אם כוונת היועץ אינה טובה. על האכסדרה באולם הקבורה של פֵירידוּן³ נכתב: 'הו, אחי, עולם זה אינו נברא עבור איש, מקד את חיבתך בבורא העולם, זה יספיק! אל תתלה תקוותך בממלכת העולם הזה ואל תסמוך עליה; רְאה כיצד רבים כמותך היא פִרנסה והכחידה.'״ כשמגיע זמנה של נשמה טהורה לעבור מן העולם, מה ההבדל אם תמות על כס מלכות או על אדמה שוממה?
סוף סיפור

סיפור 2
אחד ממלכי ח'ורסאן ראה בחלומו את הסולטן מחמוד סַבּוּקְטָגין⁴ מאה שנה לאחר שמת, כשגופתו מתפוררת והופכת אבק, מלבד עיניו שנותרו בארובותיהן, נעו והביטו סביב. איש מן החכמים שבחצר המלך לא הצליח להבין את פשרו של החלום, למעט דרוויש אחד שהשתחווה ואמר: "הוא עדיין מביט סביב, כי ממלכתו נשלטת בידי אחרים."
רבים ידועי השם שנקברו תחת האדמה, אך לא נותר כל זכר מקיומם על פני האדמה. הגופה העתיקה הופקדה אֱלֵי קבר, ומעפרה לא נותרה ולו עצם אחת. לעומתה, שמו הטוב של נושירוואן⁵ עדיין חי בימינו בזכות נדיבותו, למרות העונות הרבות שחלפו מאז הלך לעולמו. הו, ידידי, עשה מעשים טובים, וראה ברכה בחייך עד היום שבו ייוודע כי אתה אינך עוד.
סוף סיפור

סיפור 3
שמעתי סיפור על בן מלך שהיה נמוך קומה ומכוער, בעוד אחיו היו גבוהי קומה ויפי תואר. פעם אחת, כשהביט בו אביו בשאט נפש, שבתבונתו הבין הבן את פשרה, הוא אמר לאביו: "הו, אבי! אדם נמוך קומה אך נבון עדיף על פני נבער וגבה קומה. לא הכול מוערך בהתאם לגובהו; הכבשה כשרה למאכל, ואילו בשר הפיל טמא. הר סיני הוא אחד מן ההרים פחותי הערך שעל פני האדמה, אך למעשה, לפני האלוהים הוא העצום ביותר בדרגתו ובכבודו. האם שמעת מה אמר פעם איש חכם וצנום לטיפש שמן? 'סוס ערבי אחד, גם אם כחוש, עדיף אלפי מונים על פני אורווה מלאה חמורים!'" האב צחק, אנשי חצרו מחאו כפיים, אך האחים נפגעו עד עמקי נשמתם.
כל עוד שומר אדם על שתיקתו, פגמיו ומעלותיו נסתרים. אל תניח כי כל מדבר שומם הוא, כי ייתכן שישן בו נמר.
שמעתי כי באותה העת קם למלך אויב רב-עוצמה, וכששני הצבאות התייצבו זה מול זה בשדה הקרב, הראשון שדהר קדימה היה הנסיך הצעיר שקרא: "בעת הקרב, לא תראו את גבי מופנה אל האויב, אך ייתכן כי את ראשי תמצאו מתגולל באבק ובדם, כי היוצא אל הקרב מסכן את חייו, אך הנמלט ממנו מתפאר בדם חייליו." כך אמר, הסתער על צבא האויב וקטל אחדים מלוחמיו שיצא להם שם כאמיצי לב. כשחזר לאביו, כרע על ברכיו ואמר: "הו, אתם שבזתם להופעתי החיצונית ולא הערכתם את אומץ ליבי, ביום הקרב הסוס הכחוש הוא המביא תועלת, ולא השור השמן." בהמשך דווח כי כיוון שחילות האויב היו רבים וחיילי צבא המלך היו מעטים, השתוקקו האחרונים לסגת, אך הבן קרא אל הלוחמים המהססים: "הילחמו כגברים, לבושכם אינו לבוש נשים." לשמע מילים אלה הצטרפו אליו המהססים בהתקפה אדירה והפכו ביום ההוא את התבוסה לניצחון.
המלך נישק את ראשו ואת עיניו וחיבק אותו. חיבתו לבנו גברה מיום ליום, עד שלבסוף מינה אותו ליורשו. אֶחיו של הנסיך היו אכולי קנאה והטמינו רעל במזונו. אחותו שהבחינה במעשה מחלונה, הכתה בתריסים ואָחיה, אשר הבין את הסימן, משך את ידיו מן הצלחת וקרא: "גם אם נגזר דינו של החכם למות, לא ייתכן כי הנבערים ירשו את מקומו. איש לא יחסה בצילו של הינשוף, גם אם ייכחד הסימורג מעל פני האדמה⁶."
האב עודכן במה שאירע, והמלך קרא לאחים. אחרי שנזף בהם כהלכה, העניק לכל אחד מהם חלק הולם ממלכותו, כדי להשקיט כל עימות ומריבה ביניהם, וכך אמר: "עשרה דרווישים יכולים לישון תחת שמיכה אחת, אך ממלכה אחת אינה יכולה להכיל שני מלכים." אם איש קדוש אוכל רק מחצית מכיכר הלחם שלו, את המחצית השנייה יחלק לעניים. גם אם שולט המלך בממלכה שלמה, בכל זאת תמיד ישאף לשלוט בממלכה נוספת.
סוף סיפור

סיפור 4
כנופיית שודדים ערבים הקימה מחנה על פסגת הר וחסמה את דרכן של השיירות. תושבי האזור סבלו מתחבולותיהם וגם צבא הסולטן נחל מפלה בניסיונותיו למגר אותם, כי לאחר שהשיגו השודדים שליטה על המצודה שבפסגת ההר, היא הפכה מקום מגורם הקבוע. יועצי המושלים המקומיים מטעם המלך נפגשו כדי לטכס עצה כיצד להתמודד עם האיום ולמגר אותו, לפני שיהפוך חזק מכדי שאפשר יהיה עוד להכניעו. עץ שזה עתה הכה שורשים, כוחו של אדם אחד יספיק כדי לעוקרו, אך אם יישאר די זמן במקומו גם מנוף לא יוכל לעוקרו. אפשר לחסום את מקור המעיין בסיכת ראש, אך אם יתעצם לזרם של ממש, אי אפשר יהיה לצלוח אותו גם על גבי פיל. הוחלט לשגר מרגל שיצפה בשודדים וימתין להזדמנות שבה יצאו השודדים לתקוף שבט באזור והמחנה שלהם יתרוקן מאדם. אז ישלחו לוחמים מאומנים שיסתתרו ויארבו להם במעבר ההרים. ואכן כך היה. בערב, כשחזרו השודדים ממשימתם עמוסי ביזה, הניחו בצד את נשקם וחילקו ביניהם את השלל. האויב הראשון שתקף אותם היה השינה, בערך כשהסתיימה משמרת הלילה הראשונה. גלגל השמש נעלם בחשכה כפי שיונה הנביא נבלע בבטן הלוויתן. אז הסתערו עליהם הלוחמים שהמתינו במארב, ובזה אחר זה כפתו את ידי השודדים. עם בוקר הם הובאו אל הארמון, והמלך ציווה כי כולם יוצאו להורג. במקרה היה בין השודדים בחור צעיר, שפירות בגרותו היו עדיין בוסר; רעננות לחייו דמתה לניצת הוורד בתחילת האביב. אחד השרים כרע, נישק את מרגלות כס המלך, הרכין ראשו לאדמה, הפציר במלך ואמר: "נער זה, בניגוד לשאר השודדים, עדיין לא טעם מפרי גן החיים, ואף לא נהנה מקציר עונת נעוריו. לכן, אני מעז לקוות שבנדיבות הוד מעלתו, תמחל לעבדך ותחוס על חיי הצעיר."
המלך הקדיר פניו לשמע דברים אלה, כי לא עלו בקנה אחד עם הבנתו המושכלת, לאמור, שורש רע לא ישגשג גם תחת השגחה טובה, וכך אמר: "חינוך ריקים ופוחזים דומה להשלכת אגוז אל כיפת הגג: מוטב לעקור את כולם מן השורש; כי לכבות אש ולהשאיר גחלים בוערות או להרוג נחש ולהותיר את צאצאיו בחיים, אינה דרכו של איש חכם. גם אם ימטירו העננים מים חיים, לעולם לא תאסוף פרי מענפי עץ הערבה. אל תבזבז זמן על ריקים ופוחזים, כי לעולם לא תצליח להפיק סוכר מקנה סוף.”
כששמע השר את הדברים האלה הסכים להם בעל כורחו, שיבח את המלך על הבחנתו הנכונה ואמר: "יחי המלך לנצח! אין דבר שהוא אמת גדולה יותר מדברי המלך; שאכן, אם צעיר זה היה ממשיך את חייו עם השודדים, אז ודאי היה נופל לדרכיהם הנלוזות והופך להיות אחד מהם; עם זאת, לעבדך הנאמן יש עדיין תקוות ביחס לצעיר הזה, אם יתרועע בין אנשים ישרים וחכמים, יקבל הדרכה, יספוג יחס מוסרי; כי בהיותו רק ילד, מהותו הפנימית עדיין לא נפגעה מאופיים של פורעי החוק ומאופיים הרשע של השודדים; הן בח'דית נכתב, 'אמת היא שכל אחד נולד עם מהותו המוסלמית, אך בהתאם לזהות הוריו, יהפוך יהודי, נוצרי או עובד אלילים.' אשתו של לוט התרועעה עם בני בלייעל, ולכן צאצאיו איבדו את מתת הנבואה; אך כלבם של שבעת ידידי המערה⁷, לאחר שיחה ארוכה עם הצדיקים, הפך יצור נבון."
לאחר שסיים הווזיר את דבריו, תמכו אנשי חצר אחרים בבקשתו עד שלבסוף נעתר המלך, חס על חיי הנער ואמר: "אני נעתר לבקשתכם למרות התנגדותי לה. האם אינכם יודעים מה אמר זאל לרוסתאם⁸? 'אל תזלזל בכוחו של אף אויב וגם אל תבוז לו. לעיתים קרובות ראיתי קילוח דק נובע ממעיין זעיר שהתגבר עוד ועוד, עד שסחף גמל עמוס סחורות.׳"
לסיכום, הווזיר גידל את הנער עם משפחתו, שבה קיבל יחס חם ואוהב. הוא מינה אדם משכיל להיות לו למורה שלימד אותו כיצד לשאול שאלות ולהשיב עליהן ברהיטות, וכן את כל הדרוש מילד הגדל בחצר המלך, וכך זכה לאהדת הכול. פעם, כאשר הזכיר השר בפני המלך את אופיו ואת נימוסיו הטובים ואמר שחינוכו הטוב מרשים וכי בורותו נעקרה לחלוטין מן השורש, צחק המלך על דבריו ואמר: "גור זאב יהפוך בסופו של דבר זאב, גם אם התחנך בקרב בני אדם."
שנתיים לאחר השיחה ההיא, רקמה חבורת נוודים מן העיר מזימה עם הנער. בנצלם הזדמנות שנקרתה בפניהם, הרג הצעיר את השר ואת שני בניו, גזל ממנו אוצר שלא יסולא בפז, ירש את אביו כמנהיג הכנופייה והפך עבריין מושבע. בשמוע המלך את החדשות, נסער הוא הכריז בהתרגשות: "איך יכול אדם ליצור חרב ראויה מברזל חלוד? הו, אתם החכמים, כך גם אין זה אפשרי להפוך אדם עלוב מכובד. לגשם מטבעו אין העדפה, הוא ישקה צבעונים בגן, אך באדמת בור יצמיח רק עשבים שוטים. אדמה עקרה לא תצמיח יקינתון, על כן אל תבזבז עליה זרעים. להיטיב עם רשעים, למעשה משמעו פגיעה בישרי הדרך."
סוף סיפור

סיפור 5
בשערי חצר ארמונו של אוּגְלָמיש⁹ פגשתי בבנו של קצין שהיה בעל ידע רחב ותבונה רבה שאין מילים לתארם; עוד בילדותו אפשר היה להבחין כי נועד לגדוּלה. מעל ראשו זהר כוכב של גדלות רוח. בקיצור, הוא הפך חביבו של הסולטן הודות ליופיו ולהבנתו החדה, כמו שחכמים אומרים: "מעלותיו של אדם וסגולותיו הם המפתח להצלחתו, לא כסף; גדלות רוח מבוססת על ידע, לא על שנים." ידידיו קינאו בו, הטיחו בו האשמת שווא בגין הולכת שולל ועשו ניסיונות עקרים לגרום למותו. אך קצרה יד אויביו מלהשיגו, כי ידיד נאמן פרשׂ עליו את חסותו. שאל אותו המלך: "מה הסיבה לאיבתם כלפיך?" השיב הצעיר: "תחת צילה של הגנת הוד מעלתו, זכיתי באהדת הכול פרט לזו של הקנאים, שלא יתרצו עד שאפול ממעמדי; מי ייתן ושגשוגה של ממלכת הוד מעלתו תמשיך לעולמי עד. אני יכול להימנע מלפגוע ברגשותיו של כל אדם, אך מה יש בידי לעשות בנוגע לאדם קנאי, הנושא את הפגיעה בליבו?" מוּת לך, קנאי בזוי, כיוון שאינך יכול להירפא מן המחלה שרק המוות ישחררך ממנה. הרשע מייחל שאסון יפקוד את מי ששפר מזלו. אם עיני העטלף אינן רואות באור ביום, האם יש להאשים בכך את השמש? אתה דורש לדעת את האמת? מוטב כי אלף עיני עטלף יסבלו ולא יעומעם אורה הבהיר של השמש.
סוף סיפור

*המשך בספר המלא*

_{3 מלך פרס המיתולוגי שמלך בתקופה שלפני האסלאם. מלך חמש מאות שנה ונודע כסמל לגבורה, לצדק ולנדיבות.
4 מלך פרס שמלך שלושים ושלוש שנה במאה העשירית לספירה. כבש ארצות רבות, כולל את רובה של הודו ואת דלהי.
5 מלך פרס שבתקופתו, במאה השביעית לספירה, נולד הנביא מוחמד.
6 הינשוף מסמל מזל רע; סימורג במיתולוגיה הפרסית מתואר כציפור מלכותית ענקית בעלת יכולות כבירות ונדיבה מטבעה. השם סימורג מורכב משני חלקים: "סי" ו"מורג". "סי" בפרסית הוא 30 ו"מורג" הוא "ציפור". ראה גם את הספר "אסיפת הציפורים" של עטאר, מן המאה השתים-עשרה לספירה.
7 מתוך ויקיפדיה: "שבעת הישֵנים של אפסוס" היא אגדה נוצרית עתיקה מרובת גרסאות. אחת הגרסאות מספרת על אודות שבעה נוצרים צעירים שברחו בשנת 250 להרי אפסוס שבאסיה הקטנה, כי ביקשו להימלט מרדיפותיו של הקיסר הרומי דקיוס. רודפיהם הפגאנים גילו את מקום מחבואם בתוככי מערה גדולה ואטמו את פתחה בסלע גדול. כעבור מאה וארבעים שנה החליט רועה מקומי לפרוץ את פי המערה כדי שתשמש דיר לצאנו. כשנכנס פנימה מצא בתוכה שבעה בחורים שקועים בתרדמה. הם התעוררו וסברו כי רק לילה אחד חלף מאז נכנסו למערה. אחד מהם צעד לעבר העיר אפסוס כדי לרכוש בה לחם עבורם. כשביקש הצעיר לשלם בעד המזון במטבעות ישנים מן המאה הקודמת, הוא בו במקום נאסר בחשד ששדד אוצר נסתר. חוקריו התקשו לקבל את הסבריו ופקפקו באמינותם, אך הקיסר תיאודוסיוס הראשון, שהצעיר המשונה הובא לפניו, האמין לכל דבריו על כך שישן עם הצעירים האחרים תקופה כה ממושכת. הוא ציווה להוליך את הצעיר בתהלוכת ניצחון אל המערה. שבעת הישנים חיו רק עוד זמן קצר לאחר יקיצתם, ומתו בזה אחר זה בתוך שעה אחת. הם נקברו במקום שבו ישנו את שנתם הארוכה. אחר כך הקים הקיסר כנסייה בקרבת מקום. גרסה דומה של האגדה מצויה בקוראן בסורה 18, סורת המערה (סורת אל-כַהְף) שאליה מתייחס הסיפור כאן, ושם מוזכר גם כלב שהיה איתם.
8 מתוף דף הפייסבוק "מקדש האש": סימורג מופיעה באפוס האיראני הגדול "שאה נאמה" ספר המלכים, שם מסופר שהציפור סימורג גידלה את הילד זאל, בנו של אחד מאצילי איראן שנקרא סאם. סאם נטש את בנו בהרי אלבורז משום שהיה לבקן. הציפור סימורג גידלה את הילד בקינה שבהרים. הרי אלבורז הם הרים אגדיים במיתולוגיה האיראנית, בדומה להר האולימפוס במיתולוגיה היוונית. כיום, ההרים שמצפון לטהרן נקראים אלבורז. בדומה לקנטאור כירון שגידל גיבורים יווניים במיתולוגיה היוונית, כך גם גידלה הסימורג את זאל ולימדה אותו חוכמות שונות. כשהתחרט סאם על נטישת בנו ובא לחפשו בהרים, הביאה סימורג את הילד לאביו והעניקה לזאל נוצה שלה, שבאמצעותה הוא יכול לזמן אותה בשעת צרה. כשנישא זאל לרודאבה וזו עמדה ללדת לו בן, התקשתה רודאבה בלידתה ונשקפה סכנה לחייה. זאל נזכר בנוצה המופלאה. הוא שרף אותה, כפי שהורתה לו הציפור לעשות, ומייד הופיעה סימורג ולימדה אותו כיצד לבצע ניתוח קיסרי. כך ניצלה רודאבה ולזוג נולד הגיבור רוסתאם.
9 בנו של ג'ינגיס חאן מן מאה ה-13.}