ליבי 4, או: מה קרה השנה בקמפינג המשפחתי?

1.

לִיבִּי הִסְתַּכְּלָה הַחוּצָה דֶּרֶךְ חַלּוֹן הַמְּכוֹנִית.

הַחַלּוֹן הָיָה פָּתוּחַ כִּי לָאקִי, שֶׁיָּשַׁב עַל הַבִּרְכַּיִם שֶׁלָּהּ, הָיָה חַיָּב לְהַרְגִּישׁ אֶת הָאֲוִיר. הוּא הוֹצִיא אֶת הַלָּשׁוֹן כְּאִלּוּ רָצָה לִשְׁתּוֹת אֶת הָרוּחַ, אֲבָל הִיא רַק הֵזִיזָה לוֹ אוֹתָהּ בְּצוּרָה שֶׁל וִילוֹן מִתְנַפְנֵף וְזֶה הָיָה מַמָּשׁ מַצְחִיק. אַבָּא כָּל הַזְּמַן נִסָּה לְבַקֵּשׁ מִלִּיבִּי לִסְגֹּר אֶת הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁהַמַּזְגָן לֹא יִבְרַח, אַךְ לִיבִּי הֶעֱדִיפָה לְהַקְשִׁיב לַבַּקָּשׁוֹת שֶׁל לָאקִי, כִּי לְאָן מַזְגָן כְּבָר יָכוֹל לִבְרֹחַ?

סוֹף סוֹף, אַחֲרֵי בֹּקֶר אָרֹךְ (וְעַצְבָּנִי) בִּמְיֻחָד, הֵם יָצְאוּ מֵהָעִיר בַּדֶּרֶךְ לַקֶּמְפִּינְג הַשְּׁנָתִי שֶׁל מִשְׁפַּחַת שָׂדֶה. הָאוֹטוֹ הָיָה עָמוּס בְּתִיקִים, שַׂקֵּי שֵׁנָה, מִזְרָנִים, צֵידָנִית גְּדוֹלָה, וְאֹהֶל שֶׁהָיָה לוֹ רֵיחַ שֶׁל גֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד מִזְּמַן. אִמָּא כָּל הַזְּמַן נִזְכְּרָה בְּעוֹד דְּבָרִים שֶׁשָּׁכְחָה לֶאֱרֹז, וְאַבָּא נִסָּה לְהַרְגִּיעַ אוֹתָהּ שׁוּב וָשׁוּב וּבַסּוֹף אָמַר שֶׁחוּץ מִמַּצַּב רוּחַ טוֹב לֹא צָרִיךְ שׁוּם דָּבָר בְּקֶמְפִּינְג. לִיבִּי חָשְׁבָה לְעַצְמָהּ בָּסֵתֶר שֶׁחֲבָל שֶׁבְּדִיּוּק אֶת זֶה אִמָּא שָׁכְחָה בַּבַּיִת. זוֹ הָיְתָה הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁאִמָּא הִצְטָרְפָה לַקֶּמְפִּינְג הַשְּׁנָתִי, שֶׁכָּלַל גַּם אֶת הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁל הָאָח שֶׁל אַבָּא. אֵיכְשֶׁהוּ הִיא תָּמִיד הִצְלִיחָה לִמְצֹא סִבּוֹת טוֹבוֹת לְהִתְחַמֵּק, וְהַפַּעַם נִרְאָה שֶׁלֹּא מָצְאָה סִבָּה טוֹבָה מַסְפִּיק.

"אֵיזֶה כֵּיף לָנוּ!!" לִיבִּי קָרְאָה בְּצָהֳלָה תּוֹךְ נִסָּיוֹן לִגְרֹם לְאִמָּא, וְגַם לְגַאיָה, שֶׁיָּשְׁבָה דְּבוּקָה לַחַלּוֹן הַשֵּׁנִי, לְהִתְרַגֵּשׁ כָּמוֹהָ, לְלֹא הַצְלָחָה.

גַּם אֶת גַּאיָה לֹא הָיָה קַל לְשַׁכְנֵעַ לְהִצְטָרֵף, שְׁלֹשָה יָמִים תְּמִימִים עָבְרוּ עַד שֶׁלִּיבִּי הִצְלִיחָה לְקַבֵּל מִמֶּנָּה תְּשׁוּבָה חִיּוּבִית. לְגַאיָה הָיוּ הֲמוֹן סִבּוֹת לֹא לָצֵאת - הַיַּעַר הִפְחִיד אוֹתָהּ, הַחֹשֶךְ הִלְחִיץ אוֹתָהּ, הַנְּסִיעָה הָאֲרֻכָּה גּוֹרֶמֶת לָהּ בְּחִילָה, יַתּוּשִׁים יַעַקְצוּ אוֹתָהּ, וּבֶטַח גַּם לֹא יִהְיוּ שֵׁרוּתִים נְקִיִּים שָׁם, אָז אֵין שׁוּם סִכּוּי שֶׁהִיא מִצְטָרֶפֶת.

"בָּרוּר שֶׁלֹּא יִהְיוּ שָׁם שֵׁרוּתִים נְקִיִּים. לֹא יִהְיוּ שֵׁרוּתִים בִּכְלָל!" לִיבִּי צָחֲקָה, "זֶה כָּל הַכֵּיף! קֶמְפִּינְג זֶה בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ. מָה, אַף פַּעַם לֹא הָיִית בְּקֶמְפִּינְג?"

"לֹא..." גַּאיָה עָנְתָה בְּשֶׁקֶט. הִיא לֹא הֵבִינָה מַה כָּל כָּךְ כֵּיף בָּאֲוִיר הַפָּתוּחַ. הָיָה עָדִיף בְּעֵינֶיהָ לִשְׁהוֹת בֵּין קִירוֹת שֶׁמְּגִנִּים.

"אָז פַּעַם אַחַת לְפָחוֹת אַתְּ חַיֶּבֶת. אַחַר כָּךְ תַּחְלִיטִי אִם אַתְּ רוֹצָה לָבוֹא גַּם בַּשָּׁנָה הַבָּאָה, וַאֲנִי מוּכָנָה לְהִתְעָרֵב אִתָּךְ שֶׁתִּרְצִי," אָמְרָה לִיבִּי.

גַּאיָה הִסְתַּכְּלָה עָלֶיהָ בְּפַרְצוּף מְעֻרְבָּב. הִיא עוֹד לֹא הִשְׁתַּכְנְעָה, וְלִיבִּי הָיְתָה רְחוֹקָה מִלְּהָרִים יָדַיִם. הָיוּ לָהּ שְׁתֵּי סִבּוֹת טוֹבוֹת לִגְרֹם לְגַאיָה לְשַׁנּוֹת אֶת דַּעֲתָהּ, וְהִיא הָיְתָה נְחוּשָׁה לְהַצְלִיחַ.