שבע או שמונה המיתות של סטלה פורטונה

הקדמה

זהו סיפורה של מריה־סטלה השנייה, המכונה סטלה, לשעבר מאיבולי, כפר הררי בקלבריה שבאיטליה, ולאחרונה מקונטיקט שבארצות הברית. חייה ארכו יותר ממאה שנים, ובמהלך חיים אלה היא ידעה לא מעט קשיים ומזל ביש. זה הסיפור שמתאר איך קרה שהיא אף פעם לא מתה.
במרוצת מאה שנותיה יצאה סטלה פורטונה השנייה (עוד מעט אספר לכם על הראשונה), בשלום משמונה התנסויות של כמעט־מוות — אולי שבע, תלוי איך מונים אותן. היא ספגה מהלומות וזעזוע מוח, היא נחנקה, היא דיממה, והיא עברה כריתת אונה במוח. היא נכוותה חלקית משמן רותח, שוסעה מהגחון עד המעי בשני מקרים נפרדים, וביום אחר ניצלו חייה רק הודות לשגיאת דפוס. פעם אחת היא כמעט במקרה שלחה יד בנפשה.
האם מזל רע להפליא זימן לסטלה סכנות שכאלה, או מזל טוב להפליא הוא שחילץ אותה מהן ללא פגע? אני מתקשה להחליט. על כל פנים, לסיפור חיים אחד נדחסו הרפתקאות בשפע, אבל הקַלַבּרים הם אנשים קשוחים. אנחנו ידועים ככאלה, עיקשים ללא פשרות ובלי לתת את הדעת לטובתנו האישית. במרוצת מאות רבות כל כך של תולדותינו הצמיח המעט כל כך שראוי להילחם למענו אינסטינקט רב עוצמה שאין לעמוד בפניו — כשאנחנו חדורי מטרה, כוח הרצון שלנו גדול מהאיום שהדבר ימיט עלינו תוהו ובוהו, חרפה או מוות. מה שסטלה פורטונה נאבקה למענו בעקשנות כזאת, היה חייה בשבע (או בשמונה) פעמים שונות. הלוואי שיכולתי לומר שאיש מעולם לא האשים אותה בשל כך.
 
*
 
את רוב הידוע לי על חייה המיוחדים במינם של סטלה, למדתי מאחותה הצעירה קונצֶ'טינה, שגם היא עדיין בחיים. עכשיו היא בסוף שנות התשעים לחייה, ונקראת טינה קַרַמאניקו. "טינה", משום ש"קונצ'טינה" הוא שם מיושן מדי לאמריקה, ו"קַרַמאניקו" מפני שכאן, בארצות הברית, אמרו לה שאישה נושאת את שם המשפחה של בעלה ואינה שומרת את שמו של אביה.
דודה טינה חיה לבדה במישורים הביצתיים של דורצ'סטר, קונטיקט, בבית שבעלה בנה לה ב-1954. בעלה כבר מת, כמובן, ולפיכך האדם היחיד שהיא צריכה לבשל בשבילו הוא אני, כשאני באה לביקור בביתה. אני מן הסתם לא באה לעתים קרובות כפי שהיה ראוי שאבוא, וכשאני כבר באה לבקר, דודה טינה נעלבת מהמעט שאני אוכלת. כל זה נשמע כמו בדיחת סבתא איטלקייה, אבל אני מבטיחה לכם שטינה קַרַמאניקו רצינית לגמרי. בשתי דרכים אפשר להתמודד עם מצב זה של האכלת־יתר. אנחנו יכולות להגיד לה שתפסיק לשים לנו אוכל בצלחת, ואחר כך להתייסר ברגשי אשמה על שצעקנו על אישה זקנה. או שאנחנו יכולות להימנע מהעימות, לאכול בשקט ואחר כך לסבול רק מבחינה גופנית. בפעם הראשונה שהבאתי את בעלי כדי שיכיר אותה, היא אמרה לי בקורת רוח, "הוא אוכל כל כך יפה." זה משהו שסבתות איטלקיות אומרות על גברים שלא צועקים עליהן בארוחות.
קשה לזכור שדודה טינה כבר בסוף שנות התשעים לחייה. היא נראית ורודה ומיוזעת ונמרצת כמו שהיתה בגיל שישים וחמש. עיניה החומות לחות, אבל נוצצות. המפרקים בידיה בולטים מאוד, והגידים שעל גב כפות הידיים תפוחים ומביטים בכעס על שורש כף היד, משוועים למצוא דבר מה שאפשר ללפות — כף עץ, מרכך בשר, לחי של נכדן. היא תמיד מבהיקה מזיעה של פעילות קדחתנית. על פניה שפם של אגלי זיעה. היא הצטמקה מזקנה — גובהה עכשיו מטר־שישים, אף שפעם התנשאה לגובה של מאה שבעים ושמונה סנטימטרים, אישה גבוהת קומה בדורה — אבל זרועותיה עבות ושריריות. כולם יודעים איך שהיא באה "לעזור לנקות" את הבית של בת־דודתי לינדזי, כשלינדזי היתה הרה, ואיך חבטה במרץ רב כל כך במחצלת המטבח הקלועה עד שהיא נפרמה והתפזרה על כל רצפת המרפסת האחורית. לפחות, בסופו של דבר, היא היתה נקייה באמת.

*

זיכרון משפחתי הוא עניין מתעתע. אנחנו חוזרים ומספרים לעצמנו כמה סיפורים עד שהם נמאסים עלינו, ואילו אחרים נושרים משום מה. ואולי לא משום מה, אולי כמה סיפורים, אם זוכרים אותם, מתיישבים יפה עם נרטיב המשפחה שבהווה. דור אחד חי איתם, ואחר כך הדור הבא לא מכיר אותם כלל, ואחר כך הם נשכחים ואת מקומם תופסות אנקדוטות נעימות יותר.
אני חושבת שמשום כך הייתי כבר בוגרת כששמעתי לראשונה את סיפור שבע (או שמונה) הכמעט־מיתות של סטלה פורטונה. דודה טינה מנתה אותן לפני בפעם הראשונה, יום אחד אחרי הצהריים, כשישבתי ליד שולחנה, ואכלתי לחם זוקיני.
"כולם יודעים על התאונה," אני זוכרת שהיא אמרה, "אבל את יודעת על החציל?"
"איזה חציל?" שאלתי בחשדנות.
"כשחציל כמעט הרג את סטלה."
"חציל?" העפתי מבט החוצה אל הזוקיני הסיציליאני שתפח לאורך של מטר־ועשרים, והיה תלוי על הסבכה בחצר האחורית של דודה טינה. מעולם לא שמעתי שיֶרק העמיד בסכנה את חייו של מישהו, אבל זה בכל זאת לא נשמע בלתי אפשרי לגמרי.
"ממה את חושבת היא קיבלה את הצלקות שיש לה על הידיים?"
וכן היו שש פעמים אחרות שגם בהן היא כמעט מתה — שש או אולי חמש. דודה טינה מנתה אותן באצבעותיה הגרומות: החזירים, בניין בית הספר, האונייה, מקרה שהיה שנוי במחלוקת, האַנָס, הרופא הטיפש, החנק.
כשטינה מנתה במהירות את סדרת הטראומות, הוצפתי בגל של בחילה חמה. כמה פעמים היתה סטלה קרובה כל כך... איזו אלימות הזויה סבל גופה. כמה קשה להעלות על הדעת שהיא נשארה בחיים. הקשבתי לרשימה של טינה, ובתוך כך יבש לי הרוק בפה. לחם הזוקיני, שהיה דחוס מלכתחילה, נהיה קשה לבליעה. היתה לי אותה הרגשה איומה של חוסר ישע של אדם שיושב באוטובוס ליד אדם משתעל ויודע, פשוט יודע, שהוא נדבק במה ששכנו לנסיעה סובל ממנו. אני נדבקתי מטינה בסיפור שלה, סיפור חייה ומיתותיה של סטלה פורטונה.
"דודה טינה," אמרתי לאחר שהרשימה תמה, "את מסכימה לספר לי שוב? כדי שאוכל לרשום את הדברים?" וכבר פשפשתי במגירת העפרונות ותלושי הקנייה של טינה, ומצאתי מעטפה של חשבון טלפון ישן כדי לרשום עליה דברים.
היא היססה, הביטה בעט שלי המוכן לפעולה. אחר כך, כשכבר ידעתי את כל הסיפור, תהיתי מדי פעם מה עבר לה בראש באותו רגע ארוך. אבל ההיסוס תם, והיא אמרה בהחלטיות, "אני מספרת לך עוד פעם, ואת רושמת את זה."
"כן, בבקשה," אמרתי. היא התבוננה בי בעיניה המימיות, הוורודות בקצותיהן. לא ידעתי אם הבעתה נרגשת או עגומה. "ספרי לי כל מה שאת זוכרת."
"כמה חלקים בסיפור, הם לא נחמדים," היא הזהירה אותי, ביושר.
אבל מי בכלל מבין אזהרה כזאת או מאמין לה?

*

מבין כל המקורות, טינה קַרַמאניקו היא החשובה ביותר. אני חושבת שבסופו של דבר, אחרי כל השנים שעברו, היא רצתה להבהיר את הדברים, כי היא היתה שם לצדה של סטלה במשך כל הזמן. הסיכון שהיא נוטלת הוא הגדול ביותר — הוא הסיבה הדוחקת ביותר לספר לי את האמת כולה, אבל גם הדוחקת ביותר להסתיר אותה.
היא עדיין שם עכשיו, לצדה של סטלה, אם כי האחיות לא דיברו זו עם זו במשך שלושים שנה.

*

מול בית החווה הקטן הלבן של טינה, מעבר לרחוב, במרחק של לא יותר מארבעים מטרים, יושבת סטלה בכורסה ליד חלון הנוף, בבית החווה הלבן הקטן שלה. הסידור הוא אידיאלי לאחיות מנוכרות שרוצות לרגל אחת אחרי רעותה, לצפות כל אחת על שביל הגישה של האחרת ולרשום איזה קרוב משפחה בא לבקר את מי. סטלה תשב ליד החלון הזה רוב שעות היום, תסרוג עבודות קרושה ואחר כך תפרום את התחלות הסריגה של השמיכות שהיא לעולם לא תגמור. היא לכודה בכלא של דעתה, וכמוה שאר בני המשפחה, אם כי איש חוץ מסטלה אינו יודע איך בדיוק נראה הכלא הזה מבפנים.
בסביבות השעה אחת־עשרה לפני הצהריים תיעלם סטלה מחלון הנוף. היא תלך לשכב לשעה קלה. באותו זמן תיקח טינה את מה שהכינה לארוחת הצהריים של סטלה — מינֶסטרָה ירקות או צלחת קציצות בשר חזיר — תמהר לחצות את הכביש, תיכנס דרך הדלת האחורית, תניח את האוכל על הכיריים ותעזוב מהר ככל שרק תוכל, בהתחשב בכך שהיא כמעט בת מאה. סטלה תאכל את האוכל שאחותה בישלה רק אם תוכל להעמיד פנים שאינה יודעת מי הכין אותו. אחר כך ירחץ האחיין של טינה, טומי, את הסיר או את הצלחת ויחזיר אותם אל הבית שמעבר לרחוב.

*

הכמעט־מיתה השמינית של סטלה פורטונה, זו המיוחסת לתאונה, אירעה בדצמבר 1988, והותירה אותה עם שטף דם במוח וכריתת אונה מצילת חיים. הליך מסוים זה היה ניסיוני בשעתו, והמנתח אמר שאין סיכויים רבים שסטלה תצא ממנו בחיים. ואם כן, היא תבלה את שארית ימיה בכיסא גלגלים, עם צינורית האכלה. המנתח, כפי שנוכחנו לדעת בסופו של דבר, טעה. סטלה השורדת שרדה גם הפעם. אבל בשלושים שנה של חוכמה בדיעבד, אנו רואים שהתאונה הרסה חיים, וממשיכה להרוס אותם.
השבר הקשה ביותר — העלום ביותר — היה בין סטלה לטינה. שישים ושבע שנים הן היו החברות הכי טובות, בנות לוויה קבועות זו לזו, אבל כשסטלה התעוררה מהתרדמת, היא הכריזה כי לעולם לא תדבר שוב עם אחותה מסיבות שהיא לא יכלה להסביר, או אולי כי איש לא היה מעוניין לשמוע כשניסתה להסביר.
מאז היו ילדות, היו חייהן של סטלה וטינה מחוברים אלה לאלה, ארוגים שתי וערב באותו אריג. במשך עשרים וארבע שנים ישנו האחיות באותה מיטה, עד שנישואים הפרידו ביניהן. אחרי כן הן גרו בבתים סמוכים, שהשקיפו כל אחד על אותה חצר ביצתית, נפגשו לארוחות משותפות והחליפו פיסות רכילות יומיום במשך עוד ארבעים שנה. מה הניע את דעתה הפגועה של סטלה לתקוף את אחותה? טינה, הזקנה החביבה שבישלה לסטלה, ניקתה אותה, שפכה עליה את דמעותיה לאורך עשרת העשורים הארוכים של חייהן?
מה זה יכול להיות?

*

תמיד נמשכתי אל סיפור הבדידות של דודה טינה — האחות הדחויה, הטובה והמיטיבה, המטפלת באין רואה בחברתה הטובה ביותר האובדת. טרגדיה אנושית, אמרתי בלבי. ואולם, ככל שבגרתי נוכחתי לדעת שישנה טרגדיה אחרת, גלויה לגמרי לעין — זו של סטלה. האנשים שזוכרים את סטלה פורטונה, זוכרים את מי שהיא היתה בשליש האחרון של חייה — דמנטית ומרירה. ראיתי איך המטלה הזאת בת שלושים השנים, של הטיפול בסטלה, שחקה את החיבה שרחשו לה בני משפחתה שלה. כשהם מספרים עליה סיפורים, הם זוכרים את הגרועים שבהם, אם כי לדעתי הם אינם מודעים לכך. ואני לא מאשימה אותם — אלה לא היו שלושים שנים קלות. סטלה אפילו לא מתה — ובקצב שהיא מתקדמת אולי היא לא תמות לעולם — אבל כל הטוב שהיא עשתה בעולם הזה כבר נשכח ונקבר.
זאת הסיבה שהייתי צריכה לשים את חיי בצד כדי לכתוב את הספר הזה. אני מקווה שפרי האובססיה שלי יהיה חשיפתה של סטלה פורטונה, הסבר לחייה המוזרים מדי ושיקום שמה הטוב המוכפש. השתדלתי לשחזר כאן את פיסות מורשתה שנעדרות מזיכרונם של החיים. מה שיסופר עכשיו הוא תוצאתו של מאמץ שנשען ברובו על זיכרונות אנקדוטיים וגם על ממצאי המחקר שלי. למשפחה, לידידים, לאויבים, לדורשי הטוב, לקורבנות, לשכנים ולקוֹנוֹשֶנטי, מכרים אחרים של מריה־סטלה פורטונה, שהקדישו לי בנדיבותם שעות רבות כל כך מזמנם, שלוחה תודתי העמוקה. כל טעות בעובדה או במסקנה היא כולה של המחברת.

ברוקלין, ניו יורק, 2019