טורנדו מתקרב לבית

"כְּצוּפִית אִמִּי הֶעָטָה עַל פְּרָחִים אֶקְזוֹטִיִּים/ וּמַבָּטָהּ נוּגֶה, נִשְׁפָּךְ אֶל הָרִצְפָּה כַּחֲלֵב הֲנָקָה", כותב גרגורי גורדון באחת מהשורות היפות בספרו. ספר זה רווי שורות יפות כאלה, אך היופי מלווה בכאב, היופי למוד אלימות וצער, אולם על אף אלה, גם חסד ואהבה. אין זה יופי תמים וקלישאי אלא כזה שמכיל בחובו מורכבות גדולה. הורות וילדות, הגירה ובדידות, כתיבה, אהבה ואמונה, אלה הנושאים העיקריים שעולים לאורך הספר, כאשר האסתטיקה המוקפדת והמוזיקליות של השירים אינן מכסות על הרגשות אלא מעצימות אותם. זו שירה אינטימית ואישית מאוד, אבל היא נוגעת לכולם, כפי שמעיד המשורר עצמו: "אֲנִי כּוֹתֵב זֹאת בְּחַדְרִי,/ אַךְ זֶה נוֹגֵעַ גַּם לַחֶדֶר שֶׁלָּכֶם,/ אֲנִי הָעֵד."