עשרה קיסרים

פרולוג: 
לילה על גבעת הפּאלאטיוּם

לילה עוטף את גבעת הפאלאטיום, פסגה בלבה של רומא. דמיינו את עצמכם לבדכם שם לאחר שהתיירים הלכו הביתה, והשומרים נעלו את השערים. אפילו בשעות היום שקט בפאלאטיום לעומת האתרים ההומים אדם בעמקים שלמרגלות הגבעה. בלילה, כשהמקום יעמוד לרשותכם על תחושתו הלילית המוזרה, האם תחרידו מרבצן רוחות רפאים קיסריות?
במבט ראשון, נדמה שהתשובה היא לא. הפסגה העטורה־עצים והפרוצה לרוח נעדרת את ההוד של עמודי הפורום הסמוך ושעריו או את מראהו המרהיב של הקולוסיאום על הארקדות המגואלות בדם. העתיקות על גבעת הפאלאטיום נראות כמין ערבוביה מבלבלת של לבֵנים ובטון ושְמות מטעים. למשל, המבנה המכונה היפודרום, או אצטדיון שצורתו אליפטית, הוא למעשה גן שקוע, ואילו "בית ליוויה" לא היה בֵּיתה של הגבירה הכבודה.
אבל עתה הביטו מקרוב יותר. תנו לדמיונכם דרור ותבינו מדוע גבעת הפאלאטיום היא שהעניקה לנו את המילה palace (ארמון). כאן, על גבעת הפאלאטיום, הניף קיסרה הראשון של רומא את נס הכוח, ומכאן מָשלו יורשיו מאות שנים בכחמישים עד שישים מיליון איש. ראשית הדרך היתה מתחם צנוע לשליט ולמשפחתו ומקדש לאל ששימש פטרונו. לאחר מכן התפתחה במקום שורה של דוֹמוּס (domus), או "בתים", שתפארתם הלכה והעצימה. האחוזות המפוארות שימשו לא רק בתים אלא גם זירות התרחשות לפגישות עם הקיסר, ישיבות מועצה ושגרירויות, טקסי בוקר, משתאות ערב, פרשיות אהבים, פולחני דת ישנים וחדשים, קונספירציות והתנקשויות.
בימי תהילתם היו המבנים מלאי הוד והדר. הקירות היו מחופים באריחי שיש צבעוני מרחבי האימפריה. העמודים הבהיקו בצהוב נוּמידי, סגול פריגי, אדמדם מצרי, אפור יווני ולבן איטלקי. תקרות מוזהבות היתמרו מעלה מעל חלונות גבוהים ורצפות מחוממות. באחד מאולמי המשתאות היו מקומות ישיבה לאלפים, ואחֵר סב על ציר. מים שהגיעו לפאלאטיום באַמה ייעודית זרמו במזרקות ובבריכות. אחדים מן החדרים השקיפו על מרוצי המרכבות שהתקיימו בקירקוס מקסימוס בעמק מדרום, מעין תאי אח"מים.
מבקר מודרני בפאלאטיום יוכל אולי להעלות בדמיונו ארוחת ערב מפורסמת עם הקיסר, שבה ציין אחד האורחים שהוא מרגיש כאילו היה סועד עם יופיטר בלב שמים. או משתה נעים פחות, שבו הורה הקיסר לצבוע את הקירות בשחור ולערוך את ספות ההסבה כקברים, מראה שעורר באורחים המבועתים חשש לחייהם — שאף על פי כן לא ניטלו מהם. ואולי ניזכר בשמועה על קיסר אחר, שהפך את הארמון לבית בושת — מעשייה עסיסית אך לא סבירה ביותר. אפשר שנחשוב על מדרגות הארמון, שעליהן הוכתר אחד הקיסרים ואחר הכריז על ויתורו על הכס. אפשר שנחשוב על הכניסה המפוארת, שבה הצהירה אשת קיסר טרייה על נחישותה לא להידרדר לשחיתות, או על הכניסה האחורית שבעדה חמק קיסר אחר הביתה, משנמלט בעור שיניו ממהומות מזון בפורום. ואולי נעלה על דעתנו ישיבת סנאט באחד מאולמות הארמון, כשאֵם הקיסר מביטה מבעד לווילון. או מַעבר מקומר שקבוצה של קושרי קשר רצחה בו רודן צעיר. כל אלה התרחשו פה.
מהפאלאטיום מָשלו הקיסרים במה שכונה בפיהם העולם, מרחב עצום שהשתרע בשיאו מבריטניה ועד עיראק. או לפחות ניסו למשול בו. מעטים הצטיינו במשימה המפרכת. המִנהל האימפריאלי טיפל בענייני היומיום, אבל משברים זימנו לו אתגרים. בבוא הרגע התברר כי רבים מהקיסרים אינם כשירים להתמודדות. רק בודדים הצטיינו באמת. אלה התברכו במידה שווה של שאפתנות, עורמה ואכזריות.
הם בורכו גם במשפחה. הקיסרים הרומאים ניהלו את אחד העסקים המשפחתיים המצליחים בהיסטוריה ובה בעת את אחד הפרדוקסליים שבהם. כדי לרכז את הכוח בידיים מהימנות עשתה משפחת הקיסר שימוש מלא בחבריה, ובכלל זאת בנשים. עקב כך נהנו אימהות, רעיות, בנות, אחיות ופילגשים ממה שעשוי להצטייר בעינינו כמידה מפתיעה של כוח. אבל לעתים היה מדובר במשפחה אומללה; נישואים בכפייה היו דבר שבשגרה, ומאבקים פנימיים ורציחות רווחו למדי. יתר על כן, זאת היתה משפחה שהגדרתה גמישה ורופפת. מספר הקיסרים שעלו לשלטון עקב אימוצם גדול מזה שירשו אותו מאביהם, ולא מעטים תפסו אותו בתום מלחמת אזרחים. קריאת התיגר על רצף הירושה באימפריה היתה קללה שברכה בצדה. בצד האלימות היא גם פתחה את הדלת לכישרון.
הקיסר הראשון, אוגוסטוס, הציב את הרף. מי שאומץ בידי מייסד ההון המשפחתי, דודו־רבא ורודנהּ האחרון של רומא, יוליוס קיסר, נאלץ לנצח במלחמת אזרחים כדי למשול. רעייתו ליוויה, שהגיעה למדרגת האישה החזקה ביותר בתולדות רומא, היתה פליטה במלחמה ההיא וברחה מפני הגבר שבסופו של דבר נישאה לו.
הפרקים הבאים מספרים את סיפוריהם של עשרה ששלטו. הם היו הקיסרים הכשירים והמצליחים ביותר ברומא — או, במקרה של נירון, לפחות המרתקים ביותר, ואפילו הוא היה בונה דגול. הצלחה הוגדרה בצורות שונות בהתאם לנסיבות ולכישרון, אבל כל הקיסרים רצו להפגין שליטה פוליטית בבית, להקרין כוח צבאי החוצה, להנהיג שגשוג, לבנות את העיר רומא וליהנות מיחסים טובים עם האלים. וכל קיסר רצה למות במיטתו ולהעביר את הכוח ליורשו הנבחר.
נפתח במייסד, הקיסר הראשון, אוגוסטוס, ונסיים כ־350 שנה לאחר מכן, במייסד השני, קונסטנטינוס, שהמיר את דתו לנצרות וכונן בירה חדשה במזרח, היא קונסטנטינופול (כיום איסטנבול שבטורקיה). בערך במחצית הדרך בין השניים שלט אדריאנוס, שכינה את עצמו אוגוסטוס שני ועשה מאמצים גדולים במיוחד לשמור על שלום באימפריה ולפתוח את האליטה לבאים מבחוץ. למרבה הצער, אדריאנוס היה גם עריץ ורצחני. במובן זה הוא לא היה יוצא דופן.
מראשית ועד סוף, הקיסרים הרומאים כולם עשו שימוש בכוח. לעתים רחוקות היססו לחסל מתנגדים ויריבים. הם היו תלויים בצבא שכבש את האימפריה, הגן עליה ודיכא מרידות באכזריות. גם מרקוס אורליוס, קיסר־פילוסוף שביכר את אומנויות השלום ועלה לשלטון ללא שום ניסיון צבאי, הקדיש את רוב תקופת שלטונו למלחמה בגבולות האימפריה.
חשוב לא פחות, הצבא הכתיר קיסרים והדיחם. שום קיסר לא היה מסוגל לשלוט ללא הסכמת החיילים. חשיבותם עלתה אפילו על זו של הסנאט הרומאי, חברי האליטה שהוציאו מקרבם את מעמד השליטים, לפחות בתחילה. יותר ויותר מינו הקיסרים לתפקידי מִנהל גם אנשים מחוץ לחוג הסנאטורים, אפילו עבדים לשעבר. הקיסרים הקדישו תשומת לב גם לתושבי רומא, שאותם היה אפשר לקנות במזון מסובסד ובבידור — לא שהחיים היו קלים לעניים שבהם, שחלק הארי של תושבי האימפריה נמנה עמם. לבסוף, גם לאלים היתה חשיבות. כל קיסר כונן שלום עם האלים, ואחדים, לא מעטים, קידמו אלים חדשים מבלי לדחות את הוותיקים. קונסטנטינוס היה שונה מהם, לא בכך שסגד לאל חדש, אלא בכך שהפנה את גבו לאלים הקדמונים של רומא.
אבל הדת מושרשת בתרבות, ואופי התרבות הרומאית עתיד להשתנות בצורה משמעותית עם בוא המונרכיה. אוגוסטוס ויורשו, טיבריוס, רשמו הישג עצום. הם הטו את פני האימפריה הרומית מכיבוש למִנהל. הם נטלו כוח מידי האצולה המיליטריסטית הגאה ותאבת־ההתנצחות והחלו להעבירו לידי בירוקרטים, שבאו ממעמדות יוקרתיים פחות. הם ביזרו את השלטון ברומא בצעד שהיטיב תחילה עם איטליה ובהמשך עם הפרובינקיות.
יורשיו של אוגוסטוס צירפו לאימפריה שתי פרובינקיות חדשות בכוח הזרוע; אבל מדובר בתיקוני גבול מינוריים לעומת מאתיים השנים הקודמות, שבהן כבשה רומא את כל רחבי הים התיכון וצפון־מערב אירופה. אליטות כובשות תמיד נשחקות ומפתחות עניין רב יותר בכסף ובתענוגות מאשר בהתרחבות. כל אימפריה יורדת מגדולתה, ללא יוצא מן הכלל. אבל הרומאים היטיבו להיאחז במה שהשיגו.
מאחורי חזות רטורית מופלאה וראוותנית פעם לב פרגמטי. זאת היתה רומא האמיתית. רומא האמיתית, יותר משהיא שוכנת במשפטיו העתיים של קיקרו או בפרוזה המלוטשת של פוּבּליוּס קוֹרנֶליוּס טַקיטוּס, מצויה בוויתורו של טיבריוס על גרמאניה בלי להניד עפעף או בקיסר אספסיאנוס, שהצדיק הטלת מס על בתי־שימוש ציבוריים בהבחנה ש"לכסף אין ריח". דם חדש וטובין חדשים; בחירות קשות ונסיגות אסטרטגיות: הרומאים היו מוכנים לעשות כל שיידרש כדי לשרוד כאימפריה.
בסופו של דבר איבדה רומא את תפקידה כבירה. הקיסר המערבי שלט מצפון איטליה או מגרמאניה — ולבסוף קם קיסר מזרחי במקביל לזה המערבי. קודמו של קונסטנטינוס, דיוקלטיאנוס, הבין שהאימפריה גדולה מדי ובעיותיה מרחיקות־לכת מכדי שאדם אחד יוכל להתמודד עמן. קונסטנטינוס, שנשא במלוא העול, היה היוצא מן הכלל.
רומא גדלה מעבר למידותיה, אבל זאת היתה אחת הסיבות להצלחתה. שינוי היה יסוד מובנה במארג המערכת, אף כי לא בקלות הוגשם ללא שפיכות דמים. אנשים חדשים הגיעו לצמרת. שני הקיסרים האמצעיים בספר, טריאנוס ואדריאנוס, נולדו שניהם בהיספאניה, שבספרד של ימינו. כעבור שני דורות הגיע הקיסר ספטימיוס סוורוס מצפון אפריקה. הוא אמנם היה צאצא למהגרים איטלקים, ובה בעת אולי ממוצא אפריקני ומזרח־תיכוני מעורב, אבל לא כן דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, שהגיעו שניהם מהבלקן, ושום דם איטלקי לא זרם בעורקיהם. גם נשים חדשות עלו לגדוּלה: אשתו של סוורוס באה מסוריה ואמו של קונסטנטינוס מאסיה הקטנה, בטורקיה של ימינו.
עם הזמן נעשו אדוני הפאלאטיום וגבירותיו מגוונים בהרבה מכפי שמייסד האימפריה היה יכול לשער בנפשו. קולותיהם נָדַמו זה מכבר, רבים משמותיהם נשכחו. במקרים מסוימים פסליהם אבדו, או שדורות קדמונים ניתצו אותם מקץ מהפכה או גירדו את דמויותיהם מציורים ומתבליטי אבן. אך יש בידינו להעלות את רוחותיהם מטקסטים ספרותיים וכתובות חקוקות, מאמנות וארכיאולוגיה, ומן המחקר המדעי של כל דבר אפשרי, החל באוניות טרופות וכלה בביוב.
הרומאים חיים, והם עושים זאת לא רק במחוזות הדמיון בעיצומו של לילה על גבעת הפאלאטיום.

1. 
אוגוסטוס 
המייסד

אוגוסטוס הוא אייקון, ובצדק. מעטות הדמויות ההיסטוריות שמציגות טוב ממנו מה נחוץ כדי לזכות בכול. הוא שם קץ למאה שנות מהפכה, חיסל את הרפובליקה הרומית והמיר אותה באימפריה שבראשה כיהן כקיסר הראשון. אבל אוגוסטוס הוא גם חידה. מי שהתייתם מאביו בגיל ארבע גדל והיה לאחד השחקנים הפוליטיים המובילים ברומא בהיותו בן תשע־עשרה בלבד. כיצד הוא עשה זאת — והרבה יותר?
איך התגבר על התנגדות בראשותו של הצמד הזוהר בהיסטוריה, אנטוניוס וקליאופטרה? כיצד היה נער חלוש למצביא מצליח, וכיצד הפך לימים לאחד ממשכיני השלום המפורסמים בהיסטוריה? איך מצא את סגנו המושלם: שותף שישמש אותו כמצביא וכמנהל בלי שיאיים על כוחו של הבוס? איך ניהל את אחת ממערכות הנישואים הפרודוקטיביות אך המאתגרות ביותר בהיסטוריה, עם ליוויה הכישרונית, הערמומית והמבריקה? איך ייסד שושלת שהחזיקה מעמד מאה שנה ואימפריה שהחזיקה עוד מאות שנים לאחר מכן?
לקראת סוף חייו הארוכים ענה אוגוסטוס על כמה מן השאלות הללו. על עמודי ברונזה בחזית המאוזוליאום שלו ברומא, הוא דאג שתוצב כתובת מפורטת כדלהלן: "כשכיביתי את להבות מלחמת האזרחים, לאחר שקיבלתי בהסכמה כוללת שליטה מוחלטת במצב העניינים, העברתי את הרפובליקה משליטתי לרצון הסנאט והעם הרומאי. על שירות זה מצדי זכיתי בתואר אוגוסטוס, בהוראת הסנאט."
זה התיאור הרשמי. אבל מה הסיפור האמיתי? הבה נתחיל עם ילד קטן ונעקוב אחר מסלול התפתחותו.

הבן של אַטיָה

הוא נולד ב־23 בספטמבר בשנת 63 לפנה"ס. אנחנו מכירים אותו כאוגוסטוס, אבל נהוג לכנותו אוקטביאנוס עת מתייחסים לשלושים וחמש השנים הראשונות בחייו. רק אז צירף לשמו את אוגוסטוס.
אביו, גאיוס אוקטביוס, בא ממשפחה של שואפי־גדוּלוֹת מעיירה קטנה מדרום לרומא. אוקטביוס היה עשיר וטיפח שאיפות פוליטיות, אך לא בא משושלת האצולה שרוב הרומאים, עשירים כעניים, ציפו למצוא במנהיגיהם. ב"אצולה" התכוונו הרומאים לקבוצה קטנה מאוד: צאצאי הקונסולים, שני נושאי המשרה הבכירים ביותר בממשל הרומאי, שנבחרו אחת לשנה. אוקטביוס התחתן עם בת אצולה, אחייניתו של יוליוס קיסר, בת אחותו של הרודן־לעתיד. היא פתחה בפני בעלה ובנה הקטן את הדלת לכוח. שמה היה אַטיָה.
נישואיה החלו היטב, בדמות מעבר לרומא ועליית בעלה בסולם הדרגות הפוליטי. גאיוס אוקטביוס נראה בדרכו הבטוחה למִשֹרת הקונסול, אך מת בפתאומיות בשנת 58 לפנה"ס בדרכו הביתה מביקור בחו"ל, לאחר פרק זמן מוצלח במִשֹרת נציב פרובינקיה. אטיה היתה עכשיו אלמנה ומטופלת בשני ילדים: אוקטביאנוס ואחותו הגדולה, אוקטביה.
כדי להוסיף על צרותיו של אוקטביאנוס הקטן והיתום מאב, לפחות אחד מאפוטרופסיו ניהל את ירושתו בצורה לקויה או אף בזז אותה. ואף על פי כן, לא זו בלבד שהילד שרד, הוא אף עלה ופרח. שלושה דברים סייעו לו בדרכו: אמו, משפחתה וחוסנו הנפשי.
אטיה היא אחת הגיבורות הנשכחות של ההיסטוריה. אמת, אין לנו מושג ברור על אודותיה. איננו יודעים איך נראתה, שכן דמותה אינה מפארת שום מטבע או פסל ששרדו. פרקי חיים של אוגוסטוס, שאבדו, שירטטו ודאי את הדיוקן ששרד בכתבים רומאיים מאוחרים יותר: זה של אֵם טהורה מן האסכולה הישנה, שהנהיגה משמעת חמורה והשגיחה מקרוב על חינוך בנה. המקורות חושפים אישה ממולחת, פרגמטית ובעלת מודעות פוליטית, ששימשה כוח מניע בלתי נלאה לקריירה של בנה.
אימהות רומאיות היו צריכות לשמש כוח מניע. לא פעם בעליהן נפטרו לפניהן, ולא נותר להן אלא לדאוג לילדיהן. תולדות רומא מלאים באימהות עזות־רוח שדחפו את בניהן קדימה. הספרות הלטינית מציעה כדוגמה את האלה ונוס, הדוחפת את בנה איניאס אל גורלו האלוהי כמייסדה של רומא. אין פלא שהגברים ברומא העריצו תכופות את אימותיהם.
זמן קצר לאחר שהתאלמנה נישאה אטיה מחדש, הפעם לדמות ציבורית בולטת נוספת, טיפוס חלקלק שהצליח לא להתחייב לשום צד במלחמת האזרחים שהתנהלה ברומא (45-49 לפנה"ס), ובכל זאת עלה בידו להתקדם. אפשר שאוקטביאנוס הצעיר למד יותר משמץ מאומנות הרמייה מאביו החורג. אבל אטיה הפקידה אותו בידי אמהּ, היא סבתו יוליה, שגידלה את הילד בביתה במהלך שנותיו המכוננות. אחיה, יוליוס קיסר, היה בעיצומו של תהליך כיבוש גאליה, ארץ עתיקה באזור המדינות צרפת ובלגיה של ימינו, והפיכתו לאדונה של רומא. יוליה בלי ספק כתבה לו על הצעיר המבריק והשאפתן שהופקד בידיה ועל הגאווה שהביא למשפחתו.
כשמתה יוליה בסביבות שנת 51 לפנה"ס, עבר אוקטביאנוס לגור בבית אמו ואביו החורג, אך המשיך לחשוב על דודו־רבא המפורסם. מסופר כי אוקטביאנוס היה להוט להצטרף לקיסר בחזית בשנת 46 לפנה"ס, אך אטיה, שחששה לבריאותו של הנער, סירבה.
אוקטביאנוס הלך וגדל, וקיסר חולל מהפכה ברומא, שהתפתחה לכדי רפובליקה גאה המתהדרת בממשל עצמי. הציבור הרחב והאליטות חלקו את הכוח באמצעות מוסדות כגון אסֵפות, בתי משפט, פקידים נבחרים והסנאט. זאת היתה התיאוריה. בפועל, הרפובליקה לא היתה מסוגלת לעמוד בפני מצביאים כובשים כמו קיסר ועשרות אלפי חייליו הנאמנים.
כשקיסר חצה את נהר הרוביקון וצעד מגאליה לאיטליה ב־49 לפנה"ס, הוא המיט מלחמת אזרחים על מדינה שכבר סבלה זה חמישה עשורים, לסירוגין, מסכסוך אזרחי, ששורשיו נעוצים במשבר שראשיתו שני דורות קודם לכן. היה נדמה שרומא לכודה במבוך של מבואות סתומים: פוליטיים, צבאיים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים ומנהליים.
רק אדם שיהיה ביכולתו לאלף הן את רומא העיר והן את האימפריה שלה יוכל להביא שלום, סדר ויציבות. קיסר לא היה האיש הזה. הוא היה כובש, אך לא בונה. אבל אם לא קיסר, מי כן?
לקיסר לא היה בן לגיטימי משלו, אף כי נראה שנולד לו בן זר מחוץ לנישואים, קיסריון, בנה של קליאופטרה. אלא שקיסר עתיד למנות בן משפחה אחר ליורשו. היו לו כמה אחיינים ובני־אחיינים לגיטימיים ברומא, אבל אוקטביאנוס טיפס ועלה לראש הרשימה.
אוקטביאנוס הבוער מרוב שאפתנות היה פוליטיקאי מבטן ומלידה: אינטליגנט, שובה לב, נוח להתרועע ויפה תואר. אף על פי שלא נולד חייל, הוא היה עיקש, ערמומי ואמיץ. היה לו רצון ברזל. והיתה לו אטיה, שבלי ספק זימרה בשבחיו באוזני קיסר בכל הזדמנות. אפשר שאפילו סיפרה לו שמועה שהסתובבה, שאבי בנה אינו באמת גאיוס אוקטביוס כי אם האל אפולו, שנגלה לה במקדש בדמות נחש, עיבר אותה והותיר בגופה סימן נצח. רק פתי יאמין לסיפור הדברים, אבל קיסר ידע שההמונים פתאים, ולכן עשויים להתרשם.
קיסר המשיך לקדם את בן אחייניתו. בסביבות 51 לפנה"ס, בגיל אחת־עשרה, נשא אוקטביאנוס את נאום ההלוויה על סבתו יוליה מעל בימת הנואמים בפורום. זמן קצר לאחר שמלאו לו ארבע־עשרה, מוּנה אוקטביאנוס למִשֹרת פקיד דת חשוב לפי בקשתו של קיסר. בגיל שבע־עשרה הוא צעד ברחבי רומא במסגרת מצעדי הטרִיוּמף של קיסר בעקבות כיבושיו בגאליה וניצחונו במלחמת האזרחים. השנה היתה 46 לפנה"ס, וקיסר כיבד את הבחור הצעיר כדרך שמצביא מנצח מכבד על פי רוב רק את בנו שלו.
לבָחוּר בולט כמו אוקטביאנוס היו חברים רבים, שאחד מהם נעשה יד ימינו למשך כל חייו: מרקוס ויפּסאניוס אגריפה. בדומה לאוקטביאנוס גם הוא בא ממשפחה איטלקית עשירה אך נטולת קשר לאצולת רומא. מה שהיה לאגריפה בשפע הוא גאונות מעשית. הוא היה עז־רוח, אסרטיבי, ומעל הכול נאמן. אין ספק כי אוקטביאנוס ניחן בכישרון לקבץ אנשים שילכו אחריו. במקרה של אגריפה, אוקטביאנוס פנה אל דודו־רבא והביא לידי שחרור אחיו של אגריפה, אף על פי שהאחרון נלחם נגד קיסר. אגריפה היה אסיר תודה.
בשנת 45 לפנה"ס חלה אוקטביאנוס, וקיסר אפילו ביקר אותו לכאורה על מיטת חוליו לפני שיצא לדכא מרידה בהיספאניה. אוקטביאנוס התמודד עם בעיות בריאות כרוניות וידע בחייו כמה תקופות חולי רציניות, אבל תמיד נלחם ללא חת, עד הסוף ממש. לא עבר זמן רב, והאיש הצעיר שב לאיתנו ויצא לחזית. פמלייתו הקטנה כללה ודאי את אגריפה, אך לא את אטיה. היא רצתה להצטרף אליהם אבל אוקטביאנוס סירב.
הוא הגיע להיספאניה מאוחר מכדי ליטול חלק בקרב, אבל נפגש עם קיסר מקץ מסע מסוכן בארץ עוינת. דבר זה הִקנה לו את הערצת דודו — שרק הלכה וגברה בחודשים שבילה עם הצעיר הכישרוני ההולך־בגדוּלוֹת. זאת היתה ההזדמנות של אוקטביאנוס לזהור, והוא ניצל אותה היטב. כשחזר קיסר לאיטליה זמן קצר לאחר מכן, הוא מינה את אוקטביאנוס ליורשו העיקרי והציע לאמצו לבן לאחר מותו.
העובדה שקיסר בחר באוקטביאנוס ליורשו מעידה, בלי ספק, כי זיהה בו זרע של גדוּלה. אף על פי כן, כשנפוצה הבשורה על בחירתו של קיסר, היו שהתקשו להאמין שעלה בידו של נער בן שבע־עשרה לשכנע את האיש החזק ביותר בעולם לבחור בו ללא איזו תחבולה סודית: סקס. יריבו של אוקטביאנוס, מרקוס אנטוניוס, האשים בהמשך את הנער בכך שניהל רומן עם קיסר בזמן שהותם בהיספאניה. מצד אחד, זה בדיוק סוג ההכפשות שהפוליטיקאים ברומא נהגו להפיץ. מצד שני, אוקטביאנוס היה יפה תואר כשם שהיה שאפתן, והשמועה גרסה שכשקיסר היה נער, הוא עצמו שכב עם גבר רב־עוצמה המבוגר ממנו. אך קיסר ואוגוסטוס היו שניהם חובבי נשים, כך שיש להניח שהמעשייה מצוצה מהאצבע.
כשחזר אוקטביאנוס לרומא, הוא עזב סוף־סוף את הבית, אך המשיך להתגורר ליד אמו ואביו החורג ולכאורה העביר עמם את רוב זמנו. הוא גם המשיך לרכוש השכלה בתורת הנאום, בפילוסופיה ובספרות, בלטינית וביוונית גם יחד — תוכנית הלימודים המועדפת על בני האליטה ברומא. מלחמה ומהפכה, שתיהן שיבשו את לימודיו, אך הוא המשיך לקרוא נאומים ולתרגל את נשיאתם על בסיס יומי. מספרים כי בהיותו בן שמונה־עשרה הוא ויתר על מין לשנה, צעד שנועד לשמור על עוצמת קולו. אפשר שהמהלך הצליח, שכן כעבור שנים היה לו קול מתוק ומובחן בניגוד לקולו הצורם של קיסר.
תוכניתו הבאה של קיסר היתה מסע כיבוש של שלוש שנים במזרח. הוא הטיל על אוקטביאנוס משימה כבדה כשמינה אותו, בגיל שמונה־עשרה, למגיסטר אקוויטום (ראש הפרשים), או סגנו. אף כי במובנים מסוימים היה מדובר בתפקיד טקסי, הוא הביא איתו נראוּת והזדמנויות רבות לקשרים. המשלחת נועדה לצאת לדרך במרס 44, לפנה"ס. בסביבות דצמבר 45 השאיר אוקטביאנוס את רומא לפיקודו של קיסר, ובלוויית אגריפה חצה את הים האדריאטי אל מפקדת צבאו של קיסר באלבניה של ימינו. שם הוא יצר קשרים שערכם לא יסולא בפז עם מפקדי הלגיונות.
אבל אידו של מרס שינה הכול. ביום ההוא, 15 במרס שנת 44 לפנה"ס, חבורת קושרים שמנתה יותר משישים אישים בולטים ברומא, בראשותם של מרקוס ברוטוס, גאיוס קסיוס לונגינוס ודקימס ברוטוס, התנקשה בחיי קיסר בישיבה בסנאט.
קרבתו של אוקטביאנוס לקיסר הפכה אותו פתאום למטרה. אטיה היתה ברומא כשהתברר שקיסר הפקיד אותה בצוואתו על ניהול הלווייתו. אבל מה שעמד בראש סולם העדיפויות שלה היה אוקטביאנוס, והיא מיהרה לשלוח אליו שליח שיחצה את הים האדריאטי. אוקטביאנוס שקל בדעתו לפתוח בהתקוממות צבאית במפקדה האדריאטית. אטיה התנגדה בחריפות. היא ידעה שרומא היא המפתח ודחקה בבנה לחזור העירה. היא כתבה ש"עכשיו עליו להיות גבר, לשקול בזהירות את צעדיו ולנקוט בהם בהתאם להזדמנות ולגורל". אוקטביאנוס נועץ בחבריו וביועציו ואחר כך נענה והפליג בחזרה לאיטליה.
מותו של קיסר היה אובדן עצום לאוקטביאנוס. האיש שמילא את מקום אביו המת, שיצא מגדרו להעניק לו תחושה של גדולתו הפוטנציאלית, נרצח. אוקטביאנוס, במחווה רומאית מסורתית של אבלוּת, גידל זקן. צער לא היה הרגש היחיד שלו; הוא נתקף גם פחד, כעס ותאוות נקם. אבל מות קיסר לא היה רק מכה; הוא הביא עמו גם הזדמנות. אוקטביאנוס היה עכשיו ראש המשפחה, כמו גם יורש לדיקטטור של רומא. אלא שהיה עליו להילחם על הירושה.

קוראים לי קיסר
נובמבר 44 לפנה"ס
הפורום, רומא, הכיכר ששימשה מרכז החיים האזרחיים ברומא

אוקטביאנוס נשא נאום, שבהמשך הפיץ בגאווה. זה היה רגע מכונן. הוא מתח את ידו הימנית אל פסל יוליוס קיסר ונשבע בתקוותיו לרכוש את תוארי הכבוד שנשא אביו המאמץ. זה עתה מלאו לו תשע־עשרה, והוא כבר ניכס עד סוף ימיו את כל כוחו ותהילתו של הדיקטטור המנוח של רומא. אנשים נשלחים למוסדות לחולי נפש על פחות מזה.
אפשר שזאת היתה מגלומניה, אבל מקץ שישה חודשי מאמצים מרוכזים, העבודה החלה להשתלם. בעצתה של אטיה, הוא מיהר לשוב לרומא. הוא היה זהיר וצייתן מספיק להיוועץ באמו ובבעלה, אך שאפתן מכדי לנהוג בעצתם ולהתקדם לאט — או אפילו, כפי שהציע לכאורה אביו החורג, לדחות את ירושת קיסר ולפרוש מהחיים הציבוריים כמעט לפני שהספיק להיכנס אליהם.
רומא היתה מלאה אויבים. הקונסול מרקוס אנטוניוס היה ממונה על העיר, ורוצחי קיסר שבו והתקבצו מקץ נסיגה זמנית. הם לא רצו את אוקטביאנוס. גם אנטוניוס לא רצה אותו. בגיל שלושים ותשע הוא היה בשיא חייו. בן למשפחת אצולה רומאית, מצביא דגול, פוליטיקאי זהיר ונואם מצוין. אנטוניוס החזק ויפה התואר ראה בהרקולס את פטרונו — סמל לאחריות ולצדק כמו גם למיומנות צבאית. הוא הסתכל על אוקטביאנוס מלמעלה. כשאר־בשר רחוק ושותף ותיק של קיסר, הוא ראה בעצמו יורש לגיטימי של הדיקטטור שנרצח.
אבל אוקטביאנוס היה נחוש. הוא חשק בכבוד ובתהילה, יהא מחירם אשר יהא. הוא היה נכון להילחם. הוא לא התכוון להתאבל על קיסר; הוא התכוון לנקום את מותו. לא, הוא התכוון להפוך להיות הוא. הוא התחיל בסיום תהליך האימוץ שקיסר הציע לו בצוואתו. אנחנו אמנם עדיין מכנים אותו אוקטביאנוס, אך הוא כבר כינה את עצמו עכשיו קיסר. הוא אימץ את השם בלי קושי, כמו נולד איתו. לא זו בלבד, אלא שנהג בו כאילו היה קמע־כוח, כאילו כבר נשא עמו משקל בן מאות שנים. אמו היתה הדמות הראשונה שפנתה אליו בתואר קיסר, אבל אינה עתידה להיות האחרונה.
אוקטביאנוס היה נועז אך לא נמהר, ואַלים בלי להיות פראי. אטיה, מקץ ספק והיסוס ראשוניים מתוך כבוד לעמדת בעלה, שינתה את דעתה: היא החליטה לתמוך בצורה מלאה בשאפתנותו של אוקטביאנוס. אבל היא יעצה לו לנהוג בסבלנות ובעורמה, וכעת הוא שמע בעצתה. הוא התנהל מתוך חשיבה אסטרטגית והראה לאנשים רק את מה שרצה שיראו. הוא היה מסתורי, ולכן זה נראה אך הולם שבחלק מן הקריירה שלו נהג לחתום על מסמכים בחותם בדמות ספינקס; בהמשך המיר את החותם בדמותו שלו (קיסר מאוחר יותר כינה את אוגוסטוס "זיקית"). המקורות מספרים, שאוקטביאנוס קיבל את חותם הספינקס מאטיה, מה שמחזיר אותנו אל האל אפולו, אביו השמימי לכאורה, מאחר שהרומאים קשרו בין הספינקס ובין האל הזה.
ה"ספינקס" ידע לפתות אנשים, החל בשכנו של אביו החורג בווילה הכפרית שלו במפרץ נאפולי, גדול מדינאי רומא באותם הימים: מרקוס טוליוס קיקרו. איש ממדינאי העולם העתיק אינו מדבר אלינו ביתר עוצמה מקיקרו. לשונו היתה רהוטה ומשכנעת; ידיו כתבו ללא הפסק; לבו פעם למען הרפובליקה, שהקריירה שלו נמתחה על פני העשורים האחרונים לקיומה. נאומיו עדיין מזהירים, מכתביו חושפים את התמרונים הפוליטיים של התקופה במלוא מערומיהם, ויצירותיו הפילוסופיות הן בפשטות יסוד החשיבה הפוליטית בלטינית.
כפוליטיקאי נחל קיקרו הצלחה מעורבת. במהלך כהונתו כקונסול אמנם דיכא מרד, אך לאורך הדרך גם הוציא להורג חמישה מאזרחי רומא ללא משפט, מה שכפה עליו לצאת לגלוּת זמנית. לאחר שהתנדנד בזמן מלחמת האזרחים, זכה למחילה מיד קיסר ולמחמאות על עבודתו הספרותית, אך הדלת אל מוקדי הכוח נטרקה בפניו. לאחר אידו של מרס חזר קיקרו מפרישתו ותמך במתנקשים. כעת שיכנע אוקטביאנוס את קיקרו שהוא, אוקטביאנוס, יוכל להשיב על כנה את החירות שקיסר הגביל.
על פניו מצטייר קיקרו כנאיבי. הוא רצה להציל את הרפובליקה מידי דיקטטור צבאי נוסף כמו קיסר. אוקטביאנוס רצה להיות הדיקטטור הזה. האם איבד הזקן את אמונתו? לא. הוא ידע שאוקטביאנוס הוא הימור מסוכן, אבל חשב שכדאי להמר. קיקרו היה סבור שאנטוניוס המבוגר והמנוסה יותר גם מסוכן יותר מאוקטביאנוס הצעיר, ואילו אוקטביאנוס אינו פוחד מאיש. אז קיקרו ואוקטביאנוס כרתו ברית של נוחות, והשאלה האמיתית היתה מי יזרוק את מי קודם ויֵצא כשידו על העליונה.
התברר שגילו הצעיר של אוקטביאנוס הוא יתרון. מאחר שלא היתה לו שום מעורבות במערכת הישנה, גם לא היה דבר שימנע בעדו מלהופכה על פיה.
אוקטביאנוס היה נחוש להביא את העימות עם אנטוניוס לידי גמר. הוא הסתיר את תוכניותיו האמיתיות מאמו, וירד לדרום איטליה לקושש תמיכה בקרב חייליו לשעבר של יוליוס קיסר. הוא שיכנע 3,000 יוצאי צבא לשוב מפרישתם ולתמוך בו. הצבא הפרטי הזה היה בבחינת הפרת חוק, אך שנים לאחר מכן הוא התפאר במעשהו, שאותו תייג מחדש כדרכו להציל את הרפובליקה: "בגיל תשע־עשרה ביוזמתי ובמימון פרטי הקמתי צבא, שבאמצעותו שיחררתי את הרפובליקה שדוכאה תחת עריצותה של סיעה קטנה."
החלק החשוב ביותר בצבא ההוא היה שני לגיונות של יוצאי צבא, שסוכניו של אוקטביאנוס הצליחו למשוך אליהם מאנטוניוס בהצעה כספית ובהבטחה למשמעת רופפת יותר. שני הלגיונות העניקו פתאום לאוקטביאנוס את הכוח להתחרות במשחק של תמרונים עקובים מדם. והם משכו את תשומת לבו של הסנאט.
העימות המכריע עם אנטוניוס הממשמש ובא הביא את אוקטביאנוס ולגיונותיו לפתחו של הסנאט. הצהרת האמונים שנשא לרפובליקה נשמעה חלולה, אך בעיני הסנאטורים, גילו הצעיר שיווה לו חזות מאיימת פחות מזו של אנטוניוס. באפריל 43 לפנה"ס התנגשו שני הצדדים בשני קרבות בצפון איטליה. אנטוניוס, לוחם קשוח, האשים בפחדנות את אוקטביאנוס, שלא טעם קרב מימיו. אוקטביאנוס אמנם לא היה לוחם מלידה, אבל אומץ לב לא היה זר לו. בקרב השני בשנת 43 לפנה"ס, למשל, הוא הכתיף בגבורה את הנשר, כשנושא הנשר בלגיון נפצע קשה. כמו בכל דבר אחר, גם במלחמה הוא הפגין שליטה עצמית. כדי לסבר את האוזן, חִשבו על כך שאף על פי ששהה בחברת חיילים, הוא שתה לא יותר משלושה גביעי יין בארוחת הערב — כנראה בסביבות מאתים וחמישים מ"ל בלבד.
צבאות הסנאט נחלו הצלחה וכפו על אנטוניוס נסיגה. הוא חצה את האלפים ונסוג לגאליה, אך אוקטביאנוס לא רדף אחריו, כפי שרצה הסנאט. אוקטביאנוס היה חכם מכדי לבטוח בסנאטורים. כששמע שקיקרו אמר עליו, "יש לכבד את הבחור הצעיר — ולהרחיקו," הוא התרגז, אבל נראה שלא הופתע. אנטוניוס התארגן מחדש וגייס לצדו את צבאות גאליה. אוקטביאנוס, מצדו, החליט לשנות מסלול ולתמוך באנטוניוס.
הסנאט היה בן ברית זמני בלבד, שימושי לצורך הלגיטימציה שהעניק לאוקטביאנוס, אבל עוין כלפי רצונו להשיג את מעמדו של קיסר. אנטוניוס היה שותף מוצלח מן הסנאט מפני שלא היה קשור כמוהו למוסדות הרפובליקה. פרט לכך, צבאותיו החדשים של אנטוניוס העניקו לו עוצמה רבה מכדי שיעלה בידי אוקטביאנוס לנצחו. אז הוא פנה אליו.
בקיץ 43 לפנה"ס שיגר אוקטביאנוס לסנאט מפקד בדרגת קנטוריון ותבע מן הסנאט למנות אותו לקונסול, המשרה הגבוהה ביותר במדינה, וכזאת שעל פי רוב אינה מוענקת לפני גיל ארבעים. הנוהג לא עניין אותו. הסנאטורים הסכימו באי־רצון ולאחר מכן חזרו בהם וקיוו לשווא להגעתם של כוחות חדשים מחו"ל. הם ניסו לשבות את אטיה ואוקטביה שהיו בעיר, אך השתיים ברחו ומצאו מקלט בקרב הבתולות הווסטליוֹת. שש הכוהנות הווסטליות היו חלק מפולחן מדינה חשוב ברומא והתגוררו במעון רשמי בצד הפורום. אוקטביאנוס, המסור למשפחתו מאז ומעולם, מיהר לרומא בראש לגיונותיו, בין היתר כדי להגן עליהן. ב־19 באוגוסט 43 לפנה"ס הוא היה לשליטהּ של רומא. אטיה ואוקטביה המשוחררות אימצוהו אל לבן.
למרבה הצער האיחוד היה קצר, שכן אמו נפטרה מתישהו בין אוגוסט לנובמבר. נראה שגם בעלה מת בסביבות אותו הזמן. אוקטביאנוס שיכנע את הסנאט לערוך לאטיה הלוויה ציבורית, אם שיכנע היא המילה ההולמת למי שזכה במשרת הקונסול בזכות כוחו הצבאי. הלוויה ציבורית היתה כבוד נדיר. למעשה, ככל הידוע לנו, אטיה היא האישה הראשונה ברומא שזכתה לכבוד הזה. משורר חיבר את כתובת המצבה. נאמר בה:
"כאן, זָר, אפרהּ של אטיה, כאן, אֵם הקיסר / נחה; כצו אבות רומא, משמע הסנאט."
אטיה מילאה תפקיד חיוני בחיי אוקטביאנוס כאמו, כשתדלנית וכיועצת פוליטית במהלך המשברים המוקדמים בקריירה שלו. אפילו לאחר מותה הועלה זכרה בספרות. אפילו כזיכרון היא שימשה תזכורת לטענת בנה לאצולה.
וברומא, נקמה היתה מעלה אצילית; הרומאים חששו מתוצאותיה אך העריצו את רדיפתה. מיד לאחר אידו של מרס הכריז הסנאט על חנינה לרוצחי קיסר. עכשיו קרע אותה אוקטביאנוס לגזרים. הוא העביר חוק שכונן בית משפט מיוחד, שדן אותם למוות. כבן טוב ומסור, הוא לקח את ההתנקשות בקיסר באופן אישי.
הוא הזמין את אנטוניוס לחזור לאיטליה וכונן איתו שלום. באוקטובר הם נפגשו, ועמם בן בריתו הוותיק של יוליוס קיסר, מרקוס אמיליוּס לֶפּידוּס, והקימו הנהגה משולשת שהחזיקה בסמכויות דיקטטוריות למשך חמש שנים, שחודשו בהמשך. יותר מארבעים לגיונות היו נתונים לשליטתם. הם חילקו ביניהם את חלקה המערבי של האימפריה, ואילו ברוטוס וקסיוס, שברחו מרומא לאחר ההתנקשות ביוליוס קיסר, שלטו בחלקה המזרחי. זאת היתה למעשה הפיכה.
פחות משנתיים מיום ששב לאיטליה, תימרן אוקטביאנוס את דרכו בזירה הפוליטית ובמלחמה, הערים על יריביו והיה לאחד משלושת האנשים החזקים ביותר באימפריה הרומית — וכל זאת בגיל עשרים.
כשיוליוס קיסר כבש את רומא, הוא הנהיג מדיניות מוחלת וחנן את אויביו. אך ההתנקשות בחייו כמו רמזה, שהמחילה איננה משתלמת. הטריוּמווירַט בחר תחתיה בנידוי: טיהור. הוא סימן כבני מוות כאלפיים מחברי האליטה ברומא ומעשיריה והחרים את אדמותיהם. רובם ברחו; כשלוש מאות נהרגו. קיקרו היה הקורבן המפורסם ביותר. אנטוניוס רצה במות יריבו המר. אוקטביאנוס אמר בהמשך שניסה להציל את קיקרו, אבל גם אם ניסה, הוא לא התאמץ במיוחד.
במסגרת הברית החדשה שלו עם אנטוניוס נישא אוקטביאנוס לבתו הצעירה החורגת, קלודיה. אמה, פוּלוויה אשת אנטוניוס, היתה אישה מטילת אימה שהאריכה ימים על פני שני בעלים קודמים — שניהם פוליטיקאים שמתו מוות אלים.
ב־1 בינואר 42 לפנה"ס העלה אוקטביאנוס את מסירותו לזכר אביו מדרגה אחת נוספת וכפה על הסנאט להכריז על קיסר כאֵל, צעד שאיפשר לו לכנות את עצמו בן־אל. הסנאט חוקק חוק להקמת מקדש ובית פולחן לאל החדש יוליוס קיסר. כעבור ארבע שנים, בשנת 38 לפנה"ס, הוכרז אוקטביאנוס בידי חייליו "אימפרטור", או מצביא מנצח. עכשיו נודע בכינוי "קיסר המצביא המנצח בן־האל".
בגיל עשרים וארבע הגיע אוקטביאנוס להישגים גבוהים. שאפתנותו לא ידעה גבול, תבונתו היתה חדה, שיקול דעתו בטוח, מוסר העבודה שלו בלתי מוגבל ושכנועו העצמי מנצח. כצעירים רבים אחרים הוא חש רגש — מעל לכול, זעם על רצח אביו מאמצו — אבל היה לאוֹמן המרת הכאב לאסטרטגיה. ואסטרטגיה, כפי שהתברר, היתה תחום המומחיות של אוקטביאנוס. הוא תמיד הרחיק ראוֹת והרחיק חשוֹב. לא היתה לו ברירה אם רצה להתמודד עם המבחנים שציפו לו.

אנטוניוס וקליאופטרה

העימות המכריע עם ברוטוס וקסיוס התרחש מחוץ לעיר היוונית פיליפּי בשנת 42 לפנה"ס. אוקטביאנוס חבר לאנטוניוס, והאחרון פיקד על שני הקרבות המזהירים שהביאו את הניצחון. פעם נוספת נאלץ אוקטביאנוס להתמודד עם האשמות בפחדנות, כאשר במהלך הקרב הראשון האויב תפס את מחנהו, אבל הוא כבר ברח ממנו. בהמשך אמר שהיה חולה ושחיזיון הזהיר אותו מפני הסכנה. אפשר שכך באמת היה, שכן אוקטביאנוס התמודד עם בעיות רפואיות חוזרות ונשנות. אבל הוא התאושש ופירסם פקודה צמאת־דם לערוף את הראש מגופתו של ברוטוס ולשלוח אותו לרומא כדי להניחו כנקמה למרגלות פסל יוליוס קיסר.
פיליפי היה ניצחון אדיר לאנטוניוס ואוקטביאנוס, אבל עדיין נותרה בפניהם המשימה לאחד את העולם הרומאי תחת שלטונם. אחרי שדחקו את לפידוס, חילקו השניים את האימפריה ביניהם. אנטוניוס לקח את חלקה המזרחי וקבע את בסיסו באתונה, ואילו אוקטביאנוס משל מרומא בחלקה המערבי.
צעד זה השאיר בידי אוקטביאנוס את המשימה הלא־פופולרית להחרים קרקעות מידי אזרחים ולהעניקן ליוצאי הצבא. פולוויה אשת אנטוניוס ואחיו, לוקיוס אנטוניוס, עמדו בראש המערכה נגדו. היא הופיעה עם ילדיו של אנטוניוס ועם אמו בפני החיילים והפצירה בהם לשמור על נאמנותם. (אוקטביאנוס גירש לא מזמן את קלודיה והצהיר בשבועה כי הנישואים מעולם לא מומשו. אין ספק כי הדבר הכעיס את חותנתו־לשעבר). אוקטביאנוס נאלץ עכשיו להכניע את פולוויה. הוא הקיף אותה ואת לוקיוס ואת צבאם בעיר פֶּרוּסיה שבמרכז איטליה (פרוג'ה של ימינו). פולוויה זכתה בכבוד המפוקפק ששמה יתנוסס על אבני הקלע של אויבהּ בתוספת התייחסויות גסות רוח לאיברי גופה. היא כתבה למצביאיו של אנטוניוס בגאליה וביקשה מהם למהר לחצות את האלפים ולבוא לעזרתה, אבל כבר היה מאוחר מדי. כוחות אוקטביאנוס ניצחו. אם יש אמת בדיווח ולא תעמולה בלבד, כי אז טָבח אוקטביאנוס רבים ממנהיגי האויב על מזבח יוליוס שהועלה למדרגת אל — באידו של מרס. אוקטביאנוס הגיב לכאורה לכל בקשת רחמים באמירה קרה, "עת למות". אבל את פולוויה ולוקיוס שילח לחופשי.
אנטוניוס, מצדו, השיב את השליטה הרומאית על כנה במזרח האימפריה, שברוטוס וקסיוס הותירו שרוי במהומה רבה. אבל אנטוניוס התפרסם בגלל דבר אחר לגמרי במהלך שהותו במזרח: מערכת יחסיו עם קליאופטרה, רומן שמעורבים בו לא רק לב, אלא גם חרב וארנק.
קליאופטרה היתה האישה החזקה, העשירה והזוהרת ביותר בתקופתה. היא היתה מלכת מצרים ושליטה־אישה בעולם של גברים. אף על פי שמשלה במצרים, בדומה לאבותיה משושלת בית תלמי בת שלוש מאות השנים, היא היתה יוונייה (או ליתר דיוק, מוקדונית). היא היתה פיקחית, ערמומית, משכילה ומפתה. היתה לה נוכחות פיזית מרשימה. היא היתה נמוכה ונמרצת. היא ידעה לרכוב על סוס ולצוד. היא הקדישה תשומת לב עצומה לתדמיתה הציבורית. בפסלי ראש יווניים־רומיים היא מתוארת כאישה אלגנטית, ואילו על מטבעות נושאי דיוקנאות היא נראית בדמות מלך ואף גברית במקצת.
קליאופטרה הדיפה כריזמה, ואלכסנדריה, בירת מצרים, היתה פנינה אדריכלית ומגנט תרבותי. הגבר שישיג את קליאופטרה יזכה בגישה לעושרה האגדי של מצרים ולמסתרי חדרה. אוקטביאנוס ירש את שמו של קיסר, אבל אנטוניוס ירש את פילגשו. בשנת 41 לפנה"ס פתחו אנטוניוס וקליאופטרה ברומן שהניב תאומים. אף על פי כן, עם מותה של פולוויה בעקבות מחלה פתאומית, נישא אנטוניוס לאישה חדשה: אוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס. היא עצמה התאלמנה זה לא כבר והבינה איך משחקים את המשחק; נישואים כאלה מטרתם פוליטית, לא אהבה. אבל נראה שאוקטביה התענגה על קסמו של אנטוניוס. הם הביאו לעולם שתי בנות, והיא גידלה אותן בביתם שבאתונה עם שלושת הילדים מנישואיה ומנישואיו הראשונים. נראה שאיש לא תהה על קשריו של אנטוניוס עם קליאופטרה.
אוקטביאנוס עושה מלחמה ואהבה
באמצע שנות העשרים לחייו ניצב אוקטביאנוס בפני המשברים הגדולים ביותר שנקרו בדרכו עד כה. הוא ניהל את המערכה הצבאית המסוכנת ביותר מיום שעלה לשלטון ופגש את אהבת חייו — אישה ששינתה אותו לטובה.
אוקטביאנוס עדיין לא ביסס את שלטונו במערב. היה עליו להביס את סֶקסטוּס פּוֹמפּיוּס, אחרון השורדים מקרב בני יריבו הגדול של קיסר, פומפיוס הגדול. סקסטוס פומפיוס שלט בשטחי הים סביב איטליה באמצעות צי שבסיסו בסיציליה. הוא היה דמות ערמומית מרתקת, תמך ברפובליקה והציע מקלט לקורבנות הנידוי. אף על פי שחסם את דרכן של אוניות תבואה גדולות ובכך כפה על איטליה רעב, הוא היה פופולרי ברומא שהלכה ומאסה בטיהורים ובהחרמת רכוש. אוקטביאנוס ואנטוניוס נאלצו לכרות שלום עם פומפיוס ולהכיר בשלטונו. אוקטביאנוס הכיר בכוחו של סקסטוס גם באמצעות נישואיו לדודתו של סקסטוס (מנישואים), סקריבּוֹניָה. היא היתה חזקה וחמורת סבר — ומבוגרת מאוקטביאנוס בכעשר שנים.
ואז, בשנת 39 לפנה"ס, הוא פגש את ליוויה. הרגע לא היה יכול להיות טעון יותר. הוא היה אז בן עשרים וארבע, וזה עתה גילח את זקן האֵבל על קיסר שאותו גידל במשך חמש שנים. ליוויה דרוּסילה, זה שמה המלא, היתה בת תשע־עשרה, בת אצולה מבריקה ויפה. אוקטביאנוס היה יפה תואר ועשיר. לאמיתו של דבר, שלוש שנים קודם לכן הניס אוקטביאנוס את ליוויה מאיטליה, רק צעד אחד לפני כוחותיו, אחרי שתמכה באויביו פולוויה ולוקיוס במלחמה בפֶּרוּסיה. למעשה, היא היתה בהיריון, וכמוה סקריבוניה. ההתאהבות בה הפֵרה כל כלל אפשרי, ולכן לא היה ביכולתו לעמוד בפניה.
מבחינתה של ליוויה בת התשע־עשרה, הזכייה בלבו של אוקטביאנוס היתה הצלחה מסחררת לא פחות משהיתה בשעתו הזכייה באישורו של קיסר לאוקטביאנוס בן השבע־עשרה. כפי שהמאורעות עתידים לגלות, היא היתה נפש תאומה לאוקטביאנוס, ותבונתה ושאפתנותה עלו בקנה אחד עם אלה שלו. אבל אוקטביאנוס היה פוליטיקאי, והסיפור היה גדול מנישואים של נשמות אמת. ליוויה הציעה לו עלייה משמעותית בסולם היוקרה, משום שמוצאה היה מהדם הכחול ביותר שבנמצא. אבותיה נהנו ממעמד בכיר מאוד באליטה הרומית — בכיר עוד יותר מאבותיה של סקריבוניה. הם החזיקו במשרות הרמות ביותר ברומא והתבלטו כמדינאים, כמצביאים, כנואמים וכרפורמטורים. אבותיה של סקריבוניה היו חשובים פחות. סקריבוניה, מצדה, עוררה את רוגזו של אוקטביאנוס כשהתלוננה על ניאופיו. גם התועלת הפוליטית שהפיק מנישואיו לה הלכה ודעכה, מאחר שהיחסים עם סקסטוס פומפיוס הלכו והחמיצו.
ב־14 בינואר 38 לפנה"ס ילדה סקריבוניה בת, יוליה. בו ביום גירש אותה אוקטביאנוס. בסביבות אותו הזמן, בעלה של ליוויה גירש אותה. ב־17 בינואר נישאו אוקטביאנוס וליוויה.
ליוויה היתה בחודש השישי להריונה ביום נישואיה. כעבור שלושה חודשים, כבר בביתו של אוקטביאנוס, ילדה בן, דרוּסוּס שמו, שהצטרף לאח גדול יותר, טיבֶּריוּס בן השלוש. הרכילות המרושעת גרסה, "בני המזל מתברכים בילדים תוך שלושה חודשים," משפט שזכה למעמד של פתגם. לימים התברר כי במקרה הנוכחי הפתגם אכזרי במיוחד, שכן ליוויה עתידה ללדת לאוקטביאנוס בן אחד ויחיד, שייוולד מת. אף על פי כן הם יישארו נשואים במשך חמישים ושתיים שנה, חרף העובדה שהוא רצה בשושלת שלא היתה יכולה להעניק לו.
אוקטביאנוס היה יכול לגרש את ליוויה, אך צעד כזה היה עלול להיות מסוכן, בשל האפשרות שתינשא שוב ותקים מרכז כוח יריב. הוא היה יכול להרוג אותה, אבל צעד כזה היה מכתים את שמו הטוב. אפשר שנשאר נשוי לליוויה כי באמת אהב אותה והעריצה. אולי היא הוכיחה את עצמה מלכתחילה כמקור לעצות טובות ותמיכה גם יחד. ברבות השנים היא עתידה להיעשות לאחת הפוליטיקאיות הממולחות ברומא. "הוא אהב והעריך אותה עד הסוף בלי תחרות," כתב ההיסטוריון סוֶוטוֹניוּס.
הסכם השלום עם סקסטוס פומפיוס לא החזיק מעמד. אוקטביאנוס ראה בו יריב תככן ותוקפני שמסוכן מדי לקיים איתו יחסי שלום, ולכן חזר למלחמה. הוא מתח את הכלכלה האיטלקית והסתכן באובדן פופולריות כדי לבנות צי חדש ומסיבי. הוא יצא לקרב, ולא פעם שיחק לו המזל כשניצל ממוות. אך ידידו הוותיק אַגריפָּה נחלץ לעזרתו כמפקד הצי. אגריפה היה אסטרטג ממולח, עז נפש בקרב, ומעל הכול — איש ארגון מעולה. בסופו של דבר, בראשותו של אגריפה, הצליח צי אוקטביאנוס להנחיל לסקסטוס תבוסה ניצחת בים בשנת 36 לפנה"ס. סקסטוס נמלט אך כעבור זמן קצר נתפס ונהרג.

עימות מכריע עם אנטוניוס וקליאופטרה

אנטוניוס, מצדו, תיכנן פלישה לאימפריה הפרתית, יריבתה של רומא באזור שהוא כיום איראן ועיראק. הוא רצה מאוקטביאנוס חיילים וכסף, אך אוקטביאנוס עוד היה שקוע במלחמתו עם סקסטוס. לכן בשנת 37 לפנה"ס פנה אנטוניוס לקליאופטרה, שהחלה לספק את צרכיו ובמקביל היתה שוב למאהבתו — לא עבר זמן רב והיא ילדה לו ילד שלישי. לרגע מדהים אחד היה נדמה שהאימפריה הרומית כולה שבויה בכבלי האהבה ונמשלת בידי שני זוגות אוהבים משני עברי הים התיכון: אנטוניוס וקליאופטרה, ואוקטביאנוס וליוויה. ובטוויסט סוטה טיפוסי לעולם החממה שאפיין את האליטה הרומאית, אנטוניוס גם היה נשוי לאוקטביה, אחותו של אוקטביאנוס.
טוויסט סוטה עוד יותר טמון בכך, שכל אחד מהזוגות תבע מצדו חזקה על מורשתו של יוליוס קיסר. אוקטביאנוס היה בנו המאומץ של קיסר לפי החוק הרומאי. הוא נשא את שמו של קיסר וחי ברומא. אנטוניוס היה המפקד הצבאי הקרוב ביותר לקיסר ששרד מתקופת שלטונו. הוא ירש את פילגשו של קיסר, קליאופטרה, וחי באלכסנדריה, העיר שקיסר כבש. וקליאופטרה היתה לא רק אמם של ילדי אנטוניוס אלא גם אֵם לבן, שמן הסתם היה פרי אהבתה עם קיסר ועתה מלך על מצרים, תלמי החמישה־עשר המכונה קיסריון. רומא ואלכסנדריה, קיסר וקיסריון: מי מהשניים יזכה?
מלחמה, לא אהבה, סיפקה את התשובה. בשנים 32-36 לפנה"ס המצב הלך והחריף. תחילה הסתיימה פלישתו של אנטוניוס לאימפריה הפרתית בתבוסה צבאית, אם כי ניסיון שני אמנם נתן לו את ארמניה על תקן של פרס ניחומים. אוקטביאנוס מצדו השיג שליטה מוחלטת באיטליה ובחלקה המערבי של האימפריה. אנטוניוס חילק שטחים אחדים במזרח האימפריה לקליאופטרה וילדיה. הוא גם הכיר בקיסריון כבנו של יוליוס קיסר, בבחינת סטירה בפרצופו של אוקטביאנוס. בשנת 32 לפנה"ס ניתק אנטוניוס מאוקטביאנוס באופן סופי כשהתגרש מאחותו. לא ברור אם נישא רשמית לקליאופטרה.
אבל ידו של אוקטביאנוס היתה על העליונה בכל הקשור בתעמולה, במיוחד לאחר שהשיג את צוואת אנטוניוס מידי הבתולות הווסטליות ברומא. בצוואה הצהיר אנטוניוס על רצונו להיקבר לצד קליאופטרה באלכסנדריה. אוקטביאנוס האשים את יריבו בבגידה בטענה שאנטוניוס מתכוון להעביר לשם את כס השלטון באימפריה הרומית.
האם היתה באמת אפשרות כזאת? במזרח היה הרבה יותר כסף, אנשים וערים מאשר במערב, ומעבר לו קרצו הארצות שאלכסנדר מוקדון שלט בהן פעם, שהשתרעו כל הדרך עד הודו. לפני מותו של יוליוס קיסר רחשו שמועות, שהוא מתכנן להעביר את הבירה מרומא לטרויה (בטורקיה של ימינו).
אבל רבים מהסנאטורים הבכירים לא השתכנעו. אנטוניוס, חרף כל מגרעותיו, היה אחד מהם — בן אצולה רומאי — ואילו אוקטביאנוס לא. רבים מהם ברחו אל אנטוניוס, אבל השאר הכריזו מלחמה. אלא שההכרזה כוונה אל קליאופטרה, לא אל אנטוניוס. אוקטביאנוס, בעורמתו, הציג את הקרב כמלחמה נגד כוחות זרים ולא כסכסוך פנימי. "אנטוניוס המסכן," הוא אמר למעשה. "מלכה זרה סירסה אותו."
המלחמה פרצה אפוא, כשזירת התרחשותה יוון. לזכות אנטוניוס אמנם עמדו משאבים עצומים וניסיון צבאי עצום, אך אוקטביאנוס נצרף במאבקו נגד סקסטוס ונישא על גלי תמיכתה של ליוויה. הצי של אוקטביאנוס, בפיקודו של אגריפה הנאמן והמוכשר, ניתק אט־אט את נתיבי האספקה של האויב. הצי של אנטוניוס וקליאופטרה היה נתון תחת לחץ אדיר כשהתייצב לבסוף כנגד הצי של אוקטביאנוס מול חופי חצי האי אַקטיוּם במערב יוון. יום ההכרעה היה 2 בספטמבר, 31 לפנה"ס. אקטיום היה נקודת מפנה היסטורית. שִחזור סביר של הקרב מעלה, שאנטוניוס וקליאופטרה הימרו על מהלומה מסיבית ונכשלו. משכך, נמלטו מהזירה והשאירו את רוב הצי להתמודד בכוחות עצמו.
אוקטביאנוס (או למעשה אגריפה) נחל ניצחון אדיר, שאותו ניצל במהלך השנה הבאה לפלישה למצרים, שההתנגדות המזוינת בה קרסה. אנטוניוס וקליאופטרה התאבדו בזה אחר זה באלכסנדריה בשנת 30 לפנה"ס.
הלפיד כבה. העולם נהיה משעמם אך רגוע יותר. פטרונו של אוקטביאנוס, אפולו, אל התבונה, הביס את פטרונו של אנטוניוס, הרקולס, סמל הכוח. אוקטביאנוס ניצב עתה לבדו כאדון האימפריה הרומית. והיא אכן עתידה להיות רומית. קרב אקטיום דאג להשאיר את מרכז הכובד של האימפריה ברומא, והוא עתיד להישאר שם עוד כשלוש מאות שנה.
קליאופטרה היתה גאונה אסטרטגית, אבל היא הניעה את העולם באהבתה. היא פיתתה בזה אחר זה שניים מהגברים החזקים ביותר ברומא ונשאה ברחמה את ילדיהם. היא גם כמעט הביאה לחורבנה של האימפריה הרומית. אבל באוקטביאנוס נמצא לה יריב שקול.
אוקטביאנוס נכנס לאלכסנדריה. הוא היה השליט החדש אך התנהג כמין מנהיג פוליטי יותר מאשר ככובש: הוא העדיף לכרות בריתות עם המקומיים במקום למחוץ אותם.
המנצח נכנס בשערי העיר במרכבה, מלווה לא בלגיונר מפיל אימה אלא בחונכו, יליד אלכסנדריה. הוא נכנס לבניין הציבורי היפה ביותר בעיר, הגימנזיום, אות ומופת לתרבות היוונית. שם התייצב על בימה ונשא דברים באוזני האנשים — לא בלטינית אלא ביוונית. הוא אמר שיחוס עליהם משלוש סיבות: זכר אלכסנדר מוקדון, גודלה ויופייה של העיר וכטובה לחונכו. השילוב של מלוכה, תרבות והעדפת חברים היה אוקטביאנוס קלאסי. העובדה שנהג יד רכה כלפי עיר של כחצי מיליון איש היתה צעד מקרי לגמרי! ובאמת, אוקטביאנוס חס על העיר אך לא על מלכהּ. את קיסריון הוא הוציא להורג. כפי שהסביר חונכו של אוקטביאנוס, "יותר מדי קיסרים זה לא טוב."
והיה לאוקטביאנוס עוד משפט מוצלח. אחרי שראה את גופתו החנוטה של אלכסנדר מוקדון, הוא הסתובב אל המקומיים הלהוטים שביקשו להראות לו את המומיות של שושלת בית תלמי. "ביקשתי לראות מלך, לא גופות," הוא אמר. גם זה היה בציר אוקטביאני משובח: אירוניה מושחזת בצד תחושת תפארת מלכות עצמית.
מצרים היתה עכשיו פרובינקיה רומאית, ואוקטביאנוס היה לפרעֹה החדש. יוקרת עירם של אלכסנדר וקיסר, כמו גם של קליאופטרה, היתה עכשיו שלו. השילוב של כוח הנשק וכוח השכנוע העיד על אוקטביאנוס כי הוא בנו של קיסר.
אבל נותרה עוד הוצאה להורג אחת. בפקודת אוקטביאנוס הוצא להורג באתונה קסיוס מפארמה, משורר והניצול האחרון מקרב המתנקשים ביוליוס קיסר. בנו המאומץ של קיסר מימש כעת את נקמתו במלואה. אבל העולם הרומי בכללותו שילם על כך.

ייקרא שמי אוגוסטוס

לאחר שניצח את אנטוניוס וקליאופטרה, ניצב אוקטביאנוס בפני אתגר גדול נוסף: ייצוב המערכת הפוליטית של רומא מקץ מאה שנות מלחמה ומהפכה. והיה עליו לעשות זאת בצורה שתשאיר את השליטה בידיו בלי לחשוף את עצמו לפגיונות שהביאו על קיסר את סופו. הוא התחיל בשֵם, או ליתר דיוק, בתואר.
אוגוסטוס ("הנעלה" או "הנשגב") היה תואר יוצא דופן שהומצא לרגל המאורע, אך היה נטוע במסורות רומאיות מסוימות. ב־16 בינואר בשנת 27 לפנה"ס קיבל הסנאט ברומא החלטה, כי מעתה ואילך ייקרא אוקטביאנוס אוגוסטוס, או ביתר רשמיות — אוגוסטוס קיסר.
שלושה ימים קודם לכן, ב־13 בינואר, הכריז אוגוסטוס כי הוא מוותר על השלטון, אבל כולם ידעו שמדובר בהצגה ותו לא. הוא היה בן שלושים וחמש בלבד, ונכונו לו עוד שנות שלטון רבות. אולם הבימוי המוקפד מרמז כיצד שבר אוגוסטוס, כפי שנקרא לו מעתה ואילך, את מעגל המלחמה והאלימות.
בתוך זמן קצר עתיד אוגוסטוס להימצא בכל מקום. לא היה אפשר לחצות רחוב, ללכת לארוחת ערב, להיכנס למקדש או לקבל מטבע מבלי לשמוע את שמו או לראות את פניו, או את פניהם של אשתו היפה או ילדיו המקסימים. פעם אוגוסטוס היה גבר; כעת הוא היה מותג.
אוגוסטוס השתמש בדמותו לקדם יציבות. מטבעות שהונפקו בשנים 27 ו־26 לפנה"ס, למשל, נושאים את תבנית פניו המוכרת אך בלוויית השמות החדשים אוגוסטוס וקיסר. הם מבליטים דימויים של שפע ושלום בדמות זרי דפנה, ערימות תבואה וקרני שפע. הם מעלים את דמותם של האלים אפולו ויופיטר. הם מהללים את אוגוסטוס על שחס על חיי אזרחים.
בדומה לאוגוסטוס, גם הנשים במשפחתו נראו בכל מקום. דמויותיהן התנוססו על גבי פסלים, תבליטי אבן, אבני חן, ובמידה פחותה גם מטבעות. בניינים הוקדשו להן. תפילות נישאו וקורבנות הועלו לכבודן. ימי ההולדת שלהן צוינו ברוב עם.
אוגוסטוס האמין שרומא צריכה להגיע לרגיעה, לא רק פוליטית אלא גם אישית. הדקדנס האישי של האליטה הטריד אותו. (מי שהיה פעם הילד הרע, ידע על מה הוא מדבר.) הוא גם היה מודאג נוכח הירידה בשיעור הילודה והמחיר ששנים של מלחמת אזרחים גבו מהיקף האוכלוסייה.
אז הוא השיק תוכנית רפורמה מוסרית. הוא העביר שורה שאפתנית של חוקים שנועדו לקדם הריונות ולהעניש את חסרי הילדים והבלתי נשואים באמצעות הגבלת זכות הירושה שלהם. למעשה, הרומאים נדרשו לשלם מס על פרישוּת. הם גם שילמו מחיר על ניאוף, שכן אוגוסטוס הפך לפשע ציבורי את קיומם של יחסי מין עם אישה נשואה (שאינה אשת הגבר), אלמנה או רווקה. בעבר היו עניינים מעין אלה מטופלים בתוך המשפחה. יש לציין כי ניהול מערכת יחסים מחוץ לנישואים עם שפחה, שפחה משוחררת או זונה לא נחשב פשע. אוגוסטוס היה רציני בכוונותיו ולחוקים ניתנו שיניים, אך הם גם עוררו התנגדות משום שהמעמדות העליונים ברומא אהבו את שעשועיהם. בסופו של דבר המגבלות חזרו ופגעו קשות באוגוסטוס.

השלום של אוגוסטוס

מלחמות האזרחים של רומא התנהלו לפי תבנית ידועה היטב: תחילה שפיכות דמים, ואחריה רגיעה. אבל היה קל יותר לנצח במלחמה מלהנהיג שלום, כי מעטים מהמצביאים היטיבו לעשות שלום כפי שהיטיבו לערוך מלחמה. אוגוסטוס היה היוצא מן הכלל. הרוצח קר־הדם גדל עם משימתו. הוא שם קץ למאה שנות מלחמת אזרחים והניח את היסודות למאתיים שנות שלום ושגשוג — הפּאקס רוֹמאנָה, או השלום הרומאי המפורסם. המסחר פרח בימי השלום של אוגוסטוס. הדרך הזולה ביותר לשנע סחורות היתה בים. בזכות ניצחונותיו של אגריפה רומא שלטה בימים, והפיראטיות למעשה נעלמה. רומא היתה שוק אדיר לייבוא תבואה, אך גם סחורות רבות אחרות נסחרו בשוק. החוקים היציבים והבטוחים ברומא עודדו הלוואת כספים, וצמצום המאמץ הצבאי הוריד לחץ מגביית מסים. בקצרה, התנאים היו בשלים לזמנים טובים.
אוגוסטוס גם השיג את המטרות והיעדים שהציב לעצמו בגיל תשע־עשרה. הוא החזיק בכל כוחו ותהילתו של יוליוס קיסר. אבל נדרשו לו חמש־עשרה שנים להשיגן, והמחיר בדם ובכסף היה גבוה. לפחות הוא למד משהו תוך כדי תהליך: איך לכונן שלום יציב וממושך, משהו שקיסר נכשל בו. יוליוס קיסר אולי משל בשדה הקרב, אבל בכל הקשור בפוליטיקה, הבן עלה על אביו.
איך הוא עשה זאת? מה מלבד התואר החדש מסביר את הצלחתו?
אוגוסטוס שלט תקופה ארוכה. אחרי שניצח את יריביו באקטיום בשנת 31 לפנה"ס, זמן קצר לפני שמלאו לו שלושים ושתיים, הוא הנהיג את האימפריה במשך ארבעים וחמש השנים הבאות, עד למותו בגיל שבעים ושש בשנת 14 לספירה. איש לא משל באימפריה הרומית זמן ממושך ממנו. הוא ניחן ביכולת ללמוד מקודמיו ובחוכמה להימנע מטעויותיהם. לאורך תקופת שלטונו הארוכה הוא ערך ניסויים בצורות ממשל שונות והנהיג תיקונים ושינויים רבים מספור. הוא הפגין גמישות מופלאה.
הוא היה עשיר לאין שיעור, ירש את הונו של קיסר וצבר עושר רב במהלך כיבושיו. חקלאות ומשאבי טבע עשו את מצרים לאחד המקומות העשירים עלי אדמות, ואוגוסטוס משל בה כאילו היתה רכושו האישי.
הוא בחר את יועציו בתבונה. איש לא פעל להגשמת חזונו של אוגוסטוס יותר מחברו הוותיק אגריפה. בבית ובחו"ל, אגריפה היה פותר בעיות, מנהל, בונה, ובעת הצורך אוכֵף. הוא נשא ונתן עם סנאטורים ומלכים ופרש את חסותו על מיזמי תשתית נרחבים ברומא ובפרובינקיות. הוא לא נעדר שאיפות משלו, אבל תמיד הציב מעליהן את נאמנותו לאוגוסטוס. המשורר הורטיוס כינה את אגריפה "שועל ערמומי המחקה אריה אצילי", התייחסות לעורמתו ולעלייתו בדרגות הסולם החברתי. אוגוסטוס עצמו עתיד להלל את אגריפה כאדם שהכול מכירים במעלותיו.
אוגוסטוס היה מקיאווליאני מאות שנים לפני ניקולו מקיאוולי, שייעץ לתופסי שלטון בניגוד לחוק לפתוח את תקופת שלטונם בהנהגת כל הצעדים האכזריים שנתפסים בעיניהם כנחוצים מכול, ואחר כך למשול באופן שירגיע את העם ויעשיר אותו, כדי לזכות בתמיכתו. אם יעשו ההפך מזה — יתחילו ברכּוּת וינהיגו בהדרגה צעדים אכזריים — יביאו לתוצאות פטאליות.
אוגוסטוס לא התחיל ברכּוּת. בשנים 30-43 לפנה"ס הוא נלחם, שיקר, רימה ורמס את החוק. לפי ההערכות, הוא הביא למותם של יותר ממאה סנאטורים. ואז לאחר מכן, משהביס את כל יריביו מפְּנים, הוא הקדיש את עצמו לשלום־בית ולהתרחבות צבאית מוגבלת נגד אויבים זרים — ואפילו נגד אויבים בפנים האימפריה. עם זאת, עדין ככל שנעשה, הוא תמיד זכר ששלטונו תלוי בחייליו.
הוא השֹביע את רצון החיילים בכך שהעניק לכמה מאות אלפי יוצאי צבא קרקעות או כסף או שניהם גם יחד, ויישב אותם בקולוניות באיטליה ומעבר לים. זה היה יקר מאוד, ובתחילה הוא שילם על כך בשלל מלחמה. ואז, משנת 6 ואילך, הוא הטיל מס על העשירים. הוא פקח עיניים לאתר מפקדים בוגדים — מין קיסר פוטנציאלי חדש, כביכול. הוא צימצם את גודלו של הצבא מיותר משישים לגיונות לעשרים ושמונה, מהלך שהניב צבא שסך גודלו (כולל חילות רגלים ופרשים) כ־300,000 איש. צעד זה הביא להורדת מסים, אך גם הגביל את יכולתה של האימפריה להרחיב את גבולותיה. אין פלא שאוגוסטוס נשא ונתן על שלום עם האימפריה הפרתית במקום לחדש את המלחמה נגדה.
אבל הוא לא עצר את ההתפשטות — רחוק מזה. הרומאים ציפו ממנהיגיהם לכבוש שטחים חדשים ולהדגים בכך את חסד האלים. אוגוסטוס נשא באחריות הזאת בהתלהבות. כדברי המשורר האהוב עליו, וירגיליוס, על רומא הוטלה החובה להשיג "אימפריה ללא גבול". אז הוא זכה בשטחים חדשים בהיספאניה, בצפון הבלקן ובגרמאניה, נוסף על סיפוח מצרים. העושר שצבר בכיבושיו עזר לממן פרויקטים חדשים ברומא.
אף על פי שמימיו לא היה מפקד מטבעו, הוא נלחם כל אימת שהדבר עלה בידו. בשנים מאוחרות יותר השאיר את הפיקוד הצבאי לאחרים — בני משפחה מהימנים, במידת האפשר. ייתכן שאז פיתח את ההרגל לכתוב למצביאיו את האזהרה: "הזדרזו לאט."
אוגוסטוס רצה לדחוף מזרחה ולכבוש את גרמאניה עד גדות האלבה. אך הוא ספג אבדות קשות כשבשנת 9 לספירה איבד פּוּבּליוּס קווינקטיליוּס וארוּס שלושה לגיונות, או כ־15,000 איש, ביער טויטובורג שבגרמאניה עילית. האסון הקטין את מספר הלגיונות מ־28 ל־25 למשך דור שלם. חשוב מזה בטווח הארוך, הוא עלה לרומא ברוב שטחה של גרמאניה. "קווינקטיליוס וארוס, השב לי את לגיונותיי!" צעק אוגוסטוס לכאורה לשמע החדשות, לא רק פעם אחת אלא מפעם לפעם במשך חודשים. הוא שב וגידל זקן לאות אֵבל, הפעם למשך חודשים ספורים בלבד.
השבת הרפובליקה על כנה? או שיקומה?
אוגוסטוס למד מיוליוס קיסר, שכוח צומח מלהב החרב. אבל אם הכוח אינו נתמך ביד פשוטה ובלב חפץ, הוא עתיד להתפוגג בהבזק פגיון. גם את זה הוא למד מקיסר.
בתהליך של ניסוי וטעייה הוא מצא דרך להתאים את הנהלים החוקתיים המסורתיים של רומא לנסיבות חדשות, גם אם בתוך כך שינה את משמעותם מן היסוד. מדובר היה בפתרון פרגמטי לבעיה של שלטון־יחיד, ובפתרון רומאי מאוד. הרומאים, ככל בני האדם, התקשו לפעמים מול פני משבר, אך בסופו של דבר הפגינו יכולת להשתנות. אוגוסטוס גילם את יכולת ההסתגלות של עמו.
הוא ביקש מהסנאט להעניק לו סמכויות של טריבּוּן — כלומר, הסמכות להציע חקיקה ולהטיל וטו. עשרת הטריבונים ברומא ייצגו את האינטרסים של פשוטי־העם. הם אמנם הוסיפו להתקיים, אך בפועל העבירו את כוח השפעתם לאוגוסטוס וליורשיו. אוגוסטוס גם ביקש להעניק לו כוח צבאי עליון ברומא ובפרובינקיות. הסנאט הסכים, בלי ספק מחוסר ברירה, והצעד העמיד את שלטונו של אוגוסטוס על יסודות חוקיים.
אך מעמדו של אוגוסטוס ברומא מעולם לא נשען על כוחו החוקי בלבד. הוא היה גם תולדה של סמכותו — מה שהרומאים כינו אָאוּקטוֹריטָס, מונח שפירושו לא רק סמכות אלא גם יוקרה, כבוד והיכולת להפיל יראה.
אוגוסטוס ניחן ביכולת להרגיש את הכוח בקצות אצבעותיו, יכולת רומאית טיפוסית. הוא הבין שמשטרים מצליחים אינם מוחצים את האופוזיציה, אלא מצרפים אותה אליהם. הוא העניק אפוא לסנאטורים מידה של כבוד והשפעה.
אבל בשום פנים ואופן לא היתה לו כוונה, שהסנאט ישוב להיות מה שהיה פעם. כדברי ההיסטוריון הרומי טַקיטוּס, הסנאט היה עתה גוף מצומצם מאוד; "חזות של הרפובליקה" בלבד. למשל, לסנאט החדש לא היתה עוד שליטה במטבע זר, בכספים או במלחמה. בימי הרפובליקה סנאטורים משלו בפרובינקיות, והדבר נמשך גם עתה, אבל ככלל רק בפרובינקיות הפחות חשובות. אוגוסטוס שמר בידיו את פרובינקיות המפתח לאורך הגבולות, שריכוזי הצבא העיקריים היו מוצבים בהן, כמו גם את מצרים. הסמכויות המקומיות לא היו נתונות בידי הסנאטורים אלא בידי בני מעמד הפרשים. פרשים היו קבוצה של גברים עשירים להפליא ברחבי האימפריה, שהיו כמעט שווים לסנאטורים בעושרם ועלו עליהם בהרבה במספרם. אוגוסטוס ויורשיו עשו שימוש גדל והולך בפרשים ככוח צבאי וכאנשי מִנהל, למגינת לבם הרבה של הסנאטורים. הסנאטורים, שזכר הנופלים במלחמות האזרחים או המגורשים בטיהורים עורר בהם חשש, הצהירו כולם על תמיכה בקיסר, אבל בינם ובין עצמם ביכו רבים מהם את הימים שעברו לבלי שוב.
אוגוסטוס מעולם לא טעה ובילבל בין האימפריה הרומית לעיר רומא עצמה. לו עצמו היתה רק רגל אחת נטועה באריסטוקרטיה הרומאית הישנה — יריביו לא הניחו לו לשכוח זאת מעולם — ובמובן מסוים הוא ראה את בסיסו לא במשפחות המייסדות של רומא אלא באליטה של איטליה. כיוון שכך, הקפיד תמיד לכלול בשיקוליו אזור רחב יותר. ואכן, מששב ממלחמת האזרחים בשנת 28 לפנה"ס, העביר עשור נוסף מחוץ לאיטליה בסדרה של מסעות צבאיים ופוליטיים ברחבי האימפריה, פרק זמן ארוך מזה של כל קיסר אחר עד שלטונו של אדריאנוס, בשנים 138-117.
בדומה ליוליוס קיסר לפניו, אוגוסטוס הסיט את הכוח מרומא העיר לפרובינקיות. הוא הניח את התשתית למה שהיה בימי יורשיו למעמד שליט בינלאומי. מדובר בצעד חדש לרומא של אותם ימים, אבל מוכר לנו בימינו. אנחנו מכנים אותו גלובליזציה.
אנשים מקצה האימפריה ועד קצֶהָ, מבריטניה ועד עיראק, חלקו תרבות משותפת. אנשים כאן פירושם אליטה זעירה, עשירה ומשכילה ועתירת זכויות יתר. הם לבשו אותם הבגדים, ציטטו אותן קלאסיקות ספרותיות, התפארו באותם כישורים רטוריים, התהדרו באותם נימוסי שולחן וכיוונו לקריירות דומות. בדומה ל"אליטת דאבוֹס" של ימינו, הם השתייכו למועדון גלובלי אקסקלוסיבי. בימינו, למנכ"ל בעמק הסיליקון בקליפורניה יש במקרים רבים יותר מן המשותף עם מנכ"ל במומבאי מאשר עם מגדֵל שום בגילרוֹי הסמוכה. כך היה הדבר גם בימי קדם — לבעל קרקעות בגאליה היה יותר מן המשותף עם מקבילו בסוריה מאשר עם האיכר שחי בסמוך אליו.
המפסידים הגדולים היו תושבי רומא: הן האצולה הישנה, שנאלצה לוותר על המונופול שלה על הכוח הפוליטי, והן הפלבאים — פשוטי־העם — שאיבדו את הזכות ליטול חלק בבחירות. הפוליטיקה כפי שהתקיימה בימי הרפובליקה — מסובכת, תוססת, קרתנית, עצבנית, אלימה לפרקים אך תמיד חופשית — חדלה להתקיים. היא הומרה בסֵדר, בבִּנאוּם ובשליטה; הומרה, בקצרה, בקיסר ובעוזריו. בד בבד, החברה האימפריאלית הלכה והתפצלה בין קבוצה שלטת זעירה לבין המוני פשוטי־עם.
תיאורטית, רומא המשיכה להיות רפובליקה. אוגוסטוס היה רק פקיד ציבור שהחזיק בסמכויות מוגברות לבקשת ה־SPQR: סֶנאטוּס פּוֹפּוּלוּסקווֶה רוֹמאנוּס, או הסנאט והעם של רומא. בפועל הוא היה מונרך, אבל מייסד האימפריה הרומית מעולם לא כינה את עצמו מלך, לפחות לא ברומא. הוא היה זהיר מכדי לעשות זאת והעדיף להתכנות במגוון תארים אחרים, שהחשובים שבהם היו קיסר, אוגוסטוס, אימפרטור ופּרינקֶפּס, או הראשון [בסנאט].
המילה האנגלית emperor נגזרת מ־imperator הלטינית, שפירושה "מצביא מנצח". אוגוסטוס ידע שרוח החירות הרפובליקנית — הדחף שהביא לרציחתו של יוליוס קיסר — מוסיפה להתקיים. ולכן משהשיג כוח עליון, דאג להסוות אותו. במזרח דובֵר־היוונית הוא כונה לא פעם מלך, אבל לא ברומא.
הוא התגורר בבית על גבעת הפאלאטיום ברומא. יורשיו עתידים לבנות שם ארמונות מפוארים. הוא חי בנסיבות צנועות יחסית לעומתם, אך יחסית בלבד, שכן אחוזתו כללה בכל זאת מבנים כגון מקדש לאפולו. הפאלאטיום, שהיה בעברו שכונה של משפחות מפוארות, נמצא עכשיו בדרך להשתלטות קיסרית. הוא הפך לאתר הבלעדי של הקיסר ואנשי חצרו. עם זאת, כשאוגוסטוס ירד מגבעת הפאלאטיום לדיוני הסנאט בפורום, הוא הקפיד לברך כל חבר בשמו (בלי לחשן) ולא כפה על חברי הסנאט לקום ממקומם בנוכחותו. הוא גם לא הרשה לאנשים לפנות אליו כ"אדון/אל"; יחלפו עוד שלוש מאות שנה עד שאחד מיורשיו יחליט להתהדר בתואר הזה.
אוגוסטוס הנהיג שינוי לא בשפת מהפכה אלא בשפה של רפורמה והתחדשות. בשנת 27 לפנה"ס הוא הכריז על "העברת המדינה לידיהם החופשיות של הסנאט והעם". הוא נקט מילים שהציגו את המצב כאילו השיב את הרפובליקה על כנה, אבל היה אפשר להבינן גם פשוט כאילו השיב את הממשל החוקתי על כנו או שיקם את הרפובליקה — ולא כאילו השיב על כנה את המערכת שהיתה נהוגה לפני יוליוס קיסר.

עיר שיש

אוגוסטוס הפך את פשוטי־העם ברומא משחקנים פוליטיים נמרצים לצופים מפונקים. והוא השלים את הטרנספורמציה של עירם ממכונת מלחמה אכזרית ורזה לתפאורה ראוותנית שהולמת בירה אימפריאלית.
יוליוס קיסר כבר העניק לרומא פורום חדש. אוגוסטוס הלך בדרכו ופחות או יותר מיתג מחדש את קו הרקיע של רומא בדמות שמו ושם משפחתו. בשלהי שנות ה־30 לפנה"ס, לפני שמלאו לו ארבעים וחמש, הוא התחיל לבנות לעצמו מאוזוליאום: קבר שושלת גרנדיוזי שנועד לו ולבני משפחתו המורחבת והיה המבנה הגבוה ביותר בעיר. הוא כלל גבעת מלאכותית עטורת צמחייה ירוקת־עד על גבי יסודות של שיש לבן, שעל פסגתה מתנוסס פסל ברונזה שלו. קירותיו החיצוניים עוטרו בשלל מלחמה, עובדה ששיוותה לו מראה של גביע ואנדרטה נוסף על קבר. גם כיום עוד אפשר לראות את העתיקות המסיביות בשכונת קַמפּיוֹ מארציוֹ שבמרכז רומא.
בשנת 29 לפנה"ס הקדיש אוגוסטוס מקדש ליוליוס קיסר, שהועלה לדרגת אל. אתר שריפתו של קיסר, בשולי הפורום של רומא, היה למקדשו. כמו כן הוא העניק לרומא פורום חדש, הפורום של אוגוסטוס, ובו מקדש מרס הנוקם — את נקמתו של יוליוס קיסר — וגלריה של פסלי רומאים מפורסמים. אוגוסטוס מימן את הקמת הפורום החדש בכספי ביזה, עובדה שהאצילה על הפרויקט יוקרה נוספת בעיניים רומאיות. הוא גם בנה שער ניצחון, שעון שמש ומזבח שלום חדש ומרהיב. בני משפחתו בנו או שיפצו מקדשים, אמות מים, מרחצאות, תיאטראות, פארקים ומרפסות מקוּרות. על ערש דווי עתיד אוגוסטוס להגיד, "מצאתי רומא של לבֵנים; אני משאיר לכם רומא של שיש." דבריו נאמרו כמטפורה לכוחה של האימפריה, אבל היו נכונים גם כפשוטם לתיאור חלק ניכר מהעיר.
משוררים והיסטוריונים בתקופת שלטונו טבעו את הרעיון של רומא כעיר הנצח. זאת היתה מטפורה שייצגה בבהירות את הכוח המתמשך, שאוגוסטוס קיווה שיהיה למשטרו החדש. האימפריה כבר מזמן איננה, אבל כינוי העיר נשאר.
אוגוסטוס עקב בזהירות אחר עניי רומא, שבעבר היו מקור למהומות ומהפכה. הוא ייעל את חלוקת התבואה לעניים והנהיג מיזמי עבודות ציבוריות. כדי לשמור על הסדר ברחובות, הוא הקים את כוח המשטרה הראשון של רומא, וגם הציב את חיל המשמר האישי שלו בפאתי העיר. המשמר הפרטוריאני, הקרוי על שם שומרי הראש של מצביאי רומא, עתיד למלא תפקיד מכריע בפוליטיקה העתידית של האימפריה.
אוגוסטוס גם לא נקט רק במקל ללא הגזר. חגיגות היו לתֵמה מרכזית של שלטונו, בלי ספק על בסיס העיקרון שאם אנשים יתנהגו כאילו הם שמחים, הם יהיו שמחים באמת ובתמים. בשנת 29 לפנה"ס, אחרי שובו ממצרים, הוא קיים טריומף נהדר כדי להמחיש את סוף מלחמת האזרחים. כאמרגן הוא התעלה על כל מנהיגיה הקודמים של רומא והעלה מופעים ומשחקים רחבי־היקף יותר, טובים יותר ותדירים יותר. המשחקים ה"חילוניים" או "משחקי העידן החדש" שהנהיג בשנת 17 לפנה"ס היו שבועיים מרהיבים של ספורט, תיאטרון, מוזיקה, הקרבת בעלי חיים, אכילה ושתייה. כל אימת שאוגוסטוס נכח אישית במשחק או באירוע, הוא דאג שהקהל יראה אותו צופה בקפידה, ושהאנשים ידעו שהוא אוהב מופע טוב. כשהופיע בציבור, ניסה לשחק את דמות המנהיג. למשל, מאחר שהיה רק בגובהו הממוצע של גבר רומאי, כמטר שבעים ושבע, התקין הַגבּהות בנעליו כדי להיראות גבוה יותר.

בין כוכב רוק לקדוש

אוגוסטוס גייס את הדת לשירותו כדי למכור את משטרו להמונים. כיבוש גופם של אנשים לא הספיק לו; הוא רצה גם את נשמותיהם. הוא הביא לרומא מונרכיה קדושה, כשהוא שואל את רעיונותיה הבסיסיים מן הממלכות היווניות הגדולות במזרח, שבהן סגדו זה זמן רב לקליאופטרה ולעמיתיה השליטים בצורה זו או אחרת. אבל בעורמתו, העניק למלוכה היוונית מבטא רומאי.
הוא ייסד את כת הקיסר שראתה בו בן־אל (יוליוס קיסר) ברומא ואל בכל מקום אחר. בעולם העתיק, מעמד של אל היה מעין שילוב בין כוכב רוק לקדוש בימינו. לא ליוונים ולא לגאלים הפריע להעניק לאוגוסטוס את המעמד הזה, אבל מאחר שברומא היתה בו פגיעה ברעיונות השוויון שהיו לרפובליקנים, שם הוא רק התקרב לכדי אותות כבוד אלוהיים מבלי לזכות בהם בפועל. הוא הציב בפורום החדש שהקים פסל עצום ממדים של "רוחו השומרת של אוגוסטוס" (גֶניוּס אוֹגוּסטי), שדמה לו מבלי להיות הוא עצמו. בד בבד, במזרח צמחה כת פופולרית שסגדה לרומא ולאוגוסטוס, ואילו גאליה וגרמאניה היו למוקדי סגידה לקיסר.
בערים רבות בחלקה המערבי של האימפריה צצו התארגנויות חברתיות שנועדו להפיץ את הבשורה בדבר אוגוסטוס ולכבדו. רוב החברים בקבוצות האלה היו עבדים משוחררים, מה שממחיש כיצד התפשט המסר של אוגוסטוס אל מעבר למעמד האזרחים. בו בזמן, אנשים שאת הקריירה שלהם קידם בלי קשר לדרגתם, שילבו תֵמות של אמנות ואדריכלות אוגוסטיאניות בקבריהם ועל מצבותיהם.
אפילו רומא הודתה שיש באוגוסטוס משהו אלוהי. לאחר שחילק מחדש את העיר ל־265 רבעים, הוא מימן הקמה של מקדש צומת חדש בכל אחד מהם, ועקב כך פּוקדֵי המקדשים החלו לסגוד לו לצד שאר האלים. כאות ליוזמה מקומית החלו תושבים ברומא ובמקומות אחרים למזוג יין כמִנחה לקיסר בכל משתה ציבורי ופרטי.
ברומא היה האב גם כוהן דת נוסף על תפקידו כראש הבית. הוא היה אחראי על הקשר המשפחתי ההולם עם האלים. הקיסר, מתוקף תפקידו כפּוֹנטיפֶקס מקסימוּס, או כוהן גדול, עשה אותו הדבר במונחים של כלל רומא. אוגוסטוס הניח את היסוד לתבנית: הדת היא באחריותו של הקיסר, וקיסרים רבים השיקו רפורמות דתיות גדולות בעקבותיו.
שלטון אוגוסטוס היה רגע קלאסי בתולדות העולם. זהו אחד העידנים היצירתיים והממושכים בתולדות הפוליטיקה במערב, שהצמיח מושגים פוליטיים בסיסיים כגון קיסר וארמון (פאלאס). עצם המונח עידן או סדר אוגוסטיאני פירושו תקופה של שלום, שגשוג ותרבות פורחת תחת שלטונו של פטרון פוליטי נאור ומאורגן. מחברים כגון המשוררים וירגיליוס, הורטיוס ואובידיוס, כמו גם ההיסטוריון טיטוס ליוויוס, פרחו בימיו. אוגוסטוס היה אדם משכיל שהעריך ספרות.

העסק המשפחתי

אוגוסטוס ניהל את שלטונו כמו עסק משפחתי. הוא החזיק סביבו מעגל מצומצם שכלל קבוצה מהימנה של גברים ונשים בני אמונו, שהיו קשורים אליו בקשר דם או נישואים. התיוג המשפחתי גם העניק פנים לתהליך התקשורת עם העולם שבחוץ. כולם אוהבים דרמות משפחתיות, אבל רק מעטים אוהבים לצלול לנבכיהן של סלילת כבישים או רכישת תבואה.
תפקיד המשפחה בפוליטיקה הרומאית לא היה חדש. בכל תקופה מתקופות הרפובליקה מָשלו בה כמה משפחות אריסטוקרטיות גאות. מה שהיה חדש הוא שמעתה ואילך שלטה בה משפחה אחת בלבד, השבט היוליאני. מאחר שהיה מדובר במשימה קשה למשפחה אחת, היה זה אך הגיוני שאוגוסטוס יעבה את משאביה בגברים ונשים גם יחד. הוא הכניס את אגריפה, מפקדו המהימן ביותר, אל חיק המשפחה בכך שהשיאו לבתו יוליה. בסופו של דבר אף אימץ את בניהם. הוא גם העצים את כוחו של אגריפה עד שהלה היה, למעשה, לסגנו בפועל וליורשו הפוטנציאלי.
נשים מילאו תפקיד משמעותי בעסק המשפחתי של אוגוסטוס. על בימת הרפובליקה המנוחה צעדו כמה מן הנשים החזקות בתולדות העולם העתיק. ואז הגיעה ליוויה, שכוחה עלה על זה של כל קודמותיה. היא לא היתה ראוותנית ולא תאוותנית, לפחות לא אחרי שבהיותה בת תשע־עשרה ובהיריון, עזבה את בעלה לטובת אוקטביאנוס. אבל במשך שארית חייה עטתה מסכה של פשטות וצניעות, כמו האיש שנישאה לו, והוציאה את רצונה לפועל מאחורי הקלעים.
ליוויה החדשה עשתה עתה מאמצים להציג את עצמה כרעיה וכאישה רומאית אידיאלית; אשת משפחה בהתגלמותה. מעולם לא התערבה גלויות בפוליטיקה או בענייניו הציבוריים של בעלה. היא מילאה את חלקה במאמציו המתמשכים של השלטון לבדל את עצמו משרידי הרפובליקה המנוחה.
אבל ליוויה נהנתה מהשפעה יוצאת מן הכלל. רק אחותו של אוגוסטוס, אוקטביה, היתה עשויה להתקרב לרמתה. אוגוסטוס דאג שיוענק לשתיהן מעמד מקודש, כמו לטריבונים, משוחרר מאפוטרופסות גברית ועטור כבוד בדמות פסלים. כל אחת מהן משלה בעושר עצום, ניהלה משק בית ענקי ואף מימנה מבני ציבור. אבל ליוויה היתה קרובה יותר לאוגוסטוס והאריכה ימים הרבה אחרי אוקטביה, שמתה בשנת 11 לפנה"ס.
מאות שנים לאחר מכן, בימי הביניים, תעיד פרשיית אהבים ידועה לשמצה על יוקרתה המתמשכת של ליוויה. התיאולוג הצרפתי פייר אַבֶּלָר פיתה את תלמידתו המבריקה אלואיז ד'ארז'נטווי. שניהם שילמו על הרומן מחיר כבד, אך לאלואיז לא היו חרטות. פעם כתבה לאבלר בהתרסה, שהיתה מעדיפה להיות הזונה שלו על פני הקיסרית של אוגוסטוס. אכן בחירה כהלכה בדמות הרעיה הפריווילגית.
נינה של ליוויה, הקיסר קליגולה, כינה אותה "יוליסס בסטולה", משמע מופת של עורמה בגלימת פשתן ארוכה ומתנחשלת שהיתה לבושן המסורתי של נשות רומא, ועל כן הצניעות בהתגלמותה. היא ואוגוסטוס, האסטרטג האומן, קרל פון קלאוזביץ בטוגה, היו זוג שאין דומה לו.
אחד מסודות הצלחתו של אוגוסטוס היה אנדרוגיניות מסוימת, או כך נראה הדבר לעין המודרנית, הבוחנת את פסלי הראש הרבים המציגים אותו כאדם צעיר נטול גיל בעל פנים מתוקות, גם כשהוא לבוש שריון צבא. אוגוסטוס היה גבר שבגברים והחבר הטוב ביותר שנשות האליטה הרומאית יכלו לאחל לעצמן. היו זמנים שכמעט נדמה כי הוא מתייחס אליהן כאל ציבור הבוחרים בפוליטיקה מודרנית. לאף אישה רומאית לא היתה כמובן זכות בחירה, אבל נשות האליטה נהנו מעושר אדיר ואף מכוח פוליטי.
ליוויה היתה מיועציו המהימנים ביותר. היא נלוותה אליו במסעותיו ברחבי האימפריה על אף הנוהג הגברי הרומאי הקודם, להשאיר את האישה בבית במהלך נסיעות העסקים לחו"ל. נשות אליטה אחרות החלו גם הן להתלוות לנסיעות עסקיות של בעליהן בחו"ל ולפעמים אף ליטול חלק בהחלטותיהם. כאשר דן אוגוסטוס עם ליוויה בעניינים חשובים, הוא כתב תזכירים מראש והקריא אותם ממחברת כדי לדייק בדברים. ליוויה, מצדה, שמרה את מכתבי בעלה במקדש ושלפה אותם לקריאה כל אימת שנזקקה לכך לאחר מותו.
מסורת ספרותית עוינת ומבריקה לפרקים הפכה את ליוויה למכשפה. נטען בה כי ליוויה היתה מרעילנית שרצחה בזה אחר זה את הזכרים בקו הדם של אוגוסטוס ובכלל זאת את נכדהּ שלה, ולבסוף את אוגוסטוס עצמו — והכול כדי שטיבריוס, בנה מבעלה הקודם, יוכל לרשת את האימפריה, והיא תוכל להיות הכוח מאחורי הכס. הסיפור אמנם מספק כר נרחב לספרים עסיסיים ולדרמות טלוויזיוניות, אך מדובר במיתוס. נשים חזקות היו חלק מן התרבות הרומאית לא פחות ממיזוגיניה. אישה חזקה גררה השמצות ודיבה, ולא היתה אישה חזקה מליוויה.
היא היתה כפופה לבעלה אך סיתתה לעצמה מקום משלה בזירה הציבורית. דמותה תפסה את המקום השני אחרי אוגוסטוס בקרב הציבור הרומאי, אם כי הרחק־הרחק מאחוריו. מומחה לתולדות האמנות תיאר אותה כ"אישה הראשונה בתולדות המערב שתוארה בשיטתיות בדיוקנאות". ליוויה אימצה תספורת חדשה והפכה אותה לפופולרית בקרב הציבור: נוֹדוּס, או בלורית מגולגלת מעל המצח, שנראתה לראשונה על גיסתה אוקטביה. ליוויה עזרה לסגנון החדש לעקוף את התסרוקת הקלועה ההדוקה של קליאופטרה בסולם הפופולריות בעולם הרומאי.
ליוויה בהחלט ידעה להשתמש בפרסום; למשל, להפיץ את דבר הנס שהתרחש לכאורה זמן לא רב לאחר נישואיה לאוקטביאנוס. היא חזרה לאחוזתה מצפון לרומא כשנשר שמט, על פי המסופר, תרנגולת לבנה עם ענף דפנה במקורהּ. ליוויה, שראתה בכך אות מבשר טובות, החליטה לגדל את התרנגולת ולטעת את ענף הדפנה. התרנגולת הביאה לעולם אפרוחים רבים כל כך, עד שהווילה נודעה בכינוי "קן התרנגולת". הדפנה — עץ הער האציל — שיגשג. ואוגוסטוס השיק את הנוהג שהמשיכו בו יורשיו, לשאת ענף מהחורשה שבה גדל כשחגג את ניצחונותיו.
ליוויה תיארה את הנס בציור המפורסם הגן המצויר, שכיסה את קירותיו של חדר תת־קרקעי בווילת "קן התרנגולת", אשר שימש כנראה כחדר אוכל בחום הקיץ. האישה רבת־הכוח בהחלט היתה עשויה להעצים את הנס כדי להעצים את סמכותה. לפחות היסטוריון אחד של העת העתיקה, קַסיוּס דִיוֹ, ראה זאת כך בהמשך כשטען: "ליוויה נועדה לאחוז אפילו בכוחו של קיסר ולמשול בו בכול."

תכנון הירושה

בדומה לרבים מאנשי העסקים בעלי המשפחות, אוגוסטוס חשב לטווח ארוך ותיכנן את סדר הירושה. ניסיונו שלו כיורשו של יוליוס קיסר הדגיש את הצורך בחשיבה מהסוג הזה. אוגוסטוס רקם תוכניות, אך התקשה להקים שושלת יותר משהתקשה לגבור על הטוב שבלוחמיו או על הממולח שביריביו הפוליטיים.
ליוויה ילדה לאוגוסטוס רק בן אחד, שנולד מת. שני בניה מנישואיה הראשונים, טיבריוס ודרוסוס, גדלו להיות חיילים מצוינים, ואף על פי שאוגוסטוס עשה בהם שימוש מלא, היו לו תוכניות אחרות לסדר הירושה.
אם משפחה היא עסק, אזי בני המשפחה צריכים להניח בצד את מאווייהם ורצונותיהם לטובת העסק. יש לכך מחיר, ויותר מאדם אחד יצא מצולק מצורכי השושלת האוגוסטיאנית. איש לא שילם מחיר גבוה מזה ששילמה יוליה, בתו הביולוגית היחידה. היא היתה תולדה של גירושים, מאחר שאביה גירש את אמהּ, סקריבוניה, ביום לידתה. סקריבוניה לא נישאה שוב, ויוליה גדלה בבית אביה ואמה החורגת, ליוויה.
למרות הרקע הקשה היא גדלה לאישה מבריקה ושנונה. היא היתה פופולרית בציבור, שראה בה נפש עדינה וטובת לב. היא גם היתה יהירה וגאה במעמדה הייחודי כשארית בשרו של אוגוסטוס. למרבה הצער, היא גם שימשה אותו כסוסת הרבעה.
תחילה השיא אותה אוגוסטוס לבנה הצעיר והשאפתן של אחותו אוקטביה. כשזה מת עוד לפני שנולדו לזוג ילדים, הוא השיא את יוליה בת השמונה־עשרה לאגריפה — לאחר שכפה על יועצו לגרש קודם את אשתו. הוא ויוליה הביאו לעולם שלושה בנים ושתי בנות. בשנת 17 לפנה"ס אימץ אוגוסטוס השמח את שני הבנים הגדולים, נכדיו גאיוּס בן השלוש ולוּקיוּס התינוק. כעבור זמן קצר החל לטפחם ולהכשירם כיורשיו.
בסביבות עשור לאחר מכן השוויץ אוגוסטוס במשפחתו באָרָה פּאקיס אוֹגוּסטאה, מזבח השלום של אוגוסטוס. מבנה השיש הלבן, שנצבע במקור בצבעים ססגוניים, היה אחד המונומנטים המפורסמים והיפים בעולם העתיק. המזבח, שהוקדש בשנת 9 לפנה"ס, מעוטר בתבליטי סצנות פריון והקרבת קורבנות ומתאר את בית המשפחה האימפריאלית בתהלוכה מפוארת. הוא מציג את המשפחה הראשונה של רומא כפי שאוגוסטוס רצה להציגהּ: פטריוטית, מכובדת ומאוחדת, ובה בעת סמל חי של שלום, שגשוג ואדיקות דתית. אלא שהמציאות היתה שונה מאוד.
אגריפה מתואר בין בני המשפחה, אף על פי שמת בשנת 12 לפנה"ס בהיותו בן חמישים ואחת. אוגוסטוס כיבד אותו בנשיאת נאום הלוויה ובקבורת אפרו במאוזוליאום שלו עצמו. יוליה, מצדה, התאלמנה שוב.
כעת השיא אותה אוגוסטוס לבנה של ליוויה, טיבריוס. אבל הנישואים כשלו, וטיבריוס יצא לגלוּת מרצון באי היווני רודוס. יוליה הסתופפה בחוגי האליטה האופנתית ולקחה לעצמה שורה של מאהבים, כנראה לא לראשונה בחייה. כשאוגוסטוס התלונן כי היא מעבירה חלק ניכר מזמנה בקרב גברים צעירים, היא ענתה לו — כך מספרים — שלא ידאג, כי איתה כולם יזקינו עד מהרה. כששאל אותה בהזדמנות אחרת כיצד היא מצליחה לנהל פרשיות אהבים ובה בעת ללדת ילדים הדומים לבעלה, ענתה לו שהיא מעלה נוסעים רק כשהספינה כבר מלאה (כלומר, בהיותה בהיריון).
כיום היינו עשויים לראות בהתנהגות כזאת תגובה ללחץ האדיר שאביה הפעיל עליה כדי שתעמיד לו יורש. אוגוסטוס מצא את התנהגותה מביכה, אך הגרוע מכול עדיין ציפה לו.

אבי האומה — ואבי יוליה

בשנת 2 לפנה"ס הצביעו הסנאט והעם על תואר חדש לאוגוסטוס — אבי האומה. הוא היה בן שישים. זה היה כבוד גדול שהורעף לפנים רק על יוליוס קיסר, ובאורח לא רשמי גם על קיקרו. הוא סימן את פסגת תוכניתו להציב את המשפחה היוליאנית במרכז המדינה הרומאית. היתה בכך גם אירוניה מרה, שכן בהמשך אותה שנה נאלץ אוגוסטוס להתמודד עם ראיות לבגידתה של בתו.
יוליה והגברים הצעירים בחייה הזיקו לאוגוסטוס פוליטית. מקורות שונים טענו שהיא התנהגה איתם בצורה שערורייתית בפומבי, אך איננו יכולים להסתמך על פתיתי רכילות ומיזוגיניה. מה שידוע לבטח הוא שאחד ממאהביה היה יוּלוּס, בנו הנותר של מרקוס אנטוניוס (מפוּלוויה). המחשבה שיוליה עשויה להתגרש מטיבריוס ולשאת את בנו של אנטוניוס איימה להעניק ליריבו הישן של אוגוסטוס ניצחון מעבר לקבר.
אוגוסטוס הגיב ביד ברזל של אב משפחה ובקור רוח של שליט. הוא הגלה את רוב מאהביה של יוליה; את יולוס דן להתאבדות. באשר ליוליה, הוא גירש אותה באכזריות בשם טיבריוס (אף בלי להיוועץ עמו) והגלה אותה לאי קטן וצחיח מול חופי איטליה — היום, למרבה האירוניה, שוכן בו אתר נופש. אמהּ, סקריבוניה, אשתו לשעבר של אוגוסטוס, יצאה עם בתה בנאמנות לגלוּת. כעת, לאחר שיוליה העמידה בנים שיוכלו לשמש את אוגוסטוס כיורשיו, הוא נהג בה באכזריות. לא היה לו עוד צורך בה.
כעבור חמש שנים, בשנת 3 לספירה, התיר אוגוסטוס ליוליה לשוב לאיטליה, אבל רק לעיר נידחת בדרומה. הטרגדיה רדפה אותה. בנה לוקיוס מת ממחלה בשנת 2 לספירה, וכעבור שנתיים מת גם בנה גאיוס מפצעי מלחמה. מותם שָלל מאוגוסטוס את יורשיו המתוכננים. באשר ליוליה, היא לא סבלה ממחיקה רשמית של זכרה, בניגוד לרומאים אחרים שסר חִנם, אבל נדמה שמתקיני התמונות באימפריה קלטו את המסר בדבר מעמדה. דמותה פוארה בפסלים ובכתובות רבות עד לנפילתה בשנת 2 לספירה, שאז פסק הכול. הדממה המוחלטת מדגישה במידת־מה את מקומן של הנשים הרומאיות, שלפני סוף הרפובליקה בקושי זכו להיתפס מחוץ לכותלי הבית כאינדיווידואליות בזכות עצמן.
אוגוסטוס נתקל בהרבה נשים דגולות בחייו, אבל שלוש הקרובות אליו ביותר היו אמו אטיה שגידלה אותו; אשתו ליוויה שהפיחה בו השראה; ובתו יוליה שבגדה בו.

הסוף

אוגוסטוס התארגן מחדש. בשנת 4 לספירה הוא אימץ שני בנים נוספים. האחד היה אַגריפּה פּוֹסטוּמוּס, בנם בן השש־עשרה של אגריפה ויוליה. אוגוסטוס לא אימץ את הנער בעבר ואיפשר לו להמשיך לשאת את שם משפחתו של אגריפה, אבל כעת נזקק לו, ופוסטומוס היה לקיסר. השני היה בנה הנותר של ליוויה, טיבריוס, שחזר מרודוס לרומא. טיבריוס היה גבר בוגר בן ארבעים וחמש, ואילו פוסטומוס רק בן שש־עשרה. עד מהרה יתברר שגם פוסטומוס חסר תקווה; הוא בורך בגוף חזק אך ברוח חלשה. בכל האמור בהישרדות משטרו, קֶרח זרם בעורקיו של אוגוסטוס. ולכן אף שפוסטומוס היה נכדו הביולוגי, הוא חזר בו מהאימוץ, וכפי שעשה עם אמו, שלח את הנער לגלוּת. נשאר רק טיבריוס. לא היה לו קשר ביולוגי לאוגוסטוס, אך הוא היה איש כשיר ומנוסה שיוכל להמשיך את השושלת.
שנים קודם לכן, כשיוליוס קיסר אימץ את אוקטביאנוס לבן, הוא קבע בבלי דעת תקדים והניח את התשתית להצלחתה העתידית של האימפריה. לעומת העת המודרנית, הרומאים התייחסו בשלווה יחסית לאימוץ, ולא פעם נקטו בו כדרך לדאוג להמשכיות שמה של המשפחה. הם אמנם העדיפו אימוץ קרוב משפחה בדם ואימוץ מבוגר על פני ילד, אך לא התעקשו במיוחד על אף אחד מהשניים. מאחר שהקיסר היה חופשי לאמץ לו בן במקום להעביר את השלטון לבנו מלידה, היתה בידיו גמישות בבחירת היורש. התולדה היתה פתיחה של סדר הירושה לתלוּת בכישרון.
כשהגלה אוגוסטוס את פוסטומוס, הוא היה בן שישים ושש. הוא התחיל להתכונן ברצינות להעברת האימפריה. כשאימץ את טיבריוס, גם העניק לו חלק מסמכויותיו החוקיות. נוסף על כך הוא מינה אותו, כפי שמינה בעבר את אגריפה, למפקד על צבאותיו. הוא שלח את טיבריוס לפקד על חזיתות אלימות במרכז אירופה ובבלקן, והלה העביר את רוב זמנו בשנים 12-6 לספירה בשורה של מלחמות ודיכוי מרידות קשות.
הקיסר היה יכול להימצא רק במקום אחד בכל עת, אבל נדרש להימצא בכל מקום. השליטה באימפריה עצומה בעידן של טכנולוגיה ותקשורת פרימיטיביות היתה כרוכה בקשיים מעשיים רציניים. היה בטוח יותר להשאיר את היורש ברומא, אך לאוגוסטוס לא היתה ברירה; טיבריוס היה מצביא מנוסה, והאדם היחיד שבטח בו. בשנת 12 לספירה חזר טיבריוס לרומא. לאחר שחגג טריומף, הוא צבר את הכוח למשול בפרובינקיות בצד אוגוסטוס. מעמדו היה עכשיו כמעט שווה לזה של הפּרינקֶפּס.
בשנים האלה הוסיף אוגוסטוס את הנגיעות האחרונות לרשומותיו. הוא השאיר צוואה שכללה הנחיות לניהול הלווייתו, כמו גם תיעוד מפורט של הישגיו שיש לחקוק על עמודי ברונזה שיוצבו בחזית המאוזוליאום שלו. המקור אבד מזמן, אך עותקים בלטינית וביוונית הוצבו ברחבי האימפריה, וגִרסה מלאה אחת שרדה באנקרה שבטורקיה.
הכותרת הלטינית בראש הטקסט באנקרה עולה בקנה אחד עם מסורת הגבורה הרומאית: Res Gestae Divi Augusti, או "מפעלות אוגוסטוס האלוהי". אוגוסטוס לא היה אנטי־גיבור בשום מובן שהוא; בדומה ליוליוס קיסר לפניו, גם הוא הוכרז כאֵל לאחר מותו. "עותק של מפעלותיו הצבאיים של אוגוסטוס האלוהי שבאמצעותם הכפיף את העולם כולו לשלטון האימפריה הרומית," כך נפתחת הכתובת.
ניצחון הוא נושא מפתח במסמך. אוגוסטוס הצהיר כי כיבה את להבות מלחמת האזרחים, פטר את הים מעונשם של פיראטים והביא שלום לפרובינקיות. רחמים הם נושא קרוב, שכן הוא מציין כי חס על כל האזרחים שהפצירו בו כי ימחל להם.
אבל המסמך גם מתעלם מדברים רבים, כגון הרציחות, הבגידות, חוסר הנאמנות והאכזריות כמו גם המותרות המופרזים בחצר האימפריאלית. בשום מקום אין אוגוסטוס מציין, כי שם קץ למוסדות החופשיים של הרפובליקה הרומית והמיר אותם בדספוטיזם קיסרי מיטיב. לבסוף, בנימה הגברית המאפיינת תיעוד מעללים צבאיים, אוגוסטוס אינו מזכיר ולו אישה אחת, אבל נוקב בשמותיהן של כמה אֵלות. בקצרה, הגרסה הרשמית של הישגיו היא דוח תעמולה, שמעוות את האמת ומסלף אותה. אבל דבר אחד ב־Res Gestae היה ברור ומדויק: מדובר בטקסט של האימפריה ולא של רומא בלבד.
היה זה אך הולם שאוגוסטוס סיים את הקריירה הפוליטית שלו מחוץ לרומא, כשם שפתח בה, בשליחות למען האימפריה. בשנת 44 לפנה"ס, כשנודע לו על ההתנקשות ביוליוס קיסר, הוא היה מעבר לים האדריאטי, מול התחנה האחרונה בוִויָה אַפּיה, הדרך שהדרימה מרומא. כשמת, חמישים ושמונה שנים לאחר מכן, הוא עדיין נשא עיניים מזרחה. גם עתה, כשהוא כבר הרבה מעבר לימי תהילתו כלוחם, הוא הוסיף להעמיד את האימפריה בראש מעייניו. הוא ליווה את בנו ויורשו, טיבריוס, בדרכו דרומה בווייה אפיה אל הים האדריאטי, שטיבריוס תיכנן לחצות כדי לטפל במשבר האחרון שפרץ באזור של סכסוך מתמשך. כפי שעשה כל אימת שהדבר התאפשר לו, אוגוסטוס לקח איתו את ליוויה.
אוגוסטוס שילב עבודה עם נופש במקום האהוב עליו: האי קפריאה (קפרי של ימינו). הוא כבר התחיל לחוש ברע. אחרי שהפליג בחזרה ליבשת והשתתף בטקס בנאפולי, המשיך ללוות את טיבריוס במסעו דרומה עוד כארבעה ימים. אחר כך הסתובב והרגיש חולה כל כך שהיה עליו לעצור בעיר נוֹלָה, שם התאכסן בווילה המשפחתית. הודעה נשלחה לטיבריוס כי עליו למהר לחזור; באחת מגרסאות הסיפור, הוא הגיע בזמן לאביו המאמץ והספיק להיפרד.
אוגוסטוס מת בנולה ב־19 באוגוסט שנת 14 לספירה, חודש אחד בלבד לפני יום הולדתו השבעים ושבעה. מחברי המיתוסים האימפריאליים בלי ספק הותירו את חותמם על הפרטים שהתפרסמו בנוגע ליומו האחרון.
עד כמה שאפשר להסתמך עליהם, חבריו הספיקו להגיע אליו, לכאורה, בהיותו על ערש דווי. אוגוסטוס שאל אותם אם הם סבורים ש"חיקה" את החיים בצורה הולמת — כלומר, האם דיבר כשחקן קומי בסוף המחזה. הוא הוסיף, "כי אם ראוי המחזה, מַחֲאו כפיים ושילחוני מעליכם בשמחה." אחר כך פטר אותם מעליו וכעבור זמן קצר נשק לליוויה. מילותיו האחרונות היו, כך מסופר, "ליוויה, חַיִי עם זכר נישואינו והֲיִי שלום."
האיש שעיצב מחדש את העולם היה אמור לעזוב אותו בקול רעם אדיר. אך אם נכונים הסיפורים, אוגוסטוס סיים את חייו בשקט, בשנינה ובצנעה. האיש ששם קץ למלחמות הרפובליקה והקים את האימפריה הרומית ואת השלום הרומאי, סיים את חייו בהכרה בחוב העצום שהוא חב לבת זוגו. ייתכן שאוגוסטוס קר־הדם עד נשימתו האחרונה אכן נפרד מיכולת־הכול שלו במחוות ענווה.
אנשים הבחינו באירוניה הטמונה בכך, שאוגוסטוס מת בדיוק באותו החדר שאביו הביולוגי, גאיוס אוקטביוס, מת בו לפני שנים. אבל אם חשב אוגוסטוס על אֵי־מי לפני מותו, ודאי היה זה יוליוס קיסר.
קיסר ואוגוסטוס היו שני צדדים של מטבע הגאונות הרומאית. קיסר היה אל הקרב שיצק את כישרונו ואת האגו שלו לשתי קלאסיקות ספרותיות. אוגוסטוס היה מדינאי מקיאווליאני שחישל את כוחו בברזל ובדם, ואחר ניגש לכונן תשתית של עושר ושלום ששרדו עוד כמאתיים שנה לאחר מותו. קיסר היה טווס; אוגוסטוס ספינקס. קיסר נפל בלהב פיגיונות בסנאט; אוגוסטוס מת במיטתו לאחר נשיקה אחרונה מאשתו. אוגוסטוס התחיל את חייו כרוצח צעיר וסיימם כאבי האומה. אִם אמו, אטיה, ודודו־רבא, קיסר, הם מי שהעניקו לאוגוסטוס את ראשית דרכו, את הישגיו הבוגרים הוא חב לשני אנשים: לחברו אגריפה ולאשתו ליוויה.
אוגוסטוס המציא את המושג פּרינקֶפּס, האיש שאנו מכנים קיסר. יורשיו נשאו אליו עיניים כאל מודל. הוא היה כובש, מחוקק, בונה וכוהן. אף על פי שהחזיק בידיו בכוח עליון, הוא הסתתר מאחורי רשויות קיימות, תארים מטעים, אזכורים של הרפובליקה, סמכות כריזמטית ומידה של כבוד כלפי הסנאט.
מותו של קיסר הוריש לרומא דור שלם של מלחמת אזרחים. האם מותו של אוגוסטוס ינחיל שלום? הדאגות נערמו והלכו. בשנותיו האחרונות ערך אוגוסטוס תוכניות קפדניות להעברת השלטון, אבל מי יציית למת? האם יורשו ובנו המאומץ, טיבריוס, אכן קורץ מן החומר המתאים? האם אגריפה פוסטומוס או יוליה ישוחררו וישמשו בסיס לאופוזיציה? האם הרגש הרפובליקני בסנאט יפרוץ ויעלה מחדש לפני השטח?
השאלות הללו טרדו ללא ספק את מנוחתם של רבים ברומא, ובראשם את אותה תכסיסנית פוליטית ממולחת, ליוויה. לעיני הציבור הקדישה ליוויה את עצמה לאבלהּ. לאחר שריפת גופתו של אוגוסטוס ברומא, למשל, היא נשארה במקום במשך חמישה ימים בלוויית משמר כבוד שהורכב מן הבולטים שבפרשים. לאחר מכן דאגה שאפרו ייאסף ויונח בקברו.
אבל בינה לבינה, בעודה פותחת בשנת אבל על בעלה המנוח, אין ספק שפעלה ללא ליאות מאחורי הקלעים. אילו מזימות, נאומים ומרחצאות־דמים יסללו את הדרך לשליטהּ החדש של רומא — הלוא הוא בנה?