אהבה
מוקדם בבוקר ביום שני, כמו במרבית ימי החול בעשר השנים האחרונות, הגיע קובה לבית החולים הסיעודי ‘מרחבי מרפא’. אלה, אשתו, ישבה כרגיל בכיסא גלגלים בחלל המשותף בקומה השנייה, עיניה פקוחות וריקות. כמו בכל יום נישק קובה את אלה בזהירות על מצחה ואחר כך ירד איתה לגינה הקטנה והמטופחת מאחורי בית החולים. בימים קרים או גשומים היה יורד איתה למבואה אבל באותו יום שני מזג האוויר היה חמים והשהייה בגינה הייתה נעימה.
קובה התיישב על אחד הספסלים בצל, אחז בידה של אלה והחל לספר לה את כל הקורות אותו ביממה האחרונה. השיחה, אם אפשר לקרא למונולוג 'שיחה', הייתה חשובה לו מאוד. בכל בערב וגם בלילות היה מתכנן את כל הדברים שיספר לה כשיפגוש אותה. אילו התעניין מאן דהו, היה מסביר כי כשהוא אוחז בידה של אלה הוא מרגיש לעיתים לחץ קל ביד וכך הוא יודע שהיא מסכימה עם הנאמר. לצערו, איש לא התעניין.
כבר כמעט עשר שנים אלה משותקת מכף רגל ועד ראש, לא מדברת ולא ברור אם היא רואה, שומעת או מבינה.
"את יודעת, אלה, היום יום השואה ואתמול אחרי ארוחת הערב צפיתי בטקס בטלוויזיה. אחד הניצולים שהשיאו משואה נולד בדרוהוביץ, ממש כמוך, ושאלתי את עצמי אם יכול להיות שאת מכירה אותו. הוא אמור להיות בן גילנו פחות או יותר. מכל החוויות שלי במלחמה נזכרתי, כמו בכל שנה, בקור הסיבירי הנורא. אני לא יכול לשכוח את הקור העז שחודר לעצמות ואין אף מקום חם שאפשר לברוח אליו."
בשנים הראשונות לאחר התאונה היה קובה משוחח גם עם מילי הכלבה. הוא היה יושב בכורסה בחדר האורחים והכלבה על השטיח לצידו, מביטה בו ומקשיבה לכל הגה היוצא מפיו. לעיתים מזיזה את ראשה מעט לאות הסכמה. בפעמים אחרות הייתה מייללת בעדינות ואז ידע קובה שהיא כנראה לא מסכימה לדבריו. בלילות ישנה מילי למרגלות המיטה הזוגית בחדר השינה ולא פעם היה מוצא אותה בבוקר ישנה לצידו. האמת הייתה שלמעשה נהנה מכך שהוא לא לבדו במיטה הגדולה.
"אחרי הטקס ניסיתי לצפות בעוד סרט על השואה אבל נרדמתי די מהר ליד הטלוויזיה ואולי טוב שכך. כשהתעוררתי רציתי לשתות קצת מים ואז ראיתי שיש לנו אורחים לא רצויים במטבח – נמלים. ראיתי רק כמה נמלים, אבל לפני שנתיים הייתי צריך להזמין מדביר להיפטר מהן ואני מקווה שהשנה הנמלים תגענה למסקנה שאין אצלנו הרבה אוכל במטבח ותנדודנה למקום אחר."
האירוע ששינה לנצח את חייהם של אלה וקובה אירע בבוקר שטוף שמש, כחודש אחרי שקובה יצא לגמלאות. באותו בוקר נסעה אלה לערוך קניות וכשניסתה לצאת מהרכב החונה פגעה בה מכונית מאחור והיא נפלה לכביש. פעמים רבות בשנים הארוכות מאז התאונה ניסה קובה לדמיין איך היו חייו נראים אילו יצאה אלה חמש דקות קודם מהבית, או שהייתה מחליטה לקנות בחנות אחרת, או שהנהג הפוגע לא היה מתקשר לאשתו בטלפון, כפי שהתברר במשפט והיה מתרכז בכביש, או...
אבל קובה הבין שמחשבות רבות מסוג זה רק מייאשות אותו וניסה להמעיט בהן עד כמה שיכול. מפעם לפעם היה מציין לעצמו בסיפוק הצלחה.
"היום בבוקר, כשהתעוררתי, שמעתי הרבה רעש מהדירה של משפחת פוגל מעלינו. יכול להיות שהם מתחילים שיפוצים. אני חושב שעוד מעט נהיה היחידים בכל הבניין שלא שיפצו אבל כל זמן שאת חולה, אין לנו שום סיבה לשפץ. שמעתי שמאוד מקובל כעת להחליף את הריצוף המקורי בריצוף דמוי פרקט. לי הריצוף בדירה שלנו לא מפריע בכלל."
הכלבה מילי מתה בחדר השינה של קובה כארבע שנים לאחר התאונה. בוקר אחד מצא אותה על השטיח שליד המיטה, כהרגלה. נגע בה וראה כי היא כבר נמצאת בעולם שכולו טוב.
לאחר מות הכלבה מסגר קובה תמונה אחת גדולה ויפה של הכלבה שצולמה שנים קודם כאשר מילי הייתה צעירה. קובה מצא את עצמו לפעמים מסתכל בתמונת הכלבה בערב ומספר לה על היום שעבר עליו. לפעמים היה רק חושב על הדברים תוך שהוא מסתכל בתמונה, ואולם באחרונה החל לדבר אל תמונת הכלבה בקול. כשהדבר קרה בפעם הראשונה ניבהל קובה קצת ושאל את עצמו אם זהו הסימן הראשון לשיגעון.
כשנה לאחר מות הכלבה התלבט קובה אם לאמץ כלב אחר מצער בעלי חיים. אפילו הקופאית הנחמדה בסופר, שהכירה את קובה וידעה שמילי נפטרה, רצתה לתת לו גור, אבל קובה חשש ממה שעלול לקרות לכלב אם חלילה הוא, קובה, יחלה או ימות – ולא אימץ.
"שכחתי לספר לך שבשבוע שעבר מצאתי חנות לא רחוק מהסופרמרקט, שמוכרת מיץ סחוט במקום ואפשר לבקש שם כל מיני תערובות של מיצים. אני קניתי תערובת של תפוזים, רימונים וקצת ג'ינג'ר. יש לזה טעם מצוין! חבל שאת לא יכולה לטעום."
אלה וקובה נפגשו בפולין אחרי המלחמה. שניהם למדו באותה אוניברסיטה בוורשה. עוד לפני שהתחתנו החליטו שלא להביא ילדים לעולם. באותו זמן, מייד אחרי האימים שכל אחד מהם חווה בזמן השואה, ההחלטה נראתה הגיונית לגמרי. אלה וקובה היו יכולים לשנות את ההחלטה לאחר שעלו לישראל בשנת 1957 כחלק מעליית גומולקה, אלא שאז היה כל אחד מהם עסוק בקידומו המקצועי – הוא בתעשייה האווירית והיא בבית החולים. כשהחליטו בסופו של דבר שאפשר ורצוי להרחיב את המשפחה, כבר היה מאוחר מדי.
"כבר מאוחר, איך שהזמן רץ. אני אצטרך לחזור היום הביתה קצת מוקדם מהרגיל כי אני רוצה לפגוש את מיטל לפני שהיא מסיימת לנקות את הדירה. אני צריך לשלם לה בעבור החודש הקודם וגם לדבר איתה על חומרי הניקוי שצריך לקנות. אולי היא מכירה איזה חומר טוב שישכנע את הנמלים לעבור למקום אחר בלי שאצטרך להזמין מדביר."
בדרך הביתה התלבט, כמו תמיד בשנים האחרונות, אם הוא צריך לספר לאלה על מות הכלבה בשיחות הבוקר. במשך כל השנים הארוכות הללו מות הכלבה היה הדבר היחיד שעליו לא סיפר לאלה.
לא רצה לצער אותה.
אהבה
מוקדם בבוקר ביום שני, כמו במרבית ימי החול בעשר השנים האחרונות, הגיע קובה לבית החולים הסיעודי ‘מרחבי מרפא’. אלה, אשתו, ישבה כרגיל בכיסא גלגלים בחלל המשותף בקומה השנייה, עיניה פקוחות וריקות. כמו בכל יום נישק קובה את אלה בזהירות על מצחה ואחר כך ירד איתה לגינה הקטנה והמטופחת מאחורי בית החולים. בימים קרים או גשומים היה יורד איתה למבואה אבל באותו יום שני מזג האוויר היה חמים והשהייה בגינה הייתה נעימה.
קובה התיישב על אחד הספסלים בצל, אחז בידה של אלה והחל לספר לה את כל הקורות אותו ביממה האחרונה. השיחה, אם אפשר לקרא למונולוג 'שיחה', הייתה חשובה לו מאוד. בכל בערב וגם בלילות היה מתכנן את כל הדברים שיספר לה כשיפגוש אותה. אילו התעניין מאן דהו, היה מסביר כי כשהוא אוחז בידה של אלה הוא מרגיש לעיתים לחץ קל ביד וכך הוא יודע שהיא מסכימה עם הנאמר. לצערו, איש לא התעניין.
כבר כמעט עשר שנים אלה משותקת מכף רגל ועד ראש, לא מדברת ולא ברור אם היא רואה, שומעת או מבינה.
"את יודעת, אלה, היום יום השואה ואתמול אחרי ארוחת הערב צפיתי בטקס בטלוויזיה. אחד הניצולים שהשיאו משואה נולד בדרוהוביץ, ממש כמוך, ושאלתי את עצמי אם יכול להיות שאת מכירה אותו. הוא אמור להיות בן גילנו פחות או יותר. מכל החוויות שלי במלחמה נזכרתי, כמו בכל שנה, בקור הסיבירי הנורא. אני לא יכול לשכוח את הקור העז שחודר לעצמות ואין אף מקום חם שאפשר לברוח אליו."
בשנים הראשונות לאחר התאונה היה קובה משוחח גם עם מילי הכלבה. הוא היה יושב בכורסה בחדר האורחים והכלבה על השטיח לצידו, מביטה בו ומקשיבה לכל הגה היוצא מפיו. לעיתים מזיזה את ראשה מעט לאות הסכמה. בפעמים אחרות הייתה מייללת בעדינות ואז ידע קובה שהיא כנראה לא מסכימה לדבריו. בלילות ישנה מילי למרגלות המיטה הזוגית בחדר השינה ולא פעם היה מוצא אותה בבוקר ישנה לצידו. האמת הייתה שלמעשה נהנה מכך שהוא לא לבדו במיטה הגדולה.
"אחרי הטקס ניסיתי לצפות בעוד סרט על השואה אבל נרדמתי די מהר ליד הטלוויזיה ואולי טוב שכך. כשהתעוררתי רציתי לשתות קצת מים ואז ראיתי שיש לנו אורחים לא רצויים במטבח – נמלים. ראיתי רק כמה נמלים, אבל לפני שנתיים הייתי צריך להזמין מדביר להיפטר מהן ואני מקווה שהשנה הנמלים תגענה למסקנה שאין אצלנו הרבה אוכל במטבח ותנדודנה למקום אחר."
האירוע ששינה לנצח את חייהם של אלה וקובה אירע בבוקר שטוף שמש, כחודש אחרי שקובה יצא לגמלאות. באותו בוקר נסעה אלה לערוך קניות וכשניסתה לצאת מהרכב החונה פגעה בה מכונית מאחור והיא נפלה לכביש. פעמים רבות בשנים הארוכות מאז התאונה ניסה קובה לדמיין איך היו חייו נראים אילו יצאה אלה חמש דקות קודם מהבית, או שהייתה מחליטה לקנות בחנות אחרת, או שהנהג הפוגע לא היה מתקשר לאשתו בטלפון, כפי שהתברר במשפט והיה מתרכז בכביש, או...
אבל קובה הבין שמחשבות רבות מסוג זה רק מייאשות אותו וניסה להמעיט בהן עד כמה שיכול. מפעם לפעם היה מציין לעצמו בסיפוק הצלחה.
"היום בבוקר, כשהתעוררתי, שמעתי הרבה רעש מהדירה של משפחת פוגל מעלינו. יכול להיות שהם מתחילים שיפוצים. אני חושב שעוד מעט נהיה היחידים בכל הבניין שלא שיפצו אבל כל זמן שאת חולה, אין לנו שום סיבה לשפץ. שמעתי שמאוד מקובל כעת להחליף את הריצוף המקורי בריצוף דמוי פרקט. לי הריצוף בדירה שלנו לא מפריע בכלל."
הכלבה מילי מתה בחדר השינה של קובה כארבע שנים לאחר התאונה. בוקר אחד מצא אותה על השטיח שליד המיטה, כהרגלה. נגע בה וראה כי היא כבר נמצאת בעולם שכולו טוב.
לאחר מות הכלבה מסגר קובה תמונה אחת גדולה ויפה של הכלבה שצולמה שנים קודם כאשר מילי הייתה צעירה. קובה מצא את עצמו לפעמים מסתכל בתמונת הכלבה בערב ומספר לה על היום שעבר עליו. לפעמים היה רק חושב על הדברים תוך שהוא מסתכל בתמונה, ואולם באחרונה החל לדבר אל תמונת הכלבה בקול. כשהדבר קרה בפעם הראשונה ניבהל קובה קצת ושאל את עצמו אם זהו הסימן הראשון לשיגעון.
כשנה לאחר מות הכלבה התלבט קובה אם לאמץ כלב אחר מצער בעלי חיים. אפילו הקופאית הנחמדה בסופר, שהכירה את קובה וידעה שמילי נפטרה, רצתה לתת לו גור, אבל קובה חשש ממה שעלול לקרות לכלב אם חלילה הוא, קובה, יחלה או ימות – ולא אימץ.
"שכחתי לספר לך שבשבוע שעבר מצאתי חנות לא רחוק מהסופרמרקט, שמוכרת מיץ סחוט במקום ואפשר לבקש שם כל מיני תערובות של מיצים. אני קניתי תערובת של תפוזים, רימונים וקצת ג'ינג'ר. יש לזה טעם מצוין! חבל שאת לא יכולה לטעום."
אלה וקובה נפגשו בפולין אחרי המלחמה. שניהם למדו באותה אוניברסיטה בוורשה. עוד לפני שהתחתנו החליטו שלא להביא ילדים לעולם. באותו זמן, מייד אחרי האימים שכל אחד מהם חווה בזמן השואה, ההחלטה נראתה הגיונית לגמרי. אלה וקובה היו יכולים לשנות את ההחלטה לאחר שעלו לישראל בשנת 1957 כחלק מעליית גומולקה, אלא שאז היה כל אחד מהם עסוק בקידומו המקצועי – הוא בתעשייה האווירית והיא בבית החולים. כשהחליטו בסופו של דבר שאפשר ורצוי להרחיב את המשפחה, כבר היה מאוחר מדי.
"כבר מאוחר, איך שהזמן רץ. אני אצטרך לחזור היום הביתה קצת מוקדם מהרגיל כי אני רוצה לפגוש את מיטל לפני שהיא מסיימת לנקות את הדירה. אני צריך לשלם לה בעבור החודש הקודם וגם לדבר איתה על חומרי הניקוי שצריך לקנות. אולי היא מכירה איזה חומר טוב שישכנע את הנמלים לעבור למקום אחר בלי שאצטרך להזמין מדביר."
בדרך הביתה התלבט, כמו תמיד בשנים האחרונות, אם הוא צריך לספר לאלה על מות הכלבה בשיחות הבוקר. במשך כל השנים הארוכות הללו מות הכלבה היה הדבר היחיד שעליו לא סיפר לאלה.
לא רצה לצער אותה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
