דם אכזרי 4 - לב אכזר

פרק 1

סימון סולומון

לפני תשע שנים

"סימון! למה את לא מוכנה?"

אימא שלי עומדת בפתח הדלת, כבר לבושה למסיבה.

אני, לעומת זאת, לובשת מכנסי ספורט קצרים וחולצת וונדר וומן, כי ישבתי מכורבלת על מושב החלון, שקועה בקריאת ספר.

"מה השעה?" אני שואלת, מבולבלת.

"מה נראה לך שהשעה?" אומרת אימא ומחייכת קלות.

הייתי אומרת ששתיים, או שלוש אחר הצהריים, אבל העובדה שהיא כבר לובשת את השמלה שלה היא רמז לכך שכבר מאוחר הרבה יותר.

"אה... שש?" אני מנחשת.

"אולי שבע וחצי?"

"סליחה!" אני אומרת וקופצת ממושב החלון, מפילה את אנקת גבהים על השטיח.

אין פלא שאני גוועת ברעב. פספסתי את ארוחת הצהריים וכנראה גם את ארוחת הערב.

"כדאי שתזדרזי," אומרת אימא. "אבא שלך כבר הזמין את המכונית."

"בעצם, המכונית כבר מחכה," אומר אבא.

הוא עומד ליד אימא. הם הזוג הכי אלגנטי שאפשר לדמיין – שניהם גבוהים, רזים, לבושים בצורה מושלמת. הניגוד היחיד ביניהם הוא צבע עורו הכהה העשיר, לצד עורה הבהיר. פרט לכך, הם הזיווג המושלם. לפעמים באירועים רשמיים אבי לובש את הבגדים המסורתיים של גאנה. הלילה הוא לובש חליפת טוקסידו שחורה עם דשים מקטיפה. פרח הקאלה בצבע לבנדר, שנעוץ בלולאת הכפתור, תואם בדיוק את צבע שמלתה של אימא.

ליד השלמות המלוטשת שלהם, אני מרגישה מגושמת. מביך מדי לשהות במחיצתם.

"אולי כדאי שתלכו בלעדיי..." אני אומרת.

"ניסיון יפה," אומרת אימא. "תתלבשי מהר."

אני כובשת אנחה. בהתחלה התרגשתי לחזור הביתה מהפנימייה. שיקגו נראתה לי כמו לונה פארק של מסיבות, חגיגות ואירועים. עכשיו, רק כמה חודשים לאחר מכן, הכול מתחיל להיראות אותו הדבר. נמאס לי משמפניות ומתאבנים, שיחות מנומסות וריקודים מנומסים עוד יותר. חוץ מזה, הייתי רוצה שאחותי תצטרף אלינו לעיתים קרובות יותר.

"סֶרְווָה באה?" אני שואלת את אימא.

"לא," היא משיבה וקו קטן נוצר בין גבותיה. "יש לה יום לא טוב."

הוריי עוזבים את החדר ומניחים לי להתלבש.

הארון שלי מלא בשמלות לבחירתי. את רובן קניתי השנה. אני מדפדפת בין הבדים בשלל צבעי הקשת, מנסה לבחור במהירות.

יכולתי לבלות כך שעה לפחות. אני קצת חולמנית ואני אוהבת דברים יפים. במיוחד בגדים.

הבעת עניין באופנה יכולה להיתפס כקלות דעת. לדעתי, בגדים הם אומנות שניתן ללבוש אותה. הם כמו הצהרה שהולכת לפניך לכל מקום. הם הכלים שמעצבים את התפיסה של האנשים, לפני שבכלל פתחת את הפה.

כך הייתי מתארת את זה בפני אנשים אחרים.

עבורי, הם הרבה יותר מזה.

אני מתלהבת מהצבע ומהמרקם שלהם. הם מעצבים את מצב רוחי. אני כבר לא מדברת על זה, כי אני יודעת שזה... מוזר. רוב האנשים לא מרגישים דחייה פיזית מגוון חום כהה. והם לא מרגישים תשוקה בלתי נשלטת לגעת במשי, או בקטיפה.

תמיד הייתי כזאת, מאז שאני זוכרת את עצמי. פשוט למדתי להסתיר זאת.

אני צריכה להכריח את עצמי לקחת שמלה בלי להתעמק בה זמן רב.

אני בוחרת שמלה אהובה, בצבע ורוד חיוור, עם בד שיפון מתנופף מאחור, שמזכיר לי כנפי פרפר.

אני מורחת סומק ורוד וליפ גלוס בגוון זהה. לא יותר מדי. אבא שלי לא אוהב שאני מתלבשת בצורה שמבגרת אותי. אני רק בת שמונה־עשרה.

אני יורדת במהירות במדרגות. אבא ואימא כבר מחכים בלימוזינה. יש מתח מוזר באוויר. אבא יושב זקוף במושבו. אימא מעיפה לעברי מבט חטוף ואז מסיטה את מבטה אל החלון.

"סע," אבא נובח על הנהג.

"התכוננתי הכי מהר שיכולתי..." אני אומרת בהיסוס.

אבא מתעלם מדבריי לחלוטין.

"את רוצה להסביר מדוע מצאתי מכתב קבלה מפרסונס בתיבת הדואר?" הוא שואל בתקיפות.

אני מסמיקה ומרכינה את ראשי.

קיוויתי שאוכל להעלים את המעטפה המסוימת הזאת, אבל קשה לעשות את זה בבית שלנו, כשיש לא מעט אנשי צוות שבודקים את הדואר שלנו פעמיים ביום.

אני רואה שאבא מרוגז. ובו־זמנית, אני מרגישה גם התרוממות רוח...

התקבלתי.

אני צריכה להסתיר את השמחה שלי. אבא שלי לא מרוצה בכלל. אני מרגישה את מורת רוחו קורנת ממנו, כמו ערפל קריר שמקפיא את עצמותיי.

אני לא מצליחה להישיר אליו מבט. גם כשהוא במצב רוח מרומם, לאבא שלי יש תווי פנים חדים ומבט עז. כשהוא כועס, הפנים שלו נראות כמו מסכה מגולפת של איזה אל, אדיר ונקמני.

"תסבירי," הוא מצווה.

אין טעם לשקר.

"הגשתי בקשה ללימודים."

"למה עשית את זה?" הוא שואל בקרירות.

"רציתי... רציתי לראות אם אתקבל."

"מה זה משנה, אם ממילא את הולכת לקיימברידג'?"

אבא שלי למד בקיימברידג'. זה המקום שאחראי לנימוסים היוקרתיים שלו, לקשרים האירופאים שלו ולמבטא הבריטי הקל שהוא גאה בו.

הוא הגיע לקיימברידג' על מלגה. עני, אבל מבריק. הוא למד הרבה יותר מכלכלה. הוא למד את ההתנהגות ואת הגישה של החברים העשירים שלו. איך הם דיברו, איך הם הלכו, איך הם התלבשו. ובעיקר, איך הם עשו כסף. הוא למד את שפת העסקים הבינלאומיים – קרנות גידור, מינוף הון, מקלטי מס מעבר לים...

הוא תמיד אמר שקיימברידג' עיצבה אותו. היה ברור שגם אני אלך ללמוד שם, בדיוק כמו סֶרְווָה לפניי.

"אני רק..." אני מעקמת את ידיי בחוסר אונים. "אני אוהבת אופנה..." אני אומרת בשקט.

"זה לא תחום לימודים רציני."

"יָפֶאוּ..." אומרת אימא ברכות.

הוא פונה אליה. אימא שלי היא האדם היחיד שאבא שלי מקשיב לו. אבל אני כבר יודעת שהיא לא תצא נגדו – לא בעניין הזה, כשדעתו כבר קבועה בצורה נוקשה מאוד. היא רק מזכירה לו להיות עדין בזמן שהוא מנפץ את החלום שלי.

"בבקשה, אבא," אני אומרת, מנסה לשמור על קול יציב. אבא לא יקשיב לי אם אהיה נסערת מדי. אני חייבת לפנות להיגיון שלו. "כמה מהמעצבים הכי יוקרתיים במדינה למדו בפרסונס. דונה קארן, מארק ג'ייקובס, טום פורד..."

אבי מצמיד את ידיו אלו לאלו. יש לו אצבעות ארוכות ואלגנטיות, עם ציפורניים מטופחות.

הוא מדבר לאט וברור, כמו שופט שקובע את החוק.

"כשנולדת, ההורים שלי אמרו כמה מצער שיש לי רק בנות. לא הסכמתי איתם. אמרתי להם שבנות תמיד נשארות נאמנות להורים שלהן. בנות הן צייתניות וחכמות. בנות מביאות כבוד למשפחה שלהן. בן יכול להיות גאה ולחשוב שהוא יודע טוב יותר מאביו. בת לעולם לא תעשה טעות."

אבא מניח את ידו על כתפי ומתבונן לתוך עיניי.

"סימון, את בת טובה."

אנחנו עוצרים ליד מלון דרייק. אבא מוציא מטפחת נקייה מהכיס. הוא מושיט לי אותה.

"תנקי את הפנים לפני שאת יוצאת," הוא אומר.

לא שמתי לב שבכיתי.

אימא מניחה את כף ידה על ראשי לרגע ומלטפת את שערי.

"נתראה בפנים," היא אומרת.

הם משאירים אותי לבד, במושב האחורי של המכונית.

טוב, לא ממש לבד – הנהג שלנו יושב מלפנים ומחכה בסבלנות שאתארגן.

"וילסון?" אני אומרת בנימה חנוקה.

"כן, מיס סולומון?"

"אתה יכול להשאיר אותי רגע לבד?"

"כמובן," הוא אומר. "תני לי לעצור בצד."

הוא מקרב את המכונית למדרכה, הרחק מנקודת העצירה של שאר המכוניות, מול הדלת הראשית. אז הוא יוצא מהרכב ומשאיר בנדיבותו את המנוע דולק, כדי שהמזגן יוכל להמשיך לפעול. אני רואה אותו פותח בשיחה עם שאר הנהגים. הם נעמדים מעבר לפינת המלון, כנראה לחלוק סיגריה.

ברגע שאני לבד, אני מתמסרת לבכי. במשך חמש דקות שלמות אני מתפלשת באכזבה שלי.

זה כל כך טיפשי. ידעתי שההורים שלי לא ירשו לי ללכת לפרסונס. זו הייתה רק פנטזיה, שעזרה לי לצלוח את שנת הלימודים האחרונה שלי בטרמונט ואת אינסוף המבחנים המייסרים שידעתי שאני אמורה לעבור בציונים גבוהים. ואכן עברתי אותם – עד האחרון שבהם. אין לי ספק שאקבל מכתב קבלה מקיימברידג' בכל יום, כי הגשתי בקשה ללמוד שם, כמצופה ממני.

שלחתי תיק עבודות עם העיצובים שלי לפרסונס כגחמה. כנראה שחשבתי שיהיה טוב לקבל מכתב דחייה – שאראה שאבא שלי צדק, שהחלום שלי היה אשליה ושלעולם לא יתגשם.

ואז התקבלתי...

זה סוג של עינוי מתוק. אולי גרוע יותר מאשר לא לדעת בכלל. זהו פרס נוצץ, שהונח בכף ידי... ואז שוב נלקח ממני.

במשך חמש דקות אני מרשה לעצמי להיות ילדותית ואומללה.

כשהן מסתיימות, אני נושמת עמוק ואוספת את עצמי.

ההורים שלי מחכים לי באולם הנשפים הגדול של מלון דרייק. אני אמורה לחייך ולנהל שיחות ולהיות מוצגת בפני האנשים החשובים של הערב. ולא אוכל לעשות זאת בפנים נפוחות ודומעות.

אני מנגבת את פניי, ומחדשת את הליפ גלוס והמסקרה, ששמתי בתיק.

בדיוק כשאני שולחת את ידי אל ידית הדלת, דלת הנהג נפתחת ומישהו מתיישב במושב הקדמי.

זה גבר – רחב כתפיים ובעל שיער שחור – והוא ממש לא לבוש במדים כמו של וילסון.

לפני שאני מצליחה להוציא מילה, הוא לוחץ על דוושת הגז ומתרחק במהירות מהמדרכה.