מחוץ לקמפוס 5 - המורשת

1.
לוגן

"היא לגמרי מסתכלת עליי."

"בטחחח, אחי."

"היא כל הזמן מסתכלת לכיוון הזה! היא רוצה אותי."

"אין סיכוי שחתיכה צעירה כמוה מעוניינת בזקן כמוך."

"אני רק בן עשרים ושמונה!"

"ברצינות? אתה עוד יותר עתיק ממה שחשבתי."

אני כובש את צחוקי. אני מצותת לשלישיית סוכני הבורסה האלה כבר עשרים דקות. כלומר, אני לא באמת יודע אם הם סוכני בורסה, אבל הם לבושים בחליפות מחויטות ושותים משקאות יקרים ברובע הפיננסי, אז רוב הסיכויים שהם מתחום הפיננסים.

אבל אני? אני ספורטאי גדול־ממדים במכנסי ג'ינס קרועים וקפוצ'ון של מותג אנדר ארמור, ששותה באיטיות בקבוק בירה בקצה הבר. היה לי מזל למצוא כיסא פנוי, הבר עמוס הערב עד אפס מקום. עם עונת החגים בעיצומה, הברים בבוסטון מוצפים לקוחות שיצאו לחופש מהעבודה או מהלימודים.

שלושת החבר'ה שאני מרגל אחריהם בקושי העיפו לעברי מבט כשהתיישבתי בכיסא לידם, עובדה שמאפשרת לי להאזין לשיחת החלאות שלהם ללא ידיעתם.

"אז, מה הציון הסופי של בייקר?" שואל אחד מהם.

הוא וחברו הבלונדיני בוחנים את ידידם כהה־השיער — העתיק. "שמונה אחוזים," אומר הבחור הראשון.

הבלונדיני נדיב יותר. "עשרה אחוזים."

"בוא ניפגש באמצע וניתן לו תשעה. אלה סיכויים של תשעה לאחד."

במחשבה שנייה, אולי הם לא מתחום הפיננסים. ניסיתי להבין את החישוב שלהם, אבל הוא נשמע לי שרירותי לגמרי וחסר בסיס מתמטי כלשהו.

"תזדיינו שניכם. הסיכוי שלי הרבה יותר גבוה מזה," מוחה בייקר. "ראיתם את השעון הזה בכלל?" הוא מרים את פרק ידו השמאלי ומשוויץ ברולקס המבריק.

"תשעה לאחד," חוזר הבחור הראשון. "זה מה יש."

מר רולקס רוטן בעצבים וזורק כסף על השולחן. השניים עושים כמוהו.

ממה שהצלחתי להבין, המשחק שלהם מתנהל פחות או יותר ככה:

שלב 1: אחד מהם בוחר אישה בבר.

שלב 2: השניים האחרים מחשבים (אם אפשר לקרוא לזה ככה) את הסיכויים שהבחור הראשון ישיג את מספר הטלפון שלה.

שלב 3: הם זורקים ערֵמות כסף על הבר.

שלב 4: הבחור ניגש לבחורה, שמסרבת לו, כמובן. הוא מאבד את כספי ההימור, אבל מייד מקבל אותם בחזרה בסיבוב הבא כשהבחור הבא גם נדחה.

זה משחק מטומטם וחסר טעם.

אני לוגם מהבירה וצופה בשעשוע כשמר רולקס ניגש בביטחון אל אישה מהממת בשמלת מעצבים צמודה.

היא מעקמת את אפה כשהוא מתקרב, משמע שחבריו עומדים להרוויח קצת מזומנים. החבר'ה האלה אומנם לבושים בחליפות יקרות, אבל הם בכל זאת לא מתקרבים לליגה של הנשים שנמצאות בבר הזה. ונשים איכותיות בדרך כלל לא מתייחסות בסבלנות לחמורים ילדותיים, מפני שהן יודעות שהן יכולות למצוא מישהו טוב יותר.

לסתו של מר רולקס קפוצה כשהוא חוזר אל החבורה. בידיים ריקות. חבריו מריעים ואוספים את כספי הזכייה שלהם.

בדיוק כשהבלונדיני עומד לבחור מטרה חדשה, אני מניח את כוס הבירה על הבר המבריק ואומר באיטיות, "גם אני יכול לשחק?"

שלושה ראשים מסתובבים לכיווני. מר רולקס רואה את בגדיי הפשוטים ומחייך בזחיחות. "כן, מצטער, גבר. המשחק הזה מחוץ לתקציב שלך."

אני מגלגל את עיניי, שולף את הארנק מכיסי ומחטט בו — באופן שמאפשר להם לראות את כל השטרות שבפנים. "בואו נבחן את התיאוריה הזאת," אני אומר בנועם.

"ישבת והקשבת לנו עד עכשיו?" הבלונדיני דורש לדעת.

"זה לא כאילו הייתם שקטים. וחוץ מזה, אני אוהב להמר. לא משנה על מה — אני שם. ועכשיו, מה הסיכויים שלי עם..." אני מעביר את מבטי באיטיות על החלל הצפוף. "איתה," אני מסיים.

במקום לעקוב אחר מבטי, שלושת זוגות העיניים נשארות עליי.

הם אומדים אותי במשך רגעים ארוכים, כמנסים להחליט אם אני עובד עליהם. אז אני יורד מהכיסא בקפיצה ומתקרב אל השלישייה. "תסתכלו עליה. היא אש. אתם חושבים שאפס כמוני יכול להשיג את המספר שלה?"

מר רולקס הוא הראשון להוריד את המגננות. "היא?" הוא אומר ונד בראשו בחוסר דיסקרטיות לעבר הבחורה היפה שמזמינה משקה מהברמן. "אתה מתכוון לילדונת התמימה?"

הוא לא טועה. בהחלט יש בה משהו תמים. צדודיתה המעודנת חושפת נמשים על אפה, ושיערה החום־בהיר נופל סביב כתפיה, במקום שיהיה אסוף בתסרוקת מסובכת כמו חלק מהבחורות פה. למרות הסוודר השחור ההדוק שלה וחצאיתה הקצרה, היא נראית יותר כמו הבת של השכן מאשר חתלתולת מין.

החבר כהה השיער נוחר בבוז. "כן, שיהיה בהצלחה."

אני מרים גבות. "מה, אתה לא חושב שיש לי סיכוי?"

"גבר, תסתכל עליך. אתה, מה? ספורטאי, נכון?"

"או שהוא ספורטאי או שהוא על סטרואידים," צוחק הבלונדיני.

"אני אתלט," אני מאשר, אבל לא חושף פרטים נוספים. הגברים האלה מן הסתם לא מעריצי הוקי שרופים, אחרת הם היו מזהים אותי כשחקן החדש בנבחרת של בוסטון.

ואולי לא. זה לא כאילו שביליתי יותר מדי זמן על הקרח מאז שקידמו אותי מקבוצת הבת בליגת הפיתוח אל ליגת המקצוענים. אני עדיין מנסה להוכיח את עצמי למאמן ולחבריי לקבוצה. אם כי בכל זאת עזרתי לבשל שער במשחק האחרון, וזה היה מגניב.

אבל היה עדיף אילו הייתי מבקיע שער.

"כן, מתוקה כזאת תפחד ממך מדי," מודיע לי מר רולקס. "הסיכויים שתשיג את המספר שלה הם... עשרים לאחד."

החברים שלו מסכימים. "זה סיכוי של עשרים וחמישה אחוזים," אחד מהם אומר. כי, שוב, המתמטיקה שלהם נטולת כל היגיון.

"ואם אני רוצה להשיג יותר ממספר טלפון?" אני קורא עליהם תיגר.

הבלונדיני מגחך. "אתה רוצה לדעת מה הסיכוי שתיקח אותה הביתה? מאה לאחד."

אני מסתכל שוב על הברונטית. היא נועלת מגפוני זמש שחורים עם עקבים עבים, יושבת בשיכול רגליים ולוגמת מהמשקה שלה בחינניות. היא חמודה ברמות.

"מאתיים דולר שהיא תוקעת את הלשון שלה בגרון שלי בתוך חמש דקות," אני מתרברב בחיוך זחוח.

חבריי החדשים פורצים בצחוק ספקני.

"אה, בטח, אחי," מצחקק מר רולקס. "במקרה שלא שמת לב, הנשים בחור הזה על רמה. אף אחת מהן לא תתמזמז איתך בפומבי."

אני כבר זורק מאתיים על הבר. "מפחדים מהאון המיני שלי, הא?" אני לועג להם.

"הא! בסדר. אני בפנים," אומר הבלונדיני ומניח שני שטרות מעל לשלי. "קדימה, תן לה הזדמנות לזרוק את התחת שלך מכל המדרגות, מר מאהב."

אני מרים את הכוס ומרוקן את מה שנשאר מהבירה. "נוזל אומץ," אני אומר לשלישייה, ומר רולקס מגלגל את עיניו. "ועכשיו, תסתכלו ותלמדו."

אני קורץ ומתרחק באיטיות.

תשומת ליבה מופנית אליי מייד. פיה מתעקל קלות בחיוך מרומז, אם כי ביישנותה מרככת אותו. פאק, השפתיים שלה יפות. מלאות וורודות ומבריקות.

כשמבטינו נפגשים, כל שאר האנשים בבר כמו נעלמים. עיניה החומות יפות ומלאות הבעה, וכרגע הן מביעות רעב מתוק שמאיץ את הדופק שלי. אני לכוד במסלול שלה, ורגליי מאיצות כמו מעצמן.

כעבור שנייה אני כבר לידה, מברך אותה לשלום ב"היי," צרוד.

"היי," היא עונה.

היא צריכה להטות את ראשה כדי להסתכל עליי, היא יושבת ואני מיתּמר מעליה. תמיד הייתי בחור גדול, אבל התנפחתי עוד יותר מאז שהתחלתי לשחק הוקי בליגה א'. החלקה בנבחרת מקצועית דורשת הרבה מהגוף.

"אני יכול להזמין אותך למשקה?" אני מציע.

היא מרימה את הכוס המלאה שלה. "לא, תודה. כבר יש לי משקה."

"אז אני אקנה את הבא."

"לא יהיה עוד אחד. אני לא סומכת על עצמי."

"ולמה בדיוק?"

"אני חלשה. משקה אחד ואני כבר קצת שיכורה." שפתיה מתעקלות בחיוך קטן. "שני משקאות ואני מתנהגת לא יפה."

לעזאזל, הזין שלי זז בתגובה. "כמה לא יפה?" אני אומר ארוכות.

היא אומנם מסמיקה, אבל לא מתחמקת מהשאלה. "מאוד לא יפה."

אני מחייך אליה ואז מסמן למלצר לבוא בתנועת יד מהירה ומוגזמת. "עוד משקה לגברת," אני קורא אליו.

היא צוחקת, והצליל המלודי מעביר בי זרמים של ריגוש. אני נמשך אליה בטירוף.

במקום להתיישב בכיסא הריק לידה, אני נשאר לעמוד. אבל אני בכל זאת מתקרב אליה קצת, והברך שלה מתחככת קלות בירך שלי. אני נשבע שאני שומע את נשימתה נעצרת לשנייה מהמגע החטוף.

אני מעיף מבט הצידה ורואה שהחברים החדשים שלי צופים בנו בעניין. מר רולקס טופח על השעון שלו בדרמטיות, מזכיר לי שהשעון דופק.

"אז, תקשיבי..." אני מקרב את שפתיי לאוזנה כדי שהיא תוכל לשמוע אותי. הפעם אני רואה שנשימתה נעתקת. שדיה הזקורים מתרוממים כשהיא שואפת בחדות. "החברים שלי נתנו לי סיכוי של עשרים וחמישה אחוזים להשיג את המספר שלך."

עיניה מרקדות בשובבות. "וואו. הם לא ממש מאמינים בך, הא? אני מצטערת."

"אל תצטערי. כבר ניצחתי עם סיכויים קלושים מזה. אבל... אני אגלה לך סוד..." פי מלטף את תנוך האוזן שלה כשאני לוחש, "אני לא רוצה את המספר שלך."

היא נרתעת בהפתעה, ומבטה מייד פוגש בשלי. "אתה לא?"

"לא."

"אז מה אתה רוצה?" היא מרימה את המשקה ולוגמת בזריזות.

אני חושב על זה לרגע. "אני רוצה לנשק אותך."

היא פולטת צחוק מופתע. "בטח. אתה רק אומר את זה כי אתה מקווה שאני אעשה את זה, ואז תוכל להוכיח לחברים שלך שאתה לא לוזר."

אני מביט שוב מעבר לכתפי. מר רולקס עוטה חיוך מדושן עונג. הוא טופח שוב על השעון שלו. תיק תק.

חמש הדקות שלי כמעט הסתיימו. גם השעון שלי מגלה לי שנשארו לי רק שתיים.

"לא," אני אומר לה. "לא בגלל זה אני רוצה לנשק אותך."

"באמת?"

"באמת." אני מלקק את שפתי התחתונה. "אני רוצה לנשק אותך כי את האישה הכי סקסית בבר הזה." אני מושך בכתפי. "וחוץ מזה, ברור לי שגם את רוצה את זה."

"למה נראה לך?" היא קוראת עליי תיגר.

"כי לא הפסקת להסתכל על הפה שלי מאז שהגעתי לפה."

היא מצמצמת את עיניה.

"את מבינה," קצות אצבעותיי מרפרפות על זרועה הדקיקה. אני לא נוגע בעור חשוף, אבל היא בכל זאת רועדת. "החברים שלי חושבים שאת ילדה טובה ותמימה. הם הזהירו אותי שמישהו כמוני יגרום לך להרגיש מאוימת. מישהו מחוספס ובוטה. אבל את יודעת מה אני חושב?"

"מה?" היא נשמעת חסרת נשימה.

"אני חושב שאת אוהבת חספוס ובוטות." אני שוב מתקרב אליה. היא עונדת עגיל יהלום קטנטן, ואני לא יכול שלא להעביר עליו את קצה לשוני.

עוד שאיפה חדה, ואני נמלא תחושת סיפוק.

"לדעתי את בכלל לא תמימה," אני ממשיך. "לדעתי את לא ילדה טובה. לדעתי, כרגע את רק רוצה לדחוף את הלשון שלך לפה שלי ולהעביר את הציפורניים שלך במורד הגב שלי ולתת לי לזיין אותך ממש פה מול כולם."

היא נאנחת בקול.

חיוך זחוח מתפשט על פניי, ובדיוק אז היא אוחזת בעורפי ומושכת אותי אליה לנשיקה חזקה.

"אתה צודק," היא לוחשת לעומת שפתיי. "אני בכלל לא ילדה טובה."

הזין שלי עומד עוד לפני שהלשון שלה בכלל חודרת לפי. וכשהיא סוף סוף נכנסת וגולשת אל בין שפתיי הפשוקות, אני זה שנאנח. יש לה טעם של ג'ין וסקס, ואני מנשק אותה בחזרה ברעב, כל אותו הזמן מודע לשריקות ולקריאות שנשמעות מסביבנו. אני בטוח שכמה מהצעקות מגיעות מחבריי, סוכני המניות, אבל אני עסוק מדי מכדי ליהנות מהתדהמה שלהם.

כשלשוני מלטפת את שלה, אני מכניס בעדינות אחת מרגליי אל בין ירכיה הרכות. מניח לה להרגיש בדיוק עד כמה אני קשה.

"או, אלוהים," היא ממלמלת. היא עוצרת את הנשיקה, עיניה בורקות בתאווה טהורה. "בוא נצא מפה ונסיים את זה במקום פרטי?"

"לא. אני רוצה אותך עכשיו." קולי מחוספס כמו חצץ.

היא ממצמצת. "עכשיו?"

"מממ־המממ." אני מניח אחת מידיי על מותניה הצרים ומניע אותה בלטיפה מתגרה. "שמעתי ששירותי הנשים ממש מרווחים, תאים פרטיים..."

היא מניחה את כף ידה במרכז החזה שלי, אבל לא כדי להדוף אותי מעליה. גם היא מתגרה בי שעה שמבטה הלהוט מטייל לכל אורך גופי. ואז היא מטה את ראשה ושואלת, "מה החברה שלך תגיד?"

אני שולח לה חיוך בוטה. "היא תגיד... מהר יותר, ג'ון, אני רוצה לגמור."

גרייס שוב נאנחת.

"זה מה שחשבתי," אני מקניט, אבל הבחורה שלי לא נראית מוטרדת.

לפעמים קשה לי להאמין שפעם היא הייתה אותה סטודנטית שנה א' מהוססת ופטפטנית שבטעות נכנסתי לחדר המעונות שלה. שגרייס אייברס המתוקה שבה התאהבתי היא אותה אישה חסרת מורא שיושבת לפניי עכשיו, אותה שובבה סקסית שעומדת לתת לי לזיין אותה בשירותים.

נכון, גרייס בחרה את הבר הזה וביררה עד כמה חדרי השירותים נקיים לפני שהסכימה לתרגיל משחקי התפקידים שלנו הלילה. אז כן, היא עדיין אותה בחורה מוזרה שפגשתי לפני שנים. אבל היא במקרה גם החברה הלוהטת והרעבה־לסקס שלי.

אני אוחז בידה ועוזר לה לקום מהכיסא. אני עוד קשה כמו אבן וזקוק לפורקן. מנשימותיה הרדודות אני יודע שהיא מגורה בדיוק כמוני.

"אז, מה את אומרת?" אני שואל, ומשפשף את כף ידה באגודלי.

גרייס מתרוממת על קצות המגפיים שלה ומצמידה את שפתיה לאוזני. "מהר יותר, ג'ון, אני רוצה לגמור."

אני מחניק צחוק נואש וצועד בעקבותיה אל המסדרון האחורי. לפני שאנחנו עוברים בפתח הדלת, אני זורק מבט אחרון מעבר לכתפי. סוכני המניות בוהים בי בתדהמה, כאילו אני חייזר מכוכב אחר. אני מצביע על הכסף שעל הבר ונד בראשי באדיבות, כאומר, כולו שלכם.

אני לא צריך לזכות בהתערבות מטופשת. אני כבר הגבר בר המזל ביותר בבר.