שער לקבלה: נתיבות למיסטיקה יהודית- כרך ג פריחה

מבוא¹

בפרקים הקודמים דנו בטקסטים וברעיונות של המיסטיקה היהודית, וציינו שהמונח 'מיסטיקה' הוא מונח חיצוני. בפרק זה נדון בטקסטים הכרוכים בהופעתו על במת ההיסטוריה של אחד המונחים הפנימיים המרכזיים של המיסטיקה היהודית - המונח 'קבלה'.

הטקסטים הראשונים המעידים על קיומה של הגות תיאולוגית מסוג מסוים, שכונתה בהמשך התפתחותה בשם 'קבלה' - מקורם בעיירות קטנות בפרובנס, וייתכן שבמידה מסוימת גם בצפון צרפת, באזורי הריין ובצפון אירופה, במאות השתים עשרה והשלוש עשרה. עיקר רעיונותיה של הקבלה הגיעו לספרד הנוצרית (קסטיליה ואראגון) מחוצה לה, למשל מפרובנס. בכך דומה מצבה של ההגות הקבלית למצבה של ההגות הפילוסופית (שהגיעה לספרד מהדרום ומהמזרח). ייתכן שהמונח 'קבלה' במשמעות של הגות תיאולוגית מסוימת היה קיים כבר קודם לכן, אולם רק באותה תקופה בספרד הוא מופיע בהקשר היסטורי ודאי, כזה שניתן לאתר אותו ולהצליב את המידע לגביו על פי מקורות שונים ונבדלים. הרעיונות הקבליים (שנדון בהם בהמשך) מופיעים לראשונה בספרד בכתב, או כפי שאנו מציעים לנסח זאת: בשלב כתוב (לעומת שלבים קודמים של העברה בעל פה), שלב שבו קיימים טקסטים מזוהים (לעומת טקסטים שהקשרם וזהות מחבריהם אינה ברורה), ויש לכך חשיבות רבה לתהליך ארגון הידע המיסטי.

העדויות שיש בידנו על תולדות המיסטיקה היהודית הן עדויות טקסטואליות. המהלך הכללי הוא שבאופן הולך וגובר נוצרים ומתארגנים טקסטים מסוגים שונים, בדגמים מגוונים ההולכים ומתגבשים. כך, למשל, הן בפרובנס והן בספרד החל בסוף המאה השתים עשרה וראשית המאה השלוש עשרה יש פריחה של ידע מיסטי, של חוויות מיסטיות ושל טכניקות מיסטיות, ולראשונה מופיעים באופן מובהק טקסטים מיסטיים שיש להם מחבר ידוע, וכן מחברים, שככל הידוע לנו מיוחסים להם רק טקסטים מיסטיים, ולא טקסטים מסוגים אחרים.

1 פרק זה נסמך, בין היתר, על חלקים מתוך המחקרים הבאים: אידל, המחשבה היהודית, עמ' 223-207; אידל, חלון ההזדמנויות, עמ' 32-5; אידל, קווים, עמ' 213-207; אידל, פירושים לסוד העיבור, עמ' 44-5. וראו: בן־שלום, חוגי הקבלה, עמ' 605-569.

הופעתו של המחבר המיסטיקאי

אחד הגורמים המרכזיים בתהליך ארגון הידע המיסטי, המופיע באופן ברור בפרובנס ובספרד, הוא מחבר מזוהה של טקסט מיסטי, וביתר דיוק, מחבר שידוע רק משום שחיבר טקסטים מיסטיים, כלומר שסוג היצירה הבלעדית שלו הוא יצירה מיסטית. ייתכן שהיו מחברים כאלה גם באשכנז במאה השתים עשרה והשלוש עשרה (כמו ר' נחמיה בן שלמה הנביא מאֶרפוּרט שפעל במאה השלוש עשרה), אולם זהותם נותרה עלומה, והחומרים שאותם כתבו שובצו בכתבי יד שונים, ופעמים רבות נותרו אנונימיים, אף עד לימינו. כך למשל נחמיה בן שלמה הנביא - רק במאה העשרים ואחת החל משה אידל לחשוף את דמותו המלאה על סמך כתבי יד. אישים כמו ר' יהודה החסיד או ר' אלעזר מוורמייזא, בעל ספר הרוקח, מהדמויות המרכזיות שבחסידי אשכנז, חיברו אמנם גם הם חיבורים או קטעים השייכים למסגרת הכללית של תורת הסוד, אולם עיקר יצירתם היתה אחרת - מוסרית (ר' יהודה החסיד) או הלכתית ופרשנית (ר' אלעזר).² לעומת זאת, בספרד כאמור החלה להתקיים באופן ברור ונחרץ התופעה של מחבר שהוא מיסטיקאי מובהק. תוך זמן קצר הבשילה תופעה זו, והופיעו מחברים של חיבורים מיסטיים ארוכים וברורים. בספרד נכתבו חיבורים קבליים משמעותיים, ותורות הקבלה הספרדית הלכו ונחשפו בשורה של חיבורים שמחבריהם ידועים. כפי שנראה בפרק זה, מדובר בחלק מתהליך מורכב: החיבורים הקבליים הראשונים, של ר' יצחק סגי־נהור, המכונה (בידי רבנו בחיי בן אשר) 'אבי הקבלה', היו קצרים ותמציתיים, אבל תלמידיו והמקובלים שלאחריו כבר כתבו יותר - באריכות ובפירוט רב יותר. השלב הכתוב הקבלי נוצר והתפתח בספרד, גם אם כאמור קדמו לו שלבים של העברת ידע קבלי בעל פה במקומות אחרים. יחד עם זאת היו גם בספרד עצמה מקובלים שהתנגדו לכתיבה ודרשו שהעברת הסודות תהיה בעל פה בלבד. נרחיב על כך בפרק הבא, בדיון על הרמב"ן.³

2 על חסידות אשכנז ראו פרק 5 בכרך ב.

3 השלב הכתוב מכונה במחקרים של משה אידל לעתים 'הפלטפורמה הספרותית'. ראו למשל: אידל, על תורת האלוהות, עמ' 145; אידל, פירושים לסוד העיבור, עמ' 49-5.

היישוב היהודי בספרד

העדויות הראשונות על קיומו של יישוב יהודי בספרד הן מן המאה הראשונה או השנייה לספירה. בניסוחו של חוקר יהדות ספרד חיים ביינארט, 'ימי תולדותיהם של היהודים בספרד, עד לגירושם משם בשנת 1492, הם תולדותיו של עם שישב במקום אחד תקופה ארוכה מאוד, לפחות כימי המניין הנוצרי'.⁴ התוצרים התרבותיים היהודיים בספרד היו מגוונים מאוד, וכוללים בין היתר הלכה, פילוסופיה, קבלה, פיוט, ספרות מוסר, דקדוק ועוד. למן המאה התשיעית ועד המאה השלוש עשרה היתה ספרד המרכז התרבותי העיקרי של היהודים בעולם. אמנם המאפיין את כתביהם של היהודים בחצי האי האיבּרי לא היה דווקא המקוריות של רעיונותיהם, אלא הפיתוח המתוחכם וההפצה של תורות שלא הוצגו קודם לכן בשיטתיות בספרות היהודית. זוהי תפארתה ותפקידה המכריע של יהדות ספרד, אשר העניקה לתרבות היהודית את היצירות העיוניות החשובות ביותר.

החיבור הקלאסי על תולדות היהודים בספרד הוא 'תולדות היהודים בספרד הנוצרית', ספרו של יצחק בער (1980-1888), פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. על סמך שפע של תעודות שאותן בדק בארכיונים בספרד תיאר בער את היהודים בספרד הנוצרית, תולדותיהם ויצירתם הרוחנית. הספר נדפס לראשונה בשנת 1945, ומהדורות נוספות ומתוקנות נדפסו בשנת 1959 ובשנת 1965. הספר, כפי שציין ישראל מ' תא־שמע, 'נחשב לספר מופת בכתיבה מדעית בתחום ההיסטוריה של עם ישראל בכלל ובתחומו המיוחד בפרט'.⁵ תא־שמע עמד על כך שלפי תפיסתו של בער, הפילוסופיה והקבלה מייצגות כיווני מחשבה הפכיים ומקוטבים המוציאים זה את זה ואינם יכולים להתקיים בכפיפה אחת אצל הוגה אחד. לדעת תא־שמע, תפיסה זו אינה מדויקת:

עד למאה הט"ו נצטמצמה המחלוקת בין פילוסופיה וקבלה לשוליים הקיצוניים של החברה היהודית בספרד, ואילו הזרם החברתי המרכזי, המשתקף לעינינו במנהיגות הדתית והציבורית - אשר נהנתה גם מגיבוי ומהכרה של המלכות - נתון היה למן אמצע המאה הי"ג ועד לראשית המאה הט"ו בידי חכמי התורה. רבנו יונה גירונדי והרמב"ן, הם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם אחריהם: הרשב"א [ר' שלמה בן אברהם בן אדרת], הרא"ה [ר' אהרן הלוי], הריטב"א [ר' יום טוב בן אברהם אשבילי], הר"ן [ר' נסים גירונדי], הרב בעל 'נימוקי יוסף' [ר' יוסף חביבא] והריב"ש [ר' יצחק בר ששת ברפת], לצד חכמי טולדו בני זמנו של הרא"ש [ר' אשר בן יחיאל] ובניו, תלמידיו וחבריו, אשר יקצר המצע כאן מהזכירם בשמותיהם - כל אלה (פרט לרא"ש עצמו) לא הכירו בקיומה של מחלוקת עניינית מהותית בין הפילוסופיה לקבלה. שתיהן כאחת נתפסו להם כדרכים חלופיות, עקיפות ומסוכנות במידה שווה, המוליכות אל אותה אמת סופית אחת, אשר הדרך הנכונה, הישרה והבטוחה להשגתה היא על ידי לימוד התורה הנגלית, היינו ספרות התלמוד וההלכה על כל היקפה. הבקי בה לעומקה כל צרכו וצרכה ידע, ממילא, גם את כל מה שמבקשות הפילוסופיה והקבלה ללמדו בדרכים עקיפות, מסובכות ומייגעות, מלאות מהמורות, מכשולים וסכנות. ... עמדה זו באה לידי ביטוי ברור בספרות התורנית המרכזית של המאות הי"ג והי"ד, וברוחה חונכו אלפי לומדי התורה בישיבותיה המרכזיות של ספרד בעת ההיא. המחלוקת הקשה והמתח הרב ששררו בין מחנה הקבלה למחנה הפילוסופיה, אשר הדיהם באו לידי ביטוי בספרותם של אנשי מחנות אלו, מצומצמת היתה לשוליים האידאיים הקיצוניים שבהם נמצאו בני שני המחנות, שעולמם האידאי ממוקד היה לחלוטין בנושאים אלו. בקרב אנשי המחנה התורני, גדולי התורה וההוראה, מנהיגי החברה, ראשי הישיבות ורבני המדינה, הם ואלפי תלמידיהם, לא כך היו פני הדברים, וביצירתם הספרותית מוצאים אנו הדים ברורים לרעיונות הקבלה והפילוסופיה גם יחד בלא תחושת סתירה כלשהי ביניהם. פרשה מרכזית זו בתולדות הרוח של היהודים בספרד נעלמה מתיאורו של בער - ומתוך כך גם משיקוליהם של החוקרים המאוחרים לו - מן הסיבה הפשוטה שבער התעלם כליל מן הספרות הרבנית הענפה שנתחברה בספרד במאות הי"ג והי"ד. ... מתוך הוויתור שוויתר פרופ' בער מלכתחילה על העיון בספרות ההלכתית העיונית־הלמדנית, נעלמה ממנו גם המשמעות ההיסטורית הנובעת מעצם קיומו של גוף ספרותי רחב היקף זה.⁶

בדברי תא־שמע עולה היטב ההקשר התרבותי של התפתחות הקבלה בספרד. מדובר בתופעה רוחנית מעניינת וחשובה, אבל מרכזית פחות בתודעת הדור מאשר הספרות הרבנית התוססת והרחבה. שאלה נפרדת היא המשמעות ההיסטורית והנוכחות כעבור זמן, לאו דווקא בספרד, של אותם גופי הידע היהודיים שנוצרו בה, כמו הלכה, פיוט, פילוסופיה, קבלה וספרות המוסר.

4 ביינארט, פרקי ספרד, א, עמ' 36.

5 ראו: תא־שמע, הלכה, עמ' 296-279. הציטוט הוא מעמ' 279.

6 תא־שמע, הלכה, עמ' 283-282.

היישוב היהודי בפרובנס⁷

אזור דרום־צרפת נקרא בפי היהודים בימי הביניים פרובינציא"ה (Provence). האזור השתרע בין הרי האלפים להרי הפירנאים, וכלל את מחוזות פרובנס, רוזנות ונסין (Comtat Venaissin), לנגדוק (Languedoc), רוסיון (Roussillon) וסביבותיהם. מאז ימי הקיסרות הרומאית ועד שנת 1500 היה האזור נתון בידי שליטים רבים ושונים - מלכויות הברברים, הוויזיגותים והפרנקים, שליטי הקיסרות הגרמנית, קטלוניה, מלכות אראגון והענף של מלכות מיורקה, רוזנות טולוז, בית אנז'ו, ולבסוף מלך צרפת, שעד לסוף המאה החמש עשרה סיפח לארצו את רוב השטח. המרכז הידוע כיהדות פרובנס נמנה עם המרכזים של יהודי ספרד, איטליה, צרפת ואשכנז. הוא קלט השפעות מסביבתו ונוצרה בו זהות קיבוצית עצמאית וייחודית, שהשפיעה על סביבתה והובילה כמה מהתהליכים התרבותיים־הדתיים החשובים של החברה היהודית בימי הביניים. בין חכמיה הקדמונים ידוע בייחוד רבי משה הדרשן, בן המאה האחת עשרה, אשר פעל בנרבון בעיקר בתחומי המדרש והאגדה ופרשנות הפשט של המקרא. במאה השתים עשרה נודעו ישיבות פרובנס כמרכזים חשובים ללימוד תורה, שמשכו אליהם תלמידים גם מהאזורים השכנים. בראשם עמדו מנהיגים שהיו פתוחים לזרמים הרעיוניים החדשים שהגיעו במאה השתים עשרה מאזורי האיסלאם למערב אירופה. בישיבות הללו צמחה אסכולה הלכתית עצמאית חשובה, שהרמב"ם, באיגרתו לחכמי לוניל, קבע (אף שבטעות) שהיא מסורת הלימוד היהודית היחידה שנותרה אז בעולם היהודי. כמו כן בחוגי הישיבות הללו התפתח מפעל התרגומים לעברית של הספרות הפילוסופית והמדעית בשפה הערבית, שאִפשר ליהודי ארצות הנצרות לקלוט ולהטמיע את הישגיה הספרותיים והתרבותיים של יהדות ספרד המוסלמית (אל־אנדלוס).

למן שלהי המאה השתים עשרה התבססו הקשרים התרבותיים בין המרכזים היהודיים בדרום צרפת לבין יהודי ספרד. חכמים מפרובנס למדו אז בברצלונה, ומלומדים מספרד כמו אברהם אבן עזרא (1164-1089) מספרד המוסלמית ואברהם בר חייא (כנראה 1136-1065) מברצלונה פעלו בדרום צרפת, תרגמו ספרים או חיברו שם יצירות עצמאיות בעברית בתחומי הדקדוק, המתימטיקה, האסטרונומיה, האסטרולוגיה, הפילוסופיה ופרשנות המקרא. פעילותם של חכמים אלו היתה שלב הכשרת הלבבות של יהודי פרובנס לקליטת התרבות של אל־אנדלוס. אולם המהפך התרבותי המשמעותי בפרובנס החל לאחר השתלטות בני המֻוַחידוּן (שבטים ברברים מצפון אפריקה שהחזיקו בתפיסה דתית מוסלמית קנאית) על ספרד המוסלמית (1160-1145), והרס החיים היהודיים הציבוריים בימי שלטונם. גל הפליטים שברח לספרד הנוצרית הגיע בחלקו גם לאזורים שמעבר לפירנאים, ובו ידועים במיוחד יהודה בן שאול אבן תיבון (לערך 1190-1120) שהגיע בשנת 1150 לערך מגרנדה ללוניל, ויוסף קמחי (לערך 1170-1105) שהגיע כנראה באותו הזמן לנרבון. שניהם עמדו אחר כך בראש שושלות משפחתיות, שיזמו והובילו את השינויים האינטלקטואליים בעולם הרוח בפרובנס. הרנסנס התרבותי שהתרחש אז בפרובנס היה פועל יוצא של התלכדות ההון התרבותי של פליטי המוחידון עם הפריחה האינטלקטואלית של הישיבות בפרובנס. בראש הישיבות עמדו החכמים הפטרונים בעלי העוצמה הרוחנית והכלכלית, שבלטו בהם משולם בר יעקב מלוניל והרב אברהם בן דוד (הראב"ד) מפוסקייר, ואחר כך יהונתן הכהן מלוניל, והם השתוקקו להכיר את היצירה היהודית הספרדית שנכתבה בערבית, והיתה קודם לכן חסומה לפניהם בשל מחסום השפה. אלו היו גם השנים שבהן אפשר לאתר את הופעתה ההיסטורית הכתובה של הקבלה בפרובנס. לאחר תרגום ספרו של הרמב"ם מורה הנבוכים על ידי שמואל בן יהודה אבן תיבון (1204) נולדה שם גם אסכולה פילוסופית אריסטוטלית. ההתנגדות לחדירת רעיונות פילוסופיים רדיקליים לעולם התורה לא איחרה לבוא, ובמחלוקות החברתיות והאינטלקטואליות שהתעוררו בפרובנס לאורך המאה השלוש עשרה התנגשו לעתים גם האסכולות המתחרות של הפילוסופיה והקבלה.

7 סעיף זה מאת רם בן־שלום. ראו: בן־שלום, יהודי פרובנס.

הופעתו של המחבר המיסטיקאי
אחד הגורמים המרכזיים בתהליך ארגון הידע המיסטי, המופיע באופן ברור בפרובנס ובספרד, הוא מחבר מזוהה של טקסט מיסטי, וביתר דיוק, מחבר שידוע רק משום שחיבר טקסטים מיסטיים, כלומר שסוג היצירה הבלעדית שלו הוא יצירה מיסטית. ייתכן שהיו מחברים כאלה גם באשכנז במאה השתים עשרה והשלוש עשרה (כמו ר' נחמיה בן שלמה הנביא מאֶרפוּרט שפעל במאה השלוש עשרה), אולם זהותם נותרה עלומה, והחומרים שאותם כתבו שובצו בכתבי יד שונים, ופעמים רבות נותרו אנונימיים, אף עד לימינו. כך למשל נחמיה בן שלמה הנביא - רק במאה העשרים ואחת החל משה אידל לחשוף את דמותו המלאה על סמך כתבי יד. אישים כמו ר' יהודה החסיד או ר' אלעזר מוורמייזא, בעל ספר הרוקח, מהדמויות המרכזיות שבחסידי אשכנז, חיברו אמנם גם הם חיבורים או קטעים השייכים למסגרת הכללית של תורת הסוד, אולם עיקר יצירתם היתה אחרת - מוסרית (ר' יהודה החסיד) או הלכתית ופרשנית (ר' אלעזר).2 לעומת זאת, בספרד כאמור החלה להתקיים באופן ברור ונחרץ התופעה של מחבר שהוא מיסטיקאי מובהק. תוך זמן קצר הבשילה תופעה זו, והופיעו מחברים של חיבורים מיסטיים ארוכים וברורים. בספרד נכתבו חיבורים קבליים משמעותיים, ותורות הקבלה הספרדית הלכו ונחשפו בשורה של חיבורים שמחבריהם ידועים. כפי שנראה בפרק זה, מדובר בחלק מתהליך מורכב: החיבורים הקבליים הראשונים, של ר' יצחק סגי־נהור, המכונה (בידי רבנו בחיי בן אשר) 'אבי הקבלה', היו קצרים ותמציתיים, אבל תלמידיו והמקובלים שלאחריו כבר כתבו יותר - באריכות ובפירוט רב יותר. השלב הכתוב הקבלי נוצר והתפתח בספרד, גם אם כאמור קדמו לו שלבים של העברת ידע קבלי בעל פה במקומות אחרים. יחד עם זאת היו גם בספרד עצמה מקובלים שהתנגדו לכתיבה ודרשו שהעברת הסודות תהיה בעל פה בלבד. נרחיב על כך בפרק הבא, בדיון על הרמב"ן.3
2 על חסידות אשכנז ראו פרק 5 בכרך ב.
3 השלב הכתוב מכונה במחקרים של משה אידל לעתים 'הפלטפורמה הספרותית'. ראו למשל: אידל, על תורת האלוהות, עמ' 145; אידל, פירושים לסוד העיבור, עמ' 49-5.