רגליים אוחזות ברוח

1

הֲתִשְׁמַע קוֹלִי, רְחוֹקִי שֶׁלִּי

גינוסר, 1949

ראשית, אני רוצה לבקש ממךָ סליחה.

סליחה, ישראל אחי, אהוב ליבי, ששמעת ממני כזה דבר איום ונורא. אני נשבעת, כאן במקום הזה, שיותר לעולם לא אגיד מילים מטופשות שכאלו. גם לא מתוך עלבון או כעס. והלוואי שזה היה משנה משהו, אבל זה לא משנה כלום.

שנית, אני נורא מתגעגעת.

אף פעם לא הבנתי למה בחרו במילה המוזרה הזו, געגוע. מה אנחנו, ברווזים? אבל דע לך שמי שהחליט עליה היה אדם חכם מאוד. כיוון שכך זה בדיוק – גע. מגע – רק לזה אתה משתוקק, ולו לרגע. לגעת. לחבק. להריח. לשמוע. והחֶסר הזה, החסר הזה שלא מתמלא, שרק הולך וגדל, בְּגע! גע! גע! קודח בתוך החור שבלב עד שהוא נעשה לבור.

אז אולי מספיק עם המשחק המטופש הזה?

אני יודעת כמה אתה אוהב לשחק מחבואים, וברור שאתפוס אותך. אלא מה? כמו כלום אתפוס אותך, ואז אעמוד במקומך.

אוי ויי, קבקבה עליי ציפור. על השמלה שאני לובשת לכבודך.

זה סימן למזל טוב, לא?

נו?

אתה יוצא?

שקט כאן. דממת אלוהים. גם הים רגוע, בצבע כסף, תכלכל, כמו שאתה אוהב. האיקליפטוסים ששתלנו בימי הקדחת, יימח שמה, אם תסלח לי, גדלים ונותנים כבר צל, אבל פה, במקום שאני יושבת, קרוב לכנרת, ממש הושט היד וגע בה, השמש קופחת מעל ראשי. כן, אני יודעת...

אני יכולה לשמוע אותך צועק, "שימי כובע, שולקה!" אז אנא סלח לי, אבל בעניין הזה אין הרבה חדש. אני עדיין בלי.

ולמרות שזה מרגיז אותך, אני לא סובלת את הכובע טמבל הזה. גם ככה שערי קצר, ואני לא בדיוק מלכת היופי. רק עוד כובע, זה מה שחסר לי. חוץ מזה, על ראש כמו שלך צריך לשמור! מהראש שלי שום חוכמה גדולה לא תברח, אתה הרי יודע שאצלי היא ברגליים. תן לי לקפוץ, לרוץ, לטפס על עצים, אבל אינפורמציה? ואל תגיד לי "שולקה'לה, נו, באמת," עם החיוך המלטף שלך. מה שנכון, נכון.

המזל הגדול הוא שיש את ינצֵ'ה. ינצ'ה שלנו, שיודע הכול. כמו בִּיצה הראש שלו. כל אינפורמציה מייד טובעת. הוא מאוד שקט בימים אלה. לא שהוא דברן כזה גדול, אתה מכיר אותו, אבל זה זמן רב שהוא לא מוציא ולו מילה אחת מהפה. לפעמים נדמה לי שאולי הוא באמת בלע את הלשון.

ושוב קופצת לי לראש רחל המשוררת. כמה הערצנו אותה ודאגנו לה כשהייתה חולה. כל פיסת מידע שהעביר לנו שמואל המורה בבית חינוך, שתינו בצימאון. כל בוקר היינו מתחילים עם שיר אחר שלה.

"וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם. ואוּלַי..." לה, לה, לה, לה. ודי. זמרת אני בטח לא. וינצ'ה לא פה כדי להמשיך את המילים ואחר כך לנזוף בי על שורה אחת שאני זוכרת בכל שיר. "מה הבעיה?! מה הבעיה לזכור את המילים? הלא הן כל כך חשובות."

מה הבעיה? בעיה. אני לא מצליחה לזכור, נו, מה אני יכולה לעשות?

עכשיו כשאני חושבת על זה, אני לא זוכרת את חיי בלעדיך.

אומנם כמעט שנתיים מפרידות בינינו, אבל זה כלל לא משנה. תמיד היית מלפניי, מצדדיי ומאחוריי, כמו במחבואים, המשחק האהוב עלינו בילדות. ואם אודה על האמת, אני אומנם הבכורה, אבל אתה האח הגדול מבין שנינו. אחראי. בוגר. עוזר. בקיצור, מבין עניין.

כבר ביום הראשון שהגענו ארצה, בני כמה היינו? שש, שבע? אני ירדתי מהאונייה וישר התחלתי לרוץ על הרציף ביפו, רצתי בעקבות הריח של התפוזים, שלעולם לא אשכח. כמה תפוחי זהב... הרי זה היה יקר המציאות.

זוכר איך אימא הייתה מקלפת תפוז? הידיים רעדו לה. היא הגישה לכל אחד פלח, כאילו מדובר במטבע זהב, ופתאום, כל כך הרבה תפוזים. מְכָל, ועוד מכל, ועוד, מה הפלא שהתבלבלתי?

אבל בעודי רצה שיכורה, אתה התעקשת לגרור את שתי המזוודות שהיו יותר גדולות ממך, כיוון שאימא החזיקה את אחותנו התינוקת על הידיים.

ואגיד לך יותר מזה. ככל שעולות בי המחשבות, והראש מזכיר דברים שאפילו לא ידעתי שאני זוכרת, אני מגלה שאפילו ברגעים הכי... איך לומר? אישיים? גם בהם היית. למשל ביום ההוא ברפת, בהכשרה בדגניה, כשצצת לידי משום מקום והקפצת לי את הלב.

2

שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת

דגניה, 1934

באותו יום ישבתי על הברכיים מול כלוב שבו שכבה עגלה שנולדה כמה שעות קודם לכן. טבלתי את האצבע שלי במעט חלב והכנסתי אותה לפה שלה דרך הסורגים. בזווית העין ראיתי שרוֹחקֵה, שעמדה לצידי, מתחילה להתנועע. היא הפנתה את גופה לכאן, הסתובבה לשם, הניפה את צמתה, ותוך כדי מלמלה בטון חולמני, "איזה גוף מרשים יש לו..."

חייכתי לעצמי, יודעת מייד שינצ'ה הגיע לחלק את האספסת.

הוא תכשיט לא קטן, ונהנה כשהן מקרקרות סביבו, בייחוד אם הן יפות.

כשהרמתי את ראשי, גיליתי שהעיניים שלו עליי, נעוצות כמו קלשון שתוקעים באדמה. הוא עמד ליד הטרקטור, חצי גופו העליון עירום ושזוף, ונראה כאילו יצא זה עתה מתוך השיר "בָּהִיר וְגָבוֹהַּ כְּזֶמֶר... נָהַג עֲגָלוֹת לַשָּׂדֶה".

אני לא יודעת אם זו הדרך שבה הביט בי – לא כמו תמיד, במבט המתגרה שלו – אבל הבטן התהפכה לי, ורעד תקף אותי בכל הגוף. השפלתי את עיניי, מזועזעת מעצמי, והבנתי שרוחקה קלטה את מה שהתרחש ממש מול עיניה המתרוצצות.

"הוא לא אחיך או משהו כזה?" שאלה.

"אחי? לא. אבל משהו כזה, כן." עניתי, מבולבלת בעצמי.

טבלתי שוב את האצבע בדלי החלב והתביישתי בעצמי שהבטתי בינצ'ה בעיניים של אישה. בינצ'ה! בן בית אצל הוריי, החבר הכי טוב של ישראל אחי הקטן, שאת היום שפגשתי בו לראשונה כנראה לא אשכח כל ימיי.

הייתי בת תשע בערך, בתחילת השנה השלישית בבית חינוך, וישראל אחי התחיל את שנתו השנייה. יום אחד, בהפסקה, ראיתי אותו מארגן משחק כדורגל, ומרוב שאהבתי משחקי כדור, בלי להתבלבל רצתי לדשא והודעתי שגם אני במשחק.

"זה בלי בנות," הכריז נחצֵ'ה בפנים סמוקות. "זה לא משחק לבנות."

כולם כמובן הסכימו איתו, אבל אני לא ויתרתי והתחננתי לישראל, והוא נכנע והודיע, "שולקה מצטרפת לקבוצה שלי."

הם נהמו בחוסר שביעות רצון, אך ישראל הוא ילד שגורם לילדים להקשיב לו.

"את תהיי השוערת," הודיע אחי, ואני, אלופה בטיפוס על עצים ובמשחק מחניים, זאת שתמיד רבו בקבוצה של מי אהיה, הייתי נחושה להוכיח עד כמה הם טועים, ומרוב שרציתי והתרגשתי, לא חלפו דקות אחדות ובבעיטה עקומה הבקעתי גול עצמי.

לא ידעתי איפה לקבור את עצמי. עזבתי את הדשא בריצה מהירה, שומעת את כל ההערות שחטף ישראל אחי, "אמרנו לך! לא היית צריך לצרף אותה, רק בגלל שהיא אחותך. בגללה הפסדנו."

ואני, שהייתי כה מאוכזבת מעצמי, ומכך שאכזבתי את אחי, התיישבתי מתחת לעץ מבוישת, עד שהרגשתי שמישהו נועץ בי עיניים, וסובבתי את ראשי.

במרחק קצר ממני ישב ילד שלא הכרתי, רזה וקטון, שהביט בי. לא היו בעיניו רחמים או חמלה – הוא הביט בי בעיניים טובות ומנחמות שהרגיעו אותי וחיממו את ליבי.

כהרגלנו, בסיום הלימודים, חיכיתי לאחי ליד שער בית חינוך. לא ציפיתי לכך שיגיע עם הילד שעיניו חבשו את נפשי החבולה.

"זה יעקב," אמר ישראל. "ינצ'ה. הוא הגיע מרוסיה, והוא לומד איתי בכיתה."

"זאת שולמית," אמר לינצ'ה, "שולקה, אחותי הגדולה." אחרי ההיכרות הרשמית שערך בינינו, הלכנו שלושתנו יחד אל בית ההורים.

מי בכלל הסתכל עליו? מה קרה לי?

"היום בארבע ליד הצריף, יש לי הודעה חשובה," הכריז ישראל שצץ משום מקום ונעמד לידי. "מה נבהלת?" שאל בחיוך. מוטב שלא תדע, חשבתי לעצמי.

כשהסתיים יום העבודה מיהרנו כולנו, כך, כמו שאנחנו, בבגדינו המלוכלכים, והתכנסנו ליד צריף המגורים כדי לשמוע את ההודעה החשובה.

בשקט מוחלט ישבנו תחת עץ האלה, שפריחתו האדומה הייתה ככתר מעל ראשינו. אף אחד לא פצה פה. לא ידענו אם מדובר בדבר טוב או רע. במתח וציפייה הבטנו בך, ישראל, שעמדת מולנו, וממש סמוך אליך עמדה שׂריצ'קָה חברתך. ידיה אחזו בשתי צמותיה הקצרות והעבות, ועיניה הירוקות צחקו. היא נדנדה מעט את גופה, קדימה ואחורה, והידקה חזק את פיה פן יברח ממנו החיוך התמידי שעל שפתיה. היה ברור לנו שהיא יודעת את מה שאנחנו עדיין לא.

"הנקודה במגדל שעל ההר התפנתה! יש אישור לעבור למחנה," בישרת לנו. למרות שלא ממש קלטתי את משמעות המילים הן נחתו עליי כרעם ביום בהיר, ומייד תקפו אותי דפיקות לב מואצות.

במשך שנים חלמנו, ישראל אחי, ינצ'ה ואני להגיע לרגע הזה, שבו נוכל גם אנחנו להשתתף בבניית הארץ, לקחת חלק במפעל ההתיישבות הגדול, שנקים בכוחות עצמנו קיבוץ. עוד מאז שהיינו ילדים קטנים בבית חינוך, שבו התחלנו לחלום. שם הבנו את הצורך בבנייה ובעבודה עברית, ואת חשיבותם של אלה. דרך סיפורי החלוצים ושירי המשוררים שכתבו על ארצנו, בעיקר הערצתי את המשוררת רחל ואת חיים נחמן ביאליק, שהיה נערץ גם על אבינו. שם ינקנו את האהבה לאדמה ובה נגענו בידינו הקטנות, הרחנו, זרענו, שתלנו והתרגשנו כשנתנה פרייה.

לצד לימודי עברית וחשבון עדרנו, שתלנו ועבדנו בגינה, הקמנו משק חי שהיינו אחראים לו, וכל אחד בתורו היה תורן בשטיפת הכלים אחרי ארוחת הבוקר והצוהריים בחדר האוכל. וכבר שם למדנו להתנהל כמו בקיבוץ וקיבלנו את ההחלטות בעצמנו ללא התערבות המורים, בהצבעה באספה.

עם סיום לימודינו המשכנו יחד ינצ'ה, אחי ואני ללימודי חקלאות בבית הספר החקלאי בבן שמן, כדי שנוכל להגשים את חלומנו וללכת בעקבות חלוצי ההתיישבות שהקימו את דגניה, כנרת, עין חרוד. והנה, אנחנו כאן בהכשרה, בתחנה האחרונה, חיים את החיים האמיתיים בקיבוץ, במטרה שנדע כיצד לעשות זאת לבד. האם זה באמת קורה? לפי השקט, נראה שאף אחד, בדיוק כמוני, לא הבין את משמעות הדברים.

"יש רק בעיה אחת," הוסיף ישראל, "הקבוצה שעזבה את הנקודה במגדל הייתה קטנה. כרגע יש אישור לחלק מאיתנו לעבור, ורק אחרי שנגדיל את המחנה יוכלו השאר להצטרף."

כמו מעקיצת דבורה כולם התעוררו, וכל אחד פרק את שעל ליבו. "חייבים לשמור על אחדות הקבוצה," אמר אחד, ואחר רצה לדעת כיצד נחליט מי עובר, וכרגיל, כמו בכל אספה, לא משנה מה עמד על הפרק, התחילה סערה.

"לדעתי," אמרה שריצ'קה, "הכי חשוב לשמור שהקבוצה לא תיפגע חברתית."

"נכון," הסכימה איתה שושקה, "חשוב לשמור על גיבוש הקבוצ – "

"איזו תועלת יביאו איתם חברים חדשים שיצטרפו להכשרה אם עדיין לא צברו מספיק ניסיון?" התפרץ יחזקאל, שתמיד שומע חצי משפט ומייד קופץ.

"הלא ברור לכולם שהגרעין הוותיק מבינינו יעבור ראשון למחנה מגדל," אמר ינצ'ה את מה שעבורו בהיר כשמש. "אז בואו נצביע! מצרפים מהחדשים לקבוצה שיוצאת לנקודה ראשונה או לא?"

הרוב הצביעו בעד צירוף החברים החדשים לגרעין הוותיקים, אבל אז התחיל דיון סוער מי מביניהם יצטרף לקבוצה הוותיקה, וכששמה של רוחקה עלה כמועמדת, כל השערות נעמדו לי. לא נעים לי להודות, אבל לא סימפתּי אותה מאז נפגשנו לראשונה.

רוחקה עלתה ארצה מגרמניה שנה קודם לכן, אך מכיוון שהייתה בוגרת תנועת הנוער העובד והלומד היא נשלחה אלינו להכשרה. היא דיברה בקולה הדקיק עברית מתובלת ביידיש. ואינני יודעת אם היו אלו עיניה הכחולות והקטנות שהתרוצצו מבעד למשקפיה העגולים, או החוטם הארוך שבמרכז פניה שהזכיר לי מקור של ציפור מלקטת, אבל תמיד תקפה אותי אי־נוחות בקרבתה.

בוקר אחד היא הגיעה למקום עבודתי ברפת. לא הבינותי, כיצד זה שולחים בחורה כזו לרפת? אך מצד שני, לאיזו עבודה תתאים בחורה הנראית כמי שיצאה מאולם הקונצרטים?

ביקשתי ממנה לשבת לידי על שרפרף העץ ולימדתי אותה את מלאכת החליבה. הראיתי לה איך אני סוחטת את העטין בתנועות סיבוביות, ואף שנדמה היה לי שזו הפעם הראשונה שבה היא באמת מבינה שהחלב מגיע מעטיני הפרה, היא קלטה זאת מהר. אך הבעיה העיקרית שלי הייתה הצמה שלה.

הייתה לה צמה ארוכה־ארוכה, שהגיעה עד לקו העליון של מכנסי הגומי האפורים, ולמרות שביקשתי ממנה כמה וכמה פעמים שתגלגל אותה על הראש, היא השאירה אותה לצנוח על גבה.

באחת הפעמים שבהן ניקיתי את דלי מי השתייה של העגלים, סובבתי את ראשי וראיתי את קצה צמתה טובל בתוך דלי החלב.

"לאן את חושבת שהגעת?" התפרצתי בכעס נורא ושלחתי אותה לחפש את סדרן העבודה שישבץ אותה במקום עבודה אחר. אבל היא כמובן לא הלכה, והתייצבה ברפת גם למוחרת, וגם ביום שאחריו, ביום שבו הלב שלי קפץ.

"שולקה," קרא לי ינצ'ה בקוצר רוח, וגיליתי שכל העיניים נעוצות בי. "את בעד או נגד?"