איך להיות אמא מאמצת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
איך להיות אמא מאמצת

איך להיות אמא מאמצת

4.7 כוכבים (9 דירוגים)
ספר דיגיטלי
3242מקורי
ספר מודפס
71.2 מחיר מוטבע על הספר 89
תאריך לסיום המבצע 01/06/2025

עוד על הספר

תקציר

"הבת הביולוגית שלי היתה אמורה להיוולד בשנת 2009, כשאני בת 33. חיכיתי לה הרבה זמן. עברתי מספיק הפריות וחוויות חוץ־גופיות בשביל שתבוא. על פי כל החישובים והבטחות הרופאים, התאים העובריים שלה היו אמורים להשתכפל ברחמי עד שיתגבשו לתינוקת מושלמת." 

אבל בסופו של דבר לא זה מה שקרה. בתה הבכורה של נעמה סגל גדלה והתפתחה במחשבותיה ובכמיהותיה, אבל נולדה מאישה אחרת, ונעמה קיבלה אותה בצו בית משפט.  
סגל כותבת על השאלות שהיא מתמודדת איתן כאמא מאמצת — בעיקר על אלה שנותרו ללא תשובה, על המלכודות — בעיקר על אלה שנפלה אליהן, על האהבה ועל האכזבה, הצחוק והבכי (רוב הזמן יחד), על הסיפוק ועל העייפות הגדולה. 
תנופת הכתיבה שלה אדירה ומשיבת נפש מפני שהיא כותבת אמת.
טוב לקרוא את המילים שלה — בין אם הסיפור שלה מוכר לך מכלי ראשון, ובין אם לאו.  

"מי יכול ללמד את נעמה סגל איך להיות אמא? השופטת שחתמה על הצו? המומחים מהשירות למען הילד? ספר יד שנייה במצב טוב, שמספר על '20 דברים שמאומצים רוצים שההורים המאמצים שלהם ידעו'? בכתיבה רוויה בכנוּת, חיוּת והומור עצמי, כתבה סגל סיפור חניכה עצמית של אם — יצירה מעוררת השראה לכל איש ואישה שמלמדים את עצמם איך להיות הורים, איך להיות ביחסים, איך לצמוח מתוך ספקות עצמיים."
- ארנה קזין

נעמה סגל היא ציירת ומאיירת, נשואה ליואב ואמא מאמצת לרונה וגליה.

פרק ראשון

1.
טופס ציפיות

כך התחילה האימהות שלי, במילוי טופס שנקרא בפי העובדת הסוציאלית "טופס ציפיות", אף שכותרתו הרשמית היתה: "נכונות המועמדים לאמץ":

"משפחה יקרה, מדובר בטופס נכונות ראשוני בלבד, אשר יסייע בבחירת ילד שיוצע למשפחה. אולם יובהר כי בפועל, יוצעו להורים רק הילדים הפנויים לאימוץ.

מידע מפורט על אודות הילד הספציפי אשר יוצע למשפחה יימסר למועמדים לאמץ בהמשך התהליך. המועמדים לאמץ רשאים להיוועץ עם גורמים מקצועיים שונים טרם יביעו נכונות לקבלת הילד לביתם, ובהתאם לכך אף לשנות את עמדתם.

על המועמדים לאמץ לעדכן את השירות למען הילד על כל שינוי בפרטיהם האישיים ובציפיות שלהם".

מילאנו את הטופס וחתמנו עליו בפעם הראשונה בשנת 2008, ואחר כך שוב ב־2012. היו בו שאלות רבות, ובהן: האם נהיה מוכנים לאמץ ילד עם בעיה רפואית ואיחור התפתחותי? האם נהיה מוכנים לקבל ילד עם שוני חיצוני: נניח צבע עור כהה, כשאנחנו בהירים? האם נסכים לאמץ ילד בעל רקע משפחתי של ליקוי נפשי או ליקוי שכלי? האם נהיה מוכנים לאמץ ילד שאחד מהוריו נוצרי או מוסלמי או חסר דת?

אני לא זוכרת את הטופס על כל סעיפיו, ובטח לא זוכרת מה היו הציפיות שהקפנו בעיגול כשעמדנו לאמץ את בתנו הבכורה, וגם לא מה סימנו שנים אחרי, כשעמדנו לאמץ את בתנו הקטנה. אני כן זוכרת שזה היה הטופס השני שחתמנו עליו בשרשרת ארוכה של טפסים שבאה אחריו, שהיו בו שני עמודים ועמוד נוסף לחתימות, וכדרכם של טפסים וחתימות, הוא נתן לי אשליה של תוקף: שיש לי שליטה באימהות שלי, בסוג הילדה שאני עומדת לאמץ, ושבמוקדם או במאוחר כל הסעיפים והחריגויות שהקפתי בעיגול יתפוגגו עד לכדי ילדה שתדמה ככל האפשר לצלמי ולדמותי.

"יש לנו ציפיות לאמץ תינוק ששני הוריו היו רופאים שנהרגו בתאונת דרכים, ואין לו שום קרובי משפחה," ניסינו להתלוצץ עם העובדת הסוציאלית. היא לא צחקה, ושאלה כמה טיפולים עברנו לפני שהגענו לשירות.

"איך את יודעת שעברנו טיפולים?" שאלתי בפליאה מהולה בהתגוננות.

"אלינו מגיעים רק בסוף־בסוף, אחרי שכבר ניסיתם הכול." היא נשענה לאחור בכיסאה, שילבה ידיים על בטנה וחייכה אלינו חיוך שבע רצון.

רציתי להגיד לה שהיא מדברת שטויות, תמיד רצינו לאמץ, אנחנו שונאים ילדים ביולוגיים. זה לא אחראי וזה לא אקולוגי, שיש לנו עקרונות. אידיאלים. אבל עניתי: "שבעה טיפולים."

במשרדי הרווחה — השירות למען הילד, בחדר קטן בסוף המסדרון ימינה, עם חלונות צרים שממוקמים גבוה מדי, ועם מסך מחשב ישן וגדול על שולחן מצופה פורמייקה אפורה חיוורת, ישבה העובדת הסוציאלית: אישה צעירה, בעלת שיער ג'ינג'י חלק, שלושה פסים בלונדיניים בפוני ועגיל באף בצורת סהר קטן ומוזהב. היא חייכה אלינו כשקראנו את הטופס, חיוך רחב וחושף שיניים שהקפיץ את העגיל מעט החוצה. מדי פעם שינתה את תנוחת הרגליים וסובבה את העגיל, פעולה שכנראה התחילה כהכרח בשבוע הראשון להתקנת העגיל, כדי שהחור לא ייסתם, ונקבעה כטיק, כמו משיכת האף והשיעול הקצר שדומה לנביחה המתלווה אליה, שנפלט לי באופן לא רצוני כשאני נבוכה או מסתבכת בחשיבה, כשבתי שואלת אותי שאלה שאין לי עליה תשובה, למשל, "מתי אני אוכל לראות את האמא השנייה שלי?" או "היא תמות עד אז או שהיא תחכה לי?"

אנחנו קראנו את הטופס, והיא מדי פעם אמרה: "אפשר לפתוח את הטופס ולעדכן אותו מתי שתרצו." אחר כך היא אמרה, "אתם תשמעו הכול על הילד ותחליטו אם מתאים לכם. כל מקרה לגופו." ואז הוסיפה, "אני חדשה פה בשירות. אני בכלל קצינת מבחן לנוער, בגלל זה החדר ככה... עוד לא תליתי כלום." אנחנו היינו הזוג הראשון וכנראה גם האחרון שהיא ליוותה. היא אמרה שהיא מאוד מתרגשת. סיפרה לנו שאין לה ילדים. שנפרדה לאחרונה מהחבר שהיה הלום קרב, אלים ואומלל, שאהב בעיקר את כלב הזאב שהיה להם, מזכרת מהכלבייה הצבאית. אם אני לא טועה, היא סיפרה לנו שהכלב היה איתו בשדה הקרב. כחצי שנה אחרי שקיבלנו את בתנו הבכורה, היא עזבה את התפקיד לטובת ניהול מוסדות לסובלים מפיגור שכלי. אמרה שטוב לה יותר לנהל מוסדות מאשר אנשים עם ציפיות גדולות. החדר נשאר כמו שהוא גם כשנפגשנו עם העו"סית שליוותה אותנו באימוץ של בתנו הקטנה. לה היו ילדים. שלושה. כשקיבלנו את בתנו הקטנה, היא היתה בהיריון עם הרביעי. באותה תקופה נוספו לקיר שני ציורי ילדים, והשולחן עבר למרכז החדר.

על השולחן הונחה תיקייה בצבע תכלת, שהיתה אז חדשה, ועליה נכתבו השמות ומספרי תעודות הזהות שלנו בלורד שחור. זו תיקיית האימוץ שלנו. היא התחילה במראה דקיק ורענן, אך במרוצת השנים, בדומה לתיקיית התיק הרפואי אצל הרופא לפריון, גם היא בצבע תכלת, היא התקפלה בפינות, נקרעה בחיבורים והתעבתה מטפסים ומהערות. אני זוכרת אותי ואת יואב מלאי תקווה יושבים בחדר ההמתנה לרופא הפריון, מחזיקים תיקייה דקה ומביטים בחמלה ובהתנשאות מסוימת על כל אותם זוגות הנושאים תיקייה עבה ומהוהה. הנשים בדרך כלל בכו, הגברים בדרך כלל רגזו. היינו אז מלאי תקווה ואמונה שהתיקייה שלנו תישאר דקה לנצח.

תיקיית האימוץ עברה ידיים ודיונים בין החדרים השונים וארונות הפח בשירות למען הילד. מדי פעם פתחנו אותה כדי לרענן ולעדכן את טופס הציפיות שלנו, כאילו הרכבנו מחדש את הילד המיועד, כמו בספרי הפעוטות המחולקים, שבהינף דפדוף ניתן לשנות את לבושו של הילד המצויר, את נעליו או את פרצופו. הסכמנו לעוד ועוד סעיפים, ובלבד שנהיה להורים. בסופו של דבר, היא חזרה ללוקר האפור, הצמוד לקיר הימני, שמכיל בתוכו עוד עשרות תיקיות דומות, חלקן בצבע ירוק. חלקן בצבע אדום. או ללוקר אחר עם תיקיות דומות בחדר אחר בשירות למען הילד. התיקייה מחכה שם, צופנת סוד שאנחנו יודעים רק את חלקו, ויושבות הבניין יודעות את רובו, ואולי בבוא היום הבנות שלנו יסתקרנו ויהיו להן האומץ והחוזק הנדרשים כדי לפתוח אותה ולקרוא במו עיניהן את הביוגרפיה שלהן: מי היו האימהות שלהן, מדוע לא יכלו לגדל אותן. אולי יחכה להן פתק מהן. אולי יחכה להן פתק מאח או מאחות. אולי העובדת הסוציאלית תהיה נחמדה אליהן ותציע להן משהו לשתות, תציע להן לשבת. תחזיק להן את היד. ואולי לא יחכה להן בתיקייה שום דבר מלבד עובדות יבשות. טופס שמישהי הקלידה עם הסיפור על תחילת החיים שלהן, ופרטים אישיים של האמא הביולוגית מחוקים בטוש שחור ומצולמים במכונת זירוקס, כדי שלא תהיה אפשרות למשש עם האצבע או להעמיד את הדף כנגד השמש בניסיון להבין מה הם הפרטים שהוא מכסה.

כשהחלטתי שאני לא ממשיכה עם טיפולי הפוריות, ביקשתי לקבל את תיקיית הפריון שלי. נראה לי אך טבעי שתכולת התיקייה שייכת לי: טבלת הורמונים ארוכה שקיבלתי, רשומות על עשרות הביוצים שלי, תצלומי רחם שחור־לבן ארוכים שנפלטו ממדפסת האולטרסאונד, פענוח בדיקת ההיסטורוסקופיה, מספר הביציות ששאבו לי, מספר העוברים שהצליחו להתפתח במעבדה לבלסטוציסטים,1 מספר העוברים שהקפיאו לי, כמו גם ספירת הזרע של יואב. שייכת לי, חשבתי, אבל התבשרתי שהתיקייה שייכת דווקא לרופא, "זה הפרוטוקול שלו," אמרה לי המזכירה החיננית שעבדה אצלו, בעלת ה־ח' וה־ע' המודגשות, השיער השחור המתולתל והשיניים הצחורות הגדולות, ושמולה ניהלתי את התקשורת בתקופת הטיפולים, בפניה בכיתי כשהקראתי את תוצאות בדיקת ההיריון, "כל עכבה לטובה," היא עודדה אותי, ואני התעודדתי כי משום־מה כשזה יצא מפיה הייתה לדברים גושפנקה בעיניי, את עזרתה ביקשתי כשנגמרו לי ההורמונים ולא היה בית מרקחת פתוח בנמצא, היא הובילה אותי אל מאחורי דלפק מחופה פורמייקת עץ בהיר, שניצב בקצה מסדרון המרפאה, והוציאה ממקרר קטן חבילת הורמונים נחשקת, ואף הזריקה לי באותו מעמד את ההורמון לבטן. את ידה החזקתי בבדיקת ההיסטורוסקופיה. "הכול יהיה בסדר, חמודה, את תראי, הוא אלוף בזה, לא יכאב לך, את תראי," את קולה שמעתי, לוחש ומשתתף בצער, מתרגש ושמח מבשורה, קורקטי ונהיר כשהוא מקריא פרוטוקול, כשביליתי בחדר ההמתנה הקטן, מחכה שהתיקייה שלי תעלה ותבוא ותעיד על כך שסוף־סוף הגיע תורי להיכנס לרופא. "זה הפרוטוקול של הרופא, ממי. את לא יכולה לקחת. זה הסוד המקצועי שלו. הוא לא יכול לתת לך את זה."

1 כיסתות ראשוניות, המבנה הראשוני של היונק שקודם להתפתחות העובר.

עוד על הספר

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
9 דירוגים
7 דירוגים
1 דירוגים
1 דירוגים
0 דירוגים
0 דירוגים
4/10/2023

מרגש, כתוב בכנות גמורה, חודר ומייצר הרהור מתמשך.

10/10/2022

מעניין. מעולם לא חשבתי שכל כך מסובך להיות אמא מאמצת. נשאלת השאלה. מדוע מספרים זאת למאומצים. אני מתארת לעצמי שאם היו מספרים לילדים ביולוגים שהם מאומצים, גם הם היו מפתחים כל מיני דימיונות. עם עוד סט של הורים. או אמהות אחרות. הספר כתוב מעניין. אני מכירה אישית אשה בת שמונים שהיא מאומצת והיא עצמה לא יודעת על כך. חברים שלה סיפרו לי בסוד, כי פעם לא היו מספרים למאומץ דברים כאלה. אין לה בעיות של זהות כפולה. אולי יש דברים שלא כדאי לספר.

28/9/2022

נעמה אני רוצה להודות לך על ספר כנה, עמוק ורגיש העוסק בנבכים וברבדים עמוקים של הורות אמהות ותהליך האימוץ החוויה שלי מהקריאה הייתה משמעותית מאוד

15/9/2022

מעבר לשפה הקולחת ולחשיפה של הרגשות, מה זה להיות הורה בעיני אמא אשה זוית שונה מהחויה שלי. התענגתי על זוית הראיה, הזו ההסתכלות על הורות ואיך היא באה לידי ביטוי. בעצם אין דין הורה רגיל שונה מהורה לילד מיוחד. הילדים של כולנו מיוחדים בעינינו ונעמה פקחה את עיני. הייתי רוצה להיות שכן שלכם שתוכלו לשחק עם ביתי. ולשאול אותכם עוד מיליןן שאלות שמנקרות בראשי. היתי רוצה להיות זבוב על הקיר יום אחד ולראות עוד פרקים מחייכם. תודה

15/9/2022

ספר נפלא, הכנות של הסופרת ננעצת בחזה בכל דף שקראתי. היכולת שלה להביא את היופי והקושי בהורות, את הרגעים המביכים שרובנו מעלימים מכולם וגם מעצמנו השאיר אותי עם הרבה מאוד חומר למחשבה על עצמי ועל ההורות שלי. בסופו של דבר הבנתי בזכות הספר שכולנו גם וגם. תודה נעמה!

14/9/2022

ספר מרגש וחכם שרלוונטי עבור כל הורה, ולא רק להורה מאמץ. כתיבה כנה כל כך וישירה שנכנסת ללב. לא זוכרת שאי פעם קראתי ספר שכתוב בצורה כזאת סוחפת. קראתי ברצף ללא הפסקה. מומלץ בחום.

13/9/2022

ספר מעולה להורים מאמצים. כנה, ישיר, חכם, מצחיק במקומות הנכונים ומרגש באחרים

5/9/2022

מרתק מאד. אך לא מבינים מדוע הילדות נלקחו מהאימהות שלהן. נשאר משהו תמוה. לא ברור! אולי גם לבנות לא ברור?

20/10/2022

הספר כנה והקריאה קולחת ומעניינת. עם זאת הוא לא ״מתפתח״. מתחילתו ועד סופו יש קושי מתמשך. לא חיפשתי קטרזיס או פתרונות פלא אבל כן חיפשתי תהליך. בהיעדר קו עלילה, מידע חשוב (רוב המידע המובא מצוטט ממקור אחד כך שאפילו סקירת ספרות אין פה) או תהליך מעניין שהגיבורה עוברת (וגיבורת הספר היא האם הכותבת בעיניי) נותרתי עם תחושת החמצה. התקשיתי לענות לעצמי על השאלה מה הרווחתי מקריאת הספר, פרט למציצנות ומה היתה מטרת הכותבת.

איך להיות אמא מאמצת נעמה סגל

1.
טופס ציפיות

כך התחילה האימהות שלי, במילוי טופס שנקרא בפי העובדת הסוציאלית "טופס ציפיות", אף שכותרתו הרשמית היתה: "נכונות המועמדים לאמץ":

"משפחה יקרה, מדובר בטופס נכונות ראשוני בלבד, אשר יסייע בבחירת ילד שיוצע למשפחה. אולם יובהר כי בפועל, יוצעו להורים רק הילדים הפנויים לאימוץ.

מידע מפורט על אודות הילד הספציפי אשר יוצע למשפחה יימסר למועמדים לאמץ בהמשך התהליך. המועמדים לאמץ רשאים להיוועץ עם גורמים מקצועיים שונים טרם יביעו נכונות לקבלת הילד לביתם, ובהתאם לכך אף לשנות את עמדתם.

על המועמדים לאמץ לעדכן את השירות למען הילד על כל שינוי בפרטיהם האישיים ובציפיות שלהם".

מילאנו את הטופס וחתמנו עליו בפעם הראשונה בשנת 2008, ואחר כך שוב ב־2012. היו בו שאלות רבות, ובהן: האם נהיה מוכנים לאמץ ילד עם בעיה רפואית ואיחור התפתחותי? האם נהיה מוכנים לקבל ילד עם שוני חיצוני: נניח צבע עור כהה, כשאנחנו בהירים? האם נסכים לאמץ ילד בעל רקע משפחתי של ליקוי נפשי או ליקוי שכלי? האם נהיה מוכנים לאמץ ילד שאחד מהוריו נוצרי או מוסלמי או חסר דת?

אני לא זוכרת את הטופס על כל סעיפיו, ובטח לא זוכרת מה היו הציפיות שהקפנו בעיגול כשעמדנו לאמץ את בתנו הבכורה, וגם לא מה סימנו שנים אחרי, כשעמדנו לאמץ את בתנו הקטנה. אני כן זוכרת שזה היה הטופס השני שחתמנו עליו בשרשרת ארוכה של טפסים שבאה אחריו, שהיו בו שני עמודים ועמוד נוסף לחתימות, וכדרכם של טפסים וחתימות, הוא נתן לי אשליה של תוקף: שיש לי שליטה באימהות שלי, בסוג הילדה שאני עומדת לאמץ, ושבמוקדם או במאוחר כל הסעיפים והחריגויות שהקפתי בעיגול יתפוגגו עד לכדי ילדה שתדמה ככל האפשר לצלמי ולדמותי.

"יש לנו ציפיות לאמץ תינוק ששני הוריו היו רופאים שנהרגו בתאונת דרכים, ואין לו שום קרובי משפחה," ניסינו להתלוצץ עם העובדת הסוציאלית. היא לא צחקה, ושאלה כמה טיפולים עברנו לפני שהגענו לשירות.

"איך את יודעת שעברנו טיפולים?" שאלתי בפליאה מהולה בהתגוננות.

"אלינו מגיעים רק בסוף־בסוף, אחרי שכבר ניסיתם הכול." היא נשענה לאחור בכיסאה, שילבה ידיים על בטנה וחייכה אלינו חיוך שבע רצון.

רציתי להגיד לה שהיא מדברת שטויות, תמיד רצינו לאמץ, אנחנו שונאים ילדים ביולוגיים. זה לא אחראי וזה לא אקולוגי, שיש לנו עקרונות. אידיאלים. אבל עניתי: "שבעה טיפולים."

במשרדי הרווחה — השירות למען הילד, בחדר קטן בסוף המסדרון ימינה, עם חלונות צרים שממוקמים גבוה מדי, ועם מסך מחשב ישן וגדול על שולחן מצופה פורמייקה אפורה חיוורת, ישבה העובדת הסוציאלית: אישה צעירה, בעלת שיער ג'ינג'י חלק, שלושה פסים בלונדיניים בפוני ועגיל באף בצורת סהר קטן ומוזהב. היא חייכה אלינו כשקראנו את הטופס, חיוך רחב וחושף שיניים שהקפיץ את העגיל מעט החוצה. מדי פעם שינתה את תנוחת הרגליים וסובבה את העגיל, פעולה שכנראה התחילה כהכרח בשבוע הראשון להתקנת העגיל, כדי שהחור לא ייסתם, ונקבעה כטיק, כמו משיכת האף והשיעול הקצר שדומה לנביחה המתלווה אליה, שנפלט לי באופן לא רצוני כשאני נבוכה או מסתבכת בחשיבה, כשבתי שואלת אותי שאלה שאין לי עליה תשובה, למשל, "מתי אני אוכל לראות את האמא השנייה שלי?" או "היא תמות עד אז או שהיא תחכה לי?"

אנחנו קראנו את הטופס, והיא מדי פעם אמרה: "אפשר לפתוח את הטופס ולעדכן אותו מתי שתרצו." אחר כך היא אמרה, "אתם תשמעו הכול על הילד ותחליטו אם מתאים לכם. כל מקרה לגופו." ואז הוסיפה, "אני חדשה פה בשירות. אני בכלל קצינת מבחן לנוער, בגלל זה החדר ככה... עוד לא תליתי כלום." אנחנו היינו הזוג הראשון וכנראה גם האחרון שהיא ליוותה. היא אמרה שהיא מאוד מתרגשת. סיפרה לנו שאין לה ילדים. שנפרדה לאחרונה מהחבר שהיה הלום קרב, אלים ואומלל, שאהב בעיקר את כלב הזאב שהיה להם, מזכרת מהכלבייה הצבאית. אם אני לא טועה, היא סיפרה לנו שהכלב היה איתו בשדה הקרב. כחצי שנה אחרי שקיבלנו את בתנו הבכורה, היא עזבה את התפקיד לטובת ניהול מוסדות לסובלים מפיגור שכלי. אמרה שטוב לה יותר לנהל מוסדות מאשר אנשים עם ציפיות גדולות. החדר נשאר כמו שהוא גם כשנפגשנו עם העו"סית שליוותה אותנו באימוץ של בתנו הקטנה. לה היו ילדים. שלושה. כשקיבלנו את בתנו הקטנה, היא היתה בהיריון עם הרביעי. באותה תקופה נוספו לקיר שני ציורי ילדים, והשולחן עבר למרכז החדר.

על השולחן הונחה תיקייה בצבע תכלת, שהיתה אז חדשה, ועליה נכתבו השמות ומספרי תעודות הזהות שלנו בלורד שחור. זו תיקיית האימוץ שלנו. היא התחילה במראה דקיק ורענן, אך במרוצת השנים, בדומה לתיקיית התיק הרפואי אצל הרופא לפריון, גם היא בצבע תכלת, היא התקפלה בפינות, נקרעה בחיבורים והתעבתה מטפסים ומהערות. אני זוכרת אותי ואת יואב מלאי תקווה יושבים בחדר ההמתנה לרופא הפריון, מחזיקים תיקייה דקה ומביטים בחמלה ובהתנשאות מסוימת על כל אותם זוגות הנושאים תיקייה עבה ומהוהה. הנשים בדרך כלל בכו, הגברים בדרך כלל רגזו. היינו אז מלאי תקווה ואמונה שהתיקייה שלנו תישאר דקה לנצח.

תיקיית האימוץ עברה ידיים ודיונים בין החדרים השונים וארונות הפח בשירות למען הילד. מדי פעם פתחנו אותה כדי לרענן ולעדכן את טופס הציפיות שלנו, כאילו הרכבנו מחדש את הילד המיועד, כמו בספרי הפעוטות המחולקים, שבהינף דפדוף ניתן לשנות את לבושו של הילד המצויר, את נעליו או את פרצופו. הסכמנו לעוד ועוד סעיפים, ובלבד שנהיה להורים. בסופו של דבר, היא חזרה ללוקר האפור, הצמוד לקיר הימני, שמכיל בתוכו עוד עשרות תיקיות דומות, חלקן בצבע ירוק. חלקן בצבע אדום. או ללוקר אחר עם תיקיות דומות בחדר אחר בשירות למען הילד. התיקייה מחכה שם, צופנת סוד שאנחנו יודעים רק את חלקו, ויושבות הבניין יודעות את רובו, ואולי בבוא היום הבנות שלנו יסתקרנו ויהיו להן האומץ והחוזק הנדרשים כדי לפתוח אותה ולקרוא במו עיניהן את הביוגרפיה שלהן: מי היו האימהות שלהן, מדוע לא יכלו לגדל אותן. אולי יחכה להן פתק מהן. אולי יחכה להן פתק מאח או מאחות. אולי העובדת הסוציאלית תהיה נחמדה אליהן ותציע להן משהו לשתות, תציע להן לשבת. תחזיק להן את היד. ואולי לא יחכה להן בתיקייה שום דבר מלבד עובדות יבשות. טופס שמישהי הקלידה עם הסיפור על תחילת החיים שלהן, ופרטים אישיים של האמא הביולוגית מחוקים בטוש שחור ומצולמים במכונת זירוקס, כדי שלא תהיה אפשרות למשש עם האצבע או להעמיד את הדף כנגד השמש בניסיון להבין מה הם הפרטים שהוא מכסה.

כשהחלטתי שאני לא ממשיכה עם טיפולי הפוריות, ביקשתי לקבל את תיקיית הפריון שלי. נראה לי אך טבעי שתכולת התיקייה שייכת לי: טבלת הורמונים ארוכה שקיבלתי, רשומות על עשרות הביוצים שלי, תצלומי רחם שחור־לבן ארוכים שנפלטו ממדפסת האולטרסאונד, פענוח בדיקת ההיסטורוסקופיה, מספר הביציות ששאבו לי, מספר העוברים שהצליחו להתפתח במעבדה לבלסטוציסטים,1 מספר העוברים שהקפיאו לי, כמו גם ספירת הזרע של יואב. שייכת לי, חשבתי, אבל התבשרתי שהתיקייה שייכת דווקא לרופא, "זה הפרוטוקול שלו," אמרה לי המזכירה החיננית שעבדה אצלו, בעלת ה־ח' וה־ע' המודגשות, השיער השחור המתולתל והשיניים הצחורות הגדולות, ושמולה ניהלתי את התקשורת בתקופת הטיפולים, בפניה בכיתי כשהקראתי את תוצאות בדיקת ההיריון, "כל עכבה לטובה," היא עודדה אותי, ואני התעודדתי כי משום־מה כשזה יצא מפיה הייתה לדברים גושפנקה בעיניי, את עזרתה ביקשתי כשנגמרו לי ההורמונים ולא היה בית מרקחת פתוח בנמצא, היא הובילה אותי אל מאחורי דלפק מחופה פורמייקת עץ בהיר, שניצב בקצה מסדרון המרפאה, והוציאה ממקרר קטן חבילת הורמונים נחשקת, ואף הזריקה לי באותו מעמד את ההורמון לבטן. את ידה החזקתי בבדיקת ההיסטורוסקופיה. "הכול יהיה בסדר, חמודה, את תראי, הוא אלוף בזה, לא יכאב לך, את תראי," את קולה שמעתי, לוחש ומשתתף בצער, מתרגש ושמח מבשורה, קורקטי ונהיר כשהוא מקריא פרוטוקול, כשביליתי בחדר ההמתנה הקטן, מחכה שהתיקייה שלי תעלה ותבוא ותעיד על כך שסוף־סוף הגיע תורי להיכנס לרופא. "זה הפרוטוקול של הרופא, ממי. את לא יכולה לקחת. זה הסוד המקצועי שלו. הוא לא יכול לתת לך את זה."

1 כיסתות ראשוניות, המבנה הראשוני של היונק שקודם להתפתחות העובר.

המלצות נוספות