חיילי העילית 2 - מאווריק

פתח דבר

היא הייתה אם. היא הייתה בת. היא הייתה אחות ורעיה. עדינה ויפה. עורה הכהה היה מתוח על תווי פנים אציליים, שמשכו את העין אל שיפוע המצח ואל שרבוב השפתיים המתוק.
היא הייתה דקיקה וחטובה. יחסית לגילה, היא הייתה יצירת אומנות, אישה בת ארבעים וחמש לא אמורה להיות במצב גופני מרהיב כל־כך.
אלא אם היא רוצחת.
כן, היא הייתה רוצחת, ומהסוג הגרוע ביותר. אישה בעלת יופי עוצר נשימה, שנינות תוססת וידיים עדינות. הידיים האלה ידעו לירות באקדח, לנעוץ סכין או להשליך רימון יד במיומנות חסרת רחמים, שלא הייתה מביישת אף גבר. בכל זאת, הנפש שלה הייתה עדינה. עדינה וחזקה.
"יפה," הוא לחש כשנגע בכף ידה המשיית, מלטף אותה באצבעו עד שמצא את העור הקשה שכמעט אינו נראה לעין אך הסגיר את מקצועה.
היא הייתה לוחמת. הניצוץ בעיניה הכהות והיפות של לוחמת כמוה לא אמור לדעוך לעולם.
"תביני, מדובר בעסקים." הוא לא רצה להבהיל אותה, לכן שמר על טון דיבור מאופק. כאשר אדם מפחד, הדם נוטה לזרום מהר וחזק יותר בכל הגוף, והחשש שלו היה שהוא יפרוץ מעורקיה מהר מדי. אם זה יקרה, לא תהיה לו הזדמנות ליהנות מהיופי ולחוות את הסיפוק העמוק הטמון ברגע שבו מישהי חזקה כל־כך נושמת את נשימתה האחרונה.
האם מישהי כמוה חשה פחד? הוא תהה.
הוא הטה את ראשו הצידה, וסקרנות ניקרה בו כשהיא הביטה בו בנחישות קפואה. לא היה פחד בעיניה. לא נראה בהן חשש לחייה. הן היו קרות ונטולות מבע. הוא הכיר את העיניים האלה. הוא חייך אליהן פעמים רבות. הוא הוקסם מצחוקה ומשנינותה, אבל אף פעם לא ידע אם היא מרגישה פחד.
כמה משונה. בדרך כלל, כשלקח על עצמו משימה, הוא ידע עובדות פשוטות כאלה. הוא תמיד הקפיד לדעת כל מה שאפשר על הקורבנות שלו.
"את מפחדת?" הוא הרגיש חובה לשאול, והוא שאל את זה בשפתה. מאז ומעולם הוקסם מיופייה של השפה.
רבים אולי לא החשיבו את העברית לשפה של חן וטוהר, אבל הוא כן. הוא הרגיש ככה בכל פעם ששמע את המילים יוצאות בחינניות מפיהם של ישראלים. היה בהן איזה מקצב, מעין זרימה עתיקה ומסתורית שריתקה אותו.
"ממך?" מילותיה היו מובלעות מעט בשל סם ההרגעה שנתן לה לפני שנשא אותה למאורה שלו. "אני לא מפחדת ממך."
"ומהמוות את מפחדת?" הוא פחד מהמוות. הוא ניצב מולו בכל משימה שקיבל. לפעמים הוא פחד שרגע מותו יביא איתו כאב והשפלה.
"אין דבר בעולם הזה שמפחיד אותי." הוא האמין לה כשהשיבה לו.
"אבל אתה צריך לפחד," היא המשיכה. "אתה צריך לפחד מפני חרון אף שעומד להישפך על ראשך ושכמותו לא חווית מעולם."
"חרון אפו של האלוהים שלך?" הוא שאל בלגלוג.
"אלוהים ישפוט אותך, אבל גארן ודיוויד יהרסו אותך."
בעלה ובנה. סוכן סי־איי־איי וסוכן מוסד. הם היו יריבים ראויים.
"הם לעולם לא ידעו שאני זה שהעביר אותך מהעולם הזה, אריאלה," הוא הבטיח לה וחש עקצוץ של חרטה. "אולי יש מלאכים ששומרים עליהם, אבל הם לעולם לא יגלו את שמי."
היא לא כיבדה אותו במידה של רגש. תחת זאת היא הסבה מבטה ממנו ומיאנה להביט בו.
אצבעותיו שוטטו על שדיה פעם נוספת, והוא שמח שקרע ממנה את הבגדים. האוויר הקר, במאורה שבחר לעצמו, גרם לפטמותיה להזדקר כאילו הייתה מגורה. כאילו חיכתה למאהב שלה בעודה עירומה ושרועה על שולחן המתכת.
מפרקי ידיה היו אזוקים וידיה היו תלויות מהשולחן בשלשלאות שחוברו לווים ברצפה. רגליה היו מורמות, פשוקות ומוחזקות בשלשלאות כבדות שהוא חיבר לתקרה.
אגודלו רפרף מעל פטמתה, ועדיין היא לא הגיבה.
"מה זורם לך בוורידים, דם או מי קרח?" הוא שאל בשעה שהמשיך לגעת בה.
מגע עורה היה מושלם. חבל שבעלה לא ירגיש עוד את החמימות שלה לצידו במיטתו כל לילה. זרועותיו כבר לא יחבקו אותה. הוא לא יזכה עוד לחוש את עורה המשיי מחליק נגד גופו.
"מה זה משנה מה זורם בהם?" היא לא מצמצה. היא לא בכתה וגם לא התחננה.
איזה סיפוק הוא יפיק מהמוות הזה? טוב, חוץ מהסכום הנאה שיופקד בחשבונו אחרי שתימצא גופתה היפהפייה, וחוץ מהעובדה שהמעסיק שלו ימשיך להקפיד שלא לחשוף את זהותו.
זה התחיל להיות בעייתי עבורו. הוא לא היה מסכים לקחת את העבודה לולא האיום הזה, שליווה את התשלום המובטח.
"למרבה הצער זה באמת לא משנה," הוא נאנח. "את לא סקרנית לדעת למה את כאן? מי רוצה במותך?"
"זה משנה?"
הוא חייך אליה. "תוכלי לקחת את שמו של מבקש נפשך איתך אל העולם הבא. זה משנה?"
שפתיה התעקלו. "הידיעה או אי הידיעה של שמו לא תשנה דבר בעולם הבא. מי שחשוב יודע את שמו של האדם ששכר את שירותיך. הוא בוחן כליות ולב ויודע את מי צריך להעניש."
הוא כמעט התכווץ אל מול האמונה שליוותה את מילותיה. היא האמינה והוא לא, אבל לאמונה שלה היה את הכוח לעורר בו דאגה.
נו באמת. הוא לא יכול להסכים לזה. הוא חייך אליה בלעג. "אז האלוהים שלך יעניש אותי?"
היא לא הוסיפה דבר. היא הביטה מעלה, אל התקרה. שפתיה נעו אבל הוא לא הבין את המילים שלחשה. אולי לעצמה או אולי לאלוהים שלה.
הוא הניח אצבע על הפריט היחיד שהותיר על גופה, סמל לאמונתה. מגן דוד. הוא תמיד התפעל ממנו. בעלה גארן, הזמין את התכשיט עבורה. בכל אחד מששת הקודקודים של מגן הדוד הוטבעה טיפת זהב. התכשיט הפשוט נתלה על צווארה בשרשרת עור, לא זהב או כסף.
"הבן שלך ימצא את גופתך," הוא החליט בקול רם, תוהה אם ההחלטה תעורר בה תגובה.
לא הייתה תגובה. היא הביטה קדימה, מבטה מקובע על משהו שהוא לא יכול לראות. אולי לא רצה לראות. אוקיי, שיהיה, כל מה שיעזור לה לעבור את המוות. הוא התרחק ממנה כדי לבחור את הסכין שלו.
"אולי אומר לך את שמי האמיתי לפני שתנשמי את נשימתך האחרונה," הוא אמר. "אולי תרצי לספר לאלוהים שלך מי אני. רק למקרה שהמוות שלך מעניין לו את התחת."
שום תגובה. הוא באמת ציפה שהיא תגיב?
החלק הזה היה בדרך כלל, החלק החביב עליו. ובכל זאת, הוא התרחק מהשולחן. הוא לא הרגיש את גל ההתרגשות הרגיל.
הוא תמיד נהנה לשחק איתם, נהנה לעקוב אחריהם, לחטוף אותם. הוא אהב את הרגע שבו עיניהם נפקחו בהבנה שהם עומדים על סף המוות.
הפעם הוא הרגיש רק חרטה ורמז לכעס. לא הייתה סיבה להרוג אותה, לא באמת. היא אפילו לא הייתה קרובה לחשיפת הזהות של המעסיק שלו, אבל האיש היה לפעמים מטורף.
הוא בחר את הנשק שלו. תער.
נשק פשוט, קל לרכישה ונוח לתפעול.
"את יודעת, פעם, כשהייתי ילד," הוא סיפר בטון מהורהר, בזמן שהעביר את הסכין ברפרוף על זרועה כדי שתרגיש את המתכת הקרה ותדע מה צפוי לה, "מצאתי את אימא שלי. היא שכבה באמבטיה, עירומה. דם זלג ממפרקי ידיה אל הרצפה ועיניה בהו בי בשלווה מוחלטת."
הוא הסתכל עליה ופניה של אימו הופיעו לנגד עיניו. שיער בלונדיני, עיניים כחולות, תווים שבריריים. אימא שלו הייתה מושלמת.
"היא לא מתה," הוא המשיך. "כרעתי ליד האמבט. ידעתי שהיא בחרה בדרך הזאת, ושאלתי למה. אבל היא רק חייכה." הוא חייך בעצמו. "היא אמרה שהיא אהבה את תחושת הלהב שקרע את העור וחדר לווריד. זה כמו לחתוך עינב." הוא הניד בראשו. "למרבה הצער אימא אהבה לחתוך את עצמה, אך לא באמת תכננה למות. היא לא מתה באותה פעם, וגם לא בפעם שאחריה." הוא טפח על זרועה. "היא לא מתה עד שקשרתי אותה לשולחן המטבח ועזרתי לה קצת."
הוא כבר סיפר את הסיפור הזה פעמים רבות, ותמיד ראה הלם או אימה נשקפים מפניהם של קורבנותיו. אצלה הוא ראה רק מבט מרוחק ואת תנועת שפתיה הרכות שלחשו ללא הרף את המילים הלא מוכרות.
זרועה פנתה כלפי מעלה, מפרק כף היד חשוף וניתן היה לראות בבירור את הווריד שפעם ממש מתחת לעור.
הוא הניח לאגודלו לרפרף מעל הווריד, הביט בו בעצב והצמיד אליו את התער.
הוא נהם כשחש את הווריד מתפצח תחת הלהב. הוא הניח לסכין להינעץ עמוק ולחתוך, ואז עבר אל הזרוע השנייה.
הזעם טלטל אותו עכשיו. לעזאזל עם האגו־מניאק הדפוק שהחזיק את זהותו כבת־ערובה. לולא הוא, הייתה האישה הזאת מחייכת. היא לא הייתה גוססת. היא הייתה מברכת את העולם בנוכחותה במקום לדמם כאן.
"תגידי משהו. את גוססת!" הוא התפרץ עליה.
הוא רצה שהיא תילחם, שתצרח, שתזעם. אך היא לא עשתה דבר מכל אלה. האם לא היו לה חרטות? האם לא היו לה חטאים שטרם כיפרה עליהם?
מבטה בהה מעבר לו. היא לחשה ללא קול, ורק ההתכווצות הקטנטנה היחידה שעשתה, כשהלהב חדר לווריד ביד השנייה שלה, הסגירה את העובדה שהייתה מודעת למה שהוא עשה.
שפע ארגמני זלג סביב אצבעותיו. עיניו נעצמו כשתחושה משיית, חמה ועשירה כיסתה את אצבעותיו ואת כף ידו.
נשימתו נעשתה כבדה ומאומצת. הוא שלח את ידו למטה, נגע בעצמו והתחיל ללטף את בשרו הרעב עד שהעונג החל לשטוף את גופו.
הוא הביט בפניה. היה עליו לתזמן זאת בדיוק לרגע הנכון. הידיעה שעליו לעטות קונדום כשהוא שיחק הרגיזה אותו. הוא רצה להגיע, לכל הפחות, לשיא בדיוק כאשר הקורבן שלו, האישה הנהדרת הזאת, תגיע לשלה. הוא אולי הצטער על מותה, אבל יופייה עורר בו השראה והדהים אותו.
הדם זרם מוורידיה, מתוק וכהה. הוא זלג אל הרצפה ויצר פסים ארגמניים לאורך הבטון. הוא הביט בפניה ובעיניה.
כן, היא הייתה קרובה. ממש קרובה. הוא הניע את ידו חזק יותר ושמע את הנהמה החנוקה שלו נמלטת מגרונו.
"תמותי," הוא גנח, "תמותי, יפהפייה מתוקה. תמותי."
האור עזב את עיניה. נשימתה האחרונה נפלטה מבין שפתיה וריח גופה שפעם את פעימת חייו האחרונה עורר אותו ודחף אותו אל הקצה. רטט של פורקן חלף בשריריו.
הוא החזיק את עצמו בשעה שהתנשף והביט בשפע המונח מולו.
כל־כך יפה במותה.
אבל מתי היא עצמה עיניים?
הוא הביט בה מקרוב, הטה את ראשו ומצמץ בסקרנות. העיניים שלה היו עצומות. לא הייתה אימה על פניה, לא פחד ולא ייסורים.
הוא נסוג, נזהר שלא לדרוך בתוך הדם, והביט בה מרותק.
מדהים. כזה כוח רצון. כזה יופי. המוסד מכשיר את סוכניו היטב, חשב באנחה. בכל השנים שבהן נטל חיים מעולם לא ראה מישהו מת כך, בחן ובחסד.
"מוות מושלם," הוא לחש, התנשם בכבדות וחייך אליה בהערצה. "פשוט מושלם."
הוא ניגש לראש השולחן, נגע בלחייה ואז התיר בעדינות את הקשר של רצועת העור שעליה נתלה התליון שלה. הוא אף פעם לא שמר מזכרות, אבל לפריט הקטן הזה שלה הוא לא יכול היה להתנגד.
לא נותר דבר לעשות עכשיו מלבד להתקלח, למחות את עקבות הנוכחות שלו במרתף הקטן ולצאת משם.
בעלה ובנה יקבלו מאוחר יותר שיחת טלפון עם המיקום של גופתה. לאחר שהגופה תימצא יועבר הכסף לחשבונו. הייתה וילה נחמדה שעוררה את תשומת ליבו בצרפת.
אחרי שניקה את העקבות האחרונים שלו מהזירה הוא התלבש בקפידה, לקח את תיקו ופתח את הדלת הצרה.
בחוץ, חיי הלילה היו בשיאם. הישראלים אוהבים לבלות. מועדוני הלילה היו שוקקי חיים כרגיל.
הוא חייך אל מישהי נאה במיוחד שחלפה על פניו, הוציא את הטלפון מכיס הז'קט וצלצל למפעיל שלו. הוא ידע שהוא יכול לסמוך על האיש הקטן והעכברי הזה, שארגן את המשימות שנכללו בעבודה האחרת שלו. לעיתים היה זה לא פשוט להיות גם סוכן סי־איי־איי וגם רוצח חשאי. המפעיל שלו ניהל את זה בהצלחה רבה, ובכל השנים שבהן עבד איתו הוא לא ראה ולו רמז קטן לבגידה.
"אני נוסע לשדה התעופה." הוא אף פעם לא הזכיר את שמו של מי שדיבר איתו. "הטיסה שלי לניו יורק תצא בעוד פחות משעתיים. בבקשה, תעשה מה שצריך."
הוא ניתק, הכניס את הטלפון לכיסו והרים יד כדי לעצור את אחת מהמוניות הרבות שהסתובבו ברחובות. תוך פחות משעתיים הוא ימשיך לעבודה אחרת, לאתגר אחר. הוא אהב את האתגר, אבל הייתה לו גם מועקה מסוימת. העבודה שסיים לבצע זה עתה עוררה בו אי־נוחות.
כשעלה למטוס, שעתיים אחר כך, התיישב ופתח את העיתון האמריקאי שקנה בשדה התעופה. הכותרת בעמוד הראשי גרמה לו להרים גבה.
 
תעשיין ידוע נהרג במהלך חילוץ בִּתו של סנטור
 
הוא העביר אצבע על שפתו התחתונה ומצחו התקמט. נראה כי ג'נסן קליי, אחד המעסיקים המועדפים עליו, נהרג במהלך מבצע חילוץ.
הוא כמעט חייך כשקרא שקליי מת במהלך חילוץ בתו של הסנטור סטנטון, אמילי. התברר שהממשלה האמריקאית אינה נוטה חיבה לאמת. ג'נסן קליי לא היה גיבור. הוא הוכיח זאת כשארגן את החטיפה הראשונה של אמילי, עם עוד שתי נערות, שאחת מהן הייתה בתו של קליי עצמו. אין ספק שהוא ייחל למותה של בתו הקטנה והמשעממת, במהלך החטיפה שהתרחשה לפני כמעט שנתיים.
אבל אמילי סטנטון וריסה קליי שרדו. הנערה השלישית מתה. עכשיו קליי מת לאחר שניסה לארגן את החטיפה של הבת של סטנטון, פעם נוספת.
איזה טיפש.
הוא נעץ מבט בתמונה והזעיף פנים. מעסיק נוסף שלו היה מעורב בפרשה. הוא ידע שדייגו פואנטס שכר את שירותיו של המדען חודשים קודם לכן, מפני שהוא היה זה שפנה למפעיל של 'אוריון' כדי להזמין את חיסולו של פואנטס. למרבה הצער, נכון לעכשיו, 'אוריון' עדיין לא סיים את המשימה.
מעניין.
הוא בהה בתמונה של ריסה קליי ושל אמילי סטנטון שוב ועיווה את פניו. ריסה נראתה כל־כך משעממת. כדי לזיין אותה רוב הגברים היו נאלצים להניח שקית על ראשה או להסתיר את פניה בשמיכה, כפי שעשה המעסיק שלו לפני שנתיים. אם 'אוריון' יצטרך להרוג אותה הוא ללא ספק יהפוך אותה עם הפנים למטה.
המחשבה עוררה בו רעד של סלידה.
נו, מילא. קליי מת והבת שלו, כך אמרו השמועות, הייתה סגורה במוסד כלשהו. מוחה נהרס לגמרי מהסמים שקיבלה כשהייתה בשבי. ריסה זכרה מעט מאוד מהאירוע ההוא ולפיכך לא סיכנה את הכנסותיו העתידיות של 'אוריון'. לגבר שמילא תפקיד מרכזי בהרס שלה, לא הייתה סיבה לדאגה.
 

1

כעבור שש שנים 

ריסה קליי תכננה לקחת לעצמה מאהב הלילה.
בפח האשפה של חדר האמבטיה שמאחוריה, היו מונחים מכנסי הכותנה הרחבים וחולצת הטריקו הגדולה שנהגה ללבוש.
אבל לא הלילה.
ליבה הלם בפראות בחזהּ והיא הכריחה את עצמה להסתובב ולהביט בגופה העירום שנשקף אליה מהמראה. היא הכריחה את עצמה להסתכל, להיות אובייקטיבית, להדחיק את הבהלה שהלכה וגברה בתוכה כשחשבה על מה שהיא עומדת לעשות.
עורה היה לבן. מבטה ירד אל השפתיים החיוורות והחשופות של איברה והיא נאלצה לבלוע במהירות כדי לשלוט בבחילה שעלתה בבטנה. אפילו שם היא הייתה חיוורת. אולי היא הייתה צריכה לנסות מיטת שיזוף. אולי, אם הגוף שלה היה נראה פחות כמו הגוף שלה, היה לה קל יותר לעשות את מה שעמדה לעשות.
היא יכלה לדחות את זה עד לאחר שתשתזף.
בלי תירוצים, אמרה לעצמה, ומיהרה לבטל את הרעיון. די לדחיינות, די ללילות של בריחה פחדנית.
היא יכולה לעשות את זה. היא הלכה לספא אתמול, נכון? היא ישבה בכיסא ופישקה את ירכיה, נתנה לקוסמטיקאית להסיר בשעווה את השיער מאיבריה הפרטיים ביותר, איברים ששנאה זמן רב כל־כך. החלק בגופה שאותו האשימה באירוע הנורא ביותר בחייה.
היא עצמה את עיניה בכוח ושאפה אוויר. היא לא תחשוב על הלילה ההוא. היא לא התכוונה לתת לעבר להרוס את התוכנית שגיבשה. היא הבטיחה לעצמה שלא תיתן לזה לקרות.
זו הייתה ההחלטה הנכונה. היא מסוגלת לעשות את זה. אם היא מתכוונת להחזיר לעצמה את השליטה בחייה ואת העצמאות שלה, היא תצטרך לחטוף את זה בשתי ידיים ולהיאחז בזה, לא משנה עד כמה היא מפחדת.
היא החזירה את מבטה למראה ובחנה את שערה. שיער בגון בלונד כהה סמיך ועבות, שפעם הגיע לה עד אמצע הגב, אבל כעת נגזר עד לכתפיים והקיף את פניה. השיער שלה כבר לא היה בהיר וחיוור מאז שהספרית עשתה לה גוונים. פסים של חום זהוב וכהה נשזרו בצבע החול הטבעי שלה. לפחות השיער כבר לא התמזג עם גוון פניה.
בעניין הפנים שלה לא היה הרבה מה לעשות, למעט האיפור שלימדו אותה כיצד למרוח. הצללית המעושנת הדגישה את עיניה הכחולות ואת תווי פניה הפשוטים והעניקה לה מראה מעניין יותר. הריסים היו ארוכים יותר, כהים ממסקרה ומאייליינר. שפתיה היו יותר עסיסיות משחשבה שהן יכולות להיות. אודם בגוון ברונזה העניק להן מִתְאר נאה, ושכבה בהירה של סומק הדגישה את עצמות לחייה הגבוהות.
אומנית האיפור שריסה הלכה אליה, החמיאה לה על עצמות לחייה ומבנה עיניה ולימדה אותה איך להדגיש את היתרונות האלה. לו רק תוספת האיפור הייתה יכולה להקנות לה את הביטחון העצמי שאיבדה.
ריסה נשמה עמוק ואז הושיטה יד אל תחתוני המשי בצבע הברונזה שרכשה; תחתוני חוטיני נועזים שהבהילו אותה, כי הייתה טמונה בהם הזמנה. פיסה של כלום ממשי שיידרשו שניות למשוך מגופה.
אבל זה מה שהיא רוצה, היא הזכירה לעצמה. משהו שיהיה קל להסיר, שלא ישאיר לה זמן לחשוב או לשקול את מעשיה, ברגע שתתחיל לעשות את זה.
אחרי התחתונים באו הגרבונים. אותם יהיה קשה יותר ללבוש. צבעם המבריק גרם לרגליה להיראות ארוכות יותר, סקסיות יותר. עוד הזמנה. היא הפכה את הגוף שלה לשלט שהכריז 'דפוק אותי', ועשתה את זה בכוונה.
שאלוהים יעזור לה לעבור את זה, מפני שאם היא לא תעשה את זה, ייתכן שלעולם לא יהיה לה אומץ לנסות שוב.
היא החליקה את הגרבונים על רגליה והסתובבה אל השמלה, שהייתה תלויה על מתלה ליד דלת חדר האמבטיה. השמלה הייתה אתגר בפני עצמו; ללבוש אותה ולצאת מהדירה.
היא לא נתנה לעצמה זמן לחשוב. השמלה החומה בגזרת בייבי־דול, הייתה עשויה ממשי מעוטר חרוזים והסתיימה גבוה מעל ברכיה. היא הייתה גם די שקופה. התחתונית שלבשה בצבע ברונזה נראתה בבירור מבעד לבד השמלה והייתה מעט קצרה ממנה. גזרת המותניים הגבוהה נתחמה בסרט משי חום כהה יותר, ואילו הכתפיות הדקיקות היו בצבע הברונזה של התחתונית.
היא החליקה את הבד על ירכיה ואילצה את עצמה להתרחק מהמראה ולנעול את הסנדלים בעלי העקבים הדקיקים שתאמו בצבעם לשמלה.
היא לא הייתה מסוגלת לחזור ולהביט בעצמה במראה. אם תסתכל היא עלולה להיבהל ולהתחבא מתחת לשמיכה כפי שעשתה לילה אחרי לילה.
ידיה רעדו כשפתחה את דלת חדר האמבטיה ויצאה אל חדר השינה. היא לקחה את תיק הערב הקטן בצבע ברונזה שהיה מעוטר בחרוזים והכניסה לתוכו מפתחות, כסף מזומן, כרטיס אשראי, תעודת זהות ואודם. הרדיד החום שזרקה על כתפיה יגן עליה מעט מפני צינת הערב. הוא היה דק, ונראה כמו ערפל כהה על זרועותיה וכתפיה החשופות.
היא הייתה מוכנה. אבל מוכנה למה?
להיות סוף־סוף אישה ולא חפץ? זיכרון? להיות משהו שהוא יותר מהרובוט שנעשתה במהלך השנים? קפואה, לא עושה דבר מלבד לעבור את היום ולהתמודד עם הלילה לבדה.
כבר נמאס לה להיות לבד כל הזמן. לא לדעת, לעולם, מי היא הייתה יכולה להיות או מה היא מחמיצה כאישה. אבל האם הלילה אכן יעזור לשחרר אותה? או שמא הוא רק יעניק עוד כוח לשדים שרדפו אותה?
תחושת השיער המלטף את כתפיה, כשטלטלה את ראשה מהמחשבות, עוררה אותה להתקדם לעבר הדלת. מונית חיכתה לה למטה. החברות שלה חיכו לה במועדון ואם יהיה לה מזל הלילה, היא תגלה מהו עונג במקום כאב.
אם יהיה לה מזל. אבל אם לא יהיה לה מזל, את הכאב היא ממילא מכירה. לפחות הלילה זו תהיה הבחירה שלה.
ובכל זאת, כשיצאה מהמעלית ידיה רעדו ובטנה התהפכה. ללובי הפתוח ורחב הידיים של בניין הדירות הייתה אווירה כמעט אינטימית, בזכות כורסאות נמוכות ומרופדות, וכיסאות שהוצבו בסידורים שונים שנועדו לעודד שיחה. עציצים ענקיים מסביב, סיפקו תחושת פרטיות למפגשים אפשריים עבור המשתמשים בו.
עיניו של המאבטח בכניסה נפערו כשראה אותה, והשוער צעד לקראתה בחיוך רחב.
"מיס קליי, המונית מחכה לך," הכריז השוער קלייב סטמפר, ופתח למענה את דלת הזכוכית הרחבה. "ואם מותר לי לציין, את נראית נהדר הערב."
היא חייכה חיוך רועד. "תודה, קלייב." קולה היה מאופק ושקט. היא חלפה על פניו וחיכתה שהוא יפתח את דלת המונית למענה.
ריסה החליקה אל מושב העור. אצבעותיה התעקלו בכוח סביב תיק הערב שלה כשנתנה לנהג את כתובת המועדון.
קלייב סגר את הדלת ונסוג אחורנית, והמונית יצאה לדרכה.
עדיין לא מאוחר מדי להתחרט, אמרה לעצמה. היא יכלה לבקש מהנהג לעצור עכשיו. היא יכלה לרוץ בחזרה לחדרה, כפי שעשתה לפני חודש. היא יכלה לחזור וללבוש את בגדיה הגדולים והרפויים, ולהרגיש בטוחה שוב.
בטוחה ואומללה להחריד.
נמאס לה להיות אומללה ותמיד היה סיכוי שבפעם הראשונה מזה שש שנים שהיא תמצא בתוכה פינה שאינה רדופה בייסורי העבר. היא רק צריכה ליצור את המקום הזה, אמרה לעצמה. זה הכול. היא יכולה לעשות את זה. אחרי הכול, היא שרדה את התופת, לא? אם היא הצליחה לשרוד את התופת, היא בטח יכולה לשרוד לילה אחד בזרועותיו של מאהב.
 
"'קלף פראי1' ו'מאווריק2' יוצאים." נואה בלייק דיבר אל המיקרופון ויצא לדרך בעקבות המונית, בלקסוס האפורה שסופקה להם, כדי לעקוב אחרי ריסה קליי בדרכה למועדון הלילה. במועדון כבר ישבו כמה מחברי צוות 'דורנגו', יוצאי יחידת 'אריות הים', בחברת רעיותיהם. הם המתינו למיס קליי ולנוסע של נואה, מיכה סלואן.
"'מחפש צרות' ו'מלאך הגיהינום' מאחוריכם." ג'ון וינסנט האוסטרלי, השייך לצוות היחידה המבצעית, וניק סטיל חייל לשעבר בכוחות המיוחדים של רוסיה, נסעו בדודג' הכחולה וזוללת הדלק שנואה ראה במראה האחורית שלו.
"'כבל חשוף' מכסה את המועדון. 'בלאק־ג'ק' בפנים." ג'ורדן מאלון, מפקד הצוות, דיבר אל כולם באוזניות.
"'בלאק־ג'ק' בתצפית על השולחן. הכול נראה מוכן."
נואה הביט בנוסע שלו מיכה סלואן, והעווה פנים למראה החזות הקרה ונטולת הרגש של מי שבעבר היה סוכן מוסד.
מיכה היה תעלומה, אפילו עכשיו, אחרי למעלה מארבע שנים מאז הוקמה היחידה המבצעית המובחרת שלהם. הוא היה גבר ששמר על הפרטיות שלו; לא שיתף סודות, ולא הסגיר דבר, אף פעם.
הוא יכול להתרגז, אבל הכעס שלו היה תמיד קר כקרח. הוא יכול לחתוך בבשר החי, במילותיו בלבד, ולגרום לאחרים לשקשק מפחד. הוא היה מסוג הגברים שנואה לא היה רוצה כאויבים, והיו מעט גברים בעולם, שלנואה היה אכפת אם הם חברים או אויבים.
מיכה לא היה מסוג הגברים שנואה הרגיש בנוח להשאיר את ריסה קליי הקטנה והמרוסקת לבד איתם. הוא היה קשה מדי, קר מדי. ריסה הייתה זקוקה לגבר שיודע איך להיות עדין, שיודע איך להיות חם.
"אתה יודע, המבט הקר והאטום הזה יכול להפחיד אישה," אמר נואה בשקט בעודו מתמרן את המכונית בתנועת הערב הערה של אטלנטה.
"אני אדאג למבטים שלי, אתה תדאג לתנועה." לא היו רמזים למבטא בהגייה של מיכה, שום רמז למוצאו המזרח־תיכוני, או משהו שיכול להסגיר את העובדה שהוא לא אמריקאי מלידה.
אביו, האמריקאי הגבוה ובעל המראה הנורדי החיוור, תרם למיכה את עורו הבהיר ואת מבנה גופו הגבוה והרזה. מיכה התנשא לגובה של כמעט מטר ותשעים. שערו השחור היה מסופר למשעי. עיניו השחורות שובצו בפנים שנראו שחומות משיזוף ומעליהן היו גבות עבותות שהקרינו איום. שפתיו היו כמעט מלאות מדי, כמעט חושניות מדי. "שפתיים רחבות ומלאות חיים," אמרה פעם איזבלה, אשתו של נואה. ונואה לא היה מרוצה שהיא הבחינה בכך.
"אני מודאג מהמבצע הזה," אמר נואה, "הייתי רוצה לחזור הביתה לפני הולדת התינוק, אם זה בסדר מצידך."
אשתו של נואה הייתה בהיריון עם ילדם הראשון. האישה שהוא כמעט איבד בגלל טיפשותו ובגלל גאוותו. המרחק ממנה גבה ממנו מחיר כבד, על אף שהייתה זו ידו שחתמה על המסמכים של היחידה המבצעית והייתה זו החלטתו להיות חלק מהצוותים, כאשר למעשה הוא יכול היה לעזוב את כל זה ולהיות עם איזבלה.
הגאווה הארורה. הוא למד את הלקח שלו והחזיר לעצמו את איזבלה, אבל עדיין היה חבר בצוות ויהיה כזה עד יום מותו.
"אתה חתמת, עכשיו תתמודד." מיכה משך בכתפיו והניח את זרועו על דלת המכונית, צופה בתנועה בעניין.
"ביום מן הימים," מלמל נואה לעצמו.
מיכה היה בן־זונה קשוח, לא היה ספק בכך. נואה עדיין לא הבין מה גרם לו לחשוב שדווקא הוא האיש המתאים להקסים אישה שלא ידעה דבר מלבד פחד כשהיה מדובר בגברים.
"ביום מן הימים, אשתך תעשה לכולנו טובה ותירה בך עם האקדח שלך," נהם מיכה והמשיך לעקוב אחר התנועה. "שמעתי שהיא הגלתה אותך לספה בחודש שעבר."
נואה הזעיף פנים. איך מיכה ידע על זה?
"שיט," נהם נואה. "היא סיפרה לקירה?" קירה הייתה רעייתו של מי שהיה אחד ממפקדי 'אריות הים', איתם מיכה עתיד לסעוד באותו ערב.
כל החברים בצוות 'דורנגו' פרשו באופן רשמי מתפקידיהם ביחידת 'אריות הים' במהלך שלוש השנים האחרונות, אבל איש מהם לא באמת השתחרר ממעמדו כסמוי. הם היו צוות הגיבוי של היחידה המבצעית המובחרת, אם כי היחידה השתמשה פחות ופחות בגיבוי במבצעים הקטנים יותר.
"אולי היא לא סיפרה לאף אחד?" הקניט מיכה. "אולי בדקתי את מערכות האבטחה בבית שלכם, וראיתי אותך ישן על הספה? הייתי יכול לשסף לך את הגרון בשנתך."
"תמשיך לחלום, דביל." חייך נואה. "תודה בזה. איזבלה סיפרה לקירה וקירה, בקלות הדעת האופיינית לה, פטפטה. לא חדרת למערכות האבטחה שלי, ושנינו יודעים את זה." זה היה בלתי אפשרי, הוא הקפיד על כך.
מיכה לא הניד עפעף.
"תקשיב, אני רציני," נאנח נואה. "אם תיכנס למועדון הזה עם מבט של מישהו שמוכן לרצוח, הילדה תברח הכי רחוק שאפשר."
"היא לא ילדה."
נואה עצר לנוכח ההצהרה של מיכה והביט בו במבט סקרני.
"היא גם לא בדיוק אישה מנוסה ובוגרת," אמר נואה, "היא בת עשרים ושש, ופחות או יותר בתולה."
"היא עדיין בתולה." טון הדיבור של מיכה לא השתנה כלל.
"היא נאנסה." נואה הרגיש כאילו הוא מדבר אל הקיר. "היא פגועה. אתה לא יכול להראות לה את פרצוף הרוצח שלך ולצפות שהיא תסמוך עליך."
מיכה הביט בו עכשיו. "פרצוף הרוצח?" הוא שאל בטון נטול רגש.
"כן. פני המוסד הקפואים האלה שיש לך עכשיו," נהם נואה. "תרגיע, בן אדם. תתאמן על חיוך או משהו."
הוא הסתכל על מיכה וראה אותו מסב את ראשו שוב.
"אני אדאג לתגובה שלה אליי. אתה תדאג להביא אותנו למועדון בשלום."
נואה כמעט חשק את שיניו מרוב תסכול. הוא עדיין זכר את הלילה שבו עזר לחלץ את ריסה קליי מהתא של דייגו פואנטס. היא הייתה כמו בובה קטנה ושבורה. עיניה היו חלולות, היא רעדה מהשפעת הסמים שהוחדרו לגופה ונלחמה בתגובות שהם עוררו בה עם כל נשימה שנשמה.
היא הייתה קטנה כל־כך, עירומה וחבולה. ירכיה היו מגואלות בדם, ועיניה רוויות כאב. טראומה הייתה מילה שאפילו לא התחילה לתאר את מצבה.
"מיכה," הוא התחיל שוב.
"נואה, כדאי שתפסיק עכשיו." קולו של מיכה נעשה קשה יותר, משהו שנואה לא חשב שאפשרי. "אני יודע איך להתמודד עם מיס קליי. זה רק מפגש, שום דבר מעבר לזה. הזדמנות לאמוד את התגובה שלה אליי ומכאן את התגובה שלה לתוכנית שאנחנו מתכוונים להציג בפניה מחר בצהריים. אתה יכול להיות רגוע, אני יודע איך להתנהג עם אישה."
הוא אולי יודע איך להתנהג עם אישה, חשב נואה, אבל לא נראה שהוא יודע להציג חזות בלתי מאיימת.
"לעזאזל, מה ג'ורדן חשב לעצמו כשנתן לך את המשימה? אתה תפחיד אותה."
"אני דרשתי את המשימה."
נואה הביט בו בהפתעה. "למה?"
הבעתו של מיכה עדיין לא השתנתה. פניו היו עדיין אטומות, עיניו היו כמו קרח שחור וקולו קפוא. הוא יכול היה לגרום לכוויית קור.
"זה העסק שלי." מיכה משך בכתפיו. "אתה רק צריך לקבל את זה. עכשיו, אם לא אכפת לך, הפטפוט שלך עולה לי על העצבים. אולי ג'ורדן יוכל למצוא מחסום לפה שיתאים לך."
נואה החזיק בכוח את ההגה בזמן שניווט מאחורי המונית, ואמד את המרחק למלון שאליו היו פניה של ריסה מועדות.
לעזאזל, הגיע לה משהו טוב יותר מהמבצע הזה שהם עמדו להפיל עליה מחר. לא הגיע לה שינצלו אותה, כפי שהוא ידע שהמבצע הזה הולך לנצל אותה. לא היה לה את החוסן הנפשי או הרגשי להתמודד עם הלחץ שהמבצע יטיל על כתפיה השבריריות.
הוא דיבר על החששות שלו עם אשתו, איזבלה. הוא דאג שמא המבצע יגבה מחיר כבד מיכולתה של הנערה להחלים ולהמשיך בחייה. אבל לא הייתה להם ברירה. זו לא הייתה רק ההזדמנות הטובה ביותר שלהם ללכוד את הרוצח, שנראה היה שאיש לא מצליח לאתר, אלא גם הסיכוי היחיד שלהם להציל את ריסה מפני מוות מחריד. ריסה התחילה להיזכר במה שכולם האמינו שהיא לא תזכור לעולם — בליל החטיפה והאונס שלה, ובאיש ששיתף פעולה עם אביה, שהיה המוח מאחורי הכול.
והזיכרונות האלה עלולים להוביל למותה.
"ריסה קליי היא לא אישה שבורה."
ההערה של מיכה הפתיעה את נואה שהחזיר אליו מבט. "למה אתה חושב כך?" שאל נואה.
"אתה יודע את מה שאני יודע," ציין מיכה. "הביקורים במכון היופי, מסע הקניות, הבגדים שהיא קנתה, הצעצועים האינטימיים שמצאנו במגירת השידה שלה. לא נואה, היא לא אישה שבורה. היא אישה שמנסה להחלים."
"ואתה חושב שלהפקיד אותה בידיך זה מה שיעזור לה להחלים?" נואה נחר בלעג. "אלוהים אדירים, ממה שראיתי, אתה לא מסוגל להחזיק באישה יותר מהזמן שנדרש כדי לזיין אותה. אתה כמו רובוט, בן אדם. וזה בסדר רק כשמדובר באישה שלא מחפשת שום דבר מעבר לזה."
"נואה, אתה נשמע כמו אימא אווזה," נאנח מיכה. "אני צריך לדבר על זה עם איזבלה. יש לה השפעה לא טובה עליך."
נואה חייך. ברצינות? איזבלה הייתה הישועה שלו. "היא רק תצחק עליך," הוא הבטיח למיכה.
"בטח שהיא תצחק, היא יודעת שאתה מקרה אבוד."
נואה עצר את הוויכוח. היה ברור שאין דרך לשכנע את מיכה שלא מספיק להזמין אישה למיטה שלו כדי להקסים אותה. במיוחד כשמדובר באישה כמו ריסה, שחוותה זוועות שהיא בקושי זוכרת. היא אולי חושבת שהיא שכחה פרטים ופרצופים בגלל הסם הארור שהחדירו לגופה, אבל נואה ידע שהמוח והגוף שלה זוכרים. הוא ידע, כי הוא עבר את זה בעצמו. במשך שמונה־עשר חודשים של גיהינום החדירו לגופו את החרא הזה. הוא ידע מה זה עושה לגוף ולמוח, מה זה יכול לעשות לילדה שהיא הייתה, בנוסף להשפלה ולכאב בגלל האונס שהיא חוותה. אלו דברים שלא קל להתגבר עליהם.
לריסה לא היה את המזל של הקורבנות האחרים שלגופם הוחדר סם המכונה 'אבקת זונות'. היא לגמרי לא שכחה את הלילה ההוא, לא שכחה את חודשי האשפוז הארוכים בבית החולים הפסיכיאטרי, והיא בוודאי שלא שכחה שהיה זה אביה שגזר עליה את מדורי הגיהינום הללו.
ג'נסן קליי הבן־זונה. נואה התפלל שהוא נשרף באש הגיהינום עכשיו.
"'כבל חשוף', שים לב, המטרה מתקדמת לכיוונך," הוא דיבר אל המיקרופון שהוצמד לשורש כף ידו, כשהמונית ובה ריסה התקרבה לנקודת המפגש המיועדת. "'מאווריק' במרחק של ארבע מכוניות, הוא עומד להיכנס."
ארבע מכוניות מאחור וקר כקרח. האיש כנראה עשוי משבבי מחשב.
"תפעל לאט," אמר ג'ורדן בשקט, "בוא נוודא שיש מתעניינים."
"'אוריון' לא יהיה כזה חסר זהירות," אמר מיכה כשהמונית פנתה אל אזור ההורדה של המועדון ונעצרה. שניות אחר כך נעצר נואה מאחורי המונית, והוא ומיכה צפו בריסה היוצאת ממנה.
מיכה ראה כל פרט מרהיב בפניה, וגופו נדרך בציפייה ובגירוי מוכרים, אם כי בלתי רצויים. זה קרה שוב ושוב, מאז הם התחילו במבצע והורו לו לעקוב אחריה. היא יעד, הוא הזכיר לעצמו, יעד פגיע ותמים. הוא חייב לזכור את זה.
אבל היעד שלהם נראתה כמו מלאך עלי אדמות. היא הייתה לבושה בצבעי ברונזה וחום, שערה עם שלל גווני הבלונד שלו התנופף על כתפיה, והבעתה שילבה פחד ועוז רוח.
הוא נלחם בתגובה שלו אליה, נלחם בעניין שעוררה בו. הוא היה כאן למטרה אחת בלבד: ללכוד את 'אוריון' הבן־זונה. ריסה הייתה אמצעי להשגת המטרה. כפי שהוא אמר לנואה, הלילה זה סתם מפגש, לא יותר מזה. קצת פטפוטים, ריקוד או שניים, ומחר היא תיאלץ להבין שעולמה השתנה. שהיא הפכה לטרף, ושמיכה הוא הסיכוי היחיד שלה לשרוד.
כשהיא נכנסה למועדון, הוא יצא מהמכונית, החליק בידיו את הז'קט השחור שלבש ופסע מאחוריה בקצב מדוד.
היא הייתה יפהפייה. מיכה ראה אותה כמה פעמים קודם לכן, אם כי היא לא הייתה מודעת לכך. היא הייתה מיודדת עם הרעיות של צוות 'דורנגו', שהיו ממוקמות כולן באטלנטה.
בכל פעם שראה אותה הוא חש עניין, משיכה, אבל באופן אובייקטיבי מאוד. התמימות והפגיעות שלה פרטו על מיתר כלשהו בתוכו, שלא הרגיש זה שנים. היא גרמה לו לרצות ליטול את הכאב ממנה, וזה היה רצון מסוכן מאוד עבור אדם כמוהו.
"'מאווריק', היעד במקום," הודיע ג'ורדן. "תיכנס חשוף. 'בלאק־ג'ק נמצא במקום כדי לחפות עליך."
מיכה הוציא בחשאי את האוזנייה מאוזנו והסיר את המיקרופון משרוול הז'קט. עם המכשירים בכף ידו הסגורה הוא התקרב לטרוויס קיין סוכן לשעבר בשירות המודיעין הבריטי, החליק אותם לכיסו והמשיך לחצות את החדר.
מיכה עצר לפני שניגש לשולחן, נעמד ליד אחד העמודים התומכים, במרחק כמה צעדים מהשולחן שלידו התיישבה ריסה, והרשה לעצמו להתענג על הרגעים האחרונים שבהם יזכה לראות את הבעתה נטולת מגננות.
היא הסתכלה סביב החדר. היה פחד בעיניה וגופה היה נוקשה. עיניה חלפו על פניו ומיכה חיכה. עיניה חלפו על פניו שוב. בפעם השלישית היא השתהתה, כשהוא המשיך להביט בה, מאפשר לעצמו לשנן את תווי פניה רגע לפני שעיניה יפגשו את עיניו.
פרץ של עוצמה חלף בו. עיניה הכחולות עפעפו בעניין, בפחד, ואחר כך שוב בעניין, כאילו לא הייתה בטוחה מה היא אמורה להרגיש.
הוא הניח לעצמו להמשיך להחזיק במבטה, הניח לתודעה שלו לפנות לתודעה שלה, להרגיע אותה ולהניח את דעתה. הוא השתמש בעיניו במקום בפניו כדי להפיג את הפחד שהוא ידע שהולך וגואה בתוכה.
מיכה היה מודע לכוחו של מבט. כששני אנשים נוגעים זה בזה ממרחק, המגע יכול להיות מפחיד ומעורר חשד, או שהוא יכול להיות ליטוף עדין. והוא ליטף אותה בעדינות, לא הניח לעיניו לרדת אל מתחת לסנטרה. תחת זאת, הוא בחן את כל הדקויות בהבעה שלה וכל שינוי בתנועת הפנים. את עפעוף ריסיה, את הצללים שבעיניה ואת המתח שבגופה.
היא הייתה מוכנה לעוף כמו ציפור, ישובה דרוכה בקצה המושב, גופה נוקשה ומוכן למנוסה.
לאט־לאט ציפור קטנה, הוא חשב והניח למחשבותיו להתבטא במבטו. אין כאן כאב, אין פחד.
הוא ליטף את קו הלסת העדין שלה במבטו, ואחר כך עבר לעיניה. הוא הניח לה להיכנס אליו, הניח לה לראות אל תוך נשמתו ואת החלקים בתוכו שהיו רק גבר, רק מאהב שמוכן לגעת בה בעדינות. הוא הניח לה לראות שאין ממה לפחד אם היא תיתן לו להתקרב אליה.
עיניים היו יותר מחלונות לנפש. הן יכלו גם לשקר ומיכה היה שקרן מיומן. אבל כשהוא הביט אל תוך עיניה המבוהלות, הוא מצא את עצמו מצטער על כך שהוא לא יכול להיות יותר עבורה. מצטער שהוא רק אשליה של הגבר לו היא זקוקה ושלא יכול להיות יותר מכך.
היא מצמצה, והוא ראה את הרגע שבו מבטה התרכך. זו לא הייתה כניעה או תשוקה. לא בדיוק. זה היה רמז לעניין, מהול בזהירות ובנחישות. היא החליטה. עכשיו הוא תהה מה הייתה ההחלטה.
הוא התחיל ללכת, אוחז במבטה, מודע לכל העיניים שעקבו אחריו. במועדון היו ארבעה חברים מצוות 'דורנגו', מלווים ברעיותיהם: קלינט ומורגנה, רינו ורייבן, קל ואמילי ואיאן וקירה, שגרו חלק מהזמן באטלנטה או בכל מקום אחר שבו הצוות הזדקק להם. את יתר הזמן הם בילו בביתם בטקסס. מייסי היה עסוק, כרגע, במקום אחר עם ארוסתו, אמרסון.
הזוגות העמידו פנים שאינם מודעים למתח שפעפע בינו לבין ריסה קליי המרהיבה, אך הוא ראה את החשש בעיניהם ואת מנח הגוף המגונן שלהם.
האישה הזאת הייתה חברה שלהם והם דאגו לה. גם הם כמו נואה, היו מוטרדים מהמשימה, ומיכה הבין את החששות שלהם. מה שהם לא ידעו זה שליצור הקטן והמודאג הזה שהביט בו עכשיו במבט בוחן, לא הייתה שום סיבה לחשוש מפניו.
הוא הבין עכשיו שריסה הפכה ליותר מאמצעי להשגת מטרה. היא הייתה כלי שנוצר בדיוק עבורו. נשק שיוכל לעצב כך שיגיב לכל מהלך שלו. היא הייתה השביל שבו עליו לפסוע כדי לגרש את הרוחות שרדפו אותו. בדיוק בשל כך הוא ידאג שלא יאונה לה כל רע.
היא הייתה פיתיון. הוא ידע זאת. מחר גם היא תדע זאת. הלילה יהיה חלון ההזדמנויות היחיד שלו לוודא שהוא יהיה שם כשהאויב ינסה לתקוף.
מיכה נשבע שנים קודם לכן, שהוא יהיה היחיד שישתמש בנשק שיגרום למותו של 'אוריון'. השבועה רדפה את מיכה במשך שש שנים. מותה של אימו רדף אותו, ושישה שבועות אחר כך, גם מותו של אביו.
ריסה הייתה ההזדמנות שלו לעקור את ליבו של הרוצח שהרס את משפחתו וריסק את החיים שמיכה חלם שיהיו לו.
הגיעה עת הנקמה וריסה הייתה החיבור היחיד שלו לרוצח.
'אוריון' נשכר כדי לצוד אותה. 'מאווריק' יגן עליה. וכשיגיע הרגע הוא יהיה שם כדי להרוג את הצייד.