במרץ 2021 הציגו מהדורות החדשות סרטון ממצלמת אבטחה שבו נראה פורץ שנכנס לבית בבאר-שבע. לאחר שהכניס לכיסו תשעה שעוני רולקס (או, סביר להניח, "רולקס") שהיו מוצגים לראווה ליד הטלוויזיה, לא מיהר הפורץ לברוח, אלא התיישב בכיסא במרכז הסלון, מזג לעצמו כוסית מבקבוק הוודקה שהיה על השולחן, ואף נגס ממנת שווארמה שהושארה שם. אחרי הסביאה, שניתן היה, אולי, להסבירה במניעים קיומיים, נראה הפורץ לוקח אלת בייסבול ומניף אותה בסלון להנאתו, משחק! הכתבים והמגיבים חגגו, מפגינים בוז, לעג ושמחה לאיד, שכן, רגעי המשובה של הגנב הביאו לתפיסתו בהמשך. אך הרגש שהפך את הסרטון לפופולרי לא היה, למעשה, אף אחד מאלו, אלא הזדהות פשוטה עם דמות האדם בעל הרצונות והמאוויים, זה שרוצה שווארמה ואיזה דרינק ואולי גם להשתעשע ולהשתטות, שנחשפה כך לפתע, מתחת לכותרות היבשות.
'המופע של גארי' מנסה לעשות בדיוק את זה: להציג בפנינו את האדם שבתוך הנוכל. ולא מדובר בנוכל-סלב מתוחכם, מהסוג שכבר עשה את דרכו אל הלבבות ואל הפריים-טיים, אלא בפורץ פשוט: גארי גדל במשפחה ענייה בלונדון, בן לאב אלים שנכנס ויוצא מהכלא. אמו מכורה לאלכוהול ולטלוויזיה, וגארי ושני אחיו הקטנים גדלים בהזנחה, רעב ופחד. את הגניבה הראשונה שלו מבצע גארי כילד, עם אביו ובחסותו. הוא מתגלה כבעל כישרון, כמעט כוח-על בתחום. הוא מתחיל בקטן, וממשיך, ובכן, גם כן בקטן, תוך שחייו מידרדרים במסלול עגום ששאלת היותו כתוב מראש או כזה שניתן להכניעו, היא אחת השאלות המרכזיות בספר, "כי לא נולדים בתוך כלום בעולם הזה. נולדים בתוך משהו שכבר קיים ושיש לו חוקים. זה כאילו אתה נולד בתוך כלוב מתכת שמעצב אותך תוך כדי שאתה גדל, משנה את הצורה של הגוף שלך והופך אותך לבנאדם שתהיה אחר כך. אתה נולד בתוך משפחה".
הספר מבוסס על שיחות אמיתיות שערכה הסופרת והמחזאית הבריטית נל ליישון עם אסירים ונרקומנים, שרותכו למונולוג של דמות אחת. זהו הרומן הרביעי של ליישון, והשני שתורגם לעברית. הקודם, 'צבע החלב', התקבל כאן יפה במיוחד. יש הרבה מהמשותף לשני הספרים, שבמרכזם ניצבת דמות של ילד - או ילדה - ממעמד נמוך, דמות "שקופה" חברתית, שצריכה את הסופרת כדי שתעניק לה קול (ליישון, אגב, אינה מסתפקת רק בספרות שהיא עצמה כותבת: ב2018- היא ייסדה את 'פרויקט האאוטסיידרים', שמטרתו לעודד יצירה ולהביא אל הבמה קולות משולי החברה). מבחינה סגנונית המשותף לשניהם הוא הכתיבה בגוף ראשון ושיבושי השפה ה"אותנטיים". גארי משתמש בשפת רחוב ישירה, משפטים קצוצים ושגויים תחבירית, לצד רגעים פואטיים. מרבה לפנות ישירות אל הקוראים - "נשבע לכם", "איפה היינו?" - ולחלוק איתנו התחבטויות לגבי אופן פריסת סיפורו. לעיתים הוא עוצר, בעיקר בנקודות קשות, מתוך התחשבות ברגשותיו של הקורא: "נהיה קצת רציני כל זה, אה? כבד". או "הגיע הזמן להפסקה, לא? לנשום רגע", ובכך אנחנו נמנעים - לטוב ולרע - מלשקוע במלודרמה. רותם עטר, שתירגמה גם את 'צבע החלב', עומדת בכבוד במשימה, בלי להכביר, להכביד ולהצטעצע מדי עם שיבושי השפה.
בדרכו למטה פוגש גארי פושעים צבעוניים שעונים לשמות קלאסיים כמו "ג'ים השמן", "קרקר" או "ג'ון פינגרס", כשבין פריצה לפריצה מעניקה ליישון לגארי כמה רגעים רובין-הודיים, להקל על ההזדהות: כאן הוא מגן על זקנה, כאן הוא מחזיר כסף לזונה או מעביר משכורות ממנהלים לפועלים; רגשות חרטה מציפים אותו לעיתים. בשחצנות חיננית גארי מרבה לתאר את עיניו הכחולות "כמו דיו על שטר טרי מהדפוס", ואת כישרונו לדעת מה אחרים חושבים, וזה כולל אותנו, הקוראים: "אני יודע דברים שאנשים לא יודעים, ככה אני. אני חיה". אם על חלקו הראשון של הספר שורה רוחם של ספרים וסרטים קלאסיים, על פושעים מקסימים וכיוסים מוצלחים, כ'אוליבר טוויסט' או 'ירח של נייר', חלקו השני, שבו מגולל גארי את שנות ההתמכרות שלו לאלכוהול ולסמים, מהנה פחות. בסמים אין את ההרואיות המושחתת של פריצה מוצלחת. סמים הם לא שליטה, הם חולשה: איבדנו את הנאומים על כוח השרירים וחדות החושים, על הסירוב להיכנע לבורגנות. עכשיו אנחנו נשארים עם גארי בעיקר כדי לראות איך הוא יעשה את הלא-ייאמן ויוליך אותנו אל הסוף הטוב דיו שהבטיח לנו עוד בהתחלה.
באחד הלילות פורץ גארי לבית, וממש כמו הגנב ההוא מבאר-שבע, הוא לא ממהר להסתלק: הוא שולף תקליט, מניח אותו על הפטפון, מקשיב למוזיקה בוקעת מהרמקולים: "אני יושב על כיסא עור ואני מרגיש את כל מה שקשור לבית הזה. את האנשים ואיך שהם יושבים פה ומקשיבים. ואני נשאר שם יותר זמן ממה שחשבתי שאני אשאר. אני לא אני. אני לא בתוך העור שלי, אני בעור של מישהו אחר. ואני יושב שמה וחושב לעצמי כמה אנחנו יכולים להיות שונים זה מזה. יש כל כך הרבה דרכים להיות בנאדם".
הבעיה עם ספרות שמדבררת "אנשים פשוטים" באופן "אותנטי", היא שעל פי רוב הדמות לא מנפקת אמירות עמוקות במיוחד. עומק היצירה יכול לנבוע, כמובן, ממהלך העניינים - כאן גם זה לא קורה - אבל בדרך אנחנו נאלצים לספוג, בשם האותנטיות, קלישאות כמו "לא משנה מה תעשה, אתה לא נהיה צעיר יותר", או "אין חיים בלי מקומות חשוכים", שלא נאמרים בבדיחות הדעת או על ידי דמות משנית. בשאלת גורלו הקבוע של האדם הנקבע על ידי מוצאו ומעמדו, מנפק גארי את התובנה הזו: "אמרתי כבר שאנחנו נולדים במשפחה ושזה כמו כלוב שקובע את הצורה שלנו. אבל הקדשתי לזה עוד קצת מחשבה והבעיה שזה יותר מסובך מזה. כי אפשר להיוולד באותו כלוב ובכל זאת לצאת שונים בסוף". התוצאה הכוללת, אם כך, מזכירה יותר ספר לנוער צעיר שהגיבור שלו משתמש בהרואין, מאשר ספרות מבוגרים מתוחכמת שמשתמשת במשלב נמוך. 'המופע של גארי' מלא בכוונות טובות, רק שכוונות טובות לא מייצרות ספרות גדולה. לצד הלכידות והרגישות, משהו בכתיבה של נל ליישון חמוד מדי. אפילו, מתבקש לומר, חלבי.
שרן קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
במרץ 2021 הציגו מהדורות החדשות סרטון ממצלמת אבטחה שבו נראה פורץ שנכנס לבית בבאר-שבע. לאחר שהכניס לכיסו תשעה שעוני רולקס (או, סביר להניח, "רולקס") שהיו מוצגים לראווה ליד הטלוויזיה, לא מיהר הפורץ לברוח, אלא התיישב בכיסא במרכז הסלון, מזג לעצמו כוסית מבקבוק הוודקה שהיה על השולחן, ואף נגס ממנת שווארמה שהושארה שם. אחרי הסביאה, שניתן היה, אולי, להסבירה במניעים קיומיים, נראה הפורץ לוקח אלת בייסבול ומניף אותה בסלון להנאתו, משחק! הכתבים והמגיבים חגגו, מפגינים בוז, לעג ושמחה לאיד, שכן, רגעי המשובה של הגנב הביאו לתפיסתו בהמשך. אך הרגש שהפך את הסרטון לפופולרי לא היה, למעשה, אף אחד מאלו, אלא הזדהות פשוטה עם דמות האדם בעל הרצונות והמאוויים, זה שרוצה שווארמה ואיזה דרינק ואולי גם להשתעשע ולהשתטות, שנחשפה כך לפתע, מתחת לכותרות היבשות.
'המופע של גארי' מנסה לעשות בדיוק את זה: להציג בפנינו את האדם שבתוך הנוכל. ולא מדובר בנוכל-סלב מתוחכם, מהסוג שכבר עשה את דרכו אל הלבבות ואל הפריים-טיים, אלא בפורץ פשוט: גארי גדל במשפחה ענייה בלונדון, בן לאב אלים שנכנס ויוצא מהכלא. אמו מכורה לאלכוהול ולטלוויזיה, וגארי ושני אחיו הקטנים גדלים בהזנחה, רעב ופחד. את הגניבה הראשונה שלו מבצע גארי כילד, עם אביו ובחסותו. הוא מתגלה כבעל כישרון, כמעט כוח-על בתחום. הוא מתחיל בקטן, וממשיך, ובכן, גם כן בקטן, תוך שחייו מידרדרים במסלול עגום ששאלת היותו כתוב מראש או כזה שניתן להכניעו, היא אחת השאלות המרכזיות בספר, "כי לא נולדים בתוך כלום בעולם הזה. נולדים בתוך משהו שכבר קיים ושיש לו חוקים. זה כאילו אתה נולד בתוך כלוב מתכת שמעצב אותך תוך כדי שאתה גדל, משנה את הצורה של הגוף שלך והופך אותך לבנאדם שתהיה אחר כך. אתה נולד בתוך משפחה".
הספר מבוסס על שיחות אמיתיות שערכה הסופרת והמחזאית הבריטית נל ליישון עם אסירים ונרקומנים, שרותכו למונולוג של דמות אחת. זהו הרומן הרביעי של ליישון, והשני שתורגם לעברית. הקודם, 'צבע החלב', התקבל כאן יפה במיוחד. יש הרבה מהמשותף לשני הספרים, שבמרכזם ניצבת דמות של ילד - או ילדה - ממעמד נמוך, דמות "שקופה" חברתית, שצריכה את הסופרת כדי שתעניק לה קול (ליישון, אגב, אינה מסתפקת רק בספרות שהיא עצמה כותבת: ב2018- היא ייסדה את 'פרויקט האאוטסיידרים', שמטרתו לעודד יצירה ולהביא אל הבמה קולות משולי החברה). מבחינה סגנונית המשותף לשניהם הוא הכתיבה בגוף ראשון ושיבושי השפה ה"אותנטיים". גארי משתמש בשפת רחוב ישירה, משפטים קצוצים ושגויים תחבירית, לצד רגעים פואטיים. מרבה לפנות ישירות אל הקוראים - "נשבע לכם", "איפה היינו?" - ולחלוק איתנו התחבטויות לגבי אופן פריסת סיפורו. לעיתים הוא עוצר, בעיקר בנקודות קשות, מתוך התחשבות ברגשותיו של הקורא: "נהיה קצת רציני כל זה, אה? כבד". או "הגיע הזמן להפסקה, לא? לנשום רגע", ובכך אנחנו נמנעים - לטוב ולרע - מלשקוע במלודרמה. רותם עטר, שתירגמה גם את 'צבע החלב', עומדת בכבוד במשימה, בלי להכביר, להכביד ולהצטעצע מדי עם שיבושי השפה.
בדרכו למטה פוגש גארי פושעים צבעוניים שעונים לשמות קלאסיים כמו "ג'ים השמן", "קרקר" או "ג'ון פינגרס", כשבין פריצה לפריצה מעניקה ליישון לגארי כמה רגעים רובין-הודיים, להקל על ההזדהות: כאן הוא מגן על זקנה, כאן הוא מחזיר כסף לזונה או מעביר משכורות ממנהלים לפועלים; רגשות חרטה מציפים אותו לעיתים. בשחצנות חיננית גארי מרבה לתאר את עיניו הכחולות "כמו דיו על שטר טרי מהדפוס", ואת כישרונו לדעת מה אחרים חושבים, וזה כולל אותנו, הקוראים: "אני יודע דברים שאנשים לא יודעים, ככה אני. אני חיה". אם על חלקו הראשון של הספר שורה רוחם של ספרים וסרטים קלאסיים, על פושעים מקסימים וכיוסים מוצלחים, כ'אוליבר טוויסט' או 'ירח של נייר', חלקו השני, שבו מגולל גארי את שנות ההתמכרות שלו לאלכוהול ולסמים, מהנה פחות. בסמים אין את ההרואיות המושחתת של פריצה מוצלחת. סמים הם לא שליטה, הם חולשה: איבדנו את הנאומים על כוח השרירים וחדות החושים, על הסירוב להיכנע לבורגנות. עכשיו אנחנו נשארים עם גארי בעיקר כדי לראות איך הוא יעשה את הלא-ייאמן ויוליך אותנו אל הסוף הטוב דיו שהבטיח לנו עוד בהתחלה.
באחד הלילות פורץ גארי לבית, וממש כמו הגנב ההוא מבאר-שבע, הוא לא ממהר להסתלק: הוא שולף תקליט, מניח אותו על הפטפון, מקשיב למוזיקה בוקעת מהרמקולים: "אני יושב על כיסא עור ואני מרגיש את כל מה שקשור לבית הזה. את האנשים ואיך שהם יושבים פה ומקשיבים. ואני נשאר שם יותר זמן ממה שחשבתי שאני אשאר. אני לא אני. אני לא בתוך העור שלי, אני בעור של מישהו אחר. ואני יושב שמה וחושב לעצמי כמה אנחנו יכולים להיות שונים זה מזה. יש כל כך הרבה דרכים להיות בנאדם".
הבעיה עם ספרות שמדבררת "אנשים פשוטים" באופן "אותנטי", היא שעל פי רוב הדמות לא מנפקת אמירות עמוקות במיוחד. עומק היצירה יכול לנבוע, כמובן, ממהלך העניינים - כאן גם זה לא קורה - אבל בדרך אנחנו נאלצים לספוג, בשם האותנטיות, קלישאות כמו "לא משנה מה תעשה, אתה לא נהיה צעיר יותר", או "אין חיים בלי מקומות חשוכים", שלא נאמרים בבדיחות הדעת או על ידי דמות משנית. בשאלת גורלו הקבוע של האדם הנקבע על ידי מוצאו ומעמדו, מנפק גארי את התובנה הזו: "אמרתי כבר שאנחנו נולדים במשפחה ושזה כמו כלוב שקובע את הצורה שלנו. אבל הקדשתי לזה עוד קצת מחשבה והבעיה שזה יותר מסובך מזה. כי אפשר להיוולד באותו כלוב ובכל זאת לצאת שונים בסוף". התוצאה הכוללת, אם כך, מזכירה יותר ספר לנוער צעיר שהגיבור שלו משתמש בהרואין, מאשר ספרות מבוגרים מתוחכמת שמשתמשת במשלב נמוך. 'המופע של גארי' מלא בכוונות טובות, רק שכוונות טובות לא מייצרות ספרות גדולה. לצד הלכידות והרגישות, משהו בכתיבה של נל ליישון חמוד מדי. אפילו, מתבקש לומר, חלבי.
שרן קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"