מתחת לעטיפה הורודה

"איך הגעתי לכאן?"

אנחנו יושבים סמוכים זה לזה, על כיסאות פלסטיק דהויים המחוברים במוטות ברזל ומקובעים לרצפה, מאלו המותקנים במקומות ציבוריים מחשש לגנבה או "לארגון מחדש" של סדר הישיבה. קרובים אך רחוקים כל כך. כל אחד מכונס בתוך עצמו, עם מחשבותיו, עם חשבון הנפש שלו עם עצמו, עם השאלה "איך הגעתי לכאן?"

המבוכה מונעת מאיתנו לשוחח בינינו, ובעצם מה נותר לנו לומר זה לזו שלא נאמר כבר?

אני מביטה בבחורה צעירה בכיסוי ראש היושבת מולי, צנומה כל כך, עיניה כבויות, בחורה שלפי אופן ישיבתה המכופף מנסה לצמצם את הווייתה כאילו משאלת ליבה להיעלם ולא להיראות כלל. לידה יושב אביה הנוזף בה בשקט חודר כאילו זו אשמתה הבלעדית שהיא פה, כאילו היא מבזבזת את זמנו היקר של זה שהביא אותה לעולם.

בקצה המסדרון, אברך משוחח בטלפון, בלחש, אך למרות ניסיונותיו הנואשים להסתיר את דבריו מהנוכחים במסדרון הלבן שהצבע מתקלף מקירותיו, ללא תמונה, ללא צמח, ללא משהו שיאיר ויתפוס את תשומת ליבנו - אנו שומעים אותו מלין על מר גורלו.

קצת הלאה משם, זוג מתווכח בתיווך המלווים שלהם כאילו עכשיו, ברגע זה, הוויכוחים ישנו את רוע הגזרה.

בזרם איטי, זוגות נוספים מתחילים להגיע ומצטופפים באותו מסדרון קר ומנוכר, חלקם עם מלווים, חלקם שולחים מבט כל כמה רגעים לעבר דלת הכניסה, לראות אם מלוויהם הגיעו ויגאלו אותם מהמבוכה השוררת ביניהם.

גם אנו מעבירים מבטים בין הנוכחים לבין הדלת בציפייה למלווים שלנו. גם אנו במבוכה, אולי מהמעמד יותר מאשר זה מזו. סוף כל סוף, ליעד ואורי מגיעים ומתיישבים לצידנו על אותם כיסאות מהוהים שאלפים ישבו עליהם לפנינו.

השקט נשבר ואנו משוחחים על הא ודא, גיבוב מילים שאין להן שום משמעות, מילים שמטרתן היחידה לשבור את השתיקה, את המבוכה.

שמם של בני הזוג הראשון נשמע בכריזה. הצעירה בכיסוי הראש נכנסת בצעדים מהוססים מלווה באביה, והאברך משתרך עם חברו אחריהם. שני בני הזוג נראים כאילו כוח נסתר מתוך החדר מושך אותם בחבל בלתי נראה פנימה.

מחשבה אחת לא מרפה ממני: האם מישהו כפה עליהם לבצע את הצעד הזה? בעודי תוהה ביני לבין עצמי, אחרי דקות ספורות בלבד הזוג יוצא מהחדר חפוי ראש. הצעירה מנגבת את דמעותיה הזולגות על לחייה השקועות והאברך ממהר לעזוב את המקום לפניה.

שמנו נשמע בכריזה. הגיע הרגע.

נכנסים לחדר בחשש קל, האם גם אני אצא דומעת? מה קורה שם בחדר? למה יוצאים משם שפופים? המחשבות מציפות אותי ומבלי משים אני מוצאת את עצמי עומדת מול חבורת חובשי מגבעת חמורי סבר ששואלים את בן זוגי בארבע עשרה השנים האחרונות ואת מלווינו לשמם, מעמדם והקשר שלהם אליי. ואני... אני שם ניצבת ללא תפקיד.

מבקשים מבן זוגי וממני לעמוד זה מול זו, מגישים לו מסמך, הוא לא מסוגל להישיר את מבטו אליי. בפנים מבוישות הוא אומר את המילים "מגורשת... מגורשת... מגורשת..."

קצת על "תקדימים" (פרולוג)

"לזכור שכל אחד מגיע מבית שונה ומנטליות שונה"

(מלכה וששון, 50 שנות נישואין)

מושב שיתופי קטן בדרום הארץ, כמה משפחות צעירות שהגיעו מרחבי העולם במסגרת גרעין נח"ל שעלה לקרקע כמה שנים לפני כן והקימו בו את ביתן. המקום אפוף בירק ובפריחה, מדשאות גדולות ובתים קטנים לבנים. מסביב שדות חיטה, כותנה ופרדסים הקורסים תחת עומס פרי ההדר.

אני זוכרת היטב את ימי ילדותי בין הגינות והשדות, עטופה בחום ובאהבה של אימהות אחרות בנוסף לאימי המבוגרת ממני רק בעשרים שנה, כמעט ילדה בעצמה. שאר האימהות היו בוגרות ממנה בשנה או שנתיים ולהן ילדים קטנים שהיו לי כאחים ואחיות.

לא פעם קרה שאסתריקה או צילה היו מחזירות אותי הביתה כשראו שאני משחקת בחוץ ללא סוודר (שנאתי שכבות והייתי מתפשטת ברגע שיצאתי מהבית. מזל שנוהג זה עבר לי בגיל בוגר יותר...) או כשראיתי ששוש הכינה לבנה עופר, שהיה גדול ממני בשנה, אוכל שאני אוהבת (צ'יפס או פיצה) והייתי מצטרפת אליהם לארוחת צהריים.

כשהוריי הצעירים היו רוצים לצאת לבלות בעיר הגדולה יחד עם זוגות הורים נוספים, השומר של המושב היה מסייר בין בתי המושב ומוודא שכל הילדים ישנים במיטותיהם, עד שההורים היו שבים מהבילוי.

חממה קטנה ופורחת, כולם בשביל האחד והאחד בשביל כולם. וכמו בחממה, כמעט לא הייתי מודעת למה שקורה בחוץ, בעולם הגדול. הייתי כמו פרח חממה נדיר ומוגן. לא הייתי צריכה להתמודד עם כסף - כי לכל משפחה היה תקציב ו"רושמים" על החשבון. לא דאגתי למקום מגורים - כי המושב דאג למשפחתי לבית. לא דאגתי לבריאות או לחינוך כי כל אלו היו נגישים לי ומישהו שם בהנהלת המושב דאג שנקבל את הטוב ביותר. הדאגה היחידה שלי בתור ילדה במושב הייתה איך לקום בבוקר ולקבל את היום בחיוך.

סיפורים על שנות הילדות ושנות הנעורים היו יכולים למלא עמודים שלמים של חוויות וזיכרונות, חלקם מצחיקים עד דמעות וחלקם מעלים דמעות - אך סיפורנו יתמקד בעתיד ולא בעבר ולכן (לצערי או לצערכם) נדלג על העלאת זיכרונות באוב ונתקדם.

מייד עם השחרור מהצבא, והפרח מבקש לצמוח גבוה, לבלוט מעל שדה הפרחים, להתפתח, להיות עצמאי, לדאוג לעצמו, להשתלב בחברה מחוץ ל"משפחה המושבניקית" והמשמעות היא לעבור לעיר ולהסתדר לבד.

שנתיים של התהוללות והתנסויות ראשוניות, מסיבות, הרפתקאות, היכרויות חדשות ומסעירות פחות או יותר הספיקו לי (האומנם, או אולי לא?) ובגיל 23 פגשתי את החתן המושלם, כזה שכל אימא יהודייה פותחת את זרועותיה לקראתו ומקבלת אותו בחום ובאהבה (האמת, לפעמים הרגשתי שהיא מרעיפה עליו אהבה שאני רק חלמתי לקבל ממנה...) - עלם צעיר, נאה, עבודה קבועה, שתי רגליים על הקרקע, מסודר, מנומס, רגיש, מכבד, מתחשב, אוהב.

ואכן, האהבה פרחה. אחרי חודש (כן, חודש!) עברנו לגור יחד. השמש חייכה לנו בכל בוקר והשמיים היו בהירים תמיד. הכול נראה נהיר, ברור. היינו צעירים ומאוהבים והכותרת "הקמת משפחה" הבהבה לנו כל הזמן כמו שלט ניאון מעל הראש.

הצעת החתונה, אם אפשר לקרוא לזה הצעה... הגיעה לאחר כחצי שנה יחד, לפני השינה (כן, כן, לפני השינה, לא בפריז או ברומא). בן זוגי זרק לאוויר: "אם הכול יהיה בסדר, אז נתחתן עוד איזה חצי שנה?" ואני, ילדת חממה תמימה (זוכרים?) לא שאלתי, לא חשבתי ופשוט נשאבתי לתוך תהליך של הכנות לקראת חתונה וחיים מאוחדים ומשותפים. אפילו ההודעה להוריי על "הצעת הנישואין" הועברה באותו סגנון: "אם הכול יהיה בסדר, אנחנו מתחתנים בעוד כחצי שנה." הם, כמובן, כן שאלו שאלות - בכל זאת, פרחים ותיקים בערוגה... - אבל צלחתי משוכה זו במעט תשובות עמומות שלאט לאט התבהרו, או שלא.

עברה שנה - ואנו נשואים, מסודרים פחות או יותר, חיים בדירה קטנה שקיבלנו מתנה מהוריו. עוברת עוד שנה ואנו חובקים בן זכר מקסים. נכד ראשון לשני זוגות ההורים, עטוף באהבה אין קץ.

הפסקתי לעבוד וגידלתי את בני - כי חשבתי שזה מה שמצפים ממני. נעשיתי עקרת בית - כי זה היה ברור לכולם (חוץ ממני). ישבתי עם נשים כמוני בגינה, האכלתי בפירות ובטחינה - כי זה היה בריא, סידרתי מיטות בבוקר ואווררתי מצעים - כמו ההורים שלי, דור לפניי. הכול נראה לי אז - תקין.

בעלי הטרי היה מאושר מהמצב. עמדתי בציפיות שלו (עוד נדבר על המושג הזה...) וסיפקתי את הצרכים שלו, שאף פעם לא באו לידי ביטוי בקול רם, אני פשוט חשבתי שאני מתרגמת נכון את המצב. שכפלתי מבלי משים את פורמט התא המשפחתי שעליו הוא גדל ועליו הוא חלם: ללכת לעבודה, לשוב אחר הצהריים לבית מסודר, אוכל חם, ילד מריח מאמבטיה מרעננת ואישה מחייכת.

בקיעים החלו להופיע בתמונה הפסטורלית, בבועה הוורודה שבה חייתי (או נכון יותר, ככה רציתי לחשוב). רציתי יותר, רציתי להמשיך ולהתפתח, רציתי לצאת ולפגוש אנשים, רציתי לחזור להיות אני, לא להיבלע, לא לטבוע ובטח לא רק לצוף.

מנגד, בעלי המשיך בעבודתו הקבועה והבטוחה. שאיפות למצוינות והתפתחות היו רחוקות ממנו והלאה (כמו אבא שלו לפניו). הכי חשוב היה שבבית "הכול בסדר", שהילד בריא ומתפתח והמשפחה המורחבת מקיפה אותנו בחום ובאהבה.

הפתרון של אותם ימים, שאני הגיתי מבלי להתייעץ עם בן זוגי כי לא רציתי להעיק עליו עם לבטים כל כך תפלים, היה לעבוד מהבית ולשלב בכך את האימהות, עקרת בית ועובדת עצמאית. בימים הייתי אימא, בלילות ישבתי מול המחשב וביצעתי עבודות משרדיות כעצמאית. האם למילה עצמאות יש אחיזה פה? היום אני בטוחה שלא.

כן, היו לנו חילוקי דעות לגבי שעות השינה של הילד, איך מטפלים במצבי בכי, מה קורה כשהילד חולה, ומה זאת בעצם הגדרה של חולה? מה נותנים לו לאכול? מה בריא ומה לא? האם הרעפת אהבה היא בגדר פינוק או רק הנחלת ביטחון עצמי וחוזק פנימי לשנים שיבואו? האם מותר לגעת בחפץ זה או אחר? איך מתנהגים במקומות ציבוריים, אצל הסבא והסבתא, אצל דודים? האם קר לו או חם לו? מי קם בלילה כשהוא בוכה?

שלוש שנים וחצי לא קלות עברו על משפחתנו הקטנה, נתק נפשי נוצר בינינו, וגם תחושות מרמור - לא היינו מוכנים למה שהחיים זימנו לנו. החלטנו לפנות לייעוץ זוגי. תוצאת הייעוץ היא בננו השני. אופוריה? לנצח? לזמן קצוב? האם כל הבעיות שהיו לנו עם הראשון ישובו, לא ישובו, איך ישובו?

כן, הן שבו! ביתר עוצמה וביתר תחכום.

כלפי חוץ היינו "הזוג המלכותי" - נראים טוב, מסודרים כלכלית (בינתיים עברנו לדירה גדולה ויפה יותר), לא רבים, נותנים כבוד זה לזה, לא מכבסים כביסה מלוכלכת בחוץ. אך בפנים הסערות רחשו וגעשו. לא היה לנו יותר דבר במשותף מעבר לקיום המשפחה שבמו ידינו הקמנו ובמו ידינו אנו הורסים. לא בכוונות רעות, אלא בתמימות. לא מתוך חוסר רצון, אלא מתוך חוסר ידע.

שלוש־עשרה שנה עברו (כן, 13!) עננים כבדים הלכו והעיבו על השמיים הבהירים שזכרתי כל כך בבירור - ודרכינו נפרדו. לזכותנו אני חייבת לומר שהלוואי שכל הזוגות המתנתקים מהאיחוד יעשו זאת בדרכי נועם ובכבוד כפי שאנו עשינו זאת. ולראייה, עד היום אנחנו ביחסים טובים (גם עם אשתו השנייה) ושומרים על הקשר המשפחתי ההדוק לטובת הילדים שכבר בגרו והנכדים שהצטרפו למשפחה המורחבת.

התדהמה במשפחה, בקרב החברים והמקורבים, היתה רבה אך, במקביל נפתח צוהר שדרכו החלו להגיע אליי חברות וחברים קרובים וקרובים פחות המתלוננים על שגרת יומם שכבר אינה כפי שחלמו לפני עשור או שניים מתחת לחופה. אותן בעיות, אותו סוג של ציפיות שונות ממערכת זוגית ומשפחה, אותה ראייה קלוקלת שלנו, הבנות - רומנטיקה, נרות, פרחים בכל שישי, מתנות לחגים, טלפונים חוזרים ונשנים במשך היום של "רק רציתי להגיד שאני מתגעגע ואוהב", וראייה קלוקלת שלכם הבנים - עבודה, כסף, דירה או מכונית גדולה יותר (כן, קצת סטיגמתי, אני מודה, אבל זה לשם הדוגמה בלבד).

סיפורים רבים ומשונים שמעתי במשך עשרים השנים האחרונות מאז שהתגרשתי, מזוגות או מיחידים שהגיעו אליי לחלוק איתי את סיפוריהם ולקבל הכוונה על מצבים תמוהים ובלתי אפשריים, כביכול, אך עובדה - הם קורים והרבה. בכל גיל, בכל שכבה סוציו־אקונומית - אקדמאים וכאלה שלא סיימו בית ספר - בכל דת, גזע, עדה, מגדר, בפרק א' או ב' - בכל מקום.

אז כמה מילים לפני שצוללים פנימה:

הספר שאתם מחזיקים עכשיו בידיכם נולד במטרה לסייע לזוגות מכל המגדרים, בכל הווריאציות הנהדרות של הזוגיות, להתכונן להיבטים השונים של החיים, לאתגרים, לשגרה, כדי שתהיו מוכנים לקראתם, כדי שתפעלו על פי מתווה משותף שבניתם, המותאם לצרכים, לתפיסות העולם, להשקפות של שניכם - והכול במטרה אחת: שתחיו בזוגיות איכותית וארוכת שנים.

הדברים המובאים כאן מבוססים על החיים עצמם ועל סיפוריהם של אלו שעשו זאת לפניכם. השכילו להיעזר בהם, כמאמר הפתגם "אין חכם כבעל ניסיון".

המסר שהחלטתי להעביר במדריך זה מופיע כרשימת תיוג לכל אותם נושאים "יבשים" שעליהם איננו מדברים, לכל אותם מצבים העשויים לתפוס אותנו לא מוכנים.

זכרו, השיחה בנושאים המועלים בספר, הדיון בסוגיות שנויות במחלוקת - הם בראש ובראשונה התחייבות אישית של כל אחד כלפי עצמו ורק לאחר מכן זה כלפי זה.

אין הדבר אומר שבמהלך נישואיכם תזכירו זה לזה בכל רגע שחור "את/ה הבטחת כך וכך, כשדיברנו על זה לפני... כשקראנו את הספר ההוא (נו אני לא זוכר/ת איך קוראים לו)". מותר וגם רצוי שדעותינו ישתנו ויתגבשו במהלך השנים כחלק מההתפתחות האישית של כל אחד מבני הזוג, אך עצם העובדה שפתחנו שער לדיונים רציונליים בנושאים הנקרים בדרכנו בכל רגע של האיחוד, תאפשר לנו לדון בהם בכל רגע נדרש בחיים האמיתיים.

כל הסיפורים המובאים בספר מבוססים על מקרים אמיתיים, אך מטעמים מובנים שיניתי את שמות המופיעים בהם ופרטים מזהים אחרים.

ועוד הבהרה קטנה: מטעמי נוחות ובגלל אילוצי השפה העברית, רוב ההתייחסויות הכלליות אל בני הזוג נוסחו בספר בלשון זכר, אולם הכוונה כמובן לשני המינים ולכל המגדרים.

בהצלחה!

שלכם באהבה,

שולמית