משחק הוגן

לתלות מחדש

ליוֹנָה הייתה תכונה של בני מזל: היא התעוררה מדי בוקר כמו לחיים חדשים; חיים נקיים לגמרי, שטרם נעשה בהם שימוש, היו נפרשים לרגליה עד הערב, ורק לעיתים נדירות עמדו בצילן של דאגות יום האתמול וטעויותיו.

ותכונה נוספת, או ליתר דיוק יכולת, מפתיעה בכל פעם מחדש, לטפח מאגר בלתי־נדלה של רעיונות, תמיד לא צפויים, עצמאיים לגמרי, שקמו לחיים והתממשו להרף עין בעוצמה, עד שבבת־אחת עלה רעיון חדש שתבע את מקומו בתקיפות וטאטא אותם הצידה. כמו למשל הרעיון שצץ במוחה עכשיו, להרכיב בעצמה מסגרות. לפני אי־אלו חודשים התחשק ליונה למסגר כמה מעבודותיהם של העמיתים שהיו תלויות על הקירות אצל מארי. המסגרות יצאו יפות מאוד, אבל כשהיו מוכנות לתלייה פתאום העסיקו את יונה רעיונות אחרים לגמרי, והתמונות נותרו מפוזרות פה ושם על הרצפה. בינתיים, אמרה יונה. וחוץ מזה צריך לתלות מחדש את כל הדברים שאספת, הכול מהתחלה. הסידור הנוכחי קונוונציונלי להחריד.

מארי חיכתה ולא אמרה דבר. למען האמת היה לה דווקא נחמד להרגיש שהיא מוקפת בעבודה שטרם הושלמה, ממש כאילו זה עתה עברה לבית חדש והיא לא צריכה להתייחס לכל דבר וחפץ ברצינות רבה כל כך.

ואחרי כל השנים יחד היא למדה לא לגעת וחלילה לא להזיז את המעגלים שיונה שרטטה בתערובת סודית של פרפקציוניזם ונונשלנטיות; לא כל אחד יכול להבין את הדברים האלה כהלכה. כאמור, יש אנשים שאסור להפריע להם בשעה שהם מרוכזים במטרה, קטנה כגדולה. תזכורת להשלים את המלאכה עלולה להפוך מיד את החשק לאי־חשק, והכול ייהרס.

הזכות לעבוד במקצוע שלה בבידוד קדוש, מוגנת מפני חדירה למרחב היצירה. הזכות לשחק בכל מיני חומרים וליצור בהם, משחק שלפתע־פתאום, באופן שרירותי לכאורה, נראה שאין לעמוד בפניו והוא שולל כל פעילות אחרת. להתחיל מתוך צורך פתאומי להיות מעשית ולתקן את מה שהתקלקל בבית או אצל אותם עמיתים שכולם אנשים לא־מעשיים לחלוטין — להפוך לשמיש, לייפות, או פשוט מאוד, לרווחת כולם, לזרוק לאשפה בלי להתייעץ עם איש. תקופות של התעקשות על קריאה בלבד, יום אחר יום, תקופות שבהן לא מעניין אותה דבר מלבד האזנה למוזיקה — אם להזכיר רק כמה מהתקופות של יונה. ובין כל אחת מהן הפרדה ברורה בת יומיים־שלושה, ימים לא מוגדרים, שהתאפיינו באי־שקט ובלֵאות, בחיפוש כיוון חדש. הדבר חזר על עצמו תמיד ולא יכול להיות אחרת, בימים הריקים האלה לא באה בחשבון כל הפרעה בצורת הצעה או עצה.

פעם אחת מארי בכל זאת פלטה: פשוט תעשי מה שמתחשק לך.

כמובן, אמרה יונה, כמובן. והיא חייכה אל מארי, מעט מופתעת.

ועכשיו הגיע היום הזה בנובמבר שבו ייתלו כל הדברים בסטודיו של מארי, ייתלו מחדש, יחודשו ויזכו למשמעות חדשה לגמרי, גרפיקה, ציורים, תצלומים, ציורי ילדים וכל מיני אותות חיבה קטנים שנתלו בנעצים בקפדנות וביראת כבוד, אך בחלוף הזמן אבדו הזיכרון והמשמעות הקשורים בהם. מארי הביאה פטיש, מסמרים וּווים לתליית תמונות, חוט פלדה, פלס וכמה עזרים נוספים. יונה הביאה רק את סרט המידה.

היא אמרה: נתחיל עם קיר הכבוד. צריך כמובן להקפיד שהוא יישאר סימטרי. אבל סבתא וסבא רחוקים מדי זה מזה, וחוץ מזה עלול לרדת גשם על סבא דרך ארובת הקמין. והציור המונוכרומטי של אמא שלך הולך כאן לאיבוד, צריך להגביה אותו. הראי המקושט נראה מטופש, הוא לא שייך לכאן, חייבים לשמור על מראה נקי ומסודר. החרב עוד איכשהו יכולה להתאים, אבל זה קצת פתטי. נו, תמדדי, אני מעריכה שזה שבעה או שישה וחצי. תני לי את המרצע.

מארי העבירה לה את המרצע וראתה כיצד הקיר לובש מחדש מראה אחיד שאינו מסורתי עוד, אלא מאתגר ואף מתגרה.

טוב, אמרה יונה, עכשיו נסלק את ההתחכמויות הקטנות האלה שבעצם בכלל לא מעניינות אותך. נשחרר את הקירות, זו תהיה תצוגה בלי שום קשקושים קטנים. שימי אותם באחת מקופסאות הצדפים שלך או תשלחי אותם לאיזה מכון לספרות ילדים.

מארי התלבטה לרגע אם עליה להיעלב או לחוש הקלה, לא הגיעה לידי החלטה ושתקה.

יונה המשיכה במלאכה, הורידה מהקיר והחזירה, מהלומות הפטיש שלה היו תחילתו של עידן חדש. היא אמרה: אני יודעת, לא קל להגיד לא, לדחות. את דוחה מילים, עמודים שלמים, סיפורים ארוכים ובלתי אפשריים, וזו הרגשה טובה לגמור עם זה. ככה גם עם דחיית תמונות. זכותן של התמונות להיות תלויות על קיר. ומרביתן שם כבר יותר מדי זמן, לא רואים אותן עוד. את הטובות ביותר שלך את כבר לא רואה. והן הורגות זו את זו כי הן לא תלויות נכון. תראי, פה יש משהו שלי והנה הציור שלך. הם מפריעים זה לזה. חייבים מרחק, זה הכרחי. וצריך להפריד תקופות שונות באמצעות מרחק — אלא אם כן גורמים להם להתנגש בכוונה כדי לזעזע! צריך להרגיש את זה בפנים, פשוט מאוד... צריך שיהיה איזשהו ממד של הפתעה כשהם מעבירים מבט על פני קיר שמכוסה בתמונות כמו טפט, אנחנו לא צריכות להקל עליהם, לתת להם להסדיר את הנשימה ולהסתכל עוד פעם כי הם לא מסוגלים להתאפק, להרהר, אפילו להתרגז... עכשיו נסדר לעמיתים תאורה טובה יותר. למה השארת רווחים גדולים כל כך דווקא פה?

אני לא יודעת, אמרה מארי, אבל היא ידעה, פתאום היא הבינה היטב שבסתר ליבה היא בכלל לא חיבבה את העמיתים שעשו את העבודות האלה, עבודות יפות ללא כל ספק. מארי נעשתה קשובה. בזמן שהתבוננה ביונה השקועה במלאכת התלייה היה נדמה לה שעכשיו דברים רבים ואפילו חייהן המשותפים זוכים להערכה הראויה ולמקומם הסופי, תקציר המתבטא במרחק או בריכוז מובן מאליו. החדר השתנה כליל.

אחרי שיונה החזירה את סרט המידה הביתה, מארי ישבה כל הערב והתפלאה כמה קל להבין סוף־סוף את הדברים הפשוטים ביותר.