שווארמה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שווארמה
מכר
מאות
עותקים
שווארמה
מכר
מאות
עותקים

שווארמה

3.7 כוכבים (38 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

שווארמה: מותחן חושני מקורי, יוצא דופן, מהפנט, חריף ושנון במיוחד המתרחש ב'שווארמייה', שם מתבצע פשע חריג באופיו שפותח את תיבות הפנדורה של הדמויות השונות.
'שווארמה', ללא ספק מדובר ביצירת מופת. הסופר אבשלום ממן עושה זאת שוב, בדרך הייחודית שלו, כפי שרק הוא יודע לעשות. 
'שווארמה', ספר חובה שכדאי לקרוא לאט כדי שלא תגמרו מהר. ללא ספק, הספר הטוב ביותר של השנה.
אבשלום ממן: סופר. שווארמה הוא ספרו השלישי.

פרק ראשון

פֶּרֶק רִאשׁוֹן


"השווארמה של הגברת מוכנה." קורא מָרְקוֹ, האיש שהכין את מנת השווארמה בפיתה העומד מאחורי הדלפק של הָשַׁוַוארְמִיָה. "גברת?! גברת?! איפה היא?"

 

"הרגע היא הייתה פה... היא ישבה בדלפק ההוא, ליד החלון." אומר וָיְנֶר, האיש מאחורי הקופה. "שנייה, אני רואה את המעיל שלה. מָרְקוֹ, לֵךְ שים לה את המגש על דלפק האוכל ההוא. היא בטח הלכה לשירותים או משהו."

 

מָרְקוֹ ניגש לדלפק האוכל הגבוה ומניח עליו את מגש השווארמה ו"יצאתי לעשן!" הוא אומר לוָיְנֶר, כשבינתיים אָמִין, הפועל שבדיוק הצטרף למשמרת הוא זה שמכין כעת את המנות לאנשים הממתינים בתור.

 

השעה היא שעת צוהריים והשווארמייה כה עמוסה שנדמה שהאנשים העומדים בתורה נראים כמו שהם ממתינים בתור לחלוקת זהב, אבל אמין הוא אלוף העולם בחלוקת זהב, ממש נציג הוועד האולימפי.

 

"אחי, מה השעה?... תִּרְאֶה!" אומר מָרְקוֹ לוָיְנֶר לאחר שהתפנה לניקיון השולחנות והדלפקים שהתפנו מלקוחות.

 

"מה?! היא עדיין לא חזרה!" עונה בפליאה וָיְנֶר בעומדו מאחורי הקופה לאחר שהבחין שגם מגש השווארמה וגם מעיל העור השחור נותרו מונחים באותו האופן שהיו קודם: המעיל על הכיסא, והפיתה... בתולה מכל ביס.

 

"סליחה... לא יכולתי שלא לראות שאת יושבת כאן לא מעט זמן... אולי ראית משהו?... ישבה פה אחת, יפה כזאת... היא הזמינה שווארמה בפיתה ונעלמה, בלי לאכול. הינה, תראי... אפילו המעיל שלה נשאר באותו המקום." אומר וָיְנֶר לאישה הסועדת בשולחן הנמצא בפינה המרוחקת של המסעדה.

 

האישה אינה עונה, היא רק משפילה מבט אל הנמצא מולה.

 

"לא, מצטערים. תראה, בדרך כלל איני נוהג לנעוץ מבטים למקומות לא לי. בשביל מה לי?! תראה את זאת שיושבת מולי, תראה כמה יפה ושווה היא! מדוע שארצה להביט לצדדים?!" אומר האיש היושב מול האישה המשפילה מבטה במבוכה אל השולחן.

 

הבלונדינית המהממת הזו יושבת שם ומסתירה זוג עיניים כחולות וגדולות וגם את הביסים הקטנים והעדינים שהיא לוקחת ממנת השווארמה שהזמינה.

 

"גברת?..." שוב פונה וָיְנֶר אל היפה בבלונד. "אולי ראית משהו?" הוא שואל, אך האישה לא מגיבה. "בבקשה, אם תראי משהו תודיעי לי, אני נמצא בקופה. בינתיים, תיהני מהארוחה." הוא אומר ושב אל הקופה.

 

"תגיד, רוני... איך הבגט? טעים לך?" שואלת האישה את האיש היושב מולה אשר לפי האופן שהוא אוכל נראה שהם מכירים זה זמן רב.

"הָא?" שואל רוני שלא ממש הקשיב לשאלתה של היפה היושבת מולו. "הָא?" הוא שואל בפה מלא בשווארמה, והטחינה זולגת מבין כל אצבעותיו.


"אתה לא יודע לאכול אתה, הא?! אִיף! ואני חשבתי שאתה לא מביט לצדדים כשאנחנו נפגשים." עוקצת האישה את האיש שרק לפני דקה החמיא ליופייה ונוכחותה. "כנראה שהשווארמה שלך שווה יותר ממני." אומרת האישה בחיוך שמסתיר עצב קל.


"מה יש לך, הֶלֶנָה? הכול בסדר? אל תדאגי, אני לא בוגד בך עם השווארמה." עונה רוני שדופק עוד ביס בשווארמה... ומחייך. "את זוכרת שתמיד אמרתי לך שאת האישה הכי טובה בעולם ובר מזל יהיה האדם שיזכה בך, נכון?!" אומר רוני ליפה בבלונד.


"כן, אני זוכרת, ואתה... מרגיש בר מזל?" שואלת האישה.


"אני... אל תדאגי לי, אני נמצא במקום טוב. אני מקווה שגם את." אומר רוני. "את בסדר, נכון?"


"אני... הכול... כן, כן. תאכל, אני בסדר." עונה הלנה.

 

 

השעה כבר 7 בערב, וזה אומר שבערך 6 שעות חלפו מהרגע בו בוצעה ההזמנה המשונה. מָרְקוֹ 'טס' לשירותי הנשים, אך לא פסח על בדיקת התא של הגברים שממנו בדיוק יצא... "אחי, מה קורה?" שואל הסועד הקבוע לשלומו של מָרְקוֹ ולאחר מכן שב אל מקומו מבלי להמתין לתגובה, אבל עדיין, כל אלה לא הותירו שום סימן. מעיל שחור יש. שווארמה יש. אישה אין.

 

"משטרה?" שואל מָרְקוֹ.


"משטרה." עונה וָיְנֶר.


 

"משטרה..." עונה המוקדנית לוָיְנֶר מִצִּדּוֹ השני של הקו.


"משהו קרה!"

פֶּרֶק שֵׁנִי


עשרים ושלושה חודשים לפני

והימים, ימי ראשית החורף...

רוני סוחב מִטְעָן גב גדול ונרתיק קשיח אל רכבת הסָאבְּווֵי שבתחנת הָלוֹוֶר של מֶנְהַטֶן ומתיישב בפינה הפנויה. השעה היא 7 בערב והנהג מחליט שהוא לא סוגר את הדלתות, ואולי זו בכלל תקלה טכנית, אלא שאיש מהנוסעים לא יכול להבין מהי הסיבה לכך. בעיה!... מכיוון שאם הוא לא סוגר את הדלתות אז אי אפשר להמשיך בנסיעה. לפתע, נכנס איש שחור עור, הוא מניח ליד רצפת עמוד התמיכה שבמרכז הקרון את הרמקול האלחוטי הקטן שהביא איתו ומתחיל לפזז ריקוד מקורי לצלילי מוזיקת הַרָאפּ 'יוּ נוֹאוּ וַואט אַיִים סֶיִינְ'?!', אלא שגם כאן איש מהנוסעים אינו מרים את ראשו מן הרצפה כדי להביט. הם חוששים. אסור ליצור קשר עין, כך נהוג בניו יורק, במיוחד בסָאבְּווֵי. אין קשר עין, מכיוון שברגע שיצרת קשר עין אתה לכוד. זהו! לא תוכל להיפטר מהאדם אשר נעצת את מבטך בו. בינתיים, האיש השחור אינו אומר נואש למרות ההתעלמות המוחלטת מקיומו. הוא ממשיך בשלו, לרקוד. הוא עושה מאמצים כבירים כדי לשעשע את הקהל ה-חירש/אילם/עִוֵּר, וזאת רק כדי שיוכל לזכות ב"דוֹלָר, מֵן! גַ'אסְט וַואן דולר." 'יוּ נוֹאוּ וַואט אַיִים סֶיִינְ'?!', אלא שאיש אינו מתייחס, עם ובגלל הפחד שבלב, וזו הסיבה ש-99% מנוסעי רכבת הסָאבְּווֵי יושבים בשקט כשאוזניות הבְּלוּטוּת' שלהם תקועות עמוק בתוך אוזניהם האטומות, אפילו כשהן בכלל לא מופעלות. הם עושים זאת רק כדי שיניחו לנפשם, כפי שעושות אותן הנשים שמתאמנות במכוני הכושר השונים, אלו שלא אוהבות שמתחילים איתן. זהו! ככה זה! אין קשר עין בין האנשים שם בסָאבְּווֵי, ולא רק עם אלה המסכנים, הקבצנים והנרקומנים, אלא בכלל. בניו יורק אין מצב לקשר עין, נקודה. לפתע, הרכבת נועלת דלתותיה ומתחילה לנוע. נראה שכעת רוני ושות' תקועים עם הַרָאפֶּר המרקד, לפחות עד לתחנה הבאה. רוני שומע את צלילי המוזיקה המופקים מהרמקול האלחוטי הקטן שמונח על רצפת עמוד התמיכה, ומזווית העין הוא גם מבחין בתנועותיו הכוריאוגרפיות של האיש השחור שלא אומר נואש. לפתע, הרקדן השחור מסיר את כובע המצחייה מראשו והחל עובר בין הנוסעים, איש-איש, עד שמגיע לפינה הרחוקה, שם יושב רוני. הרקדן השחור עומד מול רוני, רוכן לעברו, וללא חשש מקרב פניו אל פניו של רוני בניסיון לסחוט איזה "דוֹלָר, דולר, דולר אִיץ וַואט אַיִי נִיד!"


"הֵי! הֵי!" מגיב רוני במבט קשוח מבלי שיזוז שריר מפניו שהפכו מרתיעות יותר מפניו של הקבצן המרקד. רוני מישיר מבט, הוא לא מסיט עיניו, מכיוון שמי שמסיט ראשון, מפסיד. כך נשארים השניים, פנים אל מול פנים במשך כעשרים ושלוש שניות מורטות עצבים, עד אשר... הרָאפֵּר נשבר ועבר לקבץ את השאר, אבל היספאנים, היפנים, הסינים, הנשים, הנערות, השחורות, השחורים, ההודים והיהודים אינם מְעִזִּים להביט בעיניו של הקבצן המרקד, כי הם אינם רוני, ורוני הוא לא הם.

 

"נֶקְסְט סְטוֹפ, פַאלְטוֹן סְטְרִיט." קורא הנהג.

 

כעת, הנוסעים המפוחדים מביטים ברקדן הקבצן. זו תהיה הפעם היחידה שהם יסכימו להביט בו, אבל רק כאחד שיורד מן הרכבת. האיש יורד מן הרכבת 'אוֹל רָיִיט', אבל עד שנסגרות הדלתות הוא כבר מספיק להיכנס לקרון שמאחור, וכעת הרכבת נוסעת והנוסעים שבקרון שבו רוני נמצא יכולים כעת להרים את מבטם מן הרצפה ולהביט בקרון האחורי, מכיוון שכעת הרקדן המקבץ אינו הבעיה שלהם יותר, אלא של מישהו אחר. בשעה טובה, הרכבת עוצרת. זאת התחנה של הרָאפֵּר השחור, שם הוא יורד בפעם האחרונה.

 

"פָאק יַא אוֹל, שִׁיט!" 'מברך' הקבצן ונעלם כלא היה.

 

הדלתות נסגרות והרכבת ממשיכה בנסיעתה. רוני שולח יד אל הנרתיק הגדול שמונח לְצִדּוֹ, פותח את רוכסן הנרתיק הקשיח ושולף מתוכו גיטרה חשמלית בגוונים של שחור בנגיעות של חוּם, גיטרה עם מערכת הגברה מובנית, הוא לא זקוק לשום רמקול קטן ומסכן. רוני שולח יד לג'קט העור החום והמשופשף אותו הוא לובש ושולף מתוך הכיס הפנימי השמאלי מָפְרֵט שחור שחוק. רוני נועץ את המָפְרֶט בשיניו, מסדר את חגורת הגיטרה מעל כתפו ועומד כשגופו נתמך בדופן החלון של הקרון. רוני החל מעביר את המָפְרֵט על המיתרים המתכתיים ומנגן יצירת רוק מקורית שמעירה את הנוסעים שבקרון הנוכחי מתנומתם. הוא מנגן בכריזמה אופיינית ודואג לעשות זאת כשמסתיר את עיניו הירוקות. רוני אינו יוצר קשר עין, אלא מנגן ומנגן מבלי להביט באיש, למעט אל תוך עצמו. הניגון שלו כמו מהפנט את הנוסעים שקודם היו חשדנים וכעת מרותקים. הרכבת אומנם נמצאת בתנועה, אבל זה לא מפריע לרוני שממשיך לנגן תוך ייצוב גופו בטבעיות מבלי להיתמך עוד בדופן החלון, להפך, הרכבת שמניעה אותו היא זו שמסייעת בקצב הניגון המתכתי. לפתע, קם ממושבו גבר חסון ושחור עור המקועקע בגב כפות ידיו ומקועקע גם בצווארו. דוחף הגבר יד לתוך כיסו, מוציא מתוכו שטר של 5 דולר ומשליך אותו אל תוך כיסוי הגיטרה הפתוח, כשמייד אחריו מתרוממים ממושבם ההיספאני הצעיר וההודית המבוגרת שניגשים אף הם כדי לתרום מכספם. הם מתקרבים אל כיסוי הגיטרה ומשליכים פנימה מטבעות ושטרות של כסף.

 

"וַואט אַר יוּ דּוּיִינ', מֵן?! אַיִי דוֹנְ' נִיד יוֹר מָאנִי!" גוער רוני באיש המקועקע בפנים קפואות.


"אַיִי דוֹנְ' נוֹאוּ אִיף יוּ נִיד דַה מַאנִי אוֹר נַאט, מֵן. אַיִים גִיוִונ' יוּ דַה מַאנִי בִּיקוֹז יוֹר גּוּד, מֵן." עונה הגבר המקועקע.

 

רוני מביט בעיני האיש הזר בעיניים קשוחות עד שלבסוף מבין הגבר המקועקע שעליו להתחפף מן המקום וכמה שיותר מהר לפני שיקרה לרוני את מה שקורה לו כשאינו מרוצה מדברים. הרכבת נעצרת והאיש הזר שנראה מרתיע בעצמו מבין את הרמז המסוכן ועוזב את הרכבת, הוא וְיֶתֶר הנוסעים הנוכחיים שהתחלפו בנוסעים חדשים באותה התחנה. רוני מפסיק לנגן, מחזיר את הגיטרה לתוך הנרתיק ושב למקומו שנמצא בפינת הקרון הרחוקה. הדלת נסגרת והרכבת החלה נוסעת. שקט מוחלט שׂוֹרֵר בקרון. איש לא מכיר איש ולכן איש אינו מדבר עם איש. לפתע, בסמוך לדלת הכניסה מתרוממת ממושבה עלמה שחורת עור, לבושה בשמלה צהובה ופרחונית מצוואר ועד קרסוליים ואוחזת ספר בידה. העלמה מתחילה לדבר... ולדבר... ולחפור... ו"גִ'יזֶס ווִיל סֶיְיב יוּ..." ואינה עוצרת בעצור, איש אותה גם לא יעצור. העלמה ממשיכה בשלה ואיש אינו מגיב, איש אינו מביט, אבל ברור כשמש שכולם שומעים. זה כבר עשר דקות שהיא נואמת ומטיפה בקול גבוה את דברי אמונתה. היא קוראת בפני אוזניהם של הנוסעים החירשים שגִ'יזס לָאבְז דֶם. חלקם מקשיבים אך לא שומעים, חלקם שומעים אך לא מקשיבים, וחלקם פשוט מפוחדים ומחכים... שהרכבת תגיע במהרה בימינו אל התחנה הבאה, אל מקום מבטחים.

 

לא יאומן! פשוט לא יאומן!... אך אם אתם שואלים את ג'יזס שקם מן המתים... הכול יאומן, הכול אפשרי, כי לה יש זמן.

 

לא יאומן ש... העלמה הצהובה ממשיכה להטיף בביטחון עצמי גבוה ובקול סמכותי כבר למעלה מעשרים דקות ברצף, ללא הפסקה. זו כנראה לא הפעם הראשונה שהיא עושה זאת. היא כבר מיומנת. גם רוני מקשיב ללהט המילים היוצאות מפיה, אבל רוני קר רוח כמו רוח שוויצרית קרה. הוא אינו מתרגש מדבר. יש לו מבט שמסוגל להקפיא מקררים של שנות החמישים, כזה מבט.

 

בשעה טובה, או ליתר דיוק, לאחר עשרים ושלוש דקות טובות, נעצרת הרכבת... בדיוק בתחנה בה העלמה סיימה את נאומה, בדיוק בתחנה בה הייתה אמורה לרדת, ממש לפי הספר. תודה לאל, ג'יזס הֶז לֶפְט דֶּה בִּילְדִינְג!

 

כעת, נותרה תחנה אחת לפני שרוני יעזוב את הרכבת. הוא כבר עייף ונמאס לו מכל הבְּרוֹדְווֶיי החינמי של הסָאבְּווֵי. די! זה כבר מאוס.

 

"סָאן אוֹב אַה בִּיץ'! נָאוּ ווַאט?" מקלל רוני בלחש מייד כשהבחין באיש השדוף והמוזנח שנכנס לקרון.

הקבצן החדש אינו מבזבז זמן ועובר בין היושבים כדי לזכות במעט "מָאנִי פְּלִיז... אַיִי הָאבֵנְט אִיטֵן אִין טוּ דֶייז." הוא אומר לאלה שהפתיעו בשליחת ידיהם אל תוך כיסם ותרמו את שטר הדולר המקומט כאיש הנרקומן.

 

כעת, הקבצן המקומט מתקרב לאזור בו רוני יושב, אך נדמה שלא כדאי לו מכיוון שרוני כבר איבד מסבלנותו. לפתע, נערה שחורת עור בעלת גשר כסוף שמיישר את שיניה הלבנות שולחת ידה אל תיק הצד הגדול שלה. היא פותחת את רוכסן התיק ושולפת מתוכו כריך עטוף בשקית נייר ומגישה אותו אל האיש המורעב.

 

"דִיס סֵאנְדְווִיץ' הֵז יוֹר נֶיְים אוֹן אִיט, דָארְלִינְג!" אומר הקבצן המקומט לנערה האדיבה כשסירב לקחת את הארוחה הקרובה שלה.

 

ברור שיסרב, והרי שגם אם היה רוצה הוא לא היה מסוגל לדחוף את מנת האוכל של הנערה לקיבתו, אלא אם היא הייתה מגיעה בצורה של אבקה לבנה או נוזל שקוף... ישר לתוך הווריד. כעת, האיש המקומט עומד לעשות את טעות חייו שממילא יסתיימו טרם זמנם, והרי שהוא לא באמת יסיים אותם בְּשֵׂיבָה טובה, אבל אם הוא לא מתכנן לסיים אותם ברגע זה, כדאי לו מאוד שידלג על רוני, אבל... הוא לא מכיר את רוני, אף אחד לא מכיר את רוני, אפילו רוני אינו מזהה את עצמו כשעולה לו הסעיף. הנרקומן הלבן שלא אכל כבר יומיים אינו חושש, הוא מתקרב לרוני חפוי הראש ו...

 

"יוּ הֶב אֶרָייבְד אֵט דֵה 23-רְד סְטְרִיט סְטֶיישֵׁן. דוֹנְט פוֹרְגֵט אֶנִיִטינְג בִּיהַיינְד!" קורא הכָּרוֹז הנוהג או הנהג הכּוֹרֵז ו... בולם בלימה קשוחה מבלי שהנרקומן יהיה מוכן.

הנרקומן הקבצן, שממילא יציבתו לא הייתה כשל אקרובט בקרקס, נמרח על רצפת הקרון כשכוס הקרטון הקטנה שהייתה בידו נשמטת מידו וכל המטבעות שהיו בתוכה מתגלגלים כעת לכל עבר. הדלת נפתחת ורוני מתכופף אל הרצפה כדי לסייע באיסוף, לפחות כך נדמה, אבל רוני אוסף רק את חפציו האישיים. זאת התחנה של רוני, תחנה מספר 23. רוני פוסע לכיוון דלת היציאה, אך לא לפני שהוא מדלג מעל גופו המצומק של הקבצן המסכן, כאילו שדילג על חתיכת חרא טרי ומסריח של כלב עלוב שהיה עלול לטנף את סוליית הנעל הקשיחה והאיכותית שלו. היה טוב לו לקבצן לוּ היה מדלג על רוני, ומשלא עשה כך, רוני היה זה שדילג מעליו, כמה אירוני. כך הוא רוני. רוני יורד מהרכבת והולך לכיוון מדרגות היציאה מן התחנה, משם בדיוק מגיח בחור צעיר שחור עור, בעל גוף צנום ושיער אָפְרוֹ שלא קוצץ לפחות חמש שנים. נראה שמשהו לא בסדר עם הבחור, הוא שולח אגרופים ריקים לכל עבר וממלמל קללות נבזיות אל אוויר העולם מבלי להפסיק, עד... שחולף על פניו של רוני. נראה שהבחור הצעיר מנסה ליצור קשר עין עם מישהו, לא משנה עם מי, העיקר שיהיה זה עם מישהו שלבסוף יתפתה ויביט חזרה. רוני ממשיך בדרכו ומכחכח בגרונו בגלל האבק והטינופת שעולים מן התחתית. לפתע, הצעיר המוטרף שנדמה שמוחו התחרפן בשל עודף הסמים הזולים שדחף לתוך גופו מניח שהכחכוח שנפלט מגרונו של רוני היה בכלל גיחוך... עליו. הבחור המוטרף עוצר... מסתובב... וחוזר על צעדיו, אל כיוונו של רוני. כעת, הוא מנסה ליצור קשר עין עם רוני. הוא השיג את מבוקשו. הבחור המטורף מביט ברוני ו'זורק' אל האוויר את סדרת ה"מָאדֵר פָאקֵר! דִיד יוּ סֶי סָאמְטִינְג?" שלו, ושולח אגרופים לכל עבר בתנועות של איום, או חס וחלילה... של קיום.

 

טוב, נו... מה כבר יש לו להפסיד?... והרי שבסופו של דבר, אם לא ימצא את מותו תחת ידיו של רוני אז לבטח ימצא את חייו בתא המעצר, אוכל מנה חמה במקרה הרע או במקרה הטוב תחליף בריא יותר לסם היומי שלו כולל מרשם מהרופא, מה שנקרא 'ווִין ווִין סִיטוּאֵיְשֵׁן'.

 

רוני הוא איש חד, וזו הסיבה שמייד הבחין במצב המסוכן. השאלה הגדולה היא... עבור מי?

 

רוני מניח את תיק הציוד האישי שבידו בסמוך למדרגות שמובילות למפלסים השונים שבסָאבְּווֵי, ובעדינות מניח גם את הגיטרה שעל גבו בסמוך לאותו התיק. רוני מכווץ אגרופיו ואט-אט מרים את מבטו מהציוד שעל הרצפה ונועץ מבט קשוח אל תוך עיניו של הבחור הזר שממשיך עם שליחת אגרופים ריקים וקללות אימים. זו תהיה הפעם הראשונה שרוני באמת יביט בעיני הבחור הצעיר ויעשה זאת במבט חודר מבלי שיזוז ומבלי שימצמץ, כמו פסל. רוני ממתין כעת למהלך שיבצע הנרקומן השחור, והמהלך... לא איחר להגיע. הבחור הצעיר צועד קטנה לאחור תוך שהוא מקלל בקולי קולות, ו...

 

"הֶיי, הוֹמִי! יוּ אֵגֶן?! נֶבֵר הֶד אֵנָאף, הָא?" קורא השוטר המקסיקני.

 

זאת משטרת הסָאבְּווֵי, הם נוהגים לבקר בתחנות השונות מדי יום. זאת העבודה שלהם. זהו עולם נוסף שם בסָאבְּווֵי, עולם תחתית של נרקומנים, הומלסים, כייסים, זונות, שודדים, עבריינים ומחסלי חשבונות, וזו הסיבה שהחליטו שרצוי מאוד שבסָאבְּווֵי תהיה מופקדת משטרה ייעודית, 'דֶה סָאבְּווֵי פּוֹלִיס'.

 

רוני מזהה את מומנט הבעיה ונסוג לאחור. רוני ניגש אל חפציו תוך כדי שמנמיך מבטו אל הרצפה ורק כדי לא ליצור קשר עין עם זוג השוטרים.

 

"אֵנִי פְּרָאבְּלֵם, סֶר?" מפתיע את רוני בשאלה השוטר המקסיקני.

 

רוני מתנהג כמו שלא שמע את שאלתו, ולכן התעלם מקיומה והמשיך באיסוף חפציו.

 

"סֶר?! אִיז דִּיס יָאנְג מֵן קוֹזְד יוּ אֶנִי פְּרָאבְּלֵם, סֶר?!" שואל את רוני שותפו הלבן של השוטר המקסיקני בטון קשוח כשהוא מדגיש את ה'סֶר' השני בתקיפות קולנית.

רוני ממשיך באיסוף חפציו ועונה בקול שקט ש"נוֹ, אוֹפִיסֶר. דִּיס מֵן קוֹזְד נוֹ פְּרָאבְּלֵם."

"אָר יוּ שוּר, סֶר?" שואל השוטר הלבן.

"יֶס, אוֹפִיסֶר. הִי גָ'אסְט פּוֹלָייטְלִי אֵסְקְד פוֹר אֵה סִיגַארֶט." רוני עונה והחל מתקדם במעלה המדרגות.

 

 

"אֶנְד דִיד יוּ?" השוטר הלבן קורא לעברו של רוני בעוד שותפו המקסיקני מסיים לאזוק את הבחור השחור כשידיו מאחורי גבו.

 

רוני ששומע את שאלתו של השוטר, בולם הליכתו ממש שנייה לפני היציאה מן התחנה ומבלי להביט לאחור הוא מגיב לשאלתו של השוטר הלבן... "ווָאט, אוֹפִיסֶר?"

"אֶנְד דִיד יוּ גִיב הִים ווָאט הִי אֵסְקְד פוֹר, סֶר?" שואל השוטר הלבן.

"אוֹלְמוֹסְט." עונה רוני בשיח שמתנהל גב אל פנים.

"ווָאט דוּ יוּ מִין, סֶר?" שואל השוטר הלבן.

"אָיי דוֹנְט סְמוֹק, אוֹפִיסֶר." עונה רוני ועוזב את התחנה.

 

רוני הוא איש חכם במיוחד, אין שום סיכוי שהוא ישאיר את הדִי־אֶן־אֶיי שלו במקום שלא כדאי להשאיר.

 

כבר חושך בחוץ ורוני מתקדם אל יעדו כשהגיטרה תלויה על גבו ותיק הציוד הכבד בידו. רוני עדיין לא התרגל לריחות החשיש שאופפים את הרחובות וגם לא לאלמונים הצעירים שמזריקים את המנה השעתית שלהם ממש בלב הרחוב הניו יורקי, וזה לא ממש משנה או אכפת להם שהם עושים זאת בסמוך להולכי הרגל, כאילו שמדובר בסיגריה רגילה ומצית. מי שמיומן ממשיך בדרכו, ומי שלא, נותר נטוש על המדרכה. ככה זה כשיש לֵגָלִיזָצְיָה. בינתיים, רוני ממשיך בדרכו בסמוך לאזור בתי המלון ומתעלם מהקבצנים והאנשים המוזרים שבאמצע הדרך, עד אשר התקשה להתעלם מן האישה ההיא שלבושה בלבוש חורפי, מתוקתק ומרשים. בהחלט מפתיע, מכיוון שרוני אומנם נוהג להתעלם מהסביבה כולה במין התרחקות, אלא שכאן משהו נגע בו, משהו גרם לו להמשיך לתצפת.

 

"סְפֶּייר אֵה דוֹלָר פוֹר אֵה הוֹמְלֶס, מִיס?" שואל הקבצן את האישה שמתקשה להתעלם מבקשתו.

 

"אְמממ... אוֹקֶיי, ווֶייט אֵה סֶקֵנְד, גַ'אסְט לֶט מִי..." עונה האישה ודוחפת את ידה לתוך ארנקה.

"סְטוֹפּ!" קורא רוני ואוחז בידה של האישה בפעולה שמונעת ממנה להוציא את ידה מן הארנק.

"ווָאט?! ווֶייט? הוּ אַר יוּ? ווָאט אַר יוּ דוּיינְג?" היא שואלת את רוני בבהלה.

"דוֹנְט דּוּ אִיט! אָיים שוּר יוּ הֶב אֶה סְפֶּייר דוֹלָר, בָּאט אָיי אֵדְווָייז יוּ נָאט טוּ סְפֶּנְט אִיט אוֹן דְיס גָ'אנְקִי." אומר רוני וממשיך בדרכו כששפתיה היפות והמשורטטות חרוטות עמוק בתוך ראשו.

 

 

"ווֶייט!" נשמעת קריאה מפתיעה.

 

זו אותה האישה שפגש קודם, שם מאחור. היא קוראת לעברו של רוני.

 

"ווָיי דִיד יוּ דּוּ דָאט?" היא שואלת בכעס, ורוני מאט צעדיו למשמע קולה המהפנט.

 

רוני מביט לאחור ואינו מסוגל להתעלם מאדי הקור שנפלטים מתוך פיה המושלם.

 

"את רעבה?" הוא שואל.

"מה הקשר?" האישה שואלת.

"אָייל אָנְסֶר יוֹר טוּ קְווֶשְׁטֶנְז אוֹבֶר דִינֶר." רוני אומר.

"יש לך חוצפה, אתה יודע? אבל אתה יודע מה?!... לא לפני שתאמר לי מהו שמך." האישה אומרת בחיוך כנוע.

"את רוצה ללקט קצת שאלות עד לארוחת הערב, או... שאת מעדיפה שאספר לך את הכול כבר עכשיו?" רוני שואל.

"אני מחכה!" אומרת האישה ומושיטה את ידה לשלום וברכה.

"רוני, אִיט אִיז מָיי פְּלֵזֶ'ר!" האיש מציג את עצמו.

"שֶׁלִּי, זהו שמי... אֶנְד ווִי שֶׁל סִי אַבָּאוּט אִיט." עונה האישה בחיוך קורץ ולוחצת בְּרַכּוּת את ידו.

"איזה סוג של אוכל את אוהבת?" רוני שואל.

"את הסוג הראשון שניתקל בו." שֶׁלִּי עונה.

"אז אני מבין שמישהי כאן רעבה." רוני אומר. "דִיל!"

 

השניים הולכים במסלול לא מתוכנן. בינתיים, רוני מביט בידיה המלאות של שֶׁלִּי ומייד מציע את עזרתו. רוני הוא ג'נטלמן, נדיר בדורו.

 

"בואי, תני לי להחזיק משהו." מציע רוני ומושיט את ידו.

"לא, זה בסדר. אני מסתדרת, תודה." אומרת שֶׁלִּי.

"את בטוחה?" שואל רוני.

"בטוחה." שֶׁלִּי עונה.

 

השניים ממשיכים בחיפוש משותף אחר מקום בו ניתן למצוא משהו נורמאלי לאכול, עד שלפתע הם עוצרים בסמוך לפינת הרחוב לְמַרְאֶה מסעדה מקומית. המסעדה אינה עמוסה ולכן אינם צריכים להמתין זמן רב להושבה. המארחת מקבלת את פניהם ומושיבה את השניים בסמוך לחלון המשקיף לרחוב האירוני. אירוני, זאת מפני שבתוך המסעדה האווירה הינה שקטה ורומנטית לצד כוסות יין גדולות שמתנגשות האחת בשנייה, ומחוצה לה האווירה היא מעט שונה... בלשון המעטה. בחוץ אלה שני הומלסים שמתנגשים האחד בשני, הם רבים מכות רצח האחד עם השני, וכל זאת בגלל טריטוריה, שטחים. ויכוח שנולד בגלל מיקום. כן, מיקום. למי מותר ולמי אסור לקבץ, היכן ומתי. מלחמת טריטוריה, מלחמת קיום. כל זאת קורה ואיש אינו מנסה למנוע את מריבת הדמים, אפילו לא זוג השוטרים המחוזיים שעומדים וצופים מן הצד.

 

"אני לא מאמינה!" אומרת שֶׁלִּי ומסיטה באצבעותיה העדינות את סנטרו של רוני מן השולחן לכיוון הרחוב.

 

היא מבקשת שיביט החוצה, אל עבר החלון. היא רוצה שיראה את מה שמתחולל שם ברחוב הקר, שם, מחוץ למסעדה החמה, שיביט בזוג ההומלסים המסכנים שנלחמים האחד בשני עד זוב דם.

 

"גֶט יוּזְד טוּ אִיט." אומר רוני באדישות מה.

"אני לא מבינה למה אף אחד לא עושה כלום. זה מרגיש לי כמו לצפות בקרב אִגְרוּף חוקי ואנו היחידים שרכשנו כרטיסים לשורה הראשונה." אומרת שֶׁלִּי במבט מאוכזב.

"במציאות אחרת, שֶׁלִּי. במציאות אחרת." אומר רוני, ובכך מסכם את העניין.

 

נדמה ששֶׁלִּי אינה מסוגלת להתנתק לגמרי ממה שקורה בחוץ, אבל היא בהחלט מתחילה להתעניין במה שקורה אצל רוני, בפנים. השאלה הגדולה היא... האם רוני מרגיש את אותו הדבר, או... שמא רוני מתעניין רק במה שהוא רואה כלפי חוץ?!... והכוונה היא ליופייה המרשים של האישה האיכותית.

 

"ספר לי על עצמך!" מבקשת שֶׁלִּי.

"מה למשל?" רוני שואל.

"למשל... אתה קורא ספרים?" שֶׁלִּי שואלת.

"לא ממש. לפעמים. לעיתים רחוקות. אף פעם." רוני עונה.

"חבל, אני ממליצה לך לקרוא את '23' מאת הסופר אבשלום ממן. הספר הזה ידהים אותך. מבטיחה לך שהוא יעלה חיוך על פניך, כי... נראה לי שאתה זקוק לזה." שֶׁלִּי אומרת.

"לא שמעתי עליו." רוני אומר.


"על הסופר או על הספר?" שואלת שלי.

"על שניהם." עונה רוני.

"בקרוב תשמע. אז... אתה רוצה לספר לי משהו על עצמך?" שֶׁלִּי שואלת.

"מה את בדיוק רוצה לדעת?" רוני שואל.

"מה שאתה מוכן לספר." שֶׁלִּי אומרת.

"אוכל רק לספר לך שאני לא צריך להיות כאן." רוני אומר.

"מה זאת אומרת?" שואלת שֶׁלִּי.

"זאת אומרת שכאן זה לא המקום שלי." רוני עונה.

"מה זאת אומרת 'כאן'? 'כאן' במסעדה? 'כאן' איתי?" שואלת שֶׁלִּי.

"זאת אומרת שההתחלות שלי לא בהכרח מעידות על סופן." אומר רוני.

"לי דווקא יש הרגשה שאיתי זה הולך להיות אחרת." אומרת שֶׁלִּי בחיוך והחלה מסמיקה.

"ווִי שֶׁל סִי אַבָּאוּט אִיט." אומר רוני במבט של מישהו שיודע בדיוק מה הולך לקרות.

 

"הֵב יוּ דִיסָיידֶד יֵט?" שואל המלצר שאין לו מושג שרוני כבר החליט, קבע ואף עומד לבצע.

"אָייל הֶב אֶה גְלָאס אוֹף יוֹר פֶייבוֹרִיט רֶד." אומרת שֶׁלִּי למלצר.

 

"ואני יכולה לנחש שאתה לא מסוג האנשים ששותים לבן." היא לוחשת לרוני.

"כשאת צודקת, את צודקת." אומר רוני ומבקש מהמלצר ש"אָייל הֶב דֶה סֶיים."

 

והם שתו כוסית של יין אדום... ועוד אחת... ועוד אחת.

 

"דרך אגב, לא סיפרת לי מה מעשיך בעיר הגדולה." שֶׁלִּי תוהה.

"גם רומא לא נבנתה ביום אחד." עונה רוני בהתחמקות.

"ואיך החלטת שיהיה לזה המשך?" שואלת שֶׁלִּי.

"לא אמרתי מילה על ההמשך, ואולי כדאי שנתחיל קודם בהתחלה." רוני מציע.

"אולי כדאי באמת." אומרת שֶׁלִּי תוך שהיא נוגעת באצבעותיו של רוני בטעות, ואולי לא, בדרך ללגימת הטיפה האחרונה שבכוסית של הערב.


"שֶׁל ווִי מוּב?" מציע רוני.

"ווִי שֶׁל." מסכימה שֶׁלִּי.

 

רוני קורא למלצר, מזמין את החשבון, שולף את השטרות מכיסו ומשלם. השניים קמים ויוצאים מן המסעדה.

 

"אצלי או אצלך?" שואלת שֶׁלִּי.

"את לא אוהבת לבזבז זמן, הא?!" אומר רוני.

"בשונה ממך ומהרומאים אני דווקא כן הייתי רוצה לבנות את רומא ביום אחד." שֶׁלִּי עונה.

"היכן את שוהה?" שואל רוני.

"המלון שלי נמצא שני בלוקים מכאן." עונה שֶׁלִּי, ובדחף של הרגע היא משחילה את זרועה בפתח זרועו של רוני.

"אז נראה לי שאצלך." אומר רוני.

 

השניים ממשיכים להלך יחדיו ברחוב הקפוא מבלי לומר מילה, עד אשר...

 

"דִיס אִיז מִי." אומרת שֶׁלִּי ומצביעה על המלון בו היא שוהה. "אבל, אתה לא נכנס פנימה, לפחות לא לפני שתספר לי אמת אחת על עצמך, ורצוי שזה יהיה משהו משמעותי." היא אומרת.

 

רוני מתרשם מבית המלון, אך לא מראה התלהבות יתרה. הוא מתקרב לאוזנה של שֶׁלִּי, לוחש משפט קצר ומנצל את ההזדמנות הקרובה כדי... להגניב לצווארה נשיקה חטופה.

 

השניים נכנסים פנימה, בדרכם אל המעלית כאשר ישנם בסך הכול מספר זעום של אורחים שנמצאים בלובי כעת, רובם ככולם יושבים בספות המפוארות. התאורה המרגיעה תואמת את השעה המאוחרת בעוד שהשניים מתקרבים אל המעלית. ישנו בחור בודד שממתין שם לפניהם. המעלית מגיעה והדלת נפתחת. ראשית שֶׁלִּי נכנסת, לאחר מכן נכנס האיש הזר שמתמקם מאחור, ואחרון נכנס רוני שעומד ליד שֶׁלִּי. שֶׁלִּי לוחצת על כפתור מספר 23 ולאחר מכן האיש הזר לוחץ על הקומה ה-21, אך בטעות גם לוחץ על כפתור הקומה ה-22. המעלית נעצרת בקומה ה-21, שם יורד האיש הזר שמפלס דרכו החוצה בין שֶׁלִּי ורוני.

 

"גוּד נָייט." מברכת שֶׁלִּי את איש הזר, אך האיש אינו משיב בברכה ורק דלת המעלית שנסגרת אחריו היא זו שמסכמת את ההיכרות הקצרה.

 

המעלית כאמור נעצרת בקומה ה-22 ולאחר מכן בקומה ה-23 אליה שֶׁלִּי ורוני יוצאים. הם הולכים יחד בפרוזדורי הקומה עד שעוצרים מול חדר מספר 2323, חדרה של שֶׁלִּי. שֶׁלִּי מוציאה את הכרטיס המגנטי מכיס מעילה, פותחת את הדלת ונכנסים השניים אל חדרה. יחסית לבתי המלון בניו יורק הידועים בחדריהם הקטנים, החדר של שֶׁלִּי נדמה שיכול לארח שתי משפחות, אך גם כאן רוני לא מראה התלהבות כלשהי.

 

"אני נכנסת שנייה..."

"טוּ פְרֶשֵׁן אָפּ, אָיי גָאט אִיט." משלים רוני.

 

שֶׁלִּי עוברת דרך חדר הארונות, תולה את מעילה ומניחה את חפציה על הרצפה ולוקחת דבר מה מתוכו. היא נכנסת אל חדר האמבטיה המפואר כדי להתרענן ומשאירה את רוני ליד ה'קִינְג סָייז בֶּד', שירגיש כמו מלך.

 

רוני מסיר מעליו את הגיטרה ואת יתר חפציו ומניחם בסמוך לחדרון ההלבשה שבכניסה, לאחר מכן הוא משיל מעליו את מעיל העור הכבד, מניחו על הכיסא שנמצא בסמוך לשולחן הכתיבה וחושף טִי־שִׁירְט ירוקה כזית שמבליטה את זרועותיו ואת חזהו השריריים. כעת, רוני יושב בקצה המיטה. עבר עליו יום מתיש במיוחד ולכן כדאי שהוא 'שוּד פְרֶשֵׁן אָפּ אֶז ווֵל', אבל רוני הוא ג'נטלמן, הוא לא ייכנס פנימה לפני שיקבל אישור לכך. רוני ממתין במיטה בסבלנות עד ששֶׁלִּי תסיים לרענן את עצמה. בינתיים, רוני משלב אצבעות ידיו, משפיל מבטו אל השטיח הנקי... וחושב. הדלת נפתחת. נראה ששֶׁלִּי סיימה להתרענן. היא מתקדמת לעברו בשיער רטוב ומסורק לאחור כשלגופה רק תחתוני משי וחזייה לבנים תואמים וסקסיים. רוני מרים את מבטו מן הרצפה, אך נותר במקומו. שֶׁלִּי מתקדמת אל גופו, נצמדת אל ברכיו ומביטה בו מעל. רוני, שנראה מיוזע מן היום הארוך הזה שומט את רעיון המקלחת המהירה ומאפשר לשֶׁלִּי להיצמד אליו. רוני לא רוצה לאבד את הרגע, ולכן הוא פושק את רגליו ומאפשר לה להיצמד אליו יותר. שֶׁלִּי מלטפת את שיערו ומחדירה את אצבעותיה הרזות והעדינות בקרקפתו, וכך מצליחה להסיר מעליו בדרך מסוימת את טינופת היום הסיזיפי שעבר עליו. בראשו הוא אומנם מצליח להירגע, אך בחלציו הוא מתחיל לבעור, ועדיין, באופן שאינו ברור ידיו מונחות לְצִדֵּי המיטה. הוא אינו מעז לגעת בה. רוני מחזיק את עצמו. הוא מתאפק. נראה ששֶׁלִּי לא ממש מבינה את מה שמתחולל בראשו, והרי שאם אינו מעוניין... אז מדוע שיעלה לחדרה מלכתחילה?!

 

שֶׁלִּי מלטפת ומעבירה זרמי צמרמורות בראשו שגורמים לו להצפת פלֶאשׁבֵּקים מצמררים מעברו, הווייתו ועתידו של הערב הזה. הוֹ, שֶׁלִּי... שֶׁלִּי... לאן נכנסת, יקירתי?!

 

רוני חושש להתחיל משהו שרק הוא יודע כיצד יסתיים, אבל זה לא מפריע לשֶׁלִּי שרוצה מאוד את רוני. משהו במסתוריות שבו מושך אותה אף יותר. השקט שלו מעורר בה התעוררות, ולא יהיה מוגזם לומר שהיא אף רוצה בו יותר מרק 'ווַאן נָייט סְטֶנְד'. שֶׁלִּי מבחינה בשקט החיצוני שנראה על פניו של רוני, אך אינה מודעת לסערות המתרחשות במוחו כעת. היא רוכנת לעברו ומנשקת בעדינות את קצה ראשו בפעולה שבאופן מפתיע שולפת אותו מתוך סערות הזיכרון האיומות שבראשו ומחזירה אותו אל חדרה העכשווי. רוני מרים את מבטו מן הרצפה והחל מנשק את בִּטְנָהּ הרכה בנגיעות קלות ועדינות וכך גם על הדרך הוא מסניף את ריח גופה המשכר שנמשח בקרם קוקוס. כעת, הוא מכוון כלפי למטה, אל המטרה. הוא פותח את פיו, נועץ שיניו בשול תחתוניה ומסירם בעדינות באמצעות שיניו כשבידיו הגבריות הוא אוחז בירכיה החלקות והיפות. שֶׁלִּי מתחילה לרעוד, אבל רוני אינו ממהר, הוא מעדיף לקחת את הזמן וכך אולי יצליח לעצור את הזמן... או... את תכנוניו הסופיים. ישנה בעיה... השמש תמיד תזרח, חצות תמיד יגיע, ורוני... תמיד יבצע. בינתיים, תחתוני המשי החלקים מחליקים אל הרצפה וְלוּ רק באמצעות כח המשיכה... שביניהם. רוני אוחז בישבנה בשתי ידיו ומצמיד את גופה התחתון וְהֶחָלָק אל פיו המנשק. הוא מרגיש את הרעד העצום ברגליה וחלציה של שֶׁלִּי למרות שעיניו עצומות. הוא פוקח את עיניו לרגע קט ומבחין בנוזל התשוקה שזולג מתוך הַכּוּס הֶחָלָק אל דופן ירכה של שֶׁלִּי, וכך בעדינות וסבלנות הוא מלקק את נוזל התשוקה הזה. בערב זה, נדמה שאין לו שום בעיה לשתות לבן. הנוזל שלה כה מתקתק ומרגיש לו כאילו שהוא מלקק דובדבן בתול.

 

"אוֹי..." שֶׁלִּי פולטת מתוך מבוכה, תרתי משמע.

"ששש..." רוני מרגיעה בלשונו ומרטיט באותה המידה.

 

רוני אוחז בפלחי ישבנה, מצמיד את גופה אל פיו ובעדינות מעביר את לשונו על פתח נרתיקה כדי שיוכל ללקק את הנוזל השקוף שנזל מתוכה וכך יוכל לייבש בלשונו... ולהרטיב... וחוזר חלילה. כעת, הוא עוצר לשנייה... ודוחף את לשונו אל תוך נרתיקה של האישה שמשמיעה קולות של 'כן/לא, די/עוד, אוי/וואו'. היא מתנשפת בכבדות ומד הדופק של ליבה מגיע כבר ל-230. רוני דוחף את לשונו ומוציא, דוחף ומוציא. הוא מזיין אותה בלשונו וחש כיצד היא נמצאת על סף עילפון, והרי... שהחיים והמוות הם ביד הלשון. שֶׁלִּי מתחילה להשתגע ורוני אינו מוותר. הוא מתמכר, לעונג שלה. רוני נהנה יותר כשהיא נהנית, ולכן הוא לא עוצר. רוני מסיר לרגע את ידו הימנית מישבנה ובמיומנות של מקצוען פותח את אבזם חזייתה. כעת, הוא שולח יד שחופנת את ה-'סִי קָאפּ' היפהפה שלה, את זוג השדיים המושלמים ובתולים מכל מגע של סכין מנתח. רוני נוטש את הַשַּׁד השמאלי לרגע קט והחל דוחף בעדינות את אגודלו לתוך נרתיקה הלוהט והרטוב.

 

"אוֹהההה..." מתענגת שֶׁלִּי מן המגע החודר ובידה השמאלית היא לוקחת את ידו אל פיה ומלקקת את אגודלו הרטוב. היא מוצצת את אגודלו כאילו שמוצצת את הזין שנמצא במצב של המתנה כבר דקות ארוכות. שֶׁלִּי כעת טועמת את עצמה. רוני שולח את ידו השמאלית אל מאחורי ישבנה ודוחף אגודל אל תוך הנרתיק של שֶׁלִּי, וכך הוא מצליח להזקיר ולחשוף את הדגדגן הבולט שלה. הוא דוחף פנימה בעדנה חזקה את האגודל שלו ובו זמנית מלקק את הבליטה הטעימה של דגדגנה הרטוב והמתוק של שֶׁלִּי. שֶׁלִּי מתנשפת וגונחת, גונחת ומתנשפת כי, שֶׁלִּי. חכי עוד קצת. הוא לא רוצה אותך כבר גומרת). רוני מסיר את אגודלו מפיה הרטוב והחם של שֶׁלִּי ומעביר אותו סביב פטמתה השמאלית הזקורה.

 

כך לא נראה זוג שהכיר באותו הערב, כך נראה זוג שקרא את ספר הוראות ההפעלה האחד של השנייה, האחת של השני.

 

כעת, מששֶׁלִּי כבר לא מסוגלת להחזיק עוד את עצמה ואת התנוחה, היא מושכת את חולצתו בחוזקה תוך כדי שהיא חודרת אותה בציפורניה ואף את בשר גבו של רוני, עד שלבסוף היא מצליחה להסירה. שֶׁלִּי אוהבת את מה שהיא רואה. הגוף החלק הזה שלא ראה לייזר מימיו גורם לה להרטיב יותר ואף להיות הדומיננטית לרגע. שֶׁלִּי הודפת בחוזקה את רוני ממפשעותיה, כך שרוני נשכב על גבו. שֶׁלִּי יורדת על ברכיה ומבחינה בבליטה שבתוך הג'ינס המשופשף של רוני. היא פותחת שני כפתורים ומבלי להתיר את השאר היא דוחפת יד את תוך תחתוניו של רוני כדי לחלץ את זה העומד מתוך כלא הג'ינס הצמוד. לא אכפת לה אם רוני לא התקלח מהבוקר, היא רוצה אותו עכשיו. היא אוחזת בְּצִדֵּי הג'ינס ומושכת מטה בחוזקה את המכנס ואת התחתונים וחושפת את הזין הזקור הזה שחיכתה לו בסבלנות מהרגע שבו סעדו במסעדה. שֶׁלִּי נחשפת לזין חלק ומרשים בגודלו, אבל שֶׁלִּי היא לא רוני, מכיוון שבערב זה היא אינה מסוגלת לדחות סיפוקים, וכך... ללא משחק מקדים היא אוחזת את שק אשכיו בידה הימנית ודוחפת את הזין היפה של רוני אל תוך פיה החם... ומוצצת... בעדינות ובקשיחות. היא מלקקת ומעבירה את הלשון לאורך כל הזין, ורוני... לא מוציא מילה, רק גופו מדבר במקומו. שֶׁלִּי עושה אהבה עם הזין של רוני בדיוק כפי שרוני עשה אהבה כשנישק קודם צרפתית את הַכּוּס שלה. שֶׁלִּי מתלבטת... היא אוהבת לראות כיצד רוני מתמסר ולכן היא ממשיכה למצוץ לו את הזין עד לעומק הגרון. מכניסה ומוציאה, לאט, אין טעם למהר, אבל יש טעם ממכר, אבל לפני שרוני גומר, שֶׁלִּי רוצה להרגיש את רוני בתוכה, יותר. כעת, כשרוני נותר שוכב, שֶׁלִּי נעמדת על רגליה ולאחר מכן פושקת את ברכיה על המיטה ומביטה בו בעיניים זגוגיות וגוף לוהט. כעת, היא אוחזת את הזין החם בידה השמאלית ומנווטת אותו אל תוך הַכּוּס החם והרטוב שלה, עד שלבסוף... היא מתיישבת עליו.

 

"אָההה!!!" גונחים השניים בקריאה שלא הייתה מתואמת מראש.

 

רוני מרים את גבו מן המיטה בזמן ששֶׁלִּי עוטפת את מותניו בשתי רגליה, ואת גבו בשתי זרועותיה. החדירה מושלמת. רוני אוחז בפניה של שֶׁלִּי בשתי ידיו ובתיאום לא מוסבר מתנשקים השניים נשיקה עסיסית ורטובה שכנראה תְּזַכֶּה אותם בפרס נוֹבֵּל לנשיקות. שֶׁלִּי רוכבת בהנאה על רוני. היא מתנועעת מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, ורוני מסייע לה בתנועות כמו טייס מיומן כשהשניים מתנשקים ללא הרף, לפני שייגמר להם הזמן.

 

זה לא זיון. זה לא חפוז. זאת לא תשוקה. הזוג הזה עושה אהבה.

 

כעת, שֶׁלִּי שולחת את ידה הימנית אל ראשו של רוני ומעבירה בקרקפתו את אצבעותיה, בדיוק כפי שעשתה קודם, אל בין שיערותיו. רוני מחליק את ידו בשיערה העדין והחלק של שֶׁלִּי ואוחז בו בעדינות, ולאחר מכן בחוזקה. משהו שם השתנה. פתאום נדמה שרוני מפסיק לעשות אהבה ובמקום זאת הוא מתחיל לדפוק את שֶׁלִּי, הוא מזיין לה את הצורה. נראה ששֶׁלִּי אוהבת את השינוי הפתאומי, ואז פתאום... היא לא מבינה כיצד זה שרוני פותח לה את הצורה. רוני מתרומם מן המיטה ומצמיד אותה אל הקיר תוך כדי שהוא מושך בחוזקה בשיערה לאחור.

 

"אָההה... אָההה... אָההה... אָייי..."

עוד על הספר

שווארמה אבשלום ממן

פֶּרֶק רִאשׁוֹן


"השווארמה של הגברת מוכנה." קורא מָרְקוֹ, האיש שהכין את מנת השווארמה בפיתה העומד מאחורי הדלפק של הָשַׁוַוארְמִיָה. "גברת?! גברת?! איפה היא?"

 

"הרגע היא הייתה פה... היא ישבה בדלפק ההוא, ליד החלון." אומר וָיְנֶר, האיש מאחורי הקופה. "שנייה, אני רואה את המעיל שלה. מָרְקוֹ, לֵךְ שים לה את המגש על דלפק האוכל ההוא. היא בטח הלכה לשירותים או משהו."

 

מָרְקוֹ ניגש לדלפק האוכל הגבוה ומניח עליו את מגש השווארמה ו"יצאתי לעשן!" הוא אומר לוָיְנֶר, כשבינתיים אָמִין, הפועל שבדיוק הצטרף למשמרת הוא זה שמכין כעת את המנות לאנשים הממתינים בתור.

 

השעה היא שעת צוהריים והשווארמייה כה עמוסה שנדמה שהאנשים העומדים בתורה נראים כמו שהם ממתינים בתור לחלוקת זהב, אבל אמין הוא אלוף העולם בחלוקת זהב, ממש נציג הוועד האולימפי.

 

"אחי, מה השעה?... תִּרְאֶה!" אומר מָרְקוֹ לוָיְנֶר לאחר שהתפנה לניקיון השולחנות והדלפקים שהתפנו מלקוחות.

 

"מה?! היא עדיין לא חזרה!" עונה בפליאה וָיְנֶר בעומדו מאחורי הקופה לאחר שהבחין שגם מגש השווארמה וגם מעיל העור השחור נותרו מונחים באותו האופן שהיו קודם: המעיל על הכיסא, והפיתה... בתולה מכל ביס.

 

"סליחה... לא יכולתי שלא לראות שאת יושבת כאן לא מעט זמן... אולי ראית משהו?... ישבה פה אחת, יפה כזאת... היא הזמינה שווארמה בפיתה ונעלמה, בלי לאכול. הינה, תראי... אפילו המעיל שלה נשאר באותו המקום." אומר וָיְנֶר לאישה הסועדת בשולחן הנמצא בפינה המרוחקת של המסעדה.

 

האישה אינה עונה, היא רק משפילה מבט אל הנמצא מולה.

 

"לא, מצטערים. תראה, בדרך כלל איני נוהג לנעוץ מבטים למקומות לא לי. בשביל מה לי?! תראה את זאת שיושבת מולי, תראה כמה יפה ושווה היא! מדוע שארצה להביט לצדדים?!" אומר האיש היושב מול האישה המשפילה מבטה במבוכה אל השולחן.

 

הבלונדינית המהממת הזו יושבת שם ומסתירה זוג עיניים כחולות וגדולות וגם את הביסים הקטנים והעדינים שהיא לוקחת ממנת השווארמה שהזמינה.

 

"גברת?..." שוב פונה וָיְנֶר אל היפה בבלונד. "אולי ראית משהו?" הוא שואל, אך האישה לא מגיבה. "בבקשה, אם תראי משהו תודיעי לי, אני נמצא בקופה. בינתיים, תיהני מהארוחה." הוא אומר ושב אל הקופה.

 

"תגיד, רוני... איך הבגט? טעים לך?" שואלת האישה את האיש היושב מולה אשר לפי האופן שהוא אוכל נראה שהם מכירים זה זמן רב.

"הָא?" שואל רוני שלא ממש הקשיב לשאלתה של היפה היושבת מולו. "הָא?" הוא שואל בפה מלא בשווארמה, והטחינה זולגת מבין כל אצבעותיו.


"אתה לא יודע לאכול אתה, הא?! אִיף! ואני חשבתי שאתה לא מביט לצדדים כשאנחנו נפגשים." עוקצת האישה את האיש שרק לפני דקה החמיא ליופייה ונוכחותה. "כנראה שהשווארמה שלך שווה יותר ממני." אומרת האישה בחיוך שמסתיר עצב קל.


"מה יש לך, הֶלֶנָה? הכול בסדר? אל תדאגי, אני לא בוגד בך עם השווארמה." עונה רוני שדופק עוד ביס בשווארמה... ומחייך. "את זוכרת שתמיד אמרתי לך שאת האישה הכי טובה בעולם ובר מזל יהיה האדם שיזכה בך, נכון?!" אומר רוני ליפה בבלונד.


"כן, אני זוכרת, ואתה... מרגיש בר מזל?" שואלת האישה.


"אני... אל תדאגי לי, אני נמצא במקום טוב. אני מקווה שגם את." אומר רוני. "את בסדר, נכון?"


"אני... הכול... כן, כן. תאכל, אני בסדר." עונה הלנה.

 

 

השעה כבר 7 בערב, וזה אומר שבערך 6 שעות חלפו מהרגע בו בוצעה ההזמנה המשונה. מָרְקוֹ 'טס' לשירותי הנשים, אך לא פסח על בדיקת התא של הגברים שממנו בדיוק יצא... "אחי, מה קורה?" שואל הסועד הקבוע לשלומו של מָרְקוֹ ולאחר מכן שב אל מקומו מבלי להמתין לתגובה, אבל עדיין, כל אלה לא הותירו שום סימן. מעיל שחור יש. שווארמה יש. אישה אין.

 

"משטרה?" שואל מָרְקוֹ.


"משטרה." עונה וָיְנֶר.


 

"משטרה..." עונה המוקדנית לוָיְנֶר מִצִּדּוֹ השני של הקו.


"משהו קרה!"

פֶּרֶק שֵׁנִי


עשרים ושלושה חודשים לפני

והימים, ימי ראשית החורף...

רוני סוחב מִטְעָן גב גדול ונרתיק קשיח אל רכבת הסָאבְּווֵי שבתחנת הָלוֹוֶר של מֶנְהַטֶן ומתיישב בפינה הפנויה. השעה היא 7 בערב והנהג מחליט שהוא לא סוגר את הדלתות, ואולי זו בכלל תקלה טכנית, אלא שאיש מהנוסעים לא יכול להבין מהי הסיבה לכך. בעיה!... מכיוון שאם הוא לא סוגר את הדלתות אז אי אפשר להמשיך בנסיעה. לפתע, נכנס איש שחור עור, הוא מניח ליד רצפת עמוד התמיכה שבמרכז הקרון את הרמקול האלחוטי הקטן שהביא איתו ומתחיל לפזז ריקוד מקורי לצלילי מוזיקת הַרָאפּ 'יוּ נוֹאוּ וַואט אַיִים סֶיִינְ'?!', אלא שגם כאן איש מהנוסעים אינו מרים את ראשו מן הרצפה כדי להביט. הם חוששים. אסור ליצור קשר עין, כך נהוג בניו יורק, במיוחד בסָאבְּווֵי. אין קשר עין, מכיוון שברגע שיצרת קשר עין אתה לכוד. זהו! לא תוכל להיפטר מהאדם אשר נעצת את מבטך בו. בינתיים, האיש השחור אינו אומר נואש למרות ההתעלמות המוחלטת מקיומו. הוא ממשיך בשלו, לרקוד. הוא עושה מאמצים כבירים כדי לשעשע את הקהל ה-חירש/אילם/עִוֵּר, וזאת רק כדי שיוכל לזכות ב"דוֹלָר, מֵן! גַ'אסְט וַואן דולר." 'יוּ נוֹאוּ וַואט אַיִים סֶיִינְ'?!', אלא שאיש אינו מתייחס, עם ובגלל הפחד שבלב, וזו הסיבה ש-99% מנוסעי רכבת הסָאבְּווֵי יושבים בשקט כשאוזניות הבְּלוּטוּת' שלהם תקועות עמוק בתוך אוזניהם האטומות, אפילו כשהן בכלל לא מופעלות. הם עושים זאת רק כדי שיניחו לנפשם, כפי שעושות אותן הנשים שמתאמנות במכוני הכושר השונים, אלו שלא אוהבות שמתחילים איתן. זהו! ככה זה! אין קשר עין בין האנשים שם בסָאבְּווֵי, ולא רק עם אלה המסכנים, הקבצנים והנרקומנים, אלא בכלל. בניו יורק אין מצב לקשר עין, נקודה. לפתע, הרכבת נועלת דלתותיה ומתחילה לנוע. נראה שכעת רוני ושות' תקועים עם הַרָאפֶּר המרקד, לפחות עד לתחנה הבאה. רוני שומע את צלילי המוזיקה המופקים מהרמקול האלחוטי הקטן שמונח על רצפת עמוד התמיכה, ומזווית העין הוא גם מבחין בתנועותיו הכוריאוגרפיות של האיש השחור שלא אומר נואש. לפתע, הרקדן השחור מסיר את כובע המצחייה מראשו והחל עובר בין הנוסעים, איש-איש, עד שמגיע לפינה הרחוקה, שם יושב רוני. הרקדן השחור עומד מול רוני, רוכן לעברו, וללא חשש מקרב פניו אל פניו של רוני בניסיון לסחוט איזה "דוֹלָר, דולר, דולר אִיץ וַואט אַיִי נִיד!"


"הֵי! הֵי!" מגיב רוני במבט קשוח מבלי שיזוז שריר מפניו שהפכו מרתיעות יותר מפניו של הקבצן המרקד. רוני מישיר מבט, הוא לא מסיט עיניו, מכיוון שמי שמסיט ראשון, מפסיד. כך נשארים השניים, פנים אל מול פנים במשך כעשרים ושלוש שניות מורטות עצבים, עד אשר... הרָאפֵּר נשבר ועבר לקבץ את השאר, אבל היספאנים, היפנים, הסינים, הנשים, הנערות, השחורות, השחורים, ההודים והיהודים אינם מְעִזִּים להביט בעיניו של הקבצן המרקד, כי הם אינם רוני, ורוני הוא לא הם.

 

"נֶקְסְט סְטוֹפ, פַאלְטוֹן סְטְרִיט." קורא הנהג.

 

כעת, הנוסעים המפוחדים מביטים ברקדן הקבצן. זו תהיה הפעם היחידה שהם יסכימו להביט בו, אבל רק כאחד שיורד מן הרכבת. האיש יורד מן הרכבת 'אוֹל רָיִיט', אבל עד שנסגרות הדלתות הוא כבר מספיק להיכנס לקרון שמאחור, וכעת הרכבת נוסעת והנוסעים שבקרון שבו רוני נמצא יכולים כעת להרים את מבטם מן הרצפה ולהביט בקרון האחורי, מכיוון שכעת הרקדן המקבץ אינו הבעיה שלהם יותר, אלא של מישהו אחר. בשעה טובה, הרכבת עוצרת. זאת התחנה של הרָאפֵּר השחור, שם הוא יורד בפעם האחרונה.

 

"פָאק יַא אוֹל, שִׁיט!" 'מברך' הקבצן ונעלם כלא היה.

 

הדלתות נסגרות והרכבת ממשיכה בנסיעתה. רוני שולח יד אל הנרתיק הגדול שמונח לְצִדּוֹ, פותח את רוכסן הנרתיק הקשיח ושולף מתוכו גיטרה חשמלית בגוונים של שחור בנגיעות של חוּם, גיטרה עם מערכת הגברה מובנית, הוא לא זקוק לשום רמקול קטן ומסכן. רוני שולח יד לג'קט העור החום והמשופשף אותו הוא לובש ושולף מתוך הכיס הפנימי השמאלי מָפְרֵט שחור שחוק. רוני נועץ את המָפְרֶט בשיניו, מסדר את חגורת הגיטרה מעל כתפו ועומד כשגופו נתמך בדופן החלון של הקרון. רוני החל מעביר את המָפְרֵט על המיתרים המתכתיים ומנגן יצירת רוק מקורית שמעירה את הנוסעים שבקרון הנוכחי מתנומתם. הוא מנגן בכריזמה אופיינית ודואג לעשות זאת כשמסתיר את עיניו הירוקות. רוני אינו יוצר קשר עין, אלא מנגן ומנגן מבלי להביט באיש, למעט אל תוך עצמו. הניגון שלו כמו מהפנט את הנוסעים שקודם היו חשדנים וכעת מרותקים. הרכבת אומנם נמצאת בתנועה, אבל זה לא מפריע לרוני שממשיך לנגן תוך ייצוב גופו בטבעיות מבלי להיתמך עוד בדופן החלון, להפך, הרכבת שמניעה אותו היא זו שמסייעת בקצב הניגון המתכתי. לפתע, קם ממושבו גבר חסון ושחור עור המקועקע בגב כפות ידיו ומקועקע גם בצווארו. דוחף הגבר יד לתוך כיסו, מוציא מתוכו שטר של 5 דולר ומשליך אותו אל תוך כיסוי הגיטרה הפתוח, כשמייד אחריו מתרוממים ממושבם ההיספאני הצעיר וההודית המבוגרת שניגשים אף הם כדי לתרום מכספם. הם מתקרבים אל כיסוי הגיטרה ומשליכים פנימה מטבעות ושטרות של כסף.

 

"וַואט אַר יוּ דּוּיִינ', מֵן?! אַיִי דוֹנְ' נִיד יוֹר מָאנִי!" גוער רוני באיש המקועקע בפנים קפואות.


"אַיִי דוֹנְ' נוֹאוּ אִיף יוּ נִיד דַה מַאנִי אוֹר נַאט, מֵן. אַיִים גִיוִונ' יוּ דַה מַאנִי בִּיקוֹז יוֹר גּוּד, מֵן." עונה הגבר המקועקע.

 

רוני מביט בעיני האיש הזר בעיניים קשוחות עד שלבסוף מבין הגבר המקועקע שעליו להתחפף מן המקום וכמה שיותר מהר לפני שיקרה לרוני את מה שקורה לו כשאינו מרוצה מדברים. הרכבת נעצרת והאיש הזר שנראה מרתיע בעצמו מבין את הרמז המסוכן ועוזב את הרכבת, הוא וְיֶתֶר הנוסעים הנוכחיים שהתחלפו בנוסעים חדשים באותה התחנה. רוני מפסיק לנגן, מחזיר את הגיטרה לתוך הנרתיק ושב למקומו שנמצא בפינת הקרון הרחוקה. הדלת נסגרת והרכבת החלה נוסעת. שקט מוחלט שׂוֹרֵר בקרון. איש לא מכיר איש ולכן איש אינו מדבר עם איש. לפתע, בסמוך לדלת הכניסה מתרוממת ממושבה עלמה שחורת עור, לבושה בשמלה צהובה ופרחונית מצוואר ועד קרסוליים ואוחזת ספר בידה. העלמה מתחילה לדבר... ולדבר... ולחפור... ו"גִ'יזֶס ווִיל סֶיְיב יוּ..." ואינה עוצרת בעצור, איש אותה גם לא יעצור. העלמה ממשיכה בשלה ואיש אינו מגיב, איש אינו מביט, אבל ברור כשמש שכולם שומעים. זה כבר עשר דקות שהיא נואמת ומטיפה בקול גבוה את דברי אמונתה. היא קוראת בפני אוזניהם של הנוסעים החירשים שגִ'יזס לָאבְז דֶם. חלקם מקשיבים אך לא שומעים, חלקם שומעים אך לא מקשיבים, וחלקם פשוט מפוחדים ומחכים... שהרכבת תגיע במהרה בימינו אל התחנה הבאה, אל מקום מבטחים.

 

לא יאומן! פשוט לא יאומן!... אך אם אתם שואלים את ג'יזס שקם מן המתים... הכול יאומן, הכול אפשרי, כי לה יש זמן.

 

לא יאומן ש... העלמה הצהובה ממשיכה להטיף בביטחון עצמי גבוה ובקול סמכותי כבר למעלה מעשרים דקות ברצף, ללא הפסקה. זו כנראה לא הפעם הראשונה שהיא עושה זאת. היא כבר מיומנת. גם רוני מקשיב ללהט המילים היוצאות מפיה, אבל רוני קר רוח כמו רוח שוויצרית קרה. הוא אינו מתרגש מדבר. יש לו מבט שמסוגל להקפיא מקררים של שנות החמישים, כזה מבט.

 

בשעה טובה, או ליתר דיוק, לאחר עשרים ושלוש דקות טובות, נעצרת הרכבת... בדיוק בתחנה בה העלמה סיימה את נאומה, בדיוק בתחנה בה הייתה אמורה לרדת, ממש לפי הספר. תודה לאל, ג'יזס הֶז לֶפְט דֶּה בִּילְדִינְג!

 

כעת, נותרה תחנה אחת לפני שרוני יעזוב את הרכבת. הוא כבר עייף ונמאס לו מכל הבְּרוֹדְווֶיי החינמי של הסָאבְּווֵי. די! זה כבר מאוס.

 

"סָאן אוֹב אַה בִּיץ'! נָאוּ ווַאט?" מקלל רוני בלחש מייד כשהבחין באיש השדוף והמוזנח שנכנס לקרון.

הקבצן החדש אינו מבזבז זמן ועובר בין היושבים כדי לזכות במעט "מָאנִי פְּלִיז... אַיִי הָאבֵנְט אִיטֵן אִין טוּ דֶייז." הוא אומר לאלה שהפתיעו בשליחת ידיהם אל תוך כיסם ותרמו את שטר הדולר המקומט כאיש הנרקומן.

 

כעת, הקבצן המקומט מתקרב לאזור בו רוני יושב, אך נדמה שלא כדאי לו מכיוון שרוני כבר איבד מסבלנותו. לפתע, נערה שחורת עור בעלת גשר כסוף שמיישר את שיניה הלבנות שולחת ידה אל תיק הצד הגדול שלה. היא פותחת את רוכסן התיק ושולפת מתוכו כריך עטוף בשקית נייר ומגישה אותו אל האיש המורעב.

 

"דִיס סֵאנְדְווִיץ' הֵז יוֹר נֶיְים אוֹן אִיט, דָארְלִינְג!" אומר הקבצן המקומט לנערה האדיבה כשסירב לקחת את הארוחה הקרובה שלה.

 

ברור שיסרב, והרי שגם אם היה רוצה הוא לא היה מסוגל לדחוף את מנת האוכל של הנערה לקיבתו, אלא אם היא הייתה מגיעה בצורה של אבקה לבנה או נוזל שקוף... ישר לתוך הווריד. כעת, האיש המקומט עומד לעשות את טעות חייו שממילא יסתיימו טרם זמנם, והרי שהוא לא באמת יסיים אותם בְּשֵׂיבָה טובה, אבל אם הוא לא מתכנן לסיים אותם ברגע זה, כדאי לו מאוד שידלג על רוני, אבל... הוא לא מכיר את רוני, אף אחד לא מכיר את רוני, אפילו רוני אינו מזהה את עצמו כשעולה לו הסעיף. הנרקומן הלבן שלא אכל כבר יומיים אינו חושש, הוא מתקרב לרוני חפוי הראש ו...

 

"יוּ הֶב אֶרָייבְד אֵט דֵה 23-רְד סְטְרִיט סְטֶיישֵׁן. דוֹנְט פוֹרְגֵט אֶנִיִטינְג בִּיהַיינְד!" קורא הכָּרוֹז הנוהג או הנהג הכּוֹרֵז ו... בולם בלימה קשוחה מבלי שהנרקומן יהיה מוכן.

הנרקומן הקבצן, שממילא יציבתו לא הייתה כשל אקרובט בקרקס, נמרח על רצפת הקרון כשכוס הקרטון הקטנה שהייתה בידו נשמטת מידו וכל המטבעות שהיו בתוכה מתגלגלים כעת לכל עבר. הדלת נפתחת ורוני מתכופף אל הרצפה כדי לסייע באיסוף, לפחות כך נדמה, אבל רוני אוסף רק את חפציו האישיים. זאת התחנה של רוני, תחנה מספר 23. רוני פוסע לכיוון דלת היציאה, אך לא לפני שהוא מדלג מעל גופו המצומק של הקבצן המסכן, כאילו שדילג על חתיכת חרא טרי ומסריח של כלב עלוב שהיה עלול לטנף את סוליית הנעל הקשיחה והאיכותית שלו. היה טוב לו לקבצן לוּ היה מדלג על רוני, ומשלא עשה כך, רוני היה זה שדילג מעליו, כמה אירוני. כך הוא רוני. רוני יורד מהרכבת והולך לכיוון מדרגות היציאה מן התחנה, משם בדיוק מגיח בחור צעיר שחור עור, בעל גוף צנום ושיער אָפְרוֹ שלא קוצץ לפחות חמש שנים. נראה שמשהו לא בסדר עם הבחור, הוא שולח אגרופים ריקים לכל עבר וממלמל קללות נבזיות אל אוויר העולם מבלי להפסיק, עד... שחולף על פניו של רוני. נראה שהבחור הצעיר מנסה ליצור קשר עין עם מישהו, לא משנה עם מי, העיקר שיהיה זה עם מישהו שלבסוף יתפתה ויביט חזרה. רוני ממשיך בדרכו ומכחכח בגרונו בגלל האבק והטינופת שעולים מן התחתית. לפתע, הצעיר המוטרף שנדמה שמוחו התחרפן בשל עודף הסמים הזולים שדחף לתוך גופו מניח שהכחכוח שנפלט מגרונו של רוני היה בכלל גיחוך... עליו. הבחור המוטרף עוצר... מסתובב... וחוזר על צעדיו, אל כיוונו של רוני. כעת, הוא מנסה ליצור קשר עין עם רוני. הוא השיג את מבוקשו. הבחור המטורף מביט ברוני ו'זורק' אל האוויר את סדרת ה"מָאדֵר פָאקֵר! דִיד יוּ סֶי סָאמְטִינְג?" שלו, ושולח אגרופים לכל עבר בתנועות של איום, או חס וחלילה... של קיום.

 

טוב, נו... מה כבר יש לו להפסיד?... והרי שבסופו של דבר, אם לא ימצא את מותו תחת ידיו של רוני אז לבטח ימצא את חייו בתא המעצר, אוכל מנה חמה במקרה הרע או במקרה הטוב תחליף בריא יותר לסם היומי שלו כולל מרשם מהרופא, מה שנקרא 'ווִין ווִין סִיטוּאֵיְשֵׁן'.

 

רוני הוא איש חד, וזו הסיבה שמייד הבחין במצב המסוכן. השאלה הגדולה היא... עבור מי?

 

רוני מניח את תיק הציוד האישי שבידו בסמוך למדרגות שמובילות למפלסים השונים שבסָאבְּווֵי, ובעדינות מניח גם את הגיטרה שעל גבו בסמוך לאותו התיק. רוני מכווץ אגרופיו ואט-אט מרים את מבטו מהציוד שעל הרצפה ונועץ מבט קשוח אל תוך עיניו של הבחור הזר שממשיך עם שליחת אגרופים ריקים וקללות אימים. זו תהיה הפעם הראשונה שרוני באמת יביט בעיני הבחור הצעיר ויעשה זאת במבט חודר מבלי שיזוז ומבלי שימצמץ, כמו פסל. רוני ממתין כעת למהלך שיבצע הנרקומן השחור, והמהלך... לא איחר להגיע. הבחור הצעיר צועד קטנה לאחור תוך שהוא מקלל בקולי קולות, ו...

 

"הֶיי, הוֹמִי! יוּ אֵגֶן?! נֶבֵר הֶד אֵנָאף, הָא?" קורא השוטר המקסיקני.

 

זאת משטרת הסָאבְּווֵי, הם נוהגים לבקר בתחנות השונות מדי יום. זאת העבודה שלהם. זהו עולם נוסף שם בסָאבְּווֵי, עולם תחתית של נרקומנים, הומלסים, כייסים, זונות, שודדים, עבריינים ומחסלי חשבונות, וזו הסיבה שהחליטו שרצוי מאוד שבסָאבְּווֵי תהיה מופקדת משטרה ייעודית, 'דֶה סָאבְּווֵי פּוֹלִיס'.

 

רוני מזהה את מומנט הבעיה ונסוג לאחור. רוני ניגש אל חפציו תוך כדי שמנמיך מבטו אל הרצפה ורק כדי לא ליצור קשר עין עם זוג השוטרים.

 

"אֵנִי פְּרָאבְּלֵם, סֶר?" מפתיע את רוני בשאלה השוטר המקסיקני.

 

רוני מתנהג כמו שלא שמע את שאלתו, ולכן התעלם מקיומה והמשיך באיסוף חפציו.

 

"סֶר?! אִיז דִּיס יָאנְג מֵן קוֹזְד יוּ אֶנִי פְּרָאבְּלֵם, סֶר?!" שואל את רוני שותפו הלבן של השוטר המקסיקני בטון קשוח כשהוא מדגיש את ה'סֶר' השני בתקיפות קולנית.

רוני ממשיך באיסוף חפציו ועונה בקול שקט ש"נוֹ, אוֹפִיסֶר. דִּיס מֵן קוֹזְד נוֹ פְּרָאבְּלֵם."

"אָר יוּ שוּר, סֶר?" שואל השוטר הלבן.

"יֶס, אוֹפִיסֶר. הִי גָ'אסְט פּוֹלָייטְלִי אֵסְקְד פוֹר אֵה סִיגַארֶט." רוני עונה והחל מתקדם במעלה המדרגות.

 

 

"אֶנְד דִיד יוּ?" השוטר הלבן קורא לעברו של רוני בעוד שותפו המקסיקני מסיים לאזוק את הבחור השחור כשידיו מאחורי גבו.

 

רוני ששומע את שאלתו של השוטר, בולם הליכתו ממש שנייה לפני היציאה מן התחנה ומבלי להביט לאחור הוא מגיב לשאלתו של השוטר הלבן... "ווָאט, אוֹפִיסֶר?"

"אֶנְד דִיד יוּ גִיב הִים ווָאט הִי אֵסְקְד פוֹר, סֶר?" שואל השוטר הלבן.

"אוֹלְמוֹסְט." עונה רוני בשיח שמתנהל גב אל פנים.

"ווָאט דוּ יוּ מִין, סֶר?" שואל השוטר הלבן.

"אָיי דוֹנְט סְמוֹק, אוֹפִיסֶר." עונה רוני ועוזב את התחנה.

 

רוני הוא איש חכם במיוחד, אין שום סיכוי שהוא ישאיר את הדִי־אֶן־אֶיי שלו במקום שלא כדאי להשאיר.

 

כבר חושך בחוץ ורוני מתקדם אל יעדו כשהגיטרה תלויה על גבו ותיק הציוד הכבד בידו. רוני עדיין לא התרגל לריחות החשיש שאופפים את הרחובות וגם לא לאלמונים הצעירים שמזריקים את המנה השעתית שלהם ממש בלב הרחוב הניו יורקי, וזה לא ממש משנה או אכפת להם שהם עושים זאת בסמוך להולכי הרגל, כאילו שמדובר בסיגריה רגילה ומצית. מי שמיומן ממשיך בדרכו, ומי שלא, נותר נטוש על המדרכה. ככה זה כשיש לֵגָלִיזָצְיָה. בינתיים, רוני ממשיך בדרכו בסמוך לאזור בתי המלון ומתעלם מהקבצנים והאנשים המוזרים שבאמצע הדרך, עד אשר התקשה להתעלם מן האישה ההיא שלבושה בלבוש חורפי, מתוקתק ומרשים. בהחלט מפתיע, מכיוון שרוני אומנם נוהג להתעלם מהסביבה כולה במין התרחקות, אלא שכאן משהו נגע בו, משהו גרם לו להמשיך לתצפת.

 

"סְפֶּייר אֵה דוֹלָר פוֹר אֵה הוֹמְלֶס, מִיס?" שואל הקבצן את האישה שמתקשה להתעלם מבקשתו.

 

"אְמממ... אוֹקֶיי, ווֶייט אֵה סֶקֵנְד, גַ'אסְט לֶט מִי..." עונה האישה ודוחפת את ידה לתוך ארנקה.

"סְטוֹפּ!" קורא רוני ואוחז בידה של האישה בפעולה שמונעת ממנה להוציא את ידה מן הארנק.

"ווָאט?! ווֶייט? הוּ אַר יוּ? ווָאט אַר יוּ דוּיינְג?" היא שואלת את רוני בבהלה.

"דוֹנְט דּוּ אִיט! אָיים שוּר יוּ הֶב אֶה סְפֶּייר דוֹלָר, בָּאט אָיי אֵדְווָייז יוּ נָאט טוּ סְפֶּנְט אִיט אוֹן דְיס גָ'אנְקִי." אומר רוני וממשיך בדרכו כששפתיה היפות והמשורטטות חרוטות עמוק בתוך ראשו.

 

 

"ווֶייט!" נשמעת קריאה מפתיעה.

 

זו אותה האישה שפגש קודם, שם מאחור. היא קוראת לעברו של רוני.

 

"ווָיי דִיד יוּ דּוּ דָאט?" היא שואלת בכעס, ורוני מאט צעדיו למשמע קולה המהפנט.

 

רוני מביט לאחור ואינו מסוגל להתעלם מאדי הקור שנפלטים מתוך פיה המושלם.

 

"את רעבה?" הוא שואל.

"מה הקשר?" האישה שואלת.

"אָייל אָנְסֶר יוֹר טוּ קְווֶשְׁטֶנְז אוֹבֶר דִינֶר." רוני אומר.

"יש לך חוצפה, אתה יודע? אבל אתה יודע מה?!... לא לפני שתאמר לי מהו שמך." האישה אומרת בחיוך כנוע.

"את רוצה ללקט קצת שאלות עד לארוחת הערב, או... שאת מעדיפה שאספר לך את הכול כבר עכשיו?" רוני שואל.

"אני מחכה!" אומרת האישה ומושיטה את ידה לשלום וברכה.

"רוני, אִיט אִיז מָיי פְּלֵזֶ'ר!" האיש מציג את עצמו.

"שֶׁלִּי, זהו שמי... אֶנְד ווִי שֶׁל סִי אַבָּאוּט אִיט." עונה האישה בחיוך קורץ ולוחצת בְּרַכּוּת את ידו.

"איזה סוג של אוכל את אוהבת?" רוני שואל.

"את הסוג הראשון שניתקל בו." שֶׁלִּי עונה.

"אז אני מבין שמישהי כאן רעבה." רוני אומר. "דִיל!"

 

השניים הולכים במסלול לא מתוכנן. בינתיים, רוני מביט בידיה המלאות של שֶׁלִּי ומייד מציע את עזרתו. רוני הוא ג'נטלמן, נדיר בדורו.

 

"בואי, תני לי להחזיק משהו." מציע רוני ומושיט את ידו.

"לא, זה בסדר. אני מסתדרת, תודה." אומרת שֶׁלִּי.

"את בטוחה?" שואל רוני.

"בטוחה." שֶׁלִּי עונה.

 

השניים ממשיכים בחיפוש משותף אחר מקום בו ניתן למצוא משהו נורמאלי לאכול, עד שלפתע הם עוצרים בסמוך לפינת הרחוב לְמַרְאֶה מסעדה מקומית. המסעדה אינה עמוסה ולכן אינם צריכים להמתין זמן רב להושבה. המארחת מקבלת את פניהם ומושיבה את השניים בסמוך לחלון המשקיף לרחוב האירוני. אירוני, זאת מפני שבתוך המסעדה האווירה הינה שקטה ורומנטית לצד כוסות יין גדולות שמתנגשות האחת בשנייה, ומחוצה לה האווירה היא מעט שונה... בלשון המעטה. בחוץ אלה שני הומלסים שמתנגשים האחד בשני, הם רבים מכות רצח האחד עם השני, וכל זאת בגלל טריטוריה, שטחים. ויכוח שנולד בגלל מיקום. כן, מיקום. למי מותר ולמי אסור לקבץ, היכן ומתי. מלחמת טריטוריה, מלחמת קיום. כל זאת קורה ואיש אינו מנסה למנוע את מריבת הדמים, אפילו לא זוג השוטרים המחוזיים שעומדים וצופים מן הצד.

 

"אני לא מאמינה!" אומרת שֶׁלִּי ומסיטה באצבעותיה העדינות את סנטרו של רוני מן השולחן לכיוון הרחוב.

 

היא מבקשת שיביט החוצה, אל עבר החלון. היא רוצה שיראה את מה שמתחולל שם ברחוב הקר, שם, מחוץ למסעדה החמה, שיביט בזוג ההומלסים המסכנים שנלחמים האחד בשני עד זוב דם.

 

"גֶט יוּזְד טוּ אִיט." אומר רוני באדישות מה.

"אני לא מבינה למה אף אחד לא עושה כלום. זה מרגיש לי כמו לצפות בקרב אִגְרוּף חוקי ואנו היחידים שרכשנו כרטיסים לשורה הראשונה." אומרת שֶׁלִּי במבט מאוכזב.

"במציאות אחרת, שֶׁלִּי. במציאות אחרת." אומר רוני, ובכך מסכם את העניין.

 

נדמה ששֶׁלִּי אינה מסוגלת להתנתק לגמרי ממה שקורה בחוץ, אבל היא בהחלט מתחילה להתעניין במה שקורה אצל רוני, בפנים. השאלה הגדולה היא... האם רוני מרגיש את אותו הדבר, או... שמא רוני מתעניין רק במה שהוא רואה כלפי חוץ?!... והכוונה היא ליופייה המרשים של האישה האיכותית.

 

"ספר לי על עצמך!" מבקשת שֶׁלִּי.

"מה למשל?" רוני שואל.

"למשל... אתה קורא ספרים?" שֶׁלִּי שואלת.

"לא ממש. לפעמים. לעיתים רחוקות. אף פעם." רוני עונה.

"חבל, אני ממליצה לך לקרוא את '23' מאת הסופר אבשלום ממן. הספר הזה ידהים אותך. מבטיחה לך שהוא יעלה חיוך על פניך, כי... נראה לי שאתה זקוק לזה." שֶׁלִּי אומרת.

"לא שמעתי עליו." רוני אומר.


"על הסופר או על הספר?" שואלת שלי.

"על שניהם." עונה רוני.

"בקרוב תשמע. אז... אתה רוצה לספר לי משהו על עצמך?" שֶׁלִּי שואלת.

"מה את בדיוק רוצה לדעת?" רוני שואל.

"מה שאתה מוכן לספר." שֶׁלִּי אומרת.

"אוכל רק לספר לך שאני לא צריך להיות כאן." רוני אומר.

"מה זאת אומרת?" שואלת שֶׁלִּי.

"זאת אומרת שכאן זה לא המקום שלי." רוני עונה.

"מה זאת אומרת 'כאן'? 'כאן' במסעדה? 'כאן' איתי?" שואלת שֶׁלִּי.

"זאת אומרת שההתחלות שלי לא בהכרח מעידות על סופן." אומר רוני.

"לי דווקא יש הרגשה שאיתי זה הולך להיות אחרת." אומרת שֶׁלִּי בחיוך והחלה מסמיקה.

"ווִי שֶׁל סִי אַבָּאוּט אִיט." אומר רוני במבט של מישהו שיודע בדיוק מה הולך לקרות.

 

"הֵב יוּ דִיסָיידֶד יֵט?" שואל המלצר שאין לו מושג שרוני כבר החליט, קבע ואף עומד לבצע.

"אָייל הֶב אֶה גְלָאס אוֹף יוֹר פֶייבוֹרִיט רֶד." אומרת שֶׁלִּי למלצר.

 

"ואני יכולה לנחש שאתה לא מסוג האנשים ששותים לבן." היא לוחשת לרוני.

"כשאת צודקת, את צודקת." אומר רוני ומבקש מהמלצר ש"אָייל הֶב דֶה סֶיים."

 

והם שתו כוסית של יין אדום... ועוד אחת... ועוד אחת.

 

"דרך אגב, לא סיפרת לי מה מעשיך בעיר הגדולה." שֶׁלִּי תוהה.

"גם רומא לא נבנתה ביום אחד." עונה רוני בהתחמקות.

"ואיך החלטת שיהיה לזה המשך?" שואלת שֶׁלִּי.

"לא אמרתי מילה על ההמשך, ואולי כדאי שנתחיל קודם בהתחלה." רוני מציע.

"אולי כדאי באמת." אומרת שֶׁלִּי תוך שהיא נוגעת באצבעותיו של רוני בטעות, ואולי לא, בדרך ללגימת הטיפה האחרונה שבכוסית של הערב.


"שֶׁל ווִי מוּב?" מציע רוני.

"ווִי שֶׁל." מסכימה שֶׁלִּי.

 

רוני קורא למלצר, מזמין את החשבון, שולף את השטרות מכיסו ומשלם. השניים קמים ויוצאים מן המסעדה.

 

"אצלי או אצלך?" שואלת שֶׁלִּי.

"את לא אוהבת לבזבז זמן, הא?!" אומר רוני.

"בשונה ממך ומהרומאים אני דווקא כן הייתי רוצה לבנות את רומא ביום אחד." שֶׁלִּי עונה.

"היכן את שוהה?" שואל רוני.

"המלון שלי נמצא שני בלוקים מכאן." עונה שֶׁלִּי, ובדחף של הרגע היא משחילה את זרועה בפתח זרועו של רוני.

"אז נראה לי שאצלך." אומר רוני.

 

השניים ממשיכים להלך יחדיו ברחוב הקפוא מבלי לומר מילה, עד אשר...

 

"דִיס אִיז מִי." אומרת שֶׁלִּי ומצביעה על המלון בו היא שוהה. "אבל, אתה לא נכנס פנימה, לפחות לא לפני שתספר לי אמת אחת על עצמך, ורצוי שזה יהיה משהו משמעותי." היא אומרת.

 

רוני מתרשם מבית המלון, אך לא מראה התלהבות יתרה. הוא מתקרב לאוזנה של שֶׁלִּי, לוחש משפט קצר ומנצל את ההזדמנות הקרובה כדי... להגניב לצווארה נשיקה חטופה.

 

השניים נכנסים פנימה, בדרכם אל המעלית כאשר ישנם בסך הכול מספר זעום של אורחים שנמצאים בלובי כעת, רובם ככולם יושבים בספות המפוארות. התאורה המרגיעה תואמת את השעה המאוחרת בעוד שהשניים מתקרבים אל המעלית. ישנו בחור בודד שממתין שם לפניהם. המעלית מגיעה והדלת נפתחת. ראשית שֶׁלִּי נכנסת, לאחר מכן נכנס האיש הזר שמתמקם מאחור, ואחרון נכנס רוני שעומד ליד שֶׁלִּי. שֶׁלִּי לוחצת על כפתור מספר 23 ולאחר מכן האיש הזר לוחץ על הקומה ה-21, אך בטעות גם לוחץ על כפתור הקומה ה-22. המעלית נעצרת בקומה ה-21, שם יורד האיש הזר שמפלס דרכו החוצה בין שֶׁלִּי ורוני.

 

"גוּד נָייט." מברכת שֶׁלִּי את איש הזר, אך האיש אינו משיב בברכה ורק דלת המעלית שנסגרת אחריו היא זו שמסכמת את ההיכרות הקצרה.

 

המעלית כאמור נעצרת בקומה ה-22 ולאחר מכן בקומה ה-23 אליה שֶׁלִּי ורוני יוצאים. הם הולכים יחד בפרוזדורי הקומה עד שעוצרים מול חדר מספר 2323, חדרה של שֶׁלִּי. שֶׁלִּי מוציאה את הכרטיס המגנטי מכיס מעילה, פותחת את הדלת ונכנסים השניים אל חדרה. יחסית לבתי המלון בניו יורק הידועים בחדריהם הקטנים, החדר של שֶׁלִּי נדמה שיכול לארח שתי משפחות, אך גם כאן רוני לא מראה התלהבות כלשהי.

 

"אני נכנסת שנייה..."

"טוּ פְרֶשֵׁן אָפּ, אָיי גָאט אִיט." משלים רוני.

 

שֶׁלִּי עוברת דרך חדר הארונות, תולה את מעילה ומניחה את חפציה על הרצפה ולוקחת דבר מה מתוכו. היא נכנסת אל חדר האמבטיה המפואר כדי להתרענן ומשאירה את רוני ליד ה'קִינְג סָייז בֶּד', שירגיש כמו מלך.

 

רוני מסיר מעליו את הגיטרה ואת יתר חפציו ומניחם בסמוך לחדרון ההלבשה שבכניסה, לאחר מכן הוא משיל מעליו את מעיל העור הכבד, מניחו על הכיסא שנמצא בסמוך לשולחן הכתיבה וחושף טִי־שִׁירְט ירוקה כזית שמבליטה את זרועותיו ואת חזהו השריריים. כעת, רוני יושב בקצה המיטה. עבר עליו יום מתיש במיוחד ולכן כדאי שהוא 'שוּד פְרֶשֵׁן אָפּ אֶז ווֵל', אבל רוני הוא ג'נטלמן, הוא לא ייכנס פנימה לפני שיקבל אישור לכך. רוני ממתין במיטה בסבלנות עד ששֶׁלִּי תסיים לרענן את עצמה. בינתיים, רוני משלב אצבעות ידיו, משפיל מבטו אל השטיח הנקי... וחושב. הדלת נפתחת. נראה ששֶׁלִּי סיימה להתרענן. היא מתקדמת לעברו בשיער רטוב ומסורק לאחור כשלגופה רק תחתוני משי וחזייה לבנים תואמים וסקסיים. רוני מרים את מבטו מן הרצפה, אך נותר במקומו. שֶׁלִּי מתקדמת אל גופו, נצמדת אל ברכיו ומביטה בו מעל. רוני, שנראה מיוזע מן היום הארוך הזה שומט את רעיון המקלחת המהירה ומאפשר לשֶׁלִּי להיצמד אליו. רוני לא רוצה לאבד את הרגע, ולכן הוא פושק את רגליו ומאפשר לה להיצמד אליו יותר. שֶׁלִּי מלטפת את שיערו ומחדירה את אצבעותיה הרזות והעדינות בקרקפתו, וכך מצליחה להסיר מעליו בדרך מסוימת את טינופת היום הסיזיפי שעבר עליו. בראשו הוא אומנם מצליח להירגע, אך בחלציו הוא מתחיל לבעור, ועדיין, באופן שאינו ברור ידיו מונחות לְצִדֵּי המיטה. הוא אינו מעז לגעת בה. רוני מחזיק את עצמו. הוא מתאפק. נראה ששֶׁלִּי לא ממש מבינה את מה שמתחולל בראשו, והרי שאם אינו מעוניין... אז מדוע שיעלה לחדרה מלכתחילה?!

 

שֶׁלִּי מלטפת ומעבירה זרמי צמרמורות בראשו שגורמים לו להצפת פלֶאשׁבֵּקים מצמררים מעברו, הווייתו ועתידו של הערב הזה. הוֹ, שֶׁלִּי... שֶׁלִּי... לאן נכנסת, יקירתי?!

 

רוני חושש להתחיל משהו שרק הוא יודע כיצד יסתיים, אבל זה לא מפריע לשֶׁלִּי שרוצה מאוד את רוני. משהו במסתוריות שבו מושך אותה אף יותר. השקט שלו מעורר בה התעוררות, ולא יהיה מוגזם לומר שהיא אף רוצה בו יותר מרק 'ווַאן נָייט סְטֶנְד'. שֶׁלִּי מבחינה בשקט החיצוני שנראה על פניו של רוני, אך אינה מודעת לסערות המתרחשות במוחו כעת. היא רוכנת לעברו ומנשקת בעדינות את קצה ראשו בפעולה שבאופן מפתיע שולפת אותו מתוך סערות הזיכרון האיומות שבראשו ומחזירה אותו אל חדרה העכשווי. רוני מרים את מבטו מן הרצפה והחל מנשק את בִּטְנָהּ הרכה בנגיעות קלות ועדינות וכך גם על הדרך הוא מסניף את ריח גופה המשכר שנמשח בקרם קוקוס. כעת, הוא מכוון כלפי למטה, אל המטרה. הוא פותח את פיו, נועץ שיניו בשול תחתוניה ומסירם בעדינות באמצעות שיניו כשבידיו הגבריות הוא אוחז בירכיה החלקות והיפות. שֶׁלִּי מתחילה לרעוד, אבל רוני אינו ממהר, הוא מעדיף לקחת את הזמן וכך אולי יצליח לעצור את הזמן... או... את תכנוניו הסופיים. ישנה בעיה... השמש תמיד תזרח, חצות תמיד יגיע, ורוני... תמיד יבצע. בינתיים, תחתוני המשי החלקים מחליקים אל הרצפה וְלוּ רק באמצעות כח המשיכה... שביניהם. רוני אוחז בישבנה בשתי ידיו ומצמיד את גופה התחתון וְהֶחָלָק אל פיו המנשק. הוא מרגיש את הרעד העצום ברגליה וחלציה של שֶׁלִּי למרות שעיניו עצומות. הוא פוקח את עיניו לרגע קט ומבחין בנוזל התשוקה שזולג מתוך הַכּוּס הֶחָלָק אל דופן ירכה של שֶׁלִּי, וכך בעדינות וסבלנות הוא מלקק את נוזל התשוקה הזה. בערב זה, נדמה שאין לו שום בעיה לשתות לבן. הנוזל שלה כה מתקתק ומרגיש לו כאילו שהוא מלקק דובדבן בתול.

 

"אוֹי..." שֶׁלִּי פולטת מתוך מבוכה, תרתי משמע.

"ששש..." רוני מרגיעה בלשונו ומרטיט באותה המידה.

 

רוני אוחז בפלחי ישבנה, מצמיד את גופה אל פיו ובעדינות מעביר את לשונו על פתח נרתיקה כדי שיוכל ללקק את הנוזל השקוף שנזל מתוכה וכך יוכל לייבש בלשונו... ולהרטיב... וחוזר חלילה. כעת, הוא עוצר לשנייה... ודוחף את לשונו אל תוך נרתיקה של האישה שמשמיעה קולות של 'כן/לא, די/עוד, אוי/וואו'. היא מתנשפת בכבדות ומד הדופק של ליבה מגיע כבר ל-230. רוני דוחף את לשונו ומוציא, דוחף ומוציא. הוא מזיין אותה בלשונו וחש כיצד היא נמצאת על סף עילפון, והרי... שהחיים והמוות הם ביד הלשון. שֶׁלִּי מתחילה להשתגע ורוני אינו מוותר. הוא מתמכר, לעונג שלה. רוני נהנה יותר כשהיא נהנית, ולכן הוא לא עוצר. רוני מסיר לרגע את ידו הימנית מישבנה ובמיומנות של מקצוען פותח את אבזם חזייתה. כעת, הוא שולח יד שחופנת את ה-'סִי קָאפּ' היפהפה שלה, את זוג השדיים המושלמים ובתולים מכל מגע של סכין מנתח. רוני נוטש את הַשַּׁד השמאלי לרגע קט והחל דוחף בעדינות את אגודלו לתוך נרתיקה הלוהט והרטוב.

 

"אוֹהההה..." מתענגת שֶׁלִּי מן המגע החודר ובידה השמאלית היא לוקחת את ידו אל פיה ומלקקת את אגודלו הרטוב. היא מוצצת את אגודלו כאילו שמוצצת את הזין שנמצא במצב של המתנה כבר דקות ארוכות. שֶׁלִּי כעת טועמת את עצמה. רוני שולח את ידו השמאלית אל מאחורי ישבנה ודוחף אגודל אל תוך הנרתיק של שֶׁלִּי, וכך הוא מצליח להזקיר ולחשוף את הדגדגן הבולט שלה. הוא דוחף פנימה בעדנה חזקה את האגודל שלו ובו זמנית מלקק את הבליטה הטעימה של דגדגנה הרטוב והמתוק של שֶׁלִּי. שֶׁלִּי מתנשפת וגונחת, גונחת ומתנשפת כי, שֶׁלִּי. חכי עוד קצת. הוא לא רוצה אותך כבר גומרת). רוני מסיר את אגודלו מפיה הרטוב והחם של שֶׁלִּי ומעביר אותו סביב פטמתה השמאלית הזקורה.

 

כך לא נראה זוג שהכיר באותו הערב, כך נראה זוג שקרא את ספר הוראות ההפעלה האחד של השנייה, האחת של השני.

 

כעת, מששֶׁלִּי כבר לא מסוגלת להחזיק עוד את עצמה ואת התנוחה, היא מושכת את חולצתו בחוזקה תוך כדי שהיא חודרת אותה בציפורניה ואף את בשר גבו של רוני, עד שלבסוף היא מצליחה להסירה. שֶׁלִּי אוהבת את מה שהיא רואה. הגוף החלק הזה שלא ראה לייזר מימיו גורם לה להרטיב יותר ואף להיות הדומיננטית לרגע. שֶׁלִּי הודפת בחוזקה את רוני ממפשעותיה, כך שרוני נשכב על גבו. שֶׁלִּי יורדת על ברכיה ומבחינה בבליטה שבתוך הג'ינס המשופשף של רוני. היא פותחת שני כפתורים ומבלי להתיר את השאר היא דוחפת יד את תוך תחתוניו של רוני כדי לחלץ את זה העומד מתוך כלא הג'ינס הצמוד. לא אכפת לה אם רוני לא התקלח מהבוקר, היא רוצה אותו עכשיו. היא אוחזת בְּצִדֵּי הג'ינס ומושכת מטה בחוזקה את המכנס ואת התחתונים וחושפת את הזין הזקור הזה שחיכתה לו בסבלנות מהרגע שבו סעדו במסעדה. שֶׁלִּי נחשפת לזין חלק ומרשים בגודלו, אבל שֶׁלִּי היא לא רוני, מכיוון שבערב זה היא אינה מסוגלת לדחות סיפוקים, וכך... ללא משחק מקדים היא אוחזת את שק אשכיו בידה הימנית ודוחפת את הזין היפה של רוני אל תוך פיה החם... ומוצצת... בעדינות ובקשיחות. היא מלקקת ומעבירה את הלשון לאורך כל הזין, ורוני... לא מוציא מילה, רק גופו מדבר במקומו. שֶׁלִּי עושה אהבה עם הזין של רוני בדיוק כפי שרוני עשה אהבה כשנישק קודם צרפתית את הַכּוּס שלה. שֶׁלִּי מתלבטת... היא אוהבת לראות כיצד רוני מתמסר ולכן היא ממשיכה למצוץ לו את הזין עד לעומק הגרון. מכניסה ומוציאה, לאט, אין טעם למהר, אבל יש טעם ממכר, אבל לפני שרוני גומר, שֶׁלִּי רוצה להרגיש את רוני בתוכה, יותר. כעת, כשרוני נותר שוכב, שֶׁלִּי נעמדת על רגליה ולאחר מכן פושקת את ברכיה על המיטה ומביטה בו בעיניים זגוגיות וגוף לוהט. כעת, היא אוחזת את הזין החם בידה השמאלית ומנווטת אותו אל תוך הַכּוּס החם והרטוב שלה, עד שלבסוף... היא מתיישבת עליו.

 

"אָההה!!!" גונחים השניים בקריאה שלא הייתה מתואמת מראש.

 

רוני מרים את גבו מן המיטה בזמן ששֶׁלִּי עוטפת את מותניו בשתי רגליה, ואת גבו בשתי זרועותיה. החדירה מושלמת. רוני אוחז בפניה של שֶׁלִּי בשתי ידיו ובתיאום לא מוסבר מתנשקים השניים נשיקה עסיסית ורטובה שכנראה תְּזַכֶּה אותם בפרס נוֹבֵּל לנשיקות. שֶׁלִּי רוכבת בהנאה על רוני. היא מתנועעת מעלה ומטה, ימינה ושמאלה, ורוני מסייע לה בתנועות כמו טייס מיומן כשהשניים מתנשקים ללא הרף, לפני שייגמר להם הזמן.

 

זה לא זיון. זה לא חפוז. זאת לא תשוקה. הזוג הזה עושה אהבה.

 

כעת, שֶׁלִּי שולחת את ידה הימנית אל ראשו של רוני ומעבירה בקרקפתו את אצבעותיה, בדיוק כפי שעשתה קודם, אל בין שיערותיו. רוני מחליק את ידו בשיערה העדין והחלק של שֶׁלִּי ואוחז בו בעדינות, ולאחר מכן בחוזקה. משהו שם השתנה. פתאום נדמה שרוני מפסיק לעשות אהבה ובמקום זאת הוא מתחיל לדפוק את שֶׁלִּי, הוא מזיין לה את הצורה. נראה ששֶׁלִּי אוהבת את השינוי הפתאומי, ואז פתאום... היא לא מבינה כיצד זה שרוני פותח לה את הצורה. רוני מתרומם מן המיטה ומצמיד אותה אל הקיר תוך כדי שהוא מושך בחוזקה בשיערה לאחור.

 

"אָההה... אָההה... אָההה... אָייי..."