הכורסה של קצין האס אס

הקדמה

לרוב תושבי העיר שטוטגרט, שיצאו לעבודה בבוקר יום שישי, 6 במרס 1936, היו תוכניות שגרתיות לסוף השבוע. האווירה בבירת המדינה הגרמנית וירטֶמְבֶּרג היתה שונה בתכלית מאווירת החיוניות וההתלהבות שמילאה אותה שבועות אחדים קודם לכן, במהלך אולימפיאדת החורף. האולימפיאדה היתה ההזדמנות הראשונה של ההנהגה הנאצית להציג בפני העולם את הישגיה הכלכליים המרהיבים. ההנהגה גם קיוותה לשים קץ לשמועות על דיכוי של אויבים פוליטיים ושל יהודים בגרמניה החדשה של היטלר. אבל אחרי טקס הסיום, כשהאורחים עזבו ושרשראות הדגלונים הוסרו, הכרזות האנטי־יהודיות שבו במהירות למרחב הציבורי.²

חמשת עורכי הדין שעבדו במדור IIIc של משטרת וירטמברג לא ציפו לאירוע מסעיר כלשהו באותו סוף שבוע קודר ומעונן בחודש מרס. בסופו של יום שישי, כשתקתוק מכונות הכתיבה וצלצולי הטלפונים דעכו, יצאו וַלְטֶר, וילהלם, קורט, רודולף ורוברט ממשרדם בקומה הראשונה של הוטֶל סילבֶּר, מבנה מרשים בסגנון ניאו־רנסנס השוכן במרכז העיר השוואבית ההיסטורית, סמוך לטירה העתיקה מהמאה העשירית. אבל סוף השבוע לא יהיה שקט כלל וכלל. במהלכו ינקוט היטלר צעד דרמטי, רב רושם ובלתי חוקי ויפר באופן בוטה את תנאיו של חוזה ורסאי: הוא ישלח את כוחות הצבא הגרמני לפלוש לחבל הריין. כעורכי דין, החמישה יהיו מודאגים מההשלכות המשפטיות והאחרות של הפלישה הגרמנית על עתיד הדיפלומטיה הבין־לאומית, ולכן יהיו להם הרבה יותר נושאים לשיחה מהרגיל כשיחזרו לעבודה ביום שני.

החמישייה היתה חבורה מגובשת, נפרדת מ-200 העובדים האחרים בהוטל סילבּר.³ כולם היו בסוף שנות ה-20 או בתחילת שנות ה-30 לחייהם, שלושה מהם למדו משפטים באוניברסיטת טיבינגן היוקרתית, ופרט לקורט דיבּיטש, כולם הצטרפו למדור IIIc רק אחרי עליית הנאצים לשלטון, כמה שנים קודם לכן. מחוץ לכתליו של הוטל סילבּר, הם ומשפחותיהם נהגו להתרועע. רק בחודש הקודם חגגו בחתונתו של רוברט גרייזינגר, הצעיר והזוטר שבחבורה, שהיה גבוה ושחור שיער והתלבש תמיד בקפידה, ואחרי אירוסים ממושכים התחתן סוף כל סוף עם אהובתו מהמבורג.

מאז האביב של 1933 מילא מדור המשטרה IIIc תפקיד ייחודי שסייע לנאציזם להשתרש ולצמוח בשטוטגרט. לא היה מדובר ביחידת משטרה רגילה אלא במטה של המשטרה החשאית של מחוז וירטמברג, שנודעה אז, כמו היום, בשם "גסטפו". בימי השלטון הנאצי מילאה המשטרה החשאית של וירטמברג את 120 חדריו של הוטל סילבּר, שהתפרשו על פני שש קומות. במרתף שכנו חדרי העינויים הידועים לשמצה של הגסטפו. עד היום נמנעים תושביה הקשישים של שטוטגרט מלעבור בדוֹרוֹתינשטראסה בגלל הסיפורים המבעיתים ששמעו כילדים על המתרחש במרתף ההוא. ולטר שְטאלֶקֶר היה ראש המשטרה החשאית של וירטמברג. האיש דק הגזרה, עם המשקפיים דקי המסגרת והשיער הדליל המבריק שסורק בקפידה לאחור, ימונה בהמשך למפקד אַיינְזַצגרופֶּה א', יחידת החיסול הממונעת שתהיה אחראית לרציחתם של מאות אלפי יהודים במדינות הבלטיות בזמן המלחמה. סגנו החסון וילהלם הרסטר ישרת בהולנד כמפקד משטרת הביטחון והאס־דה — שירות הביטחון והמודיעין של האס־אס — וימלא תפקיד מרכזי בגירושם של יותר מ-100 אלף מיהודי המדינה למחנות. בשעה ששטאלקר חצה את המדינות הבלטיות והרסטר צד יהודים בהולנד, רודולף בילפינגֶר, שהיה מזכיר זוטר בלשכה בשטוטגרט, נשאר בגרמניה ועבד במשרד הראשי לביטחון הרייך בתור ראש קבוצת הארגון והמשפטים. בילינגר, ממקורביו של אדולף אייכמן, היה ב-1942 אחד המוחות המשפטיים האחראים לתכנון הפתרון הסופי. בהמשך כיהן כמפקד משטרת הביטחון והאס־דה בטולוז.

את שמותיהם של שלושת אלה אפשר למצוא במחקרים על אודות מלחמת העולם השנייה, אך לא כך פני הדברים בנוגע לקורט דיביטש, עורך הדין הרביעי, שנהרג במהלך הפלישה לברית המועצות ב-1941. וגם לא בנוגע לרוברט גרייזינגר, עורך הדין החמישי, שסיים את המלחמה כשהוא עובד כמומחה משפטי במשרד ממשלתי בפראג הכבושה.

לנאציזם היו השלכות הרסניות על העולם, והוא ממשיך לרתק אותנו אף שחלפו יותר מ-75 שנה מאז נפילתו. אבל רובנו מכירים רק את שמותיהם של קומץ הנאצים שהיו במעגל הקרוב להיטלר. מה לגבי אנשים כמו דיביטש וגרייזינגר, שעד כה לא עסקו בהם בסרטים עלילתיים ותיעודיים, או בספרי ההיסטוריה? הנאצים נמוכי הדרג האלה זכו להתעלמות כפולה: ההיסטוריונים פסחו עליהם, אבל הם גם נשכחו על ידי קרוביהם החיים, שלעתים אף הדחיקו את זכרם במתכוון. מייגע להתחקות אחר חייהן של דמויות זוטרות מהמשטר ההוא, להבין את חוויותיהן ואת תחושותיהן, אך זו משימה חשובה בגלל מה שהיא מלמדת אותנו על הסכמה ועל קונפורמיות בצל צלב הקרס. שחזור קולות נשכחים מהעבר עוזר לנו לשאול שאלות חדשות על אחריות, על אשמה ועל מניפולציה. ולעתים קרובות הקולות האלה מביאים עמם תובנות שעד כה לא דנו בהן די הצורך, תובנות באשר לעליית הנאציזם ולמנגנוני השלטון הנאצי.

ספר זה מספר שני סיפורים שלובים: הראשון הוא סיפור חייו של עורך הדין הצעיר רוברט גרייזינגר. השני הוא סיפור החשיפה של חייו, והוא כולל שורה של צירופי מקרים, חקירות ובירורים, שיחות טלפון נואשות, אגדות משפחתיות, שִכחות טבעיות או מכוונות, מבואות סתומים, ואת ההשלכות של חשיפה זו על צאצאיו של גרייזינגר. הסיפור הראשון מעניין אותי בגלל התובנות שהוא טומן בחובו בכל הקשור לשגרת החיים בגרמניה הנאצית. בשני אני מעורב אישית, כי חקירותי על גרייזינגר הובילו אותי (בין היתר) לשתי בנותיו, יוטה וברברה, ילידות 1937 ו-1939, בהתאמה, שחלקו עמי את זיכרונותיהן. אני, מצדי, הפכתי עבורן למקור מידע על האב שמת בילדותן ושהיעדרו העיב על שארית חייהן. בשביל בנותיו של גרייזינגר, המשתייכות לדור השני לפושעים הנאצים, אביהן היה — ועודו — דמות לא זוטרה בעליל. הזמן הרב שהעברתי בחברת יוטה וברברה טשטש את הגבולות המקובלים בין ההיסטוריון למושאי מחקרו. הן היו צמאות לכל פרט שיכולתי לספק שיעזור להן לצייר תמונה של האב שבקושי הכירו או זכרו. כהיסטוריון יהודי של מלחמת העולם השנייה, שאסונותיה וזוועותיה צילקו את משפחתי עמוקות, התעוררו בי תחושות סותרות ולא פשוטות ביחס לתפקיד זה.

מבחינתי, בירור העובדות היה בגדר עשיית צדק. רציתי לדעת עוד על גרייזינגר, דמות שולית לכאורה, כדי לגלות אם היה אשם במשהו. יוטה וברברה הפכו בשבילי לנציגות האב שאיבדו, ופעלתי כאילו מחובתן לכפר על מעשיו על ידי האזנה לראיות שהנחתי מולן והכרה בכובד משקלן. כשהצגתי בפניהן שאלות על מעורבותו בשלטון הנאצי, הן זכרו מעט בלבד. למעשה, כמעט לא נאמר להן דבר. גם הסיפורים המפורטים ביותר שסיפרו לי היו זיכרונות ילדות בעלי אופי של חלום: אסלת חרסינה זעירה שנחה על שולחן משרדו של גרייזינגר; ז'קט הכותנה הקל שלו ספוג בדם בעודו נושא את כלבה הפצוע של המשפחה לווטרינר; המעילים הירוקים שהאחיות לבשו כשהן ואמן נמלטו מפראג בסוף המלחמה. במהלך ראיונותי עם יוטה וברברה התמלא מוחי בשאלות המנוסחות כהאשמות: איך יכול להיות שלא ידעתן? מדוע אתן מגינות עליו? אבל פניתי אליהן כזר גמור, עשרות שנים אחרי מות אביהן, והן היו נחמדות, מסבירות פנים ונכונות לשוחח. כשהצלחתי לראות בהן בני אדם בזכות עצמן, חיבבתי אותן. ולמרבה הפלא, היה בחוויית חייהן היבט אחד שהיה זהה לשלי. בשתי המשפחות, טראומות המלחמה היו עטופות בשתיקה חונקת שנהפכה להרגל עם הדורות. סודות לבשו צורה מוחשית, מאיימת, גם אם איש לא הכיר מעולם בקיומם.

הידע שלנו על חוויותיהם של פקידי ממשלה זוטרים בשנות ה-30 וה-40 עדיין מועט מדי, וחייו של גרייזינגר עוזרים לנו להבין כיצד התאפשר השלטון הנאצי.⁴ הקנאים והרוצחים המפורסמים לא היו יכולים להתקיים בלי אינספור המסייעים שתפעלו את הממשלה, טיפלו בניירת והטילו אימה על קורבנות המשטר שחיו לצדם. סיפורו של גרייזינגר אף מלמד אותנו כמה קשה לעתים להכניס אנשים לקטגוריות שאנו נוהגים להחיל על הגרמנים שחיו תחת הנאציזם.⁵ עורך הדין הצעיר לא היה נאצי בכיר וגם לא אחד הפקידים שעליהם הוטל לפקח על הפתרון הסופי — אלה שמונצחים בזיכרוננו בגלל מעשיהם הידועים לשמצה. ואף על פי כן, שירותו בגסטפו מחריג אותו מקטגוריית "הגרמנים הרגילים", שלרוב מקבצת בתוכה את כל אלה שהיו זכאים להיכלל ברייך אלף השנים פשוט מפני שלא היו אויבים פוליטיים, יהודים, בני רומה, נכים, שחורים או הומוסקסואלים. ככלות הכול, מי שהמשיך ללכת לעבודה מדי יום בהוטל סילבּר באביב 1936 תמך לפחות במידת מה בתוכנית הנאצית.

הסיפור שאני עוקב אחריו יראה לנו כיצד פקידים זוטרים התקיימו בין שני עולמות מנותקים — עולמם של בכירי משטר מוכרים ומנגד — עולמם של גרמנים רגילים.⁶ ביורוקרטים רבים נחשפו לטבעו של המשטר החדש ולהיקף תוכניותיו, ואף באו במגע עם כמה מהדמויות המרכזיות של הרייך השלישי. אך בה בעת הם חיו באותם מרחבים כמו האוכלוסייה שכלפיה היתה החקיקה החדשה מכוונת וקיימו עמה קשרים יומיומיים. גרייזינגר לא היה גרמני רגיל: הוא היה נאצי רגיל. כסוכני המדינה, לו ולעשרות אלפי גברים ונשים זוטרים כמוהו — סוכני גסטפו, חברי מפלגה ואנשי אס־אס ואס־אה, אבל גם עובדי הציבור, השופטים, המורים ופקידי הממשלה — היה הכוח לשנות את חיי שכניהם וקהילתם בכלל.

חייו של גרייזינגר עוזרים לנו להבין כיצד נראתה עליית הנאציזם מנקודת מבטו של הפרט. כשאנו מסיטים את המבט מהעם הגרמני כיחידה אחת אל חייו של אדם בודד, מתגלה סבך הקשרים האישיים והרשתות המקצועיות שבלעדיו לא היו משתרשים וצומחים מנגנונים חברתיים חדשים במחוז⁷ וירטמברג, שנודע עד אז במסורת הפרלמנטרית הליברלית שלו ובסלידתו מקיצוניות פוליטית.

* 

מקורות ארכיוניים מעטים עוסקים בחייו של גרייזינגר, בין היתר בגלל ההרס (המכוון כמו גם המקרי) של המקורות האלה במהלך המלחמה. בתמונה העולה מהמסמכים הארכיוניים הקיימים הוא מצטייר כאדם אפור שאופי חייו נקבע בהתאם למסלול המקצועי שלו ולגבולות שהתוו חיי המשפחה. אבל אני רציתי לדעת איך הוא העביר את הערבים, באילו סרטים צפה, איזה אוכל אהב, אילו ספרים קרא לבנותיו. אמרתי לעצמי שאם אדע את הדברים האלה, הם יגלו לי משהו יסודי על האנשים שלקחו חלק באלימות הנאצית — אלימות שהרסה את משפחתי ומשפחות רבות נוספות. כשהראיות המוצקות נגמרו, הרחבתי את היריעה: צפיתי בו מתגלה לי דרך הדמויות האחרות שעמן הוא חולק את העמודים שלפניכם ואף תהיתי מה הוא עשה או ראה במקומות ובזמנים שונים.

"את נורא דומה לאבא שלך" — אלה היו המילים הראשונות שאמרתי ליוטה כשפגשתי אותה. ברברה, אחותה הצעירה, דומה לאמן. במשך עשרות שנים ניהלו האחיות חיים נפרדים, כשני שברים אחרונים של משפחה שהתרסקה בגלל טראומות המלחמה. קשרים אחרים התגלו לאורך הדרך. קרובי משפחה לא צפויים מדורות קודמים צצו בניו אורלינס. יוכֶן, אחיינו של גרייזינגר, גר יחד עם אשתו אירמֶלה בבית המשפחה ההיסטורי בשטוטגרט, שעודו מרוהט בריהוט מילדותו של גרייזינגר. שוחחו עמי גם שתי בנותיה של האישה הצ'כית שעבדה בתור העוזרת של גרייזינגר בפראג, וגם הנכדה של שכניו היהודים בשטוטגרט, שנשלחו לאושוויץ. מנקודת מבט זו, "הנאצי הרגיל" מוגדר הן על ידי זיקה והן על ידי היעדר — חלל ריק בתמונה העמוסה באנשים הקשורים אליו.

למה גרייזינגר? הוא צץ בחיי בלי שום התראה. ב-2011 השלמתי את הדוקטורט שלי בהיסטוריה, שעסק בחיי יהודים בצרפת של וישי. כעבור כמה שבועות עברתי לפירנצה כדי לערוך מחקר באוניברסיטה המקומית. זמן קצר אחרי שהגעתי הזמנתי חברים ועמיתים לארוחת ערב. באותו יום הגיע למהדורות החדשות סרטון שהראה את הרגעים האחרונים בחייו של קדאפי, וקצת לפני הארוחה התיישבו כמה מהאורחים על הספה וצפו בו בטלפון. כאן פגשתי את ורוניקה.⁸ היא באה עם חברה משותפת, שהתקשרה מוקדם יותר ושאלה אם יש מקום לאורחת נוספת שרוצה לפגוש אותי. ורוניקה, הולנדית גבוהה בסוף שנות ה-20 לחייה, למדה בפירנצה לדוקטורט במשפטים. "אני כל כך שמחה לפגוש היסטוריון של מלחמת העולם השנייה," אמרה לי. "אני אשמח להתייעץ איתך לגבי משהו שקרה לאמא שלי ממש לפני כמה ימים."

לעתים קרובות, כשאנשים מגלים שאני היסטוריון של מלחמת העולם השנייה, הם חולקים איתי את הסיפורים המשפחתיים שלהם — על סבתות ברזיסטנס, דודים במחבוא וקרובים במחנות ריכוז. שמעתי מאות סיפורים במשך השנים, ושום סיפור אינו זהה לקודמו. עבודתי נותנת לאנשים הזדמנות לשלוף את הסיפורים שלהם כמו ירושה משפחתית חבויה, למרק אותם ולהציגם לראווה. אך במקרה הזה, ורוניקה רצתה לספר לי על משהו שקרה לאחרונה לאמהּ, והסיפור שלה עורר מיד את סקרנותי.

היא החלה לספר על כורסה שאמהּ, יאנה, אישה בשנות ה-60 המוקדמות לחייה, הביאה לאחרונה לרסטורטור באמסטרדם כדי שירפד אותה מחדש.⁹ כשיאנה חזרה לאסוף אותה כעבור כמה ימים, הרסטורטור אמר לה בתקיפות שהוא לא עובד בשביל נאצים או בני משפחתם. לתדהמתה הציג בפניה הרסטורטור חבילת מסמכים מהתקופה הנאצית שמצא תפורים בתוך המושב. הוא הניח שהאישה שעומדת מולו היא בתו של נאצי בשם רוברט גרייזינגר — שם שהופיע בכל המסמכים בחבילה. סביר להניח, טען הרסטורטור, שגרייזינגר הזה אמלל בזמן המלחמה את חיי האוכלוסייה ההולנדית המקומית, ואולי אף את חיי קרוביו. הוא לא האמין ליאנה כשאמרה לו שאינה מזהה את השם גרייזינגר או את המסמכים ושאין לה מושג איך הגיעו לתוך הכורסה שלה.

מהסיפור של ורוניקה לא היה ברור לחלוטין שגרייזינגר אכן היה נאצי. הרי באותה תקופה היו צלבי קרס על המסמכים והתעודות של כולם — אפילו יהודים. ורוניקה הסבירה שהכורסה הזאת נמצאת בחדרה מאז שהיתה קטנה ושבילדותה ישבה עליה מדי יום כשהכינה שיעורי בית. "אני פשוט לא מצליחה להאמין שכל הזמן הזה ישבתי, פשוטו כמשמעו, על ערימת מסמכים נאציים בלי לדעת. אני חייבת לגלות מי האיש הזה היה ואיך המסמכים האלה הגיעו לתוך הכורסה של אמא שלי."

ורוניקה השאירה לי את מספר הטלפון של אמהּ, ולמחרת צלצלתי ליאנה באמסטרדם כדי לשמוע עוד פרטים. יאנה סיפרה לי את המעט שהיה ידוע לה על המסמכים החבויים והסכימה לשלוח אותם בדואר לפירנצה. התברר שהכורסה לא היתה ירושה משפחתית. "הרפד שהאשים אותי שאני ממשפחה נאצית לא יודע על מה הוא מדבר," אמרה. "לא הכורסה שלי וגם לא האיש הגרמני היו בהולנד בזמן המלחמה. אני בכלל לא הולנדית, וגם הכורסה לא. אני צ'כית."

ישבתי במשרד שלי בפירנצה, יאנה דיברה בטלפון, שהיה על רמקול, ורשמתי הערות תוך כדי השיחה. גיליתי שהכורסה עשתה מסע ארוך לפני שהתגלגלה לחדרה של ורוניקה באמסטרדם. "היא הופיעה לראשונה בחיי ב-1968, כשהתחלתי את התואר באוניברסיטת קארל בפראג," אמרה. כמו דורות של סטודנטים לפניה ואחריה, יאנה חיפשה ריהוט זול לדירת הסטודנטיות שלה. יום אחד הגיעה לאזור ליד העיר העתיקה שבו יש הרבה חנויות רהיטים ישנות. יאנה זוכרת שנכנסה לכמה מהן ולא מצאה שום דבר מעניין. "כמעט ויתרתי, אבל אז חנות קטנה בפינת סֶלֶטְנָה וקרָלוֹדְבורְסקה תפסה לי את העין." שם מצאה את הכורסה. "היא היתה בדיוק בסגנון שרציתי, וקניתי אותה מיד." יאנה לא זוכרת כמה שילמה, אבל היא בטוחה שהמחיר לא היה גבוה במיוחד. היא אמרה לי שהחנות נסגרה מאז. היא אמרה שהכורסה מצופה בפורניר אגוז, ויש בה משענת נצרים ומושב מרופד. היא קלה ומתאימה לדירת מגורים, לא למשרד.

בתחילת שנות ה-80 קיבלו יאנה ומשפחתה הצעירה רשות לעזוב את צ'כוסלובקיה הקומוניסטית ולהשתקע בהולנד. הרשו לבני המשפחה לקחת עמם לרכבת פריטים מעטים בלבד. הם השאירו חפצים רבים בפראג, אבל דווקא מהכורסה יאנה לא היתה מסוגלת להיפרד. "היא הזכירה לי יותר מדי את התקופה שלי כסטודנטית, כשבקושי היו לי רהיטים, ואת תחילת האמהות."

תמונה של הכורסה

הכורסה היא הרכוש הוותיק ביותר שלה. היא שמרה אותה לאורך כל חייה הבוגרים ולקחה אותה איתה בכל פעם שעברה דירה. היא מופיעה ברקע עשרות צילומים משפחתיים וסרטים ביתיים. לקראת סוף שיחתנו אמרה יאנה דברים שנגעו ללבי: "אני מביטה בכל התמונות האלה ורואה אותנו מחייכים למצלמה, ומצמרר אותי לחשוב שעמדנו רק כמה סנטימטרים מצרור חבוי של מסמכים חתומים בצלבי קרס שהיו שייכים לנאצי הזה."

התגלית טלטלה את יאנה. מעולם לא עלה בדעתה שלכורסתה האהובה יש היסטוריה, או שאדם אחר היה עשוי להיות קשור אליה כמוה. היא חשה כמעט נבגדת. "אולי זה נשמע טיפשי, אבל בכל פעם שאני מתקרבת אליה, אני מדמיינת את הנאצי הזה יושב עליה." יאנה רצתה נואשות ללמוד על רוברט גרייזינגר, אבל הכורסה — העדה היחידה שלה — טמנה בחובה יותר שאלות מתשובות.

הכורסה של יאנה רדפה אותי במהלך השנים הבאות. רציתי לפצח את סודות עברה, ולכן התחלתי להתחקות אחר תולדותיה. וככל שהתקדמתי, היטבתי להבין את הצדדים השונים באישיותו של גרייזינגר, את חייו תחת השלטון הנאצי ואת גורלו הסופי. בכל פעם שאחזתי בקצות החוט הנכונים ועקבתי אחריהם, הופתעתי לראות כיצד נפתחים בפני נתיבי מחקר בלתי צפויים, שהביאו אותי לפקפק במה שחשבתי שאני יודע על הקשר שלנו עם העבר. תעלומת המסמכים החבויים הדהימה ארכיונאים, מומחים וקרובי משפחה של גרייזינגר והעניקה לי גישה בלעדית למסמכים, לצילומים ולסיפורים פרטיים שבכל מקרה אחר היו מחוץ להישג ידי. אבל היו גם אינספור מקרים שבהם האובססיה שלי לכורסה — שאצרה בתוכה רבים מסודותיו של גרייזינגר — הובילה למפח נפש. הייתי מתוסכל משתיקות, מפניות לא נכונות בדרך וממבואות סתומים. מה שאציג כאן בפניכם אינו סיפורו של נאצי רגיל ותו לא. זהו סיפור בלשי היסטורי, עמוס בתפניות, בהפתעות, בתסכולים ובגילויים שמאפיינים חקירות כאלה.

שבוע אחרי שדיברתי עם יאנה בטלפון, קיבלתי חבילה מהולנד. בתוכה היה אוסף מסמכים בצורות, בצבעים ובגדלים שונים. אחדים היו עבים למדי, אחרים היו פיסות של נייר מצהיב ומתפורר. בכמה מהם היה חור באותה צורה, בגודל טביעת אגודל, עם קצוות זהים, מעט משוננים. הרמתי את אחד הניירות, התוויתי באצבעי מעגל סביב החור וניסיתי לחשוב מה היה עשוי ליצור אותו: אולי המסמכים האלה נחו קרוב מדי לקפיץ מתכת בכורסה, ואולי עכבר חדר לתחתיתהּ והחל לכרסם את הערימה. התחלתי לסדר את החומר השברירי פריט־פריט, לפי סדר כרונולוגי, על גבי שולחן הכתיבה שלי. הפריט הראשון היה מ-1933, האחרון מ-1945. שמו של ד"ר רוברט ארנולד גרייזינגר הופיע על כל אחד מהם. מהמסמכים האלה למדתי שהוא היה עורך דין שנולד בשטוטגרט ב-1906 ונשלח במרס 1943 לפראג הכבושה למלא תפקיד בכיר בשירות המדינה. לא היה שום אזכור לשיוך מפלגתי או להשתתפות בארגונים נאציים אחרים.

עיינתי בתמונות של גרייזינגר. בכל אחת מהן הוא לבש חליפה בהירה — בגדים אזרחיים. הוא היה נאה, שערו מוחלק לאחור, פניו רבות רושם ואופי. שאלתי את עצמי מה מקור הצלקת שעל לחיו השמאלית. ראיתי שמסמכיו החבויים נבחרו בקפידה. היו שם דרכונים מימי המלחמה, איגרות חוב ממשלתיות מימי המלחמה, מניות שלא מומשו בחברות טלגרפיה ותעודה המלמדת כי עבר את השלב השני בבחינות לשירות הציבורי ב-1933, שנתיים אחרי שהשלים דוקטורט במשפטים. אין ספק שאלה היו המסמכים החשובים לו ביותר: הוכחות לזהותו ולקיומו, פריטים שבלעדיהם יהיה אדם אבוד, בייחוד בשעת מלחמה. ואף על פי כן הופתעתי להבין כמה מעט מסמכים כאלה מלמדים אותנו על האדם. החזקתי את מסמכיו של גרייזינגר בידי, והם סיפרו לי הכול ושום דבר.

הנוכחות הגרמנית באזורים הצ'כיים נמשכה מ-1939 עד 1945, ובמהלך תקופה זו נקראו השטחים הכבושים האלה, בלשון נקייה, הפרוטקטורט של בוהמיה ומורביה. כשעלעלתי במסמכים השונים ניסיתי לגלות בדיוק באיזה משרד ממשלתי עבד גרייזינגר, או לפחות למצוא רמז שיצביע על אופי עבודתו. לפי מספרן הרב של חותמות מרכז אירופיות בדרכון שלו, הבנתי שנסיעות היו נדבך יסודי של חייו המקצועיים, ויותר מכול צדה את מבטי אחת החותמות האחרונות. בקיץ 1944, שבועות ספורים אחרי הפלישה לנורמנדי ושחרור רומא על ידי בעלות הברית, נסע גרייזינגר לחופשה של שלושה שבועות שבמהלכה ביקר "קרובים" בליכטנשטיין. אפילו בשלב מאוחר כל כך של המלחמה המשיכו פקידים נאצים כמו גרייזינגר לקבל אישורי חופשה ולחזור בסיומה ממדינה ניטרלית שלווה למשרותיהם המסוכנות. הנסיעה ההיא לליכטנשטיין היתה מתמיהה במיוחד כי שום קרובים לא הוזכרו במסמכים האחרים. בשני דרכוניו מימי המלחמה, מישהו מחק בעט את הסעיף "אישה וילדים", מה שאמר לי שלמרות הדגש ששמו הנאצים על ילודה ועל משפחות "קינדֶררַייך" (עתירות ילדים), גרייזינגר היה רווק ללא ילדים. בהמשך אגלה שזהו שקר.

עמוד מאחד מדרכוניו של גרייזינגר

תיארתי לעצמי שגרייזינגר הוא שהחביא את מסמכיו האישיים בכורסה. למה עשה זאת? אם חשב שקיומם של המסמכים עלול לסכן את עתידו, מדוע לא השמיד אותם? למה נאלץ להתחבא? למה לא חזר לקחת את מסמכיו? שוב ושוב חזרתי לאחד הדרכונים שלו, שהונפק בפראג ביוני 1944 עם תוקף של שנה אחת. לאור מה שקרה בעיר בחודשים שלאחר מכן, סביר להניח שכאשר פג תוקפו של הדרכון, הוא כבר היה מוסתר בתוך מושב הכורסה. המסמכים היו כנראה חבויים ביום השחרור במאי 1945, שבו, אחרי שש שנות כיבוש חונק, הרגה חלק מהאוכלוסייה המקומית בלי הבחנה את כל מי שנראה, או אפילו נשמע, גרמני. גרייזינגר ודאי נאלץ להסתיר את זהותו כדי להימלט מפראג בחיים. אבל האם עובד מדינה בכיר עם דוקטורט במשפטים היה יודע מה לעשות בחוט ומחט? אולי הוא גייס את שירותיה של תופרת. ואולי הסתמך על מכרה מהימנה שתפרה היטב את המסמכים לתוך הכורסה כך שלא התגלו במשך קרוב ל-70 שנה.

מסמכיו של גרייזינגר לא שפכו אור על גורלו אחרי המלחמה. האם הוא נהרג במהלך שחרור פראג, או נשבה על ידי הסובייטים? לא מן הנמנע שהוא אפילו הועמד לדין. ברגע ששכך האי־סדר במערב צ'כוסלובקיה, בתי הדין הסובייטיים והמקומיים שפטו יותר מ-150 אלף גרמנים ומסייעיהם הצ'כים. האם האיש הזה, אדם שקול וסמכותי למראה, סיים את ימיו כשהוא מותש ומיוסר מול בית משפט מאולתר, שבו ידוע כי משפטים שלמים נמשכו רק דקות בודדות? משולחני בפירנצה יכולתי לברר שגרייזינגר לא הועמד לדין, וגם לא הוצא להורג באופן רשמי, כי שמו לא הופיע באף אחת מרשימות הנאשמים אחרי המלחמה. אז אולי הוא העביר את יום השחרור במחבוא, או ברח מצ'כוסלובקיה בתחפושת? אם הצליח לשרוד, סביר להניח שהסתגל במהירות לחיים שאחרי המלחמה, ועל סמך תאריך הלידה שלו, כנראה מת בשנות ה-70 או ה-80. אבל התברר לי שבלתי אפשרי ללמוד דבר על גרייזינגר אחרי 1945. לא היה לו שום זכר: הוא לא הוזכר בשום ספר העוסק בפראג הכבושה ובשום אתר אינטרנט. לכאורה הוא אכן היה דמות זניחה ברייך השלישי.

רגילותו המוחלטת של האדם הזה, שכל קיומו היה תחום לכמה מסמכים ביורוקרטיים, רק הגבירה את סקרנותי לגביו. הייתי נחוש לחקור אותו. רציתי לדעת אם ההתחקות אחר חייו של אדם אלמוני יכולה לספק לנו תובנות חדשות על מורכבות החיים תחת השלטון הנאצי. האם כאשר אצמיד פנים אנושיות לעבר לוט בערפל, תקרוס נקודת המבט המניכאית של טוב ורע שבאמצעותה אנו נוהגים להביט בנאציזם, או שמא הדיכוטומיות המגושמות האלה ייוותרו על כנן?

החיפוש שלי אחרי גרייזינגר עתיד להימשך חמש שנים. הוא יוביל אותי לפראג, לברלין, לשטוטגרט, לציריך, לניו אורלינס ולכמה עיירות גרמניות קטנות שבהן הוא למד ועבד. לאורך הדרך פיתחתי דרך חדשה לבצע מחקר היסטורי. לרוב, מחקר היסטורי אקדמי נערך כך: אחרי התעמקות בספרות משנית, ההיסטוריונית או ההיסטוריון מפתחים השערה על מושא מחקרם ואז פונים לחפש מקורות ראשוניים לבחון מולם השערה זו. במובן מסוים, ההתחקות שלי אחר חייו של רוברט גרייזינגר התקדמה במסלול הפוך: היא התחילה במקורות. הייתי צריך לשחזר את ההקשר ההיסטורי והחברתי שבו פעל גרייזינגר כדי לגלות כיצד קרה שמסמכיו האישיים הוחבאו בכורסה.

אחרי עבודה ממושכת מאוד על המקרה של גרייזינגר הרכבתי תמונת חיים של בחור חביב ממשפחה עשירה, שהלך ללמוד משפטים והפך אחר כך לביורוקרט במשטר הנאצי. גיליתי שהוא היה קרייריסט, אהב בעלי חיים ושיתף פעולה עם אידיאולוגיה גזענית. עקבתי אחר תנועות הדיביזיה הצבאית שלו ברחבי אירופה בזמן המלחמה, עיינתי באלבומים משפחתיים יחד עם בנותיו וקראתי את יומניה של אמו. ולעתים, סיפורו של גרייזינגר גם הביא אותי קרוב מן הצפוי לעבר המשפחתי שלי.