הציפור הצהובה שרה

פרק 1
פולין
קיץ 1941
 

חום רוחש אופף את החלל הדחוס של עליית הגג באסם, ששטחה הוא שלושה על ארבעה צעדים לכל היותר. הקרשים ממוסמרים בגסות ורופפים, והקורות מונחות בשיפועים חדים שיוצרים מקום נמוך המאפשר לרוזה לעמוד אך ורק במרכז. קורי משי מעטרים את הפינות, ורסיסים דקיקים של אור שמש זולגים בין החרכים. מלבדם שוררת חשיכה.

רוזה כורעת ברך, משטיחה גוש חציר צפוף כדי שמִִרְיָם תוכל לשכב עליו. היא ממקמת אותה ליד הקיר מול הסולם ואז מכסה אותה בעוד חציר. רוזה מכינה מקום לעצמה מול בתה בזווית שתאפשר לה לפקוח עין על הדלת. ליבה ממשיך להלום בחזה.

לפני פחות משעה קריסטינה, אשתו של הנריק, שעטה פנימה כדי לדחוק לפינה תרנגולת וגילתה אותן שפופות מאחורי עגלת חציר. רוזה כבשה השתנקות מבוהלת והידקה את אחיזתה במרים. עיניה של קריסטינה נדדו אל הקיר העמוס כלי עבודה — מריות ומעדרים, אתי חפירה, קלשון — ואז היא נסוגה לאיטה. כעבור כמה רגעים הנריק נכנס פנימה. פניו היו טרודות עד מאוד, אבל בכל אחת מידיו היו מונחים שני תפוחי אדמה.

"יש לנו ילדים משלנו. יהרגו את כולנו."

הרצפה הגדושה עפר רעדה תחת רגליה של רוזה. חילקו פרסים על הסגרות: שקית סוכר תמורת כל יהודי. מחשבותיה מתרוצצות מרוב רעיונות לסחר חליפין שתוכל להציע בתמורה: שמרים ומלח מהמאפייה. מטבעות. שלוש אבני אודם של סבתה שתפורות בשוליו של מעיל. אם יהיה צורך, טבעת הנישואים שלה.

האם טעתה לגבי אופיים? לפני המלחמה הנריק ביקר במאפייה בתדירות גבוהה. הוא היה ידידותי, אפילו קצת פלרטטן, כשרוזה עבדה בדלפק. לפעמים הוא הביא איתו את בנו פיוטר, וכל אחד מהם היה אוכל עוגייה ממולאת ריבה בנגיסה אחת. הם חייכו וניערו את אבקת הסוכר שדבקה בשפתיהם. הם היו אסירי תודה כלפי משפחתה. דודהּ יעקב, הרופא, טיפל בפיוטר כשחלה באדמת. רוזה האמינה שהם יעזרו לפחות בשלב הראשון.

"אני מתחננת אליך, רק ללילה אחד או שניים."

"לא יותר."

הנריק פינה ציוד מעליית הגג והרים בקלשון את החציר. רוזה עקבה בעיון אחרי מרים, שעלתה בסולם.

עכשיו הן שוכבות כאן, דוממות וקפואות. רוזה שואלת את עצמה, לאן נלך מכאן? אי אפשר לחזור לגרציה. לא אחרי מה שקרה לנתן, שנורה למוות אחרי שבוע של עבודת פרך, ולהוריה, שהוצאו מדירתם והועלו אל קרונות בקר. ולא אל היערות, לשם הלך בן דודה לייבּ, ללא ערובה למזון או מקלט. כשיגיע החורף עם הטמפרטורות הקפואות ביער, מרים לא תוכל לשרוד את הקור.

אז לאן? רוזה נוברת במחשבותיה אבל לא מוצאת תשובה. תוכנית החירום לַלילה היא המרתף התת־קרקעי של הנריק, בצד בית החווה, אם ייאלצו לפנות את האסם.

קרשי עליית הגג נוקשים בגבה ובישבנה של רוזה והחציר דוקר את צווארה, ובכל זאת היא לא זזה עד שמרים נרדמת. לאחר מכן היא משנה תנוחה בתנועה קלה, איטית וחרישית.

בשעות אחר הצהריים הנריק מניח בתוך האסם דלי מים ושתי מטליות נקיות. רוזה ומרים יורדות בשקט בסולם. לאחר שהן שותות, רוזה טובלת את זרועותיה במים, והקרירות מרפה את כל ישותה.

היא מנקה קודם את מרים, מסירה את הלכלוך והזוהמה מלחייה ומצווארה בתנועות מטלית איטיות ועדינות. היא מנגבת את ידיה של מרים בסבלנות ובחמלה — ידי הילדה מהודקות כאילו היא מערסלת משהו, הרגל שהתחיל אצלה אחרי שאביה לא חזר — מניעה את המטלית במהירות בין אצבעותיה ואז מספיגה את מפרקי ידיה ואת זרועותיה. היא שולחת את מרים לעליית הגג ומתחילה לרחוץ את גופה שלה, מתירה את כפתורי החולצה כדי להגיע אל חזהּ, אל גבה ואל החלל שמתחת לזרועותיה. המים זורמים בצידי גופה. רוזה תופסת אותם במטלית ונושאת אותם מעלה לאורך גופה, מתאמצת לשפשף מעליה את הצחנה. היא משתמשת בספוג עד שהיא מרגישה תזוזה קלה מחוץ לאסם. הנריק? הוא התעכב אחרי מסירת הדלי, היא נזכרת, ועכשיו הוא צופה בה מבעד לחרך בקיר האסם התחתון. נשימתה נעשית רדודה. היא משפילה מבט אל שדיה החשופים, אל הבטן המתוחה, אל הירכיים הבולטות.האינסטינקט הראשוני שלה הוא להסב את גופה, אבל היא לא זזה. הם יקבלו כאן מזון הלילה. מקלט. היא מרטיבה שוב את המטלית וממשיכה, מרגישה את עיניו של הנריק צופות בה, רואות אותה.

בהמשך היום רוזה מציצה מבעד לחרך בקרשי עליית הגג ורואה את קריסטינה בתוך בית החווה, נסערת, מתווכחת עם הנריק. היא מנידה את ראשה בתקיפות, גורמת ללוקאש התינוק לגלוש הצידה על מותנה. רוזה צונחת אל רצפת עליית הגג.

הנריק נכנס לאסם ומתחיל להוציא בקלשונו ערימות חציר גדולות כדי לחסום את שדה הראייה מהשדות הסמוכים ומהכביש.

בית החווה, לבן עם תריסים מגולפים בצבע כחול עליז, קטן יותר מהאסם ואינו מסתיר לחלוטין את שדה הראייה מהכביש, בעיקר בעיקול. הפונדק ודאי נמצא בקרבת מקום כי רוזה כבר שומעת את התהוללות השיכורים.

ברדת החשיכה רוזה מראה למרים איך לעטוף את אצבעה בפינה הנקייה של המטלית כדי ליצור מברשת שיניים ואיך לעשות את צרכיה בדלי ממולא קש שהנריק יערבב אחר כך עם חציר החיות ופסולת גופן.

הנריק מביא עוד דלי ובו אוכל. כרוב מבושל ולפת. "קריסטינה שלחה בשבילכן. רק הלילה. היא מפוחדת מאוד."

רוזה מהנהנת באסירות תודה.

כשהן חוזרות לחציר, רוזה מצמידה את כריות ידיה אל עיניה. כתמים צהובים ושחורים פורחים בהן, מתפשטים כמו צבע שנשפך. מסלקים את תמונותיהם של נתן ושל הוריה.

לבסוף היא פוקחת את עיניה ומוצאת את מרים צופה מרותקת בשתי ארנבות שמנתרות הצידה על ערימת חציר ומתרוצצות להן. גם אם מרים מתגעגעת לטקסי שעת ההשכבה מהבית — אמבטיה ארוכה, חלב חם עם אגוז מוסקט ודבש, חיבוקים של סבא וסבתא — היא לא מראה זאת. אצבעותיה מתופפות על רגלה בקצב המנגינה המורכבת שרק היא שומעת בראשה.

קריסטינה נכנסת כעבור שעה, נוקשה ומאובנת, שפתיה מתוחות בפס ישר. אבל היא הביאה עוד מים ומעט לחם. רוזה לא מספיקה להודות לקריסטינה או לנזוף במרים לפני שהילדה יורדת בסולם עליית הגג ובקידה דרמטית מגישה לקריסטינה חציר ששזרה למלבן קטן. פניה של קריסטינה מתרככות. טוב לב מציף את עיניה. מרים חוזרת לעליית הגג ואל זרועותיה של רוזה.

פרק 2

מרים מתרגלת להיות בלתי נראית. היא מכופפת את כתפיה, מכניסה את הבטן ומתגנבת כמו חתול. גם אמא שלה מתרגלת וטומנת את עצמה עמוק בחציר. היא מסמנת למרים בתנועת יד להתיישב על ברכיה ולא לזוז. או באצבע אל שפתיה, היא מורה לה לשתוק.

קרשי הרצפה מחוספסים והחציר דוקר ומגרד. מרים לא מבינה למה הן לא יכולות לחזור הביתה — למה הן בכלל עזבו את הבית — שם אמא ואבא השכיבו אותה לישון יחד כמו בקן מרופד ונעים, וצלילי מוזיקה וניחוחות האפייה של סבתה אפפו את האוויר.

שם מרים הייתה יכולה לטופף במסדרון ולהצטרף ללהקה, לצפות בהם פותחים את נרתיקי כלי הנגינה. היא התערסלה בחיקו של סבה, שאפה את ריחות הנסורת והלַּכָּה מבית המלאכה, קיפצה וריקדה לצלילי התווים מהצ'לו של אמא ומהכינור של טאטע.

בהתחלה, בכוונון ובחימום, הכול נשמע מזויף ועצוב. אבל אז הם התחילו לנגן את השירים, והמוזיקה נשאה את כולם, עד שמרים כבר לא הרגישה שהיא נשענת על סבה אלא נמצאת במקום אחר לחלוטין שכולו יופי צרוף ומשותף. מנגינות תוססות ורוויות נשמה. מקצבים רועמים וסוערים. לא משנה עד כמה עוצמת הקול גברה — לא היה אף שכן בבניין שלא התענג על נגינתם. הרשו למרים אפילו לזמזם אם רצתה. אבל כאן, אמא מתעקשת: עליהן להישאר בשקט, להתחבא. ולכן היא מצטנפת כמו קפיץ ומתכווצת.

מרים שואפת להשתיק את צליליה של כל תנועה — טפיפות רגליה, נשימתה. היא למדה להחריש את הזרם הצפוי של השתן שלה לזרזיף כמעט אילם. והיא יודעת להתכסות ולמחוק כל סימן לקיומה — סדרת רגעי היעלמות — לפני שהיא נסוגה אל מתחת לערימות חציר.

ובכל זאת, אף שמרים מכריחה את עצמה לשתוק, הגוף מתגרה בה בעיטוש פתאומי, בשיהוק לא רצוני, בחריקה קולנית של הירך לאחר שישבה בלא ניע זמן רב מדי. התכווצות שריר שוק. עקצוץ שדורש גירוד. לחץ במעיים. כל תנועה לא מתוכננת גורמת לחציר לרשרש או לקרש רצפה לייבב. מרים מביטה אל אמה בהתנצלות. אמה משיבה אליה מבט מודאג.

מרים עושה חזרות על התוכנית לעבור, במידת הצורך, מהאסם אל המרתף — מחפורת עם קן חסידות מעליה, בצד בית החווה — שם היא תחכה לאמא על הרצפה מאחורי החביות בלי לזוז (לא משנה כמה יהיה קר או טחוב) ככל שיידרש: בצוואר זקוף, לא עקום, אחרת יכאב לה. היא גם עושה חזרות על מה שאמה אמרה לה שוב ושוב לגבי הקולות שלה, שאסור להם להיות רמים מלחישה, למעט כשהיא אומרת שבטוח, בשעת לילה מאוחרת מאוד, לדבר פיאניסימו ולא פיאנו פיאניסימו. אם אמא תעיר אותה בפתאומיות, אסור לה להרים קול. עליה לשלוט בנשימותיה: בלי אנחות כבדות. בלי שום עיטושים כלל.

בכל פעם שמרים מזיזה מעט את משקלה, קרשי הרצפה חורקים והאוויר נעשה סמיך ולח ומקשה עליה את הנשימה. אבל אז הציפור הצהובה מתעופפת מידיה ומתגנבת מבעד לחור שבקורות עליית הגג. היא משוטטת לה ומחפשת סכנה ואז שבה לאחר שהרוח פרעה את נוצותיה הזוהרות. מרים מחפשת את העיניים השחורות כחרוזים ומוצאת מרגוע: קולותיה לא נשמעו.

היא חוזרת ומתיישבת בחציר ומנסה שוב להיות בשקט עד שצלילים, רסיסי שיר, ותוך זמן קצר קטעים שלמים, מגבשים צורה ופועמים בה, בתחילה בשקט ואז בעוצמה רמה ומתגברת. סיפור שמגוּלל בכלי מיתר וכלי נשיפה: לילה קפוא, אש מרצדת, קולות כמו מים שחורים תחת קרח נוצץ, תופי בס ודוּד וערגות כינור ולבסוף, קרשנדו, האדמה הקפואה נסדקת —

אמה מנופפת בזרועה במצח מקומט. מרים מבינה שהיא מתופפת שוב.