מי חיסל את המדינה הפלסטינית עוד לפני שנולדה

מבוא

בספר שלפניך יש 25 מאמרים ותכנים, חלקם מאמרים מחקריים ורובם מאמרים פובליציסטים, שמאירים את המציאות בישראל בעיקר בנושאי ביטחון לאומי, בעבר ובהווה וכאלה המתייחסים לעתיד. 
ההתמודדות עם העתיד בנושאי הביטחון הלאומי החלה על ידי מחבר ספר זה בעקבות מלחמת ששת הימים. תפקידה של חטיבה שמונה בה שרת היה לחסום על גבול מצרים, בכניסה לנחל פראן בדרום הנגב, את כוח המשימה המצרי המיוחד של הגנרל שאזלי. כוח זה היה אמור לכבוש את האזור ולחבר את מצרים עם עבר הירדן. מתקפת הפתע של חיל האוויר הישראלי על חיל האוויר המצרי והתמוטטותם המהירה של חילות השדה של מצרים בסיני מנעה מגנרל שאזלי לבצע את המהלך שתוכנן. 
שלוש שנים לאחר מכן, בניסיון להבין את הראציונאל המצרי שמאחורי התכנית לכבוש את דרום הנגב, הגיע רגע של הארה שהביא את מחבר ספר זה להבנת התפיסה המצרית דאז את חשיבותו הגדולה של כיבוש דרום הנגב לעתידה של מצרים, בעיקר תפיסתו של נשיאה גמאל עבד אל-נאצר. מכאן החל מסעו הארוך של המחבר, בן יותר מעשרים השנה, לחקור עד תום את הפרשה הזו. המחקר ומסקנותיו כללו, במהלך השנים, התרעה, בשנת 1972, בדבר פריצתה העתידית של מלחמת יום הכיפורים; פרסום סדרה מחקרית בת ארבעה פרקים, "המאבק על הטריז", בעיתון ידיעות אחרונות באפריל-מאי 1977, שסקרה את הסכסוך הישראלי-מצרי, מראשיתו ועד שנת 1977, בראייה אמפטית למצרים ולמנהיגה סאדאת, ושרטטה את הרקע שאפשר למחבר לטעון, באותה שנה, שאפשרית פריצת דרך שתאפשר הסדר שלום נפרד עם מצרים. (הסדרה שהופיעה בידיעות אחרונות פורסמה במלואה גם בספרו של אילן אסיה - תיאוריית ה-F)  
מסקנות המחקר הביאו לכתיבת תזכיר ליגאל ידין בסוף 1976 ותזכיר לממשלה ב-12 באוגוסט 1977, בהם נטען, שניתן להגיע בקרוב להסכם שלום נפרד עם מצרים, וזאת בניגוד לעמדתם אז של כל הגורמים הישראלים הרלוונטיים. ואכן, לקראת סוף אותה שנה, ב-19.11.77, נחת מטוסו של סאדאת בשדה התעופה לוד. המשך המחקר בשנים שלאחר יום היסטורי זה הביא לכתיבת עבודת דוקטור ולפרסום שני ספרים בנושא. 
ההתראה בשנת 1972, בדבר נכונות סאדאת לצאת למלחמה שנקראה, לאחר שפרצה באוקטובר 1973, מלחמת יום הכיפורים, נעשתה על בסיס מעקב בתקשורת אחר התבטאויות במצרים, בעיקר אחר דברי הנשיא סאדאת. מצויד במפתח, שהוא מחקרו בעניין שאיפת מצרים לרציפות טריטוריאלית, שיכול היה לסייע בידו, הגיע המחבר, בשנת 1972, לתובנה שלסאדאת אין ברירה אלא לצאת למלחמה נגד ישראל מבלי להתחשב בעוצמתו של צה"ל. את ממצאי מחקרו אז ניסה המחבר לפרסם כמאמרים בעיתונות, אך מלבד פרסום מכתב למערכת הארץ ב-1.2.1972, אף מאמר לא התקבל לפרסום. אחד הניסיונות האלה היה העברת מאמר, בתחילת אותה שנה, לשמואל שגב, הכתב לענייני ערבים של עיתון מעריב. כנצר לשושלת קבלני אינסטלציה מצד אביו של המחבר, ובעל קיוסק מצד אמו, לא היו לו קשרים עם האליטה של ישראל, ובוודאי לא הביטחונית. לכן הוא העביר את המאמרים, המתריעים מפני נכונותו וסיבותיו של סאדאת לצאת למלחמה, לכתבים לענייני ערבים בעיתון הארץ ובמעריב. הנחתו היתה שהם מחוברים למקורותיהם במערכות הביטחון ואז אולי יהיה סיכוי שההתרעה תעבור הלאה. ואכן הוא "לא התאכזב". התברר שהם יותר מחוברים ממה שחשב. כי כאשר הוא נפגש אז עם שמואל שגב, מנוחתו עדן, הסתבר לו בדיעבד שגם הכתבים לענייני ערבים התיישרו לימין עם מפקדם העליון - שר הביטחון משה דיין. בפגישה אמר שגב למחבר, בתגובה למאמר שקיבל, שהוא כתוב בהיגיון רב אלא שבדיוק בגלל זה הוא לא רלבנטי. אתה חושב בהיגיון כמו אירופאי, אמר שגב, הבעיה היא שהערבים אינם פועלים לפי היגיון אלא לפי רגשות, ולכן למאמר אין ערך. 
מאוחר יותר גילה המחבר מדוע הוא קיבל תשובה כזו משמואל שגב. מסתבר שכארבע שנים קודם לפגישה אתו התפרסם בגיליון ראש השנה תשכ"ט של מעריב, ראיון עם גיבור מלחמת ששת הימים, שר הביטחון, רב אלוף (מיל) משה דיין.  בתשובה לשאלתה של המראיינת, גאולה כהן, מדוע הערבים, אחרי תבוסתם הקשה במלחמת ששת הימים, אינם באים לשולחן המשא ומתן, הוא ענה: "והנה חלפה שנה– ולא כלום, ולא מפני שהמציאות אינה מכבידה עליהם, אלא מפני שהמנטאליות שלהם ניצבת כחיץ ביניהם לבין המציאות וטחה את עיניהם מראותה כפי שהיא. הם מעדיפים להתעלם ממנה, ובלבד שלא תתמוטט מערכת המושגים המדומים שבהם הם חיים".
המאמר - "האמת על מלחמת יום הכיפורים שהישראלים לא מכירים", שמופיע בספר זה,  עוסק בתהליך החשיבה והניתוח בו הגיעו המצרים לפיתוח ולתכנון של סוג המלחמה המיוחד שאפשר להם לממש, במלחמת יום הכיפורים, את כל מטרותיהם המדיניות בסכסוך עם ישראל. מסתבר שהם עשו  זאת בתהליך של היגיון צרוף וכמעט מתמטי, שהפתיע, באותה המלחמה את מערכות המודיעין וההערכה שלנו שהיו בטוחים שהמצרים עדיין "פועלים על פי רגשות". 
באמצעות חמישה מאמרים שפרסם חסנין הייכל, חבר בהנהגה המצרית ועורך העיתון אל-אהראם, בחודש מרץ 1972, הוצגו על ידו, לעיני כל העולם, תהליכי החשיבה, הפקת הלקחים והסקת המסקנות, ההגיוניים והחדים כתער, של צמרת המשטר במצרים. במאמרים אלה מובאת גם המסקנה אליה הגיעו בדבר סוג המלחמה המועדף. במאמרו הרביעי בסדרה של הייכל, מ-24 במרץ 1972, פורסם "סוג המלחמה האפשרית וההכרחית" כלשונו - תכנית המלחמה המדויקת שבוצעה בידי מצרים, שנה וחצי מאוחר יותר, ככתבה וכלשונה, באוקטובר 1973.
 המאמר הראשון בספר זה, "מי חיסל את המדינה הפלסטינית עוד לפני שנולדה - או הקש ששבר את גב ההיסטוריון" עוסק, על בסיס מסמכים בריטיים שהיו סודיים בעבר, באחריותה של בריטניה לכך שלא קמה, בשנת 1948, מדינה פלסטינית, למרות שבהחלטת החלוקה של האו"ם היתה אמורה לקום מדינה כזו.  חבלה מודעת שעשתה המעצמה הבריטית השוקעת, בהחלטה האו"ם, היא שגרמה לכך שמאז והלאה, עד ימינו אלה, הבעיה הפלסטינית לא נפתרה אלא רק הפכה למורסה שהולכת ומחמירה. 
תמוה שאחריות זו של בריטניה אינה מפריעה, בשנים האחרונות, לגורמים מרכזיים שם, ובמדינות נוספות בעולם, להאשים את ישראל בכך שלא קמה המדינה הערבית בארץ ישראל. 
במאמר מוצגים  מסמכים בריטיים המוכיחים שגם בשנים שלאחר מלחמת 1948 מנעה בריטניה בדבקות כל אפשרות להקמת מדינה פלסטינאית, וגם סיכלה כל ניסיון לחתימת הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערביות. 
כמה מאמרים בספר עוסקים בסכנות הנוכחיות והעתידיות של סוגיית החברה החרדית בארץ ובהשפעתה על המדינה ועל גורל תושביה. ריבוי טבעי עצום יחד עם נהרות של כספי מסי אזרחי ישראל שזורמים לכיסי החרדים, בעשרות השנים האחרונות, משנים את התמונה הדמוגרפית ואת מבנה החברה היהודית בישראל. חמור מכל הוא  האבדן הצפוי של יכולותיה וכישוריה של החברה שלנו, בעקבות תהליך זה, לתחזק מדינת עולם ראשון ולקיים צבא של עולם ראשון שבלעדיהם אין לנו סיכוי לשרוד באזור.
בספר מוצגת גם התכנית להסדר שלום אזורי שהניח, בשנת 1988, מחבר ספר זה על שולחן ראש ממשלת ישראל, יצחק שמיר. התכנית היתה קשה אז מאוד לביצוע אך היתה אפשרית. כיום  היא כנראה כבר קשה לביצוע עד בלתי אפשרית. אי התייחסות הנהגת המדינה דאז לתהליכים עתידיים, בעלי טווח בינוני וארוך, שישפיעו לרעה על סיכויי הישרדותה של ישראל באזור, הביאו לכך שההנהגה לא אימצה את התכנית ולא ניסתה לגייס את כל כוחה של האומה כדי לממש אותה. נראה שהיתה זו התכנית היחידה שיכולה היתה להשיג אז פתרון בר קיימא לסכסוך, להבטיח את קיומה של ישראל לדורות ובמקביל לשפר את מצבם של העמים באזור והעם הפלסטיני בראשם. 
מאמר מחקרי נוסף בספר, "רבי עקיבא, הנצרות ומרד בר-כוכבא – התאבדות ידועה מראש", עוסק בפיצוח החידה מדוע אדם חכם כרבי עקיבא תמך כנראה במרד בר כוכבא נגד האימפריה הרומית בשיא כוחה. מקורות יהודיים מגלים לנו מקצת מדרך חשיבתו, כשתוצאות המחקר רלוונטיים גם לימינו. "בניו" של רבי עקיבא, חלק מבוגרי בני עקיבא, תנועת הנוער של הזרם הציוני דתי, בעיקר המתנחלים שבהם, בחרו בעמדה קיצונית במאבק על ארץ ישראל. עמדתם מסתמכת במידה רבה על להט דתי. מסתבר מהמחקר המובא בספר, שללהט הדתי, ולאוטו-סוגסטיה הדתית, שגם אפיינו כנראה את "אביהם", רבי עקיבא, יש תכונה רעה מאוד: הם מייצרים אשליית כוח המשבשת את יכולת השיפוט של הנתונים להשפעתם, וכך הביאו רבי עקיבא ובר כוכבא לתבוסה קשה ולשואה נוראה.  
בספר מוצגים מאמרים נוספים העוסקים בפרשות שכבר נשכחו אך יש בהם כמה לקחים שחשובים להמשך חיינו. מהם כאלה שנכתבו כסאטירה, לעתים סרקסטית,  כשהנושא עצמו  חשוב לקיומנו כאן, באחד האזורים המעורערים והמסוכנים ביותר בעולם.
מחבר ספר זה, וארבעת הספרים שקדמו לו, בשל הקריטיות של נושאי הביטחון הלאומי לעתידנו, בחר בחופש: חופש המחשבה, חופש המחקר, חופש היצירתיות וחופש משליטת  אחרים בתכני כתיבתו. בדרך זו הוא הניח שניתן לצאת ממקובעות המחשבה והמעשה שמסכנים את יכולתנו להתמודד עם אתגריה של מדינת ישראל. חופש זה ייתכן שמביא להתבטאויות לא שגרתיות ולא פוליטיקלי קורקט, אבל זה המחיר שהמחבר סבור שלא ניתן להתקדם בלעדיו אם רוצים לשחרר  מחשבה מקובעת.