זרה מטפלת באימא

מבוא

כבר למעלה מעשרים שנים מגיעות עובדות זרות לישראל כדי לטפל בזקנינו ובנכינו. משפחה שנמצאת בתחילת הדרך, לקראת התחלת ההעסקה של עובדת זרה בבית ההורה המזדקן, מוצאת את עצמה ברוב המקרים נטולת ידע וניסיון, כפי שהעיד בפניי אחד המרואיינים:
אתה מתחיל להיכנס לעולם הזה ואתה לא מכיר את העולם הזה. רגע... עובדים זרים. מאיפה מביאים עובדים זרים? אין לך מושג ואתה מערבב מושגים. היום אני עשיתי, יש לי דיפלומה בעניין הזה. אלו תאגידים שעוסקים בעובדים זרים ואלו גופים שעוסקים בתשלום מהביטוח הלאומי. לזה יש תחומי אחריות שלו ולאחר אחרות. לא היה לנו מושג. הרי יש את התופעה הזו בבתי חולים שהבן אדם מתאשפז ואתם צריכים עזרה? בוודאי שצריכים עזרה ואתה לא יודע  מי זה? אנחנו נעזור לכם אנחנו מביטוח לאומי. אתה מבולבל לגמרי ואתה לא יודע מאיפה הוא בא ומאיפה האחר בא. כל השאלונים האלו שממלאים. אתה לא באמת יודע לחבר אחד ועוד אחד אבל לאט לאט הדברים מתחילים להסתדר. אבל בהתחלה אתה לגמרי לא מבין איפה אתה נמצא ומי אחראי על מה ולאט לאט אתה מתחיל להבין את הדברים. אז הייתי צריך לחפש ובהתחלה לא ידעתי למי בכלל פונים...
רבים מסתמכים על שמועות, על דברי מכרים, מנסים לחפש באינטרנט. התחום רחב, כי הוא עוסק גם בזכויות זקנים וגם בזכויות עובדים. הוא מערב רשויות שונות: הביטוח הלאומי ומשרד הפנים ותאגידים פרטיים וחברות סיעוד פרטיות (או מלכ"רים). למרות מורכבות התחום ולמרות הצורך של עשרות אלפי משפחות בידע ובהבנה, לא נכתב עד עתה ספר שמנסה להפיץ את הידע. יש כמה וכמה אתרים שמרכזים ידע נחוץ: אתרים של חברות סיעוד או של תאגידים, אתרים ממשלתיים וגם אתרים שמרכזים ידע, כמו "כל זכות". חשוב בעיניי שלמעסיקים יהיה מושג על חוקי עבודה, חשוב שיכירו אילו בעיות צפויות להם, וחשוב מאוד שייחשפו לדילמות מוסריות. את כל אלה ניסיתי לשלב בספרי. 
את, כקוראת, יכולה למצוא עניין בפרקים מסוימים ויכולה לוותר על פרקים אחרים. כיון שמדובר בספר הדרכה, אין חובה לקרוא את כולו. (בכל מקרה אין חובה לקרוא אף ספר עד תומו). 
לו ביקשתי להציג את תמצית הספר, הייתי אומרת רק משפט אחד: "מה ששנוא עליך, אל תעשה לחברך". זוהי כל התורה כולה. אם תשאלי את עצמך בכל מצב מה היית מעדיפה לו היית במצבה, או מה היית מעדיפה עבור בתך לו היתה במצבה של העובדת, התשובה תהיה בידייך. לדוגמה, בימי קורונה התבקשו עובדות זרות לא לצאת מפתח הבית. כל זמן שהיה סגר, הן קיבלו על עצמן את הגזירה, אך מה קורה לאחר מכן? כשכולם כבר יוצאים החוצה? (כמובן במסגרת המותר, מוגנים במסיכה ושומרים על מרחק), האם סביר לאסור על עובדת זרה לצאת החוצה מתוך חשש שמא תידבק ותביא עימה הביתה את הווירוס ותדביק את אימך? זו שאלה שמעסיקים מתלבטים בה, ואני רוצה לשאול כיצד היית רוצה שינהגו בך, לו את המטפלת, או כיצד היית רוצה שינהגו בְּבִתֵּךְ, לו היא המטפלת. התשובה שתתני היא התשובה הנכונה לכל אחת מהשאלות.
אבקש להסביר את הבחירה שלי בנקיטת לשון נקבה כשאני מתייחסת לקוראת וכן כשאני מתייחסת לאם המטופלת. ראשית, רוב המטופלים הם נשים ורוב המטפלים הם נשים. שנית, הפנייה לקהל הקוראים בספרי הדרכה נעשית לרוב בלשון נוכחים (ולא בלשון נוכחות). בספר שלי רציתי לבחור בשפה מקרבת, אישית, בלשון יחיד נוכח (אתה, את), אבל מאסתי בטקסטים בהם כתוב: "נכתב בלשון זכר מטעמי נוחות בלבד, אך מיועד לגברים ולנשים בלבד". באופן קבוע, אני, כאישה, צריכה הייתי תמיד לקרוא טקסטים בלשון זכר ולהאמין שהבחירה נעשתה מטעמי נוחות בלבד. בטקסט שלי, אני כותבת בלשון נקבה מטעמי נוחות בלבד ואני בהחלט חושבת שכל גבר שיקרא את הטקסט, יוכל להתאימו למגדר שלו ואני מקווה שלא ייעלב. המחשבה שטקסט עלול להיות מפלה בשל העובדה שהוא פונה לקהל בלשון נקבה מעלה לדיון את סוגיית הצורה הסתמית, שהיא צורת הזכר, הצורה הנורמטיבית, השקופה. כרגיל אני נאלצת לספוג את צורת הזכר "מטעמי נוחות", אבל לפחות בטריטוריה שלי-בספר שלי, אני יכולה לבחור להשתמש בלשון נקבה. אני מקווה שלשון הנקבה לא תרתיע את הקוראים והם יוכלו להתאים את הטקסט למגדר שלהם. באותה מידה כשאני כותבת על האם הזקנה, הרי בבירור ניתן לעשות התאמה לאב זקן וכשאני כותבת על אחיותייך, הרי תוכלי להיות גמישה ולהתאים את הטקסט לחייך, אם יש לך אחים, אח ואחות וכו'.
אספר מעט על עצמי ועל הקשר שלי לתחום: אני מתנדבת בעמותת "קו לעובד" כבר 13 שנים. העמותה עוזרת, בין היתר, לעובדים זרים בסיעוד, והמפגש עם העובדות חשף אותי לבעייתיות שקיימת בתחום. ללא המפגש בשטח עם העובדות וללא הקִרבה שלי אליהן ואל סיפוריהן, היתה עבודתי ריקה מתוכן או חסרת עומק. אני נחשפת גם לסיפורי משפחות, לעומק הפחדים וגם לעמדות ולתפיסות סטריאוטיפיות. במקביל לעבודת ההתנדבות ב"קו לעובד", כתבתי עבודת מחקר לדוקטורט בתחום. שם המחקר שלי הוא: זקנים סיעודיים ומהגרות עבודה - "עבודת גבולות" בבית בהשראת המדינה ומוסדותיה. את המחקר ערכתי באוניברסיטת בר אילן בהנחיית הסוציולוגית, פרופ' אורלי בנימין.
בנוסף לכך, אני עובדת זה שש שנים כגרונטולוגית בחברת סיעוד ומבצעת ביקורי בית אצל זקנים שחלקם מעסיקים עובדות זרות. המפגש בבית המטופל, איתו, עם בני משפחתו ועם המטפלת, מקרב אותי עוד אל השדה ומאפשר לי להכיר טוב יותר את הקשיים, היתרונות, העמדות, התסכולים, הדרישות, הציפיות.
אני רוצה לקוות שספר זה יעזור לך בהתנהלות, שתצליחי לשמור על אימא וגם על העובדת הזרה, ושתצליחי במשימה הקשה שאותה אני מכנה "להיות מעסיקה הוגנת".

להיות מעסיקים
מה נשתנה? איך הגענו לסיטואציה? אימא היא עכשיו אישה תלויה.
יום אחד אבא או אימא הזדקנו. זה לא קרה ביום אחד ואולי כן. לעיתים מדובר באם שתפקדה מצוין, הלכה למועדון, הקשיבה להרצאות, הזמינה מדי יום שישי את כל המשפחה לאכול אצלה, בישלה בעצמה, רק ביקשה מעט עזרה בעריכת הקניות ואולי גם זה לא, כי לימדת אותה להשתמש באפליקציה של "רמי לוי" או של "שופרסל אונליין", והיא הזמינה את המוצרים באינטרנט. לגבי השאלה מי נעזר במי, התשובה היתה שברוב המקרים את נעזרת בה ולא היא בך, ופתאום, ממש ביום אחד התהפכו היוצרות. היא נפלה ושברה את מפרק הירך. מדובר בשבר שמצריך ניתוח לשם קיבוע ראש וצוואר הירך בעזרת ברגים, או מצריך החלפה מלאה של המפרק. הרופאים הם שמחליטים. את, המטפלת העיקרית, מגיעה מדי יום לבית החולים, מרגיעה, מטפלת, שואלת, מקשיבה, מעודדת. שומעת שאימא תצטרך לשהות בשיקום כחודש. את חושבת מה יקרה כשהיא תחזור הביתה. מי יגיש לה אוכל? מי יעזור לה במקלחת? את רואה עד כמה השיפור איטי, עד כמה קשה לה לקום מהמיטה, עד כמה קשה לה ללכת בעזרת ההליכון, היא נאנחת בשקט אבל את רואה בפניה שהיא כואבת. את עובדת במשרה מלאה ואולי גם עוזרת לילדייך ולנכדייך. איך תהיי פנויה לטפל גם באימך? את מתחילה לברר מה האפשרויות לעזרה בבית. כבר בבית החולים נפגשת עם נציגה של חברת סיעוד, או שפנית לעובדת הסוציאלית במחלקה והיא ייעצה לך לפנות לנציגה של אחת מחברת הסיעוד שמשרדה נמצא בבית החולים בקומה הראשונה מול המעלית. את מתחילה להבין שהחיים השתנו.

ייתכן גם שהכול קרה אחרת. שההזדקנות וההיחלשות התרחשו לאט־לאט, התפקוד של אימא נמצא בירידה כבר כמה שנים. שמת לב לכך כשיום אחד היא התקשתה לזכור את שם הנכדה הקטנה שלך, חודש לאחר מכן היא שכחה את הלהבה של הגז דלוקה ולמזלה ולמזלך הגעת לביקור שגרתי, יש לך מפתח, היא לא היתה בבית ומיד הרחת את הריח של הסיר החרוך, אווררת ונבהלת. קרה לאימא משהו. מה שחשדת שקורה ולא האמנת וחשבת שמדובר בירידה נורמטיבית של הזיכרון, שכחה שאינה מזיקה, התבררה באותו רגע כשכחה מסוכנת. ובכל זאת, חשבת שאפשר להמשיך, והשינוי היחיד שעשית הוא החלפת הכיריים בכיריים חשמליות והקפדת להזהיר אותה שלא ולא ולא. שתזכור לנעול את הדירה, שתזכור לקחת את מכשיר הטלפון ואת הרשימה של מספרי הטלפון שלך ושל אחיותייך. אחרי כמה חודשים היא התקשרה אלייך בשעת צהריים ואמרה לך בקול מבוהל שהיא לא יודעת איפה היא ואת ניסית לשוות לקולך גוון שקט ורגוע ואמרת: "אל תדאגי, אימא, אני מיד מגיעה אלייך", אפילו שהיית באמצע פגישה חשובה, סגרת הכול וטסת לרכב שלך ובדרך התקשרת וביקשת ממנה שתיכנס לבית קפה בסביבה ותיתן למישהו שיושב שם את המכשיר כדי שידריך אותך לאן להגיע. הבנת אז שהיא לא יכולה להמשיך להתגורר לבד. כשנפגשתן הסברת לה בעדינות שאת מבקשת שתעבור לגור אצלך לזמן קצר ושתחשבו ביחד מה לעשות. היא התנגדה ואת הזמנת את האחיות שלך לשיחה דחופה ושלושתכן החלטתן שאין ברירה: צריך להכניס הביתה עובדת זרה. אימא אמרה "לא", אבל אתן עמדתן על כך שאי אפשר להמשיך בדרך הישנה. מישהי צריכה להשגיח על אימא. "אם לא תהיה פה עובדת זרה, אנחנו נצטרך להפסיק לעבוד ולהיות איתך כאן כל היום. זה מה שאת רוצה, אימא?" ואימא ענתה: "מה? אני לא בסדר?" ואחותך ענתה: "אני פוחדת שתלכי שוב לאיבוד" ואימא אמרה: "אני לא הטיפוס שאני צריכה מישהו שיעזור לי" ולא ידעת כבר מה לומר והתחלת פשוט לדמוע, בשקט, בלי מהומה גדולה, ואימא ראתה ואמרה: "טוב, כנראה שהגעתי למקום שאני כבר...ולשבת על הראש שלכם אני לא רוצה, אז בסדר, תעשו מה שנכון". ואולי השיחה הזאת התקיימה במשך כמה ימים או שבועות, עד שאימא הסכימה, לא בשבילה, אלא בשבילכן, "כדי להוריד מכן נטל", כך אמרה.

בחלק מהמקרים אימא נזקקה לעזרה מעטה במהלך השנים האחרונות. מדי שבוע הגיעה לביתה מטפלת בית ישראלית (מט"בית) שעזרה לה בניקיון הבית, בעריכת קניות, בהחלפת המצעים. אימא נמצאה זכאית לחוק סיעוד מטעם הביטוח הלאומי, היא קיבלה את שעות הטיפול בבית. דרגת התלות (מיד הסבר לגבי רמת התלות) שנקבעה לה היתה הנמוכה ביותר, אימא קיבלה את העזרה בשמחה. עובדת ישראלית, שמגיעה לטפל במשך כמה שעות בשבוע, עדיין לא מאיימת על העצמאות שלה. התרגלת לעזרה הזאת ואימא באמת תפקדה בסדר, למרות שלעיתים התלוננה שהמטפלת לא נשארת לעבוד בכל השעות, שהיא לא מנקה כמו שצריך ואת ניסית להרגיע אותה שלא נורא, היא לא עוזרת, אלא מטפלת ואימא תמיד אמרה שמגיע לה, כי כל השנים היא שילמה לביטוח הלאומי ועכשיו סוף־סוף כשהיא צריכה מהם משהו, היא מקבלת רק חלק מהתמורה שמגיעה לה.

והנה כמה הסברים לגבי רמת התלות וכיצד היא נקבעת:

מבחן ADL —Activities of Daily Living בודק את רמת התפקוד של הזקן או הזקנה¹ בביצוע פעולות יום־יום. המבחן אינו בודק את רמת הקושי בביצוע הפעולות, אלא בוחן את מידת העזרה שלה הזקן זקוק. הבדיקה נעשית על ידי עובד הביטוח הלאומי, בעל הכשרה, ברוב המקרים — אחות (a nurse).

מי שמלאו לו 90 יכול להיבדק על ידי רופא מומחה בגריאטריה ובכך לעקוף על בדיקת עובד הביטוח הלאומי. למבחן התלות שלושה מרכיבים. הראשון: בחינת עצמאות בביצוע פעולות יום־יומיות: קימה ושכיבה, ניידות, רחצה, לבוש, אכילה, שתייה ושליטה על סוגריים. השני: הערכת הצורך בהשגחה אישית מתמדת והשלישי בודק אם הזקן מתגורר לבדו. עוד על הניקוד ברמת התלות בהערת השוליים².

לפני שאעבור הלאה, אציין שבמהלך השנים זכתה הבדיקה של אחות הביטוח הלאומי את רמת התלות לביקורות רבות מצידם של זקנים ובני משפחותיהם, שטענו שהבדיקה משפילה, הם טענו שהם נדרשים להראות כיצד הם פושטים מכנסיים בשירותים וכיו"ב. באתר מאקו פורסם ב-31.7.17³ ראיון עם בנה של ניצולת שואה. הראיון שודר בערוץ 2 במסגרת שלוש כתבות שכונו "והשפלת פני זקן":

"הגשנו בקשה להחמרה לביטוח הלאומי, לא ציפינו שישלחו אחות", מספר דוד (שם בדוי), בנה של רחל. "חשבנו שבגיל הזה כבר לא משפילים אנשים, אבל מתברר שטעינו. היא אמרה לי 'תראי לי איך את מתלבשת' ושאלה עוד כל מיני דברים אינטימיים. זה מאוד משפיל, בייחוד אדם כמו אימא שלי, שעברה את השואה עם השפלות שאי אפשר לתאר בכלל״.

תלונה זו ותלונות קודמות שהתייחסו למבחן התלות הגיעו כבר קודם לביטוח הלאומי ולכנסת ובאחת הישיבות של וועדת העבודה, הרווחה והבריאות⁴ שהתקיימה ב-12.7.2004, התייחסה אסתר רייס, מנהלת אגף הסיעוד בביטוח לאומי לשאלותיהם של חברי הכנסת:

אנחנו גם הכנסנו, אחרי התייעצות, איזשהם שינויים במשך השנים שבאמת מקלים על הבדיקה. פעם, למשל, היתה נעשית בדיקה בשירותים ולמרות שעוד מזכירים לנו את זה באמירות כל הזמן, מאחר שנראה לנו שאפשר היה לעשות דבר שהוא עקיף — ויש כמה מומחים שטוענים שלא עשינו נכון שוויתרנו על זה, שהיה כן צריך להמשיך לבדוק את זה — בעניין הזה אמרנו: אנחנו רואים שזה מאוד מפריע לאנשים ונמצא דרך עקיפה. למשל, לבישת התחתונים המפורסמת היא אחת הדרכים שעוזרת לאיש המקצוע להחליט איך האדם מסתדר בשירותים, למרות שאת הבדיקה בשירותים היום לא מבצעים. צריך להבין שהבדיקה הזאת נעשית באינטימיות גבוהה בין איש מקצוע ובין נבדק, ואין מצלמה שמחוברת לאיברים מוצנעים. היא נעשית בתוך בדיקה שאורכת כשעה ויותר, כאשר בחלק הראשון נעשית הרבה מאוד עבודת שאלון, ראיון והכנה. המשפחה יכולה להיות נוכחת בזמן הבדיקה. בתחילת הבדיקה מסבירים לאדם מה הוא יידרש לעשות ולמה. בסוף הבדיקה יושבים אתו ומסכמים אתו מה היו ממצאי הבדיקה, ואם יש לו השגות עליהן זה נכתב. הבדיקה נעשית עם דגש מאוד מאוד גדול — לפחות בכוונות שלנו וביישום שלנו — על כבוד האדם.

אוסיף בהערת שוליים התייחסות מאתר "כל זכות"⁵ לגבי מבחן תלות לחולים דמנטיים (כולל אנשים שאובחנו כחולי אלצהיימר)⁶.

לאחר כל השינויים, עדיין מתקיימת ביקורת ציבורית בנוגע למבחנים. יש לזכור שמבחנים כאלה משקפים את ההבדל בין זכאות לגמלה אוניברסלית (קיצבה שכל הציבור מקבל ללא מבחן כלשהו, לדוגמה קיצבת זקנה שהקריטריון היחידי לקבלתה הוא הגעה לגיל זקנה כפי שהוגדר ע"י המחוקק) לבין זכאות לגמלה סלקטיבית. רבות נכתב על ההבדל בין שתי גמלאות אלה: הגמלה האוניברסלית, שמייצגת את מדינת הרווחה, מבוססת על העיקרון של הכללת כל קבוצות האוכלוסייה במסגרת תחומי פעולתה ובהעמקת ההגנה שמוענקת, ולעומתה הגמלה הסלקטיבית, שבנויה על עקרונות הפוכים — הדרה (exclusion) של קבוצות אנשים ממסגרתה. לכן הבשורה החברתית שהסלקטיביות מביאה איתה היא שלילית ביסודה (דורון, 2014).

בנייר עמדה שכתבו סטודנטים במרכז הבינתחומי בהרצליה נכתב: "המבחן דורש מהזקנים להיכשל במבחן סוף חייהם, הגורמים המבצעים את המבחן אינם אובייקטיביים, המבחן לא מצליח לספק תוצאה אמינה והקריטריונים הנבחנים אינם משקפים בהכרח את המצב האמיתי". הטענה החזקה ביותר, לדעתי, כנגד מבחני התלות היא טענת ההכתמה וסימון קבוצה באוכלוסיה כנחותה⁷, כלומר מדובר במבחנים שמטרתם להוכיח מגבלה, תלות. אין לזלזל בתחושות ההשפלה שחשים זקנים ובני משפחותיהם לנוכח המבחנים, כפי שאמרה לי אחת המרואיינות:

כל הקטע הזה של, את יודעת להוכיח, אני מאמינה שהם יוצאים מנקודת הנחה נגיד בביטוח לאומי שיש הרבה אנשים שמנסים לרמות אותם ולעבוד עליהם, אני, אוקיי בסדר, הם צריכים באמת לבדוק ולעשות את העבודה שלהם אבל גם היחס הזה שאת יודעת באים הביתה לבדוק ותראי לי, את יודעת, זאת אומרת, היא חולת פרקינסון אז יש הרבה מאוד דברים שהיא לא יכולה לעשות אותם לבד, לא ותראי לי, תראי לי שאת יכולה לבד, וגם אימא שלי בכלל טיפוס שאוקיי מבקשים ממנה לעשות משהו, (היא) מתאמצת לעשות אותו, כן והרגשתי, את יודעת, הרגשתי כאילו כ"כ מושפלת בשבילה, בשבילי וכאילו זה אישה שתרמה כ"כ הרבה למדינה הזאת, זאת אומרת זאת אישה שהשאירה בבית חמישה ילדים במלחמת יום כיפור ונהגה במשאית וחילקה לבתים חלב ולחם ו..ו...כאילו, זה ממש אבסורד, זאת אומרת, אני הייתי מעדיפה שהיתה לי אימא בריאה ושלמה ושאני לא אצטרך בכלל דברים כאלה.

מדובר במבחן שהזקן אמור להיכשל בו ורק אז יהיה זכאי לגמלה. יחד עם זאת, הוועדה לא וויתרה על המבחנים. מסקנתה היתה שהם חיוניים והיא המליצה רק לשפר אותם במעט. ההמלצות התחשבו באפקטיביות של המבחן, לאור הניסיון המצטבר בשימוש בו לעומת חלופות המשמשות מדינות אחרות בהיבטים של תקפות⁸ ומהימנות ועלויות התפעול. מעניין לציין בהקשר זה שאסתר רייס, מנהלת אגף הסיעוד בביטוח הלאומי, דיווחה לוועדת הכנסת שמדי חודש נבחנים בשיטה זו 10,000 זקנים. התשלום למעריך עבור ביצוע הערכה בבית הזקן הוא 313 ₪ ללא מע"מ נכון לשנת 2013. בחישוב מהיר מדובר ב-3,660,000 ₪ לחודש וזאת מבלי לבחון את הוצאות המנגנונים המתחזקים את הגמלה (פקידים ופקידות ומנהלים בכל אחד מסניפי הביטוח הלאומי בארץ). המוסד לביטוח לאומי משלם כ-6.1 מיליארד שקלים לכ-170 אלף זכאים מדי שנה ובממוצע לחודש- 508 מיליוני שקלים. ברוב המקרים הגמלה אינה ניתנת לידי הזכאי כתשלום, אלא על ידי שירותים בעין הכוללים טיפול סיעודי בבית, טיפול במרכז יום, אספקת מוצרי ספיגה ועוד. בפועל, עיקר ההוצאה בענף ביטוחי זה מופנית לשעות טיפול סיעודי בבית הקשיש (כ-94% מסך ההוצאה). אם התשלום החודשי לאדם הוא בממוצע 2,990 ₪, הרי שהסוקרים של הביטוח הלאומי צריכים לדחות מדי חודש "רק" 1,224 תביעות של זקנים, כדי לחסוך את שכרם הם. נסחפתי לתרגיל חשבוני, אך נראה שמשתלם לביטוח הלאומי להמשיך להתייחס לגמלת הסיעוד כאל גמלה סלקטיבית ובכך לחסוך מיליארדי שקלים בשנה. יש מי שטוענים כי את הסכומים החסרים אפשר לגבות מהעשירים, ולעשות זאת בעזרת מערכת המיסוי. המתנגדים לרעיון, כלומר — המצדדים בתפיסות ניאו קונסרבטיביות — מעדיפים להגביל את מעורבות המדינה בדאגה לעניים, ולהניח לכוחות השוק לדאוג לרווחתם של אלה.

נחזור לדיון באימא. עכשיו היא כבר תלויה. כך מגדירים את המצב שלה בביטוח הלאומי: "תלות בעזרת הזולת בביצוע משימות היום־יום". הגיעה האחות מהביטוח הלאומי ובדקה עד כמה אימא מסוגלת להתרחץ בכוחות עצמה (האחות שאלה ואימא אמרה שהיא מסוגלת לבד, אבל פוחדת ליפול, אז היא מתרחצת רק כשמישהי מהבנות בבית); עד כמה היא מסוגלת להתלבש לבד (אימא אמרה שהיא מתלבשת לבד, אבל קשה לה להתכופף ולגרוב גרביים). היו עוד שאלות ואת הקשבת היטב, התבוננת בפניה של האחות, ניסית להבין מה היא כותבת במחברת שלה והיא אמרה שהיא מעריכה תפקוד ⁹ADL ותפקוד ¹⁰IADL. היא נותנת ניקוד ואנחנו נקבל את התשובה בדואר, ובאמת קיבלת תשובה שלאימא הוכרה תלות ברמה 4, לצמיתות. את מבינה מכך, וידעת את זה קודם, שהמצב של אימא לא ישתפר, אלא להיפך, יחמיר או יתדרדר וגם אם יישאר כמו שהוא, הרי היא כבר אינה עצמאית כפי שהיתה. אפילו רופא המשפחה כתב במכתב ההמלצה שהפנה לביטוח הלאומי שאימך זקוקה להשגחה ולטיפול 24 שעות. צירוף המילים "24 שעות" מתקשר אצלך לשירותי חירום, אבל כבר די הרבה זמן הצירוף הזה מתקשר אצלך ובכלל, בציבור הישראלי, לטיפול ביתי של "פיליפינית" (שמת לב שהשם "פיליפינית" הפך לשם גנרי שמתאר טיפול ביתי של מהגרת עבודה, גם אחת שמגיעה ממולדובה?). את לא לגמרי נותנת את הדעת למשמעותו של הצירוף, אבל את מתכוונת (וכך גם אחרים) שמישהי תבוא לגור עם אימא, תטפל בה כל היום ותשגיח בשעות הלילה. אימא לא תהיה לבד.

האם קיימות אפשרויות אחרות? אולי להעביר את אימא לבית אבות? או אולי להעביר אותה אלייך הביתה? את הרעיון השני את דוחה מכול וכול. את חיה עם בן זוג, בנך הצעיר עדיין מתגורר בבית, אולי את גרה בקומה שנייה ללא מעלית, ממש לא מתאים לאימא לטפס במדרגות כשקשה לה ללכת, וחוץ מזה את רוצה את החיים שלך, את לא רוצה לגדל את אימא אצלך. גידלת את הילדים שלך, עכשיו את רוצה קצת שקט, לנסוע מדי פעם לחו"ל או לצאת לחופשה בארץ, לארח חברים, להשתמש בחדר הריק שנותר אחרי שיצאו הגדולים מהבית כחדר עבודה, את לא רוצה לטפל באימא שלך. את בת טובה ומסורה, אבל עד כאן. לתקופה קצרה את מוכנה לארח אותה אצלך, אבל שתעבור לגור אצלך? לא נראה לך. וגם האחיות שלך עסוקות בשלהן ואת מבינה אותן. גם אימא לא רוצה לעבור אלייך. היא אומרת שהיא רוצה את הפרטיות שלה. היא רוצה לצפות בערב בטלוויזיה בסדרות בסלון שלה ולא לחלוק איתכם סלון או טלוויזיה. אפשר לבחור בית אבות טוב ולהעביר אותה לשם, אבל אימא אומרת שהיא לא רוצה לעבור למקום אחר, היא רוצה להמשיך לחיות בבית: "אני רוצה למות בבית הזה שבו חייתי עם אבא שלך ובו גידלתי אתכם. זה המקום שלי". עדיף לך שתישאר בבית.

בואי נבחן לרגע את הרעיון הראשון: שאימא תעבור לבית אבות. ההוצאה החודשית בבית אבות פרטי היא גבוהה מאוד, כ- 17,000 ₪ לחודש בבית אבות טוב ואפילו לא יוקרתי. במקומות יוקרתיים במרכז הארץ ההוצאה גבוהה יותר, יש בתחילה להפקיד סכום גבוה מאוד (שאותו אפשר להשיג אם תחליטו למכור את הדירה של אימא), ואח"כ יש לשלם דמי שימוש חודשיים.

בתי אבות ציבוריים מעוררים בקרב הציבור הישראלי חשדנות רבה. בניגוד לחשדנות זו, חשוב לציין שמחקר שערכו חוקרים ממכון טאוב (לוסקי וגבעון, 2005) הגיע למסקנה שבתי אבות ציבוריים מעניקים שירות ברמה גבוהה יותר, בממוצע, מאשר בתי אבות בבעלות פרטית. לטענת החוקרים הסיבה לכך נובעת, ראשית, מהנטייה של מלכ"ר לפעול לטובת הציבור. הם מציינים סיבה נוספת והיא — התעריף הגבוה שמקבלים המלכ"רים ממשרד הבריאות, שמממן כ-70% מהמיטות הסיעודיות בבתי האבות. הקבלה לבית אבות ציבורי מותנית במבחן הכנסות הקובע את גובה ההשתתפות בהוצאות החודשיות. אם נקבעה זכאותו של הזקן, הוא מוזמן לוועדה במחלקת הרווחה המקומית שתקבע מהו סוג בית האבות הנדרש (תשוש, תשוש־נפש, סיעודי וכו'). לאחר שנבחר בית אבות, מוזמן הזקן לוועדת קבלה ואז הוא צריך לחכות שיתפנה בעבורו מקום. לאחר שמתפנה מקום הוא מתקבל לתקופת ניסיון של 6 חודשים. בתי אבות ציבוריים נבדלים זה מזה באופי המקום, במיקום בארץ, בשירותים הניתנים בו וכמובן בגובה התשלום החודשי (ודמי הכניסה).

לאחר ששללנו את האפשרות שאימא תעבור לבית אבות, או שאימא תעבור להתגורר איתך, נותר רק פתרון אחד והפתרון הזה נעשה בעשרות השנים האחרונות מקובל ונורמטיבי. את רואה נשים מהפיליפינים או מארצות אחרות שמוליכות את המטופלות שלהן בכיסאות גלגלים או הולכות איתן שלובות זרוע ואת יודעת שזקנים סיעודיים משתמשים בשירותים של מי שמכונות "פיליפיניות". את שומעת מדי פעם על "פיליפינית" שפגעה במטופלת שלה, הכתה אותה ואת מפחדת. יש גם "פיליפיניות" טובות, כך אומרים לך כולם. אין ברירה. זו האופציה היחידה הפתוחה בפנייך. איך תעזרי לאימא אם תמשיכי לדאוג ולפחד?

במדינות מפותחות בעולם קיימים פרויקטים שנותנים מענים נוספים לזקנים סיעודיים בבתיהם. אחד מהם, שנקרא PACE¹¹, קודם בשנת 2002 בארה"ב כתכנית לאומית מקיפה. התכנית הזו, של שירותי רווחה ובריאות, נועדה לזקנים שגרים בקרבה גיאוגרפית זה לזה, או בבניין מגורים גדול אחד. המטרה המוצהרת של התכנית היא לעודד זקנים עצמאיים להמשיך לגור בבתיהם. סל השירותים בכל תכנית כולל: שירותים סוציאליים, שירותי בריאות וקידום בריאות כולל מרפאת שיניים, שירותי מעבדה ושירותי רנטגן, טיפול ביתי ושירותי חירום, אספקת ארוחות ויעוץ דיאטני, אספקת תרופות, פעילות חברתית, פעילות התנדבותית, ריפוי בעיסוק וטיפול פיזיותרפיה. המגמה של התכנית היא, בין היתר, לחזק את הקשרים בין הדיירים וליצור מסגרת קהילתית פעילה. בשנת 2010 היו כבר 75 תכניות כאלה ב-29 מדינות שונות. המימון של התכנית הוא ממקורות ממשלתיים והוא בנוי על תקציב קבוע לכל נזקק.

בקנדה הופעלה תוכנית דומה שנקראת ¹²PRISMA. בדנמרק בוצע בשנת 1998 שינוי במדיניות הממשלה והוחלט להפסיק לבנות מוסדות לזקנים ולבנות במקומם יחידות דיור לזקנים. החקיקה החדשה קבעה, שהדירות לזקנים תהיינה בגודל של עד 67 מ"ר, ללא מדרגות, עם נגישות מתאימה ויכולת לקבלת שירותים במשך 24 שעות ביממה. מחקרים שבדקו את שביעות הרצון של הזקנים מתנאים אלה הצביעו על רמת שביעות רצון גבוהה. הסיבה העיקרית לכך היא שקיימים במקום שירותי בריאות ורווחה זמינים לאורך כל שעות היממה.

אולי תוכניות כאלה לא כל כך מעניינות אותך, כי את רוצה לדעת מהם השירותים שאימא שלך יכולה להשתמש בהם. בישראל יש תוכנית שמזכירה במידה מעטה את התוכנית האמריקנית. היא נקראת "קהילה תומכת¹³". התכנית אמורה להעניק לחברים בה ביטחון אישי, נגישות לשירותים רפואיים, אפשרות לקשר 24 שעות ביממה, פעילות חברתית ותרבותית, תחזוקת בית, סיוע בסידורים יום יומיים, ייעוץ ושירותי מידע, אלא שלאחר בחינה מעמיקה של השירותים אפשר להבין שמדובר בשירותים בסיסיים ביותר, כמו שדרן מצוקה ושירותי תיקון בבית, אך לא הרבה מעבר לכך. במחקר הערכה שביצעו מאיירס־ג'וינט ומכון ברוקדייל (ברג־ובמן, ברודסקי וגזית, 2010) ובו רואיינו 714 זקנים מתוך 18 קהילות בארץ, נמצא כי הזקנים הביעו אי שביעות רצון מהיקף הפעילות החברתית וכן התלוננו על כך שבקהילה אין שירותי פיזיותרפיה, שירותי אחות ושירותי ניקיון.

אם כך, אם אין מסגרת אחרת שבה אימא תהיה מוגנת ואם את לא רוצה לקחת אותה אלייך, נותרה אפשרות אחת והיא העסקת מטפלת זרה. במקום המטפלת הישראלית, תשכרי את שירותיה של עובדת שהגיעה לישראל מארץ רחוקה והיא תשרת את אימא. את חוששת, לא יודעת מה אמור לקרות ומה יקרה, שומעת יותר מדי שמועות, חושבת שאת לא מקבלת את המידע הנכון והמדויק, יותר מדי אינטרסנטים נכנסים לתמונה מדי יום, את מקבלת מדי יום שיחות טלפון מעובדי תאגידים שמציעים לך ומייעצים לך. ההווה והעתיד לוטים בערפל ואת מגששת את הדרך.

את חושבת: מה היה פה לפני כן? מי טיפל בזקנים לפני 30 שנים? איך קרה שהטיפול הועבר לידיים זרות? מי מרוויח מזה ומי מפסיד? יש לך המון שאלות. אנסה להתחיל לענות על שאלותייך בפרק הבא.

*המשך הפרק בספר המלא*