התהום

דו־שיח של חירשים

האם הכישלונות הגדולים במשא ומתן עם העולם הערבי הם תולדה של קצר בתקשורת? מה לא ברור לנו? מה לא ברור להם?

אחת השאלות בנוסח "מה היה קורה אילו" ששבה ומטרידה הן את החוקרים, הן את הפוליטיקאים והן את הציבור - שעקָב בדאגה ובמתח אחרי המשאים ומתנים המדיניים הכושלים בשני העשורים האחרונים - היא שאלת משקלו של הגורם האנושי בכישלון.

האם באמת משנה הצ'אפחה שנתן ברק לערפאת בכניסה לבקתה ההיא בקמפ דייוויד? ומה היה קורה אילו בראש המשלחת הפלסטינית היה עומד אדם אחר, פרגמטי והגון יותר? עד כמה לאישיות של המנהיג ולכימיה בינו לבין יריבו־שותפו מהצד שכנגד יש בכלל משמעות? האם התסבוכת שאליה נקלענו במזרח התיכון היא רק טרגדיה של אי הבנות? או במילים אחרות, דו־שיח של חירשים? 

קטונתי מלהכריע בסוגיה העקרונית הזו, שהיסטוריונים ואנשי מדע המדינה מתחבטים בה זה דורות, מה גם שבכל הנוגע ליחסי ישראל־ערב, מעבר לכימיה האישית בין המנהיגים, הקונפליקטים אכן עמוקים וקשים לפתרון, אבל האמונה שלי בחשיבותו של הגורם האנושי, וגם האופטימיות שלי באשר ליכולת שלנו למצוא מסילות ללבבות אויבינו ולמוחם, נולדו דווקא בצה"ל, בתחילת שירותי כקצין איסוף ביחידה 504 של אמ"ן.

הסוכן שלא התרשם מיד ושם
זה היה ב-1986. מייד לאחר שסיימתי קורס קצ"א (קציני איסוף - המדובר בקורס המכשיר קצינים לגייס ולהפעיל סוכנים), ביומי הראשון במרחב מרכז של יחידה 504, התבקשתי לעלות ללשכתו של מפקד המרחב דאז, סגן אלוף א'. א', אדם מרשים וסמכותי, הגיש לי צרור מפתחות של מכונית ואוגדן שנשא את הכותרת "תיק הפעלה - סודי ביותר".

"שני אלה לעולם יהיו אצלך, זה לצד זה," אמר לי מפקדי החדש, "האחד הוא כלי עבודה וסמל סטטוס, והאחר מייצג את המטרה שלשמה הגעת אלינו." עוד בטרם הספקתי להציץ בתוכנו של האוגדן, למדתי ממפקד המרחב כי מדובר באחד הפרויקטים שלא הגיעו לידי פיצוח - מועמד לגיוס ששני מפעילים לפניי ניסו לגייס ולא הצליחו.

"לך שבור את הראש איתו ודרך צלחה," אמר לי סגן אלוף א' קצרות, בטרם שב לנבור בערימת הניירות שעל שולחנו.

שבתי אל שולחני בחדר ששימש אותי בשלוש השנים הבאות, פתחתי את האוגדן ובמשך חמש שעות צללתי אל בין קרביו, במטרה ללמוד כיצד אוכל להצליח במקום שבו כשלו קודמיי. כשסיימתי את הקריאה, שאל אותי אחד הקצינים הוותיקים שישב לצידי: "נו, מה אתה אומר?" עניתי: "אני עומד לשנות את כללי המשחק איתו."

חברי לחדר חייך ואמר: "אל תתרגש אם לא תצליח. התיק שניתן לך דומה לתיקים שקיבלנו גם אנחנו ביומנו הראשון. המטרה היא לעמת אותנו עם משימה כמעט בלתי אפשרית."

אספתי את חפציי ויצאתי באותו ערב חזרה לביתי. הפרטים באוגדן רצו בראשי כבסרט נע.

אחת העובדות הראשונות שבלטה לעיניי בעת קריאת מאות העמודים שהכיל האוגדן, היתה שבכל דוח צוין שוב ושוב כי מדובר במועמד המעוניין לעבוד עם היחידה, כלומר מביע את רצונו להצטרף אל מערך הסוכנים שלנו, אך בכל פעם שנעשה ניסיון לגייסו, נתקלו שני המפעילים שקדמו לי בבעיה.

הבעיה, כך הבנתי מתוך דוחות ההערכה, נבעה מהתבטאויותיו של אותו מועמד בקשר לפיגועי טרור - עמדות שהיו קשות מאוד לעיכול עבור אוזניים ישראליות. מדובר באדם שהגדיר פיגועים שבוצעו בישראל באמצעות מטעני חבלה שנשלטו מרחוק, כאירועים שבוצעו על ידי "פחדנים". ברור היה שדרך הפעולה "האמיצה" מבחינתו היתה פיגועי התאבדות - לא בדיוק האדם הראשון שהייתם מגייסים לשירותי הביטחון הישראליים. כאשר נלקח על ידי קודמי לסיור במוזיאון יד ושם בניסיון לשנות את עמדותיו, הטיח בו: "למה הבאת אותי לפה? מה יש פה בכלל? למה אתה מראה לי מה עשו לכם? הרי אתם עושים גרוע יותר."

עובדה נוספת שלמדתי מהאוגדן היתה שגם בתחום הדתי אחז האיש בעמדות קיצוניות שלעומתן מחווירות עמדות חמאס.

ולמרות כל המידע מרפה הידיים הזה, שמתי לב שמתחת לאמירות הפרובוקטיביות הסתתר אדם שבכל זאת מעוניין לעבוד עמנו, אחרת לא היה מתייצב מרצונו למפגשים עם אנשי היחידה. האיש קיים עשרות מפגשים עקרים עם קודמיי, ובכל זאת לא הודיע שהוא מפסיק לבוא ולא נעלם.

מעבר לעמדות הקיצוניות של האיש שלי, צצה בשלב מסוים בעיה חדשה. במהלך אחד המפגשים עם קודמיי בתפקיד, הפתיע המועמד לגיוס ואמר: "כדי שאצא לבצע את המשימה תצטרכו לשלם לי מיליון וחצי דולר ולהפקיד את הכסף מראש בחשבון בנק שאפתח, אחרת אני יוצא מהמשחק."

המסמך האחרון באוגדן היה דוח ביניים קצר שכתב קודמי בתפקיד ושבו סיכם בנקודות את הדברים החשובים שיש להביא בחשבון בעת מגע עתידי עם אותו פלסטיני. הדוח הסתיים במשפט מריר מעט: "איני יודע מי יחליף אותי בהפעלה, אך יהיה אשר יהיה - בהצלחה לו."

לאחר שסגרתי את האוגדן, החזרתי אותו לארכיון ומאז לא פתחתי אותו שנית. לפני שנרדמתי באותו הלילה החלטתי "לשכוח" את כל מה שקראתי ולהכיר את האיש מחדש. חשתי שאני חייב להיפגש איתו בהקדם ולברר את העניין בעצמי.

הפגישה הראשונה התקיימה באחד מבתי הממשל הצבאי ביהודה ושומרון. עוד בטרם הספקתי להוציא מילה אחת, בישר לי האיש כי אינו מעוניין שוב לפגוש בי או בכל גורם אחר מהיחידה.

"נפגשתי עם כל אלה שהיו לפניך," המשיך, "אתם לא רציניים."

לא מצאתי כל מקום להתווכח איתו, ופשוט עניתי: "לי קוראים קפטן פלוני (לא נקבתי בשמי האמיתי, אלא בכינוי שמקבל כל מפעיל מודיעין לצורך מילוי תפקידו). קראתי עליך ואני רוצה להיפגש איתך. אני אמתין לך ביום ג' הקרוב בשעה 18:00 במקום מסוים בעיר המפגש. תגיע - מצוין. לא תגיע - בשם 'המשרד' (כינויה של היחידה) אני מאחל לך בריאות והצלחה." במילים אלה ליוויתי אותו החוצה.

המועמד הגיע בדיוק בזמן שנקבע, כמו שעון שווייצרי. עבורי היה זה סימן שנחישותו לסיים את המגעים איתנו אינה בדיוק חקוקה בסלע. לאחר הליכה קצרה הגענו לבניין מגורים שבו היתה דירת מפגש של היחידה עם סוכניה.

בעודו מתרווח על אחד הכיסאות שבמקום, שאלתי את האיש אם יצטרף אלי לארוחת ערב. האיש השיב בשלילה. כעבור דקות ספורות, כשהאוכל היה כבר על השולחן, הזמנתי אותו פעם נוספת לאכול, והוא עמד בסירובו.

"לא מנומס מצידך, אבל אני אוכל," אמרתי לו והתחלתי לאכול, כשאני מבחין במבט הנדהם שעל פניו.

בעודי לועס, פצח המועמד בסדרת האשמות כלפי אנשי היחידה שהתעלמו מדרישתו הכספית, לא היו רציניים ובזבזו את זמנו. לא עניתי. הודעתי לו כי פגישה זו לא נועדה לצורכי עבודה, אלא להיכרות אישית בלבד.

"אולי תספר לי על עצמך מעט כדי שאכיר אותך?" ביקשתי.

"אינני מעוניין לספר על עצמי," אמר קצרות.

"אין בעיה," אמרתי לו, "אני אספר לך על עצמי."

התחלתי לפרט בפניו את קורות חיי תוך התעלמות מכעסו ההולך וגובר. "נולדתי באלכסנדריה בשנת 1964," פתחתי. "עלינו לארץ בשנת 1967. אבא שלי עבד ככה, עשה ככה, באנו לפה. שְמע, זה לא היה פשוט לבוא לארץ חדשה, כשאתה רגיל שיש לך בבית עוזרי בית, מטפלות, כובסת, נהג, ואז אתה מגיע לכאן, אתה מסתכל ימינה ושמאלה, ואין אף אחד."

האיש ישב מולי בפרצוף נדהם ולא הוציא הגה מפיו. המשכתי וסיפרתי לו על חיי משפחתי במצרים, איך כל יום בצהריים היה מגיע הנהג לאסוף את אמי ואת אחיי ואת אחותי, ומסיעם לאכול ארוחת צהריים במסעדה שבמועדון הספורט הפרטי "ספורטינג קלאב". היה זה מועדון חברים של העשירון העליון של אלכסנדריה ושל דיפלומטים זרים וראשי תאגידים בינלאומיים.

ככל שעבר הזמן, ראיתי שהאיש היושב מולי מבין שמדובר בסיפור אמיתי ומגלה בו התעניינות רבה. לאחר כשעה, כשסיימתי את סיפורי, קמתי, הושטתי לו את ידי והודיתי לו על הקשבתו לסיפור חיי ועל כך שהגיע לפגישה.

"זה הכול?" הוא שאל בתדהמה, "אתה לא רוצה לדבר על דברים אחרים?" ברומזו לכך שאנסה לגייס אותו לעבודה.

"לא," השבתי, "הזמנתי אותך כדי להכיר אותך ואשמח לפגוש אותך גם בשבוע הבא, באותה השעה ובאותו המקום."

האיש הביט בי בתדהמה. יכולתי להישבע ששמעתי אותו אומר בלבו: "מי האידיוט הזה שנפל עלי?" לפני היציאה מהדירה הוא אמר לי: "אני לא בא יותר." השבתי קצרות: "זה בסדר אם לא תבוא, אבל אני אחכה לך ביום שלישי הבא באותו המקום ובאותה השעה."

שבוע לאחר מכן התייצב האיש במקום ובשעה שנקבעו. גם הפעם פתחתי את הפגישה בארוחת ערב. לא הזמנתי אותו לאכול, אלא פשוט הגשתי לו פיתה. הוא בצע אותה לשניים, הגיש לי חצי והחל לאכול. לאחר שאכלנו קצת שאלתי אותו: "אתה רוצה לספר לי על עצמך קצת?"

האיש ענה: "לא."

"לא נורא," השבתי.

הוצאתי מתוך התיק שלצידי קלטת וידיאו והכנסתי אותה למכשיר שהיה מונח תחת הטלוויזיה שמולנו.

"מה אתה עושה?" הוא שאל בעודי מטפל במכשיר.

"סיפרתי לך את סיפור חיי בפעם הקודמת, ואתה לא רוצה לספר עכשיו. אם כך, מה נעשה בזמן הארוחה הזאת? הבאתי סרט טוב כדי שינעים לנו את הארוחה."

את חלל החדר החל למלא שיר הנושא מהסרט על אודות הזמרת המצרית הנודעת מונירה אלמהדייה: "יַאַאַאַאַ יַאַאֹ יַמַנְתַ וַ'חֶשְׁנִי, וְ'רוֹחַאק רוֹחַאק רוֹחַאק..."

הסרט סיפר את סיפור חייה של אלמהדייה, שהיתה המתחרה של אום כולתום בשנות הקריירה הראשונות שלה. היה זה סרט ישן בשחור־לבן, סרט שהביא לצופים את מצרים הזוהרת והנוצצת של טרום מהפכת נאצר.

האיש הסתכל בי כבמשוגע.

כעבור כשעה וחצי, משהסתיים הסרט, קמתי, לחצתי את ידו, בירכתי אותו לשלום ואמרתי: "אחכה לך בשבוע הבא, באותו המקום ובאותה השעה."

האיש לא אמר הפעם שום דבר והלך לדרכו.

בעודנו סועדים את לבנו בשבוע שלאחר מכן, החלה חומת השתיקה של הפלסטיני להיסדק. במהלך הערב למדתי מפיו כי אכן מדובר באדם קיצוני מאוד בתפיסתו הדתית וכי הסיבה היחידה שבעטייה שקל לשתף פעולה עם המודיעין הישראלי, היא שנאתו למדינה שבה חי קרוב משפחתו. שנאתו לאותה מדינה היתה גדולה אפילו משנאתו לישראל. כל אדם יודע לספק לעצמו את הצידוק לפעילותו, ואני בוודאי לא התכוונתי להתווכח איתו בנושא.

בנקודה זו הבנתי שטעות לחשוב כי מי שמביע את הסכמתו לשמש כסוכן צריך בהכרח לגלות נאמנות מלאה לישראל, לשיר את המנון בית"ר או לדקלם את א"ד גורדון. זה לא עובד כך, בדיוק כפי שזה לא עבד באפגניסטן בין האמריקאים לטליבן. הסיבה היחידה שבעטייה הסכימו אנשי הטליבן באפגניסטן לשתף פעולה עם צבא ארצות־הברית נגד הקומוניסטים, היתה שנאתם לאחרונים, ולפיכך שבוע לאחר נסיגת ברית המועצות מאפגניסטן שמו הטליבן את האמריקאים על הכוונת שלהם.

במילים אחרות, ערבי מוסלמי שהופך לסוכן של זרוע מודיעין ישראלית לא נהפך לפרו ציוני. הוא משתף פעולה עד רמה מסוימת, אך אינו מוותר על זהותו הלאומית והדתית, וטוב שכך, כי סוכנים חסרי אישיות וחסרי עמוד שדרה אינם יכולים לעזור לנו בעבודה הזאת.

מאז אותה פגישה נפגשתי עם המועמד ביחידות ארבע־חמש פעמים נוספות. שוחחנו אל תוך הלילה על כל נושא שבעולם, חוץ מאשר על עבודת מודיעין וריגול. אז ורק אז, משחשתי כי ביססנו את תדר התקשורת בינינו, עברו פגישותינו לפסים מעשיים.

במהלך אותן פגישות הכנה לא ביקשתי לשמוע את עמדותיו או את דעותיו על פיגועי הטרור, לא ביקשתי שיזדהה עם היהודים, ולפיכך גם לא נתתי במה לעמדותיו הקיצוניות. לא שאלתי אותו מה יקרה אם המוסלמים ישלטו פה, כדי לא לשמוע שהם ישחטו את כל היהודים. פשוט הקדשתי את כל זמני וכישוריי לאיתור התדר שבו אוכל לתקשר איתו בגובה העיניים וללא התנשאות, אבל באופן אמיתי ולא מאולץ או מזויף, כי תקשורת שאינה מאופיינת בכנות אינה מניבה פירות.

מאז שישראל נכנסה לשטחים ב-1967, וככל שעברו השנים, פיתחה החברה הישראלית גישה של התנשאות כלפי הפלסטינים, סוג יחס של אדונים ועבדים. הפלסטינים רגישים מאוד לכך, ובצדק, וקשה מאוד להגיע איתם להבנות בסוג התקשורת הזאת. לא האמנתי שההתנשאות הזו תשרת אותנו, וחשוב מכך, איני מאמין שהיא מוצדקת. מלכתחילה התייחסתי אל אותו פלסטיני כאל שותף, ורק לאחר שהוא בחן אותי והשתכנע בכנותי, החל להיווצר בינינו מסד של שיתוף פעולה.

אמנם בכל הדוחות שנכתבו עליו, הודגש שמדובר במוסלמי קיצוני שאינו בר גיוס, אך לשמחתי לא כך היה הדבר. הוא הבין שהוא יכול לסמוך עלי, שאני מתייחס אליו כאל אדם ולא כאל אמצעי, שאני לא מבקש ממנו ולא מצפה ממנו לוותר על זהותו הדתית או הלאומית, ושיש בינינו כבוד הדדי. היום שבו הוא שב ממשימתו, כשבאמתחתו הסכמה של היעד לסייע לנו, היה אחד המאושרים והמספקים בכל תקופת שירותי.

לא הייתי קצין האיסוף היחיד שנהג בדרך זו, וּודאי לא הראשון. אחד מחלוצי הגישה ומפתחיה היה אלוף משנה במילואים מ', שנחשב עד היום כאחד מקציני האיסוף ומגייסי הסוכנים הטובים ביותר שהיו אי פעם ביחידה. בתקופת שירותי לא הכרתי את מ' באופן אישי, אך שמו היה תמיד ברקע. ביחידה 504 המפעילים יצאו אז לשטח בליווי מאבטח. המאבטחים היו נַגָדִים בצה"ל, אשר מעבר למקצועיותם ולחשיבותם, הם היוו את "הזיכרון הקולקטיבי" של היחידה. הם היו מקניטים אותנו, הקצינים הצעירים, על כך שלעולם לא נבין את מהות העבודה, וכן היו מפליגים בסיפורי ההפעלה של מ'.

אחד מהם, ד' ז"ל, איש מקצוע מהמשובחים שהיו, לקח אותי כ"פרויקט" מיום הגעתי ליחידה.

"אתם, הקצינים החדשים, אינטליגנטים," נהג לומר בהתרסה, "לעולם לא תבינו מה פירוש להפעיל סוכן בצורה אמיתית."

"ספר לי," ביקשתי יום אחד, והוא סיפר: "מ' הפעיל את פלוני. היה זה הסוכן בה"א הידיעה של היחידה, אשר אלפי ישראלים, אם לא עשרות אלפים, חייבים לו את חייהם. כאשר הסוכן היה מגיע לפגישה תקופתית בת כמה ימים, מ' היה ממש חי איתו בדירת המפגש. הוא היה עורך איתו תחקור מודיעיני במשך שעות על גבי שעות, וכשהיה רואה שהסוכן התעייף היה אומר לו: 'יאללה, עכשיו הפסקה.'

"שניהם היו הולכים להחליף את בגדיהם ויוצאים לשחק שש־בש. מ', מפקד המרחב, היה יושב במכנסיים קצרים, בגופייה לבנה, לרגליו כפכפי אצבע, ומשחק עם הסוכן שש־בש במשך שעה־שעתיים, והסוכן הזה היה מוכן להביא לו את השמיים. אתה מבין אותי, אינטליגנט?" סיים ד', כשהוא מרים את קולו בטון של יאוש.

האמת שהבנתי אותו. הבנתי כל מילה שאמר והכול נחרת בזיכרוני.

לא מעט מהסוכנים הפלסטינים שגייס מ' עוד ב-1968 עדיין פעלו בשירות היחידה, כשאני הגעתי אליה ב-1986, שמונה־עשרה שנה לאחר מכן. אחד הסוכנים המרכזיים שהפעלתי היה אדם שגייס מ' - אדם שקשר את גורלו בגורלנו בשנת 1968 ועמד בהבטחתו עד יומו האחרון.

כמה מהמפעילים שהגיעו אחרי מ' ניסו לשנות את כיוון ההפעלה של אותו סוכן ולגרום לו לעשות דברים שלא התחייב עליהם בתחילת הדרך, אך הסוכן תמיד התנגד לכך. לא פעם נגרם בשל כך משבר בהפעלה, ומ' נאלץ לבוא ולפייס אותו ולהסדיר את יחסיו עם מפעיליו החדשים.

הערצתי את הסוכן הזה. שלוש שנים הפעלתי אותו, ושלוש שנים הקשבתי בצמא במהלך מפגשים שארכו ימים שלמים, לסיפוריו ולחוויותיו, החל מהימים שלאחר כניסת חיילי צה"ל לאזור מגוריו בשנת 1967. האיש היה היסטוריה מהלכת של פרק זמן שכבר נדחק מהתודעה הישראלית.

באחד המפגשים שאלתי אותו אם יסכים לבצע מבצע שונה מהמסוכם. הבקשה הגיעה מהרמות הגבוהות ביותר של אגף המודיעין וידעתי שאלה הם המקרים שבעטיים פרצו בעבר מריבות עם הסוכן, לאחר שסירב בנחישות. שאלתי אותו בעדינות לדעתו. לא הוריתי לו לעשות את זה, לא הכרחתי אותו, לא חייבתי ולא ניסיתי לכפות. הוא הביט בי במשך כמה שניות, ועל פניו הסתמן צילו של חיוך. הוא הבין מה ביקשתי וידע היטב שזה חורג מאופן הפעלתו בעבר. הוא שאל כמה שאלות לגבי הפרטים ולאחר מכן אמר לי: "אני אעשה את זה, ובפגישתנו הבאה יהיו כבר תוצאות."

כשניסיתי להקל עליו באמצעים טכניים שונים, השיב: "אל תעזור לי באמצעים שרק יחשידו אותי. אני אעשה את זה בדרך שלי, אל תדאג."

הסוכן הוותיק אכן ביצע את המשימה. בזכותו נחסך סיכון גדול שלרוב מוטל על יחידות העילית של צה"ל. הסתבכות בפעולה צבאית שכזאת עלולה היתה לגרום לנפגעים בנפש, למשבר בינלאומי ולאינספור ועדות חקירה. אך אותו איש היה גאון, גאון הפשטות.

תשע־עשרה שנה לאחר שראיתיו בפעם האחרונה וידעתי שהוא כבר הלך לעולמו בשיבה טובה, הלכתי לחפש את הבעלים של הדירה שבה התקיימו המפגשים עם אותו הסוכן. זכרתי שעל קיר חדר המפגש היתה תלויה תמונה של הציירת השווייצרית קרלה גואטץ. היתה זו תמונת שמן שלמרבה הסמליות תיארה פגישה חשאית.

ימים שלמים בהיתי בתמונה הזו, בשעות שבהן הסוכן תוחקר על ידי גורמים שונים. שאלתי על התמונה הזו את בעל הבית, והוא אמר שהיא בבוידם וּודאי כבר הרוסה.

"תביא אותה," ביקשתי.

הוא שלף מעליית הגג את הבד המאובק והמקומט, ופניי אורו. רכשתי את ציור השמן, שלחתי אותו לשיקום אצל מומחה, ומאז ועד היום התמונה תלויה אחר כבוד בחדר הספרייה שבביתי, לזכרו של אותו אדם יקר שהיתה לי הזכות לעבוד מולו וללמוד ממנו.

במהלך כתיבת פרק זה רציתי להיפגש עם מ' ולהבין ממנו מה היה סוד הצלחתו. בתחילת יולי 2010 התקשרתי אליו וקבענו להיפגש שעתיים מאוחר יותר במשרדו שבאזור השרון. מ' התגלה כאדם מרשים, נטול גינוני טקס וחסר כל צורך להאדיר עצמו ולהכביר בחשיבותו. שאלתי אותו מה היה סוד הצלחתו, והוא חייך וענה: "כיבדתי אותם. מעולם לא שיקרתי להם, מעולם לא הבטחתי הבטחות שלא התכוונתי לקיים, מעולם לא התנשאתי מעליהם, מעולם לא העמדתי אותם עם הגב לקיר. התעניינתי בהם ובמשפחתם ולא רק בעבודה, אבל התעניינות אמיתית, לא סתם כדי לצאת ידי חובה.

"והם גמלו לי בכך שהיו מוכנים לעשות הכול עבורי. אבל אתה יודע מה? הם ידעו שאני הייתי עושה הכול עבורם. את דרך ההתנהלות הזאת לא למדתי בשום קורס הפעלה או ממדריך ותיק. את הדרך הזאת הנחיל לי אבי המנוח, שחי את מרבית חייו בעיראק. כשהוצע לי לשרת ביחידה 504 ביקשתי 48 שעות לחשוב על כך והלכתי להתייעץ עם אבי. אלו העצות שנתן לי, והן היו נר לרגליי ושירתו אותי נאמנה - לא רק ביחידה 504 או בתפקידים צבאיים אחרים, אלא כדרך חיים."

כשעמדתי לצאת ממשרדו לאחר כשעתיים, הוא זרק לעברי שאלה: "אתה יודע מי היה יושב במשרדי ושואל אותי את אותן שאלות שאתה שאלת?"

"מי?" שאלתי.

"יצחק רבין ז"ל," הוא ענה. "הוא ראה שבגזרה שבה שירַתִי לאחר פרישתי מהיחידה נבנה מודל של שיתוף פעולה עם ההנהגה הפלסטינית המקומית שלא היה בשאר האזורים, והוא היה יושב במשרדי שעות כדי להבין למה זה מצליח אצלנו."

*

הבאתי את סיפור טבילת האש הראשונה שלי כמפעיל סוכנים ביחידה 504 ואת סיפורו של אלוף משנה במילואים מ', לא כדי לטפוח לעצמי על השכם, אלא כדי להראות שהגורם האנושי אכן חשוב, אם לא מכריע.

אפילו בתנאי פתיחה גרועים, ביושבך מול אדם ששונא אותך ואת עמך, כדי לשכנעו לפעול נגד האינטרסים של עמו, אפשר למצוא מכנה משותף וליצור דיאלוג פורה בלי לכופף את ידו. מנגד, גם במקרה שלאדם או לקבוצת אנשים יש אינטרס לשתף איתך פעולה במהלך מסוים, הדבר עלול שלא לצאת אל הפועל בשל חוסר תקשורת, בשל חוסר כימיה או בשל התנשאות של אחד הצדדים.

ואם הדברים נכונים בהפעלה חשאית מורכבת ומסובכת שמעורבים בה מרכיבים של נאמנות, של לאומיות ושל דת, הרי הם נכונים שבעתיים כשמדובר במשא ומתן מדיני ובהתנהלות שבין ישראל לשכנותיה. אמנם אין דמיון בין גיוס חשאי של סוכן ובין משא ומתן עם ראשי מדינות או עם מנהיגי עמים באזור, אבל המשותף לשתי הסיטואציות הוא שהן בדירות ההפעלה המודיעינית והן בחדרי המשא ומתן המדיני קשה מאוד לרכוש אמון וקל מאוד לאבד אותו.

בספרה "דינמיקה של משא ומתן - מתיאוריה ליישום", בפרק הדן ב"השפעת התרבות וההיבט הישראלי", מציינת פרופסור אמירה גלין, מומחית בתחום ההתנהלות הארגונית והמשא ומתן, כי הבדלי תרבות הם אחד הגורמים העיקריים לבעיות הצצות במהלך משא ומתן. לטענתה, הסגנונות השונים והבדלי השיח בין הצדדים מובילים להתפתחות חשדנות וכעס המסלימים משברים אובייקטיביים. הכרת תרבותו של הצד האחר וההבנה כיצד הוא מנהל משא ומתן, יכולות לייעל את התהליך ולהצילו ממבוי סתום.

בספרו "תרבות וקונפליקט ביחסי ישראל־מצרים" שיצא לאור בשנת 1990, בחן פרופסור ריימונד כהן מהמחלקה ליחסים בינלאומיים של האוניברסיטה העברית בירושלים, כיצד השפיע השוני התרבותי בין ישראלים למצרים על הדיאלוג שמקיימות שתי המדינות, מאז חתמו על הסכם השלום ביניהן. בעיקר משכו את תשומת ליבו "הקצרים התקשורתיים" הממשיכים להתרחש ביניהן, גם כעבור עשור מאז החתימה.

בספרו טען כהן כי לאיכות התקשורת בין מנהיגי הצדדים חשיבות מכרעת בהצלחתו של ההליך הדיפלומטי או בכישלונו.

במקרה של ישראל והעולם הערבי אפשר לכתוב אנציקלופדיה בת מאה כרכים שכולה דוגמאות הממחישות את מגוון הקצרים בתקשורת - מוקשים שבחלקם ישראל ממשיכה למעוד עד היום, פעם אחר פעם. אנסה למנות כמה מהבדלי הגישות העיקריים על קצה המזלג:

לעולם אל תדבר ראשון
דוגמה מאלפת למורכבות הגינונים בזירה הדיפלומטית במזרח התיכון זכיתי לשמוע מפיו של המזרחן פרופסור משה שרון, שהיה מורי בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. שרון ריתק את הסטודנטים של החוג למזרח תיכון ומילא את אולם ההרצאות הגדול בפקולטה עד אפס מקום - לא מעט בזכות כישרונו לקשר בין אירועים מההיסטוריה של הערבים ושל האסלאם לבין התנהלותם של מנהיגים בעולם הערבי ובעולם המוסלמי בעידן המודרני. הוא זה שהראה לנו פעם אחר פעם שהעולם הערבי מתנהל בצורה שבה הוא מתנהל על בסיס מסד תרבותי ופילוסופי בן יותר מאלף שנים. אבל ממנו גם למדתי, שלהבין את הצד האחר אין פירושו בהכרח לקבל את עמדותיו ולוותר לו. לפעמים בדיוק ההפך.

בסוף אוקטובר 1980, כמה חודשים לאחר חתימת הסכם השלום, הציע נשיא מצרים אנואר סאדאת ליצחק נבון - נשיאה החמישי של מדינת ישראל - להיות הנשיא הישראלי הראשון שיבקר במצרים ואף ינאם בפני הפרלמנט המצרי. טרם נסיעתו ביקש פרופסור שרון להיוועד עם נבון ולתדרכו על קצה המזלג בעניין גינוני התרבות, הכבוד והשיח בעולם הערבי.

"באירועים רשמיים במדינה ערבית ובכל אירוע רשמי במקום אחר, שבו משתתף גורם ערבי בכיר, תדאג תמיד שאותו גורם יהיה הראשון שיישא דברים," אמר שרון לנבון, "לעולם אל תהיה הדובר הראשון."

אחר כך סיפר פרופסור שרון לנשיא נבון את סיפור הבוררות והמשא ומתן של אבו מוסא אל־אשערי ועמר איבן אל־עאץ.

בין עלי בן אבי טאלב, אחיינו של הנביא מוחמד, לבין מועאוויה שליט דמשק איבן סופיאן פרצה מלחמה, לאחר שעלי הוכרז כח'ליף ואילו מועאוויה מרד בו.

השניים החליטו על קיום בוררות, לאחר שהמחלוקת לא הוכרעה בשדה הקרב. את עלי ייצג חכם דת מבוגר ונשוא פנים בשם אבו מוסא אל־אשערי, ואת מועאוויה ייצג עמר איבן אל־עאץ, אדם ממולח שהודבק לו הכינוי "דאהית אל־ערב" ("הממולח שבערבים").

על פי הסיפור, לאחר שישבו שני הנציגים ביחידות ולא הצליחו להגיע לכלל הסכמה, החליטו להעביר את ההחלטה ל"שורא" — מועצת חכמים שתחליט מי ראוי להיות ח'ליף. עמר איבן אל־עאץ, אשר הרגיל את אבו מוסא אל־אשערי לדבר ראשון "כמחווה של כבוד", הציע לאבו מוסא לדבר ראשון גם אל מול הקהל שהמתין למוצא פיהם. אבו מוסא אמר שאף אחד מהשניים לא יהיה ח'ליף עד שתחליט על כך ה"שורא", ובתיאטרליות עקר את טבעתו מאצבעו כדי לסמל שביטל את ח'ליפותו של עלי עד להחלטת המועצה. עמר איבן אל־עאץ, אשר דיבר אחריו והיה צריך לומר אותו הדבר בדיוק, אמר: "הוא ביטל את ח'ליפות שולחו ואני תובע ח'ליפות לשולחי." אל־אשערי הופתע מכך, ומכאן נלמד הלקח החשוב: לעולם לא לדבר ראשון.

כל זאת סיפר פרופסור שרון לתלמידיו, וכמה שנים לפני כן - לנשיא נבון. והיו לו גם דוגמאות אקטואליות יותר. הוא סיפר לנבון על הזדמנויות לא מעטות שבהן נפגשו בגין וסאדאת והחליטו על פרויקטים משותפים. במסיבות העיתונאים תמיד הניח סאדאת לבגין לדבר ראשון ולספר על ההחלטות הללו, ואילו סאדאת רק אמר שהיתה פגישה טובה ולא התחייב לְדָבָר. סאדאת הבין שבגין הוא איש של כבוד, שיראה בהצעה שידבר ראשון מחווה שעשה למענו סאדאת, אבל בגין לא היה מודע למסורת שעליה ביסס סאדאת את מחוותיו ולמניע האמיתי שמאחוריהן. נבון לקח את העצה לתשומת ליבו.

עם שובו ממצרים, נועדו הנשיא והפרופסור פעם נוספת, כדי לסגור מעגל.

"אני וסאדאת הגענו להסכמות," סיפר נבון לשרון, "הסכמנו להשמיש את קו הרכבת בין הערים לוד וקהיר, להשמיש את הדבר הזה כאן ואת הדבר ההוא שם, ועם סיום הפגישה, כשעמדנו לצאת אל האולם שבו נערכה מסיבת העיתונאים, פנה אלי סאדאת ואמר: 'מאחר שאתה האורח שלי, אני מבקש שתיכנס אתה ראשון אל האולם ושגם תישא דברים ראשון.' באותם רגעים נזכרתי בדבריך ואמרתי לסאדאת: 'אדוני הנשיא, אני האורח ואתה המארח, לכן אודה לך מאוד אם תהיה אתה זה שתוביל אותנו אל האולם ותישא ראשון את דבריך.'"

המשא ומתן נמשך דקות ארוכות. היתה זו בהחלט התמודדות בין שני יריבים שקולים: מצד אחד עמד נשיא מצרי אמיץ, יליד הכפר מית אבו אל־כום שעל גדות הנילוס, בן לאב ממוצא מצרי־ערבי ולאם ממוצא אפריקני, המצויד במיטב גינוני הנימוסים המצריים ובניסיון פוליטי ודיפלומטי עשיר. את דרכו הפוליטית החל סאדאת כחבר בקבוצת "הקצינים החופשיים", שהובילה ב-1952 את ההפיכה הצבאית במצרים ולהדחתו של המלך פארוק. לאחר מכן שימש כסגנו של הנשיא המיתולוגי גמאל עבדל אל־נאצר, ועם מותו הפך לנשיא מצרים.

בצד האחר ניצב נשיא ישראלי, סימפטי לא פחות, בעל ניסיון עשיר בזירה הפוליטית הישראלית, נצר לאחת המשפחות היהודיות הוותיקות ביותר בירושלים, שמוצאה משושלתו של פרשן המקרא, המקובל ופוסק ההלכה הידוע ממרוקו, רבי חיים בן משה איבן עטר, הידוע בכינוי "אור החיים הקדוש". די לקרוא את נאומו של נבון בפני הנהגת מפלגת השלטון במצרים כדי להבין שהאיש מצוי ברזי התרבות והפילוסופיה הערביות וספג זאת מאביו, שניהל יחסי שכנות חמים עם שכניו הפלסטינים בירושלים העתיקה.

המאבק היה צמוד. בעודם מוקפים בעשרות אנשים הממתינים בקוצר רוח להמשך הטקס, השתמשו המארח ואורחו במיטב כישוריהם כדי לשכנע את האחר לעשות את הצעד הראשון.

"לבסוף," סיפר נבון, "משהבין סאדאת כי איני עומד להישבר, אמר לי לפתע: 'מדוע אנו צריכים לדבר עם העיתונאים עכשיו? בוא ניסע לביקור בכפר הולדתי.'"

כך אכן היה. מסיבת העיתונאים בוטלה ושני הנשיאים יצאו לסיור על גדות הנילוס. אך העולם עדיין המתין לשמוע את תוצאות המפגש ההיסטורי בין הנשיאים, והתקשורת, שליוותה את השניים לכל אורך הסיור, ביקשה את ליטרת הבשר שלה. עם סיום הסיור בכפרו של סאדאת שוב מצאו את עצמם נבון וסאדאת ניצבים בפני אותו ויכוח: "מי יהיה הדובר הראשון".

בשלב זה, כך סיפר נבון לשרון, משהבין כי הוויכוח המנומס הגיע למבוי סתום, העלול אף להעיב על הביקור כולו וכי סאדאת לא יהסס לבטל לחלוטין את מסיבת העיתונאים - החליט לוותר ולדבר ראשון. אבל בעודם ניצבים אל מול מאות העיתונאים מכל רחבי העולם, לרבות כלי התקשורת המרכזיים מכל מדינות ערב, היה זה תורו של נבון לשלוף את הקלף המנצח. בניגוד לכללי הפרוטוקול הרשמיים, כבר בתחילת דבריו פנה נבון אל סאדאת ואמר: "החלטנו להשמיש את קו הרכבת בין לוד לקהיר. נכון, אדוני הנשיא?" לסאדאת, שנתפס בלתי מוכן, לא נותר אלא להנהן פעם אחר פעם.

תושייתו של הנשיא נבון היא רק דוגמה אחת לאופן שבו הכרת הצד האחר, הבנת רגישויותיו ולימוד שפתו התרבותית, עשויים לסייע לנו בלי לוותר בהכרח בנושאים המהותיים לנו. מניסיוני כקצין איסוף וכדיפלומט, תמיד סברתי כי יש לנו עם מי לדבר, בין אם אלה הפלסטינים, המצרים, הסורים, הלבנונים, הירדנים או גורמים ערביים אחרים, אבל השאלה היחידה היא איך לעשות את זה.

האתגר הוא ללמוד כיצד לדבר עם עמי המזרח התיכון, לדעת את תרבותם ואת המסדים הרעיוניים הבונים את תפיסת עולמם, וכן ללמוד להקשיב לדבריהם ולהבין אותם מתוך ההקשר התרבותי האזורי ולא מתוך הפריזמה שלנו.

להבנת כללי השיח במזרח התיכון חשיבות מכרעת לא רק בהשגת פתרון כולל לסכסוך ובהשגת שלום, אלא עוד קודם - ככלי להתנהלות חכמה, מייצבת ומרגיעה, שתאפשר לכבות באיבָּן שריפות המתלקחות כתוצאה מקצרים בתקשורת, ואם אפשר - לא להיכנס לתוך עימותים מיותרים מלכתחילה.

ציבור ושליח ציבור
רוב התרבויות הערביות מקדשות את הקולקטיב - המשפחה המורחבת, הקבוצה או האומה - כעיקרון הבסיסי לקיומן וכמסגרת חייהן המרכזית. על פי צרכיה של הקבוצה נקבעים ערכי היחיד, ציפיותיו ואף מידת עצמאותו. שֵם המשחק הוא קונפורמיות, או "יישור קו" באופן מוחלט ובלתי מעורער. בתרבות הישראלית אין הכרה בעקרון השבטיות כמקור הזהות והנאמנות. ישראל, כמו מדינות המערב, מחנכת לתרבות אינדיבידואליסטית, המדגישה את עצמאותו של היחיד ואת זכותו לפעול בחופשיות למען אושרו האישי.

ההבדל שבין חברה קולקטיביסטית לחברה אינדיבידואליסטית מתבטא גם באופן השונה שבו שופטת כל חברה את אנשיה. התרבות הערבית, בהכללה, היא תרבות של כבוד ושל בושה. אין פגיעה גדולה יותר באדם מאשר פגיעה בכבודו. אחת הסיבות המרכזיות למקרי אלימות רבים בחברה הערבית היא הרצון לנקום כדי להשיב את כבודו האישי או המשפחתי של האדם.

כדי למנוע פגיעות שכאלה התפתחה בתרבות הערבית רגישות מופלגת לזולת, חשש לפגוע בכבודו וניסיון עילאי לשמור על הסדר החברתי. בהתאם, השפה וההתנהגות משופעות בגינוני נימוסים שכל מטרתם לייצר חגורת בטיחות של אדיבות כדי למנוע תאונות חברתיות.

בתרבות הישראלית, לעומת זאת, היחיד אינו נזקק כל כך לאישורים מהקולקטיב, וממילא הוא פגיע פחות. זו חברה ישירה הרבה יותר, נעדרת גינונים, תכליתית, תחרותית מאוד, שאנשיה התחשלו כבר מינקות בשבט לשונו המחוספסת של זולתם עד שכמעט התחסנו מפגיעתה. הישראלי הארכיטיפי לא יניח לעלבון להסיטו ממטרתו, ומנגד לא יעתיר על זולתו כבוד מליצי.

האבחנה בין חברה קולקטיביסטית המעלה על נס את ערך הכבוד, לבין חברה אינדיבידואליסטית המקדשת את המטרה, אולי בנאלית ומוכרת, אבל ההשלכות שלה במשא ומתן עשויות להיות מפתיעות מאוד: בעוד מנהלי משא ומתן ישראלים נוטים לא פעם לפעול באופן עצמאי למדי - עד כמה שמאפשר להם המנדט שבידיהם ועל פי האינטרסים שלהם ושל הקבוצה שאותה הם מייצגים - הרי שמנהל משא ומתן ערבי יראה עצמו כבול הרבה יותר לקולקטיב שבשמו הוא מדבר, ולא ימהר ליטול על עצמו אחריות רבה מדי להכרעות כבדות משקל בלי לוודא תחילה שיש לו לגיטימציה רחבה לכך. הדבר נכון לא רק לגבי פקידים ושגרירים, אלא גם לגבי שרים, נשיאים ומלכים.

מעטים המקרים שבהם "ישלוף" דובר ערבי תשובה מהשרוול, בטרם יתייעץ על כך עם חבריו לקבוצה. במקרים בהם הדובר הערבי ישלוף תשובה מהירה, לרוב תהיה זו תשובה עקיפה ומרומזת ולא חד־משמעית. בעיני הישראלים נתפסת התנהלות זו לא פעם כניסיון "לתחמן" אותנו. לא פעם אנו נוטים לפרש ולנתח את דבריו של הדובר הערבי ואת כוונותיו בצורה שגויה, וכתוצאה מכך אנו מגיבים בחשדנות ולעיתים אף בעוינות. המעניין הוא שדווקא הנציגים שלנו, שלא פעם הגיעו לעמדת המשא ומתן לאחר שנבחרו בבחירות דמוקרטיות על ידי העם, מרגישים משוחררים יותר מהמחויבות המיידית אליו, לעומת עמיתינו לשולחן מהצד הערבי, שלרוב אינם עומדים כלל לבחירה (לפחות עד לאחרונה), ובכל זאת (ואולי דווקא משום כך) חרדים כל כך לדימוי הציבורי שלהם בכל שלב של המשא ומתן.

כישלון לייצג נאמנה את הצד שלהם בשיחות, נתפס בעיני הנציגים ובעיני החברה הערבית כולה ככישלון העלול להוביל לאיבוד מעמדם בקבוצה. דבריו של דובר ערבי תמיד ישקפו את עמדותיהם של המדינה, של המפלגה, של העדה או של הארגון שבשמם הוא פועל. בניגוד לדובר הישראלי, שדבריו יופנו כלפי חוץ, לעבר העולם החיצוני, דבריו של הדובר הערבי תמיד נועדים תחילה לאוזניהם של חברי קבוצתו.

דוגמה לכך אפשר למצוא בדבריו של שר החוץ לשעבר שלמה בן עמי, המתאר בגילוי לב את התנהלותו שלו במהלך המשא ומתן עם הפלסטינים בשנת 2000: "כאשר בצמתים שונים של המשא ומתן לקחתי על עצמי יוזמות לצעדים 'מֵעֵבֶר להנחיות', והיתה עלי ביקורת בעניין זה מחברים אחרים בצוות המשא ומתן, ידעתי שאני פועל ברוח הבנתי את כוונותיו ואת נכונותו של ראש הממשלה לפשרה. הוא לא שלח אותי לדקלם אותו, ואני לא הייתי מקבל על עצמי את התפקיד של דקלומו."¹

מה שנאמר בחוץ, מה שנאמר בחדרי חדרים
ב-27 בדצמבר 1977 נפגש מנחם בגין עם אנואר סאדאת באיסמעיליה. במפגשים הראשונים ניכר היה שבעוד מנחם בגין מפליג בתוכניות ובחזון השלום בין שני העמים, היה זה סאדאת שהציג עמדות צוננות וקשוחות יותר. אט־אט התחוור לחברי המשלחת הישראלית שאת אותם נאומים נשא הנשיא המצרי קודם כול באוזני חברי המשלחת שלו. בשלב מסוים היה מי שיעץ לבגין לשבת בארבע עיניים, ללא המשלחות. חברי המשלחת קראו לזה: "יישבו שני הזקנים וידברו ביחידות." וכך, לאחר שיָשבו פרק זמן לא קצר בארבע עיניים, אכן חלה התקדמות משמעותית בשיחות.

אבל לפער בין ההתנהלות הפומבית של הצד הערבי לבין מתינותו בחדרי חדרים יש צד הפוך, וגם אותו חשוב להכיר. ב-1992, במסגרת קורס צוערים של משרד החוץ, שובצתי לתקופת חניכה במדור הפלסטיני של המרכז למחקר מדיני של המשרד (ממ"ד). במסגרת תפקידי זה עסקתי בעיקר בקריאת חומר מודיעיני ובקריאת עיתונות מהעולם הערבי. היו אלו ימי תהליך אוסלו ובאחד הימים נתקלתי בידיעה עיתונאית, שדיווחה על פגישה שהתקיימה בוועד הפועל של אש"ף ובה דנו בעמדות הארגון לגבי תהליך אוסלו. בידיעה, שכללה ציטוטים מהפגישה, נאמר כי אש"ף רואה בהסכם אוסלו דרך להשגת "אתאפאקיה". נדהמתי. לא היתה זו הדלפה מתוך ישיבה סגורה, אלא הודעה רשמית שהופצה לעיתונות לאחר סיום המפגש.

מי שאינו בקיא ברזי השיח הערבי, עשוי היה להתקשות להבין מה הסעיר אותי כל כך. הרי "איתיפאק סלאם" הוא "הסכם שלום", ומה כבר ההבדל בין "אתאפאקיה" ל"איתיפאק סלאם"?

אבל כמי שדובר את השפה הערבית מִבַּית ורגיש למשמעות הגדולה הטמונה בדקויות כאלה, ידעתי שמשמעות המילה "אתאפאקיה" היא "הסכמון", הסכם מדרגה פחות מחייבת, ולא הסכם של ממש. פניתי אל ראש המדור, הפניתי את שימת ליבו לכך וציינתי בפניו שלדעתי באמצעות ניואנס זה מבקשת הנהגת אש"ף לשדר לציבור הפלסטיני כי למעשה פניהם לא להסכם שלום מלא, אלא לכל היותר להסכם שלום חלקי, לא מחייב. ראש המדור הקשיב, ואמר כי יציג את הדברים בפני דרגים גבוהים יותר במשרד. התרגשתי מאוד כשפגשתי אותו למחרת וביקשתי לברר מה היתה התגובה לדבריי בקומות הגבוהות של המשרד, אולם הוא השיב: "זה לא עניֵין אף אחד."

אמנם הייתי בסך הכול צוער בקורס, אך תגובה זו הכעיסה אותי מאוד. אף שלא הוזמנתי להיכנס למשרדו, נכנסתי בכל זאת וביקשתי הסבר. תשובתו הדהימה אותי והותירה אותי מתוסכל זמן רב: "פניתי לחברי בלשכת סגן שר החוץ, והוא ענה שסמנטיקה לא מעניינת אותנו. לא אכפת לנו איך כותבים מילה כזו או אחרת או מה משמעותה. מצידנו הם יכולים לקרוא לזה אפילו 'מגרש כדורגל'. אותנו מעניין רק מה שיתרחש תכלס בשטח."

כבר באותה נקודה, עוד בטרם הספקתי אפילו לצאת מהמשרדים ולטעום את השטח, הבנתי כי בדרגים הגבוהים ביותר במשרד החוץ הישראלי קיימת בעיה תפיסתית הנוגעת להבדלי הגישות בינינו ובין העולם הערבי. על בשרי למדתי כי מקבלי ההחלטות בצד שלנו אינם מבינים כי מה שאומר הצד האחר בפומבי אולי אינו תמיד משקף את דעתו, אך תמיד מחייב ומחשק אותו.

בקרב המנהיגים הישראלים יש נטייה כמעט מובנית להתנהלות חשאית, או כפי שזה מכונה בישראל "שושו". בחברה הישראלית אנו תמיד נעדיף דיאלוג סגור, בחדרי חדרים, סגור לתקשורת ולציבור, על פני דיאלוג פתוח, פומבי, מעל גלי האתר או במסגרת הרצאות פומביות. אולם נציגי עמי ערב תמיד יביאו לידי ביטוי פומבי את עמדותיהם ויציגו ברבים את מצב המשא ומתן מנקודת ראותם, ובעיקר את הנושאים שהצד האחר נדרש לבצע.

דוגמה מייצגת אפשר למצוא בספרו של גלעד שֵׁר "במרחק נגיעה", שם מתאר שֵׁר את סיום המפגש הראשון בינו לבין סאיב עריקאת: "מכאן ואילך נהגתי לחמוק ללא כל התבטאות בתקשורת בסיומן של הפגישות, בעוד שעריקאת יורד אל העיתונאים כדי לספק להם מעט יותר מאשר 'הזדמנות צילום' ולחיצת הידיים שמתחילות כל פגישה."²

הדפוס הזה מוכר וידוע, אך עדיין אני נתקל פעם אחר פעם במקבלי החלטות ישראלים שמכריזים כי ההצהרות של המנהיגות הפלסטינית לתקשורת אינן חשובות, כי נועדו לפוליטיקה פנימית. ניסיון רב שנים מוכיח לנו כי במשא ומתן מול גורם ערבי - דווקא מה שנאמר בחדרי חדרים משמעותי הרבה פחות וחשוב הרבה פחות ממה שנאמר על ידי המנהיגות הערבית בציבור.

מה שנאמר בחדרי חדרים אינו מחייב, בעוד כל מילה שנאמרת על ידי מנהיג ערבי בתקשורת מחייבת אותו ותמשיך לחייב אותו שנים רבות לאחר מכן. בדיוק הפוך מהנהוג אצלנו.

כשהפרשנות הבסיסית שלנו שגויה, וכאשר אנחנו גוזרים מאופן ההתנהלות שלנו את אופן ההתנהלות של הצד האחר - אנחנו למעשה עוצמים עיניים נוכח סימני אזהרה ומפתחים רף מופרך של ציפיות שהיה אפשר להתפכח ממנו בקלות, לו רק קראנו ברצינות את העיתונים של השכנים.

ב-23 בינואר 2011 קיבלנו חיזוק נוסף לתזה הזאת. ערוץ אל־ג'זירה פרסם 1,600 מסמכים של הרשות הפלסטינית על תהליך השלום והמשא ומתן בתקופת ממשלת אולמרט. הרשות הפלסטינית רעשה וגעשה, וסאיב עריקאת אף עלה לשידור והתפרץ בזעם באולפן בשידור חי, ופעם אחר פעם הוא סירב לענות למראיין אם מדובר במסמכים אמיתיים או מזויפים. לאחר כמה ניסיונות הפסיק המנחה את השידור וקבע שעריקאת מבין שהמסמכים אותנטיים ואין לו תשובות. המסמכים שהודלפו היו פנימיים ומעולם לא הובאו לידיעת הציבור, ומנהיגות הרשות הפלסטינית נתפסה לא מוכנה, "עם המכנסיים למטה". מדוע בעצם? כי הרשות הפלסטינית לא דיווחה לציבור הפלסטיני על ההתקדמות ולא הסבירה את האילוצים שחייבו אותה להתפשר.

בהמשך הפרק נראֶה כי מנהיגים פלסטינים אינם יכולים להתפשר אלא אם כן הם מצליחים לשכנע את הציבור שהם נאלצו לעשות זאת ושלא היתה דרך אחרת (ראו בהמשך, תחת הכותרת "תחתום, יא כלב!"). אל־ג'זירה ערכה סיכול ממוקד לרשות פלסטינית: הערוץ ערך הדמיה של המפגשים שבהם שחקנים גילמו את האישים שהשתתפו בהם, וכך העביר לצופים תחושה כי ראשי הרשות הפלסטינית ויתרו מרצון וברוח טובה על עמדות ועל נכסים היסטוריים. הזעם הפלסטיני ואף התפטרותו של סאיב עריקאת מתפקידו הוכיחו לנו כי המנהיגות הפלסטינית אינה רוצה להיתפס במצב שבו היא הולכת כברת דרך מבלי שנתנה לכך את הגיבוי הפומבי והתקשורתי.

תחתום, יא כלב!
אחד התסכולים החוזרים ונשנים של הצד הישראלי ו/או המערבי כלפי אופן ההתנהלות של הפרטנר הערבי במשא ומתן זה או אחר, נובע מנטייתו של הפרטנר לדחות ככל האפשר את חתימתו על נייר מחייב כלשהו. מדובר בנטייה שיטתית, עקבית. במסגרת המפגשים הרבים שקיימתי לאורך השנים עם גורמים ערביים - בשירותי הצבאי, בתפקידיי הדיפלומטיים או העסקיים ועוד - הבחנתי כי הצד הערבי תמיד יעדיף להימנע ככל האפשר מלהביא את הדברים לסיכום סופי ומוחלט, או אפילו מלחתום על טיוטות. מבחינתנו, לעומת זאת, דיון שאינו מביא לחתימה הוא חסר משמעות.

בשיחות שקיימתי עם כמה דיפלומטים ערבים במהלך שירותי בקטאר ובמקומות אחרים, שמעתי מפיהם כי התנהלות זו נובעת מהתפיסה הערבית שלפיה חתימה על הסכם או הבאת תהליך לידי סיום מצמצמות את האופציות, בעוד השארת נושא לא פתור משמרת חופש פעולה עתידי. עמי המזרח התיכון אוהבים אפוא להשאיר את כל האופציות שלהם פתוחות והם לרוב עושים זאת תוך הדגשת הנושאים הלא פתורים כדי לעכב את החתימה על ההסכם המוגמר. כך התלונן, למשל, השר בן עמי על הפרטנר ערפאת: "ערפאת לעולם יראה את חצי הכוס הריקה, ותמיד ייתן לבן שיחו את התחושה שיהיו ויתוריו אשר יהיו, עדיין הוא בעל חוב כלפיו..."³ בהתייחסו למשא ומתן בסוגיית זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, היטיב שר החוץ לשעבר לאבחן: "בשום מקום ובשום זמן לא יאמר ערפאת כי אכן פתרון בעייתם של פליטי לבנון 'סוגר' מבחינתו את סוגיית זכות השיבה. ערפאת לעולם איננו 'סוגר' נושא."⁴

בראיית עמי ערב, מטרת הדיאלוג (מדיני, עסקי או אחר) היא קודם כול לקדם מערכת יחסים אישית וחברתית בין הצדדים, כדי ליצור מחויבות אישית ביניהם. חתימה על מסמך כלשהו לא רק קוטעת את היחסים הללו, אלא אף מחייבת אותם מול גורמים בכירים יותר או מול שולחיהם. בניגוד לתכונת ה"קצר ולעניין" אצל הישראלים, תרבות השיח הערבית מקדשת את האמירה "כל המרבה הרי זה משובח". כל דיון בעולם הערבי, יהיה נושאו אשר יהיה, יכלול תמיד הצגה של כמה אופציות, שבסופן יוצגו כמה דרכי פעולה, על מנת לאפשר למקבלי ההחלטות מרחב תמרון עתידי. מקבל ההחלטות בעולם הערבי לעולם לא יסתפק בשתי אפשרויות, כפי שאפשר להיווכח פעם אחר פעם במגעים של ישראל עם הפלסטינים.

מי ששִכלל את הגישה לאמנות של ממש, ודִרדר אגב כך את המזרח התיכון אל תהומות של יאוש ושל דם, היה כמובן ראש הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת.

ב-4 במאי 1994 נחתם בבירת מצרים הסכם קהיר בין יצחק רבין וראש אש"ף יאסר ערפאת. ההסכם כלל העברה של רצועת עזה ושל העיר יריחו לידי הפלסטינים. מאותו הסכם זכור המשבר בשידור חי, שכמעט הביא לביטול טקס החתימה מול 1,500 אורחים מחו"ל, כאשר ערפאת סירב ברגע האחרון לחתום על המפות הנספחות להסכם ודרש לערוך בהן שינויים. על ערפאת הופעל לחץ בשידור חי, ונשיא מצרים מובארק הגדיל לעשות וקילל אותו: "תחתום, יא כלב!"

לבסוף ערפאת חתם, אך היה עליו להראות לעמו שהוא נאלץ לחתום, וכי לא עשה זאת בלב חפץ. ב-1 ביולי 1994, כאשר הגיע לשטחים בעקבות אותו הסכם, הוטחה בפניו ביקורת של העיתונאים, ששאלו אותו כיצד הוא - מנהיג המאבק הפלסטיני - הסכים לחתום על הסכם שהופך אותו לראש עיריות עזה ויריחו.

"הופעל עלי לחץ בינלאומי, הופעל עלי לחץ ערבי ובעיקר לחץ מצרי ונאלצתי לחתום," הסביר ערפאת. הסבר שהתקבל על ידי העיתונאים.

אבל מה שהבין חוסני מובארק, שהכיר היטב את האיש ואת גינוניו, לא הבין אהוד ברק בוועידת קמפ דייוויד 2000, עת הציע לראש הרשות הפלסטינית את ההצעה הנדיבה ביותר שהציע אי פעם ראש ממשלה ישראלי לסיום הסכסוך.

"Take it or leave it," הִתרה ראש ממשלת ישראל בערפאת.

ערפאת לא מצמץ. היה ברור לו שברק מאיים עליו באקדח לא טעון, וכל עוד היתה לו ברירה לא היה בכוונתו להסתפק בהצעתו. ערפאת לא נדחק לפינה בקמפ דייוויד 2000, בעיקר משום שלא היתה שם כלל פינה. ברק עצמו, בדחיפתו הנמרצת של נשיא ארצות־הברית ביל קלינטון, שיפר את הצעתו הנדיבה כמה פעמים במהלך ועידת קמפ דייוויד והמשיך לעשות זאת גם בפסגת טאבה, בינואר 2001, בימים האחרונים לשלטונו וימים ספורים לפני שלהבות האינתיפאדה השנייה קברו לשנים רבות את תהליך השלום ואת הקריירה הפוליטית שלו, בעוד ערפאת נמוג אל תוך המוקטעה.

בכך הוכיח ברק שערפאת אכן צדק בהמתינו להצעה טובה יותר, וערפאת הוכיח לבסוף שטעה כשלא הבין עד כמה אפשר למתוח את הגבול הישראלי.

"ברק לא באמת רצה שלום," הטיח בי אשרף אל־עג'רמי, לשעבר השר הפלסטיני לענייני אסירים ב-14 בנובמבר 2009, בעת שהשתתפנו בפורום ישראלי־פלסטיני בחסות מכון ואן ליר שהתקיים בטורקיה. "לו ברק באמת רצה שלום, היו לו אלף דרכים לגרום לערפאת לחתום על ההסכם. ברק היה חזק יותר מערפאת, ישראל היתה חזקה יותר מהפלסטינים, ואם באמת ברק היה רוצה הוא יכול היה להכריח את ערפאת לחתום."

חייכתי אליו ובליבי הודיתי לו מאוד. אל־עג'רמי פתר לי שאלה שהציקה לי מאז כישלון פסגת קמפ דייוויד והצעותיה הנדיבות והנואשות של ישראל אחריה: מדוע עמד ערפאת בסירובו? מנהיג פלסטיני, לימדה אותי התבטאותו של השר לענייני אסירים, אינו יכול לחתום על הסכם שהוא פחות ממאה אחוזים, אלא אם כן הוא נאלץ לעשות זאת, ויכול להוכיח לעמו - רצוי במחוות תיאטרליות נוסח פסגת קהיר - שהכריחו אותו לחתום. שיחות השכנוע של קלינטון עם ערפאת על פגיעה באינטרס הפלסטיני⁵ ואיומי הסרק של ברק במהלך הפסגה לא באמת אילצו את ערפאת לחתום, הוא רק הבין שיש לו עוד דרך ללכת.

עובדה היא שאף על פי שלא הושגה הסכמה בקמפ דייוויד, ערפאת מעולם לא איים לעזוב את הוועידה. למה שיעזוב אם בכל רגע קיבל יותר?⁶ לו היה ברק מסיר את הכפפות ומודיע לערפאת - עוד בקמפ דייוויד ובגיבוי אמריקאי - שאם יסרב להצעת ישראל יגורשו הוא ואנשיו על הספינה הראשונה חזרה לתוניסיה, וישראל תתנער מכל ההסכמות שהושגו אי פעם עם אש"ף - ייתכן שהמציאות היתה שונה, אם כי לעולם לא נדע זאת.

האם הלקח נלמד? לא בטוח. ב-2 בספטמבר 2010 נפתח שלב השיחות הישירות בין ישראל לפלסטינים, בפסגת שלום בהשתתפות אובמה, אבו מאזן ונתניהו, ובנוכחות מלך ירדן עבדאללה ונשיא מצרים מובארק.

בשבועות שלפני הפסגה הודיע אבו מאזן מעל כל במה אפשרית שאינו מעוניין ללכת לפסגה. הוא הלך להתייעץ עם הליגה הערבית, אשר גיבתה אותו ואישרה לו ללכת לפסגה. זה לא היה מספיק ואבו מאזן המשיך לטעון כי ארצות־הברית לוחצת עליו בצורה קשה, עד שהאמריקאים הודיעו שאינם לוחצים עליו כלל. הם לא הבינו שאבו מאזן חייב להסביר לעמו מדוע הוא בא לפסגה ללא התחייבות מטעם ישראל להמשיך את הקפאת ההתנחלויות, ובעיקר ללא התחייבות ישראלית להתחיל מהמקום שבו נפסק התהליך בעבר. כשהכחישו שהם מפעילים עליו לחץ, החלישו האמריקאים את הלגיטימציה של אבו מאזן במקום לחזקה.

בשבוע שבו נחשפו באל־ג'זירה מסמכי המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה, פרסם אולמרט פרק מספרו המספר על מה דובר באותן שיחות.

אולמרט מתאר את הפגישה האחרונה שהיתה לו עם אבו מאזן ב-16 בספטמבר 2008. בפגישה זו נתן אולמרט מענה לכל הסוגיות והציג בפני אבו מאזן מפה מפורטת המתארת את גבולות המדינה הפלסטינית, כפי שלא עשה מעולם ראש ממשלה ישראלי. באותה פגישה אמר אבו מאזן שיצטרך לחשוב ואולמרט אמר לו: "גם לי קשה, קח את העט ותחתום." השניים נפרדו וקבעו שיועציהם ייפגשו למחרת. אולמרט סיכם: "מאז לא נפגשתי עם אבו מאזן. המפה נשארה אצלי."⁷

אין גבול
באופן דומה לרתיעה שלהם מחתימה על הסכמים, סולדים שכנינו מסימון גבולות. האמירה שלפיה "גדרות גבוהות עושות שכנים טובים", המקובלת כל כך בישראל, אינה מצלצלת היטב בערבית. ישראל, מדינה הרואה את עצמה כמדינה ריבונית אך גם כנרדפת ומותקפת, זקוקה לגדרות מסומנות לשם תחושת ביטחונה. כעם, שרוב הזיכרון הקולקטיבי שלו מבוסס על הגנה מפני תוקפים, התקבעה אצלנו הגישה המגדירה באופן מוחלט את הטריטוריה. כבר בכיתה א' אנו מקפידים לשרטט קו אמצע בשולחן הלימודים כדי להגדיר לתלמיד או לתלמידה שלידנו היכן עובר הגבול שאסור להם לחצות.

העולם הערבי, לעומתנו, רואה ברובו בגדרות הללו הגבלה מעיקה על חופש התנועה. בארוחת ערב העליתי את הסוגיה בפני אורח מצרי, והוא אמר: "אתה יודע מה? לא חשבתי על זה אף פעם, אבל כאשר אני נוסע לטיול ג'יפים בדיונות במערב מצרים, אני לא יודע מהו קו הגבול, ורק מכשיר ה-GPS מסמן לי שעברתי את הגבול ללוב."

לא ערכתי מחקר אקדמי לבירור הסיבה לרתיעתם של שכנינו מגבולות ברורים ולהיצמדותנו שלנו אליהם. אני מניח ששורשיה נעוצים בתרבות הנוודית הבדואית, שבה הגבול היחיד היה האופק; וגם בימים רחוקים פחות שבהם התנועה במזרח התיכון ממדינה למדינה היתה חופשית יותר, גם אם לא נטולת סיכונים.

על כל פנים, עד היום, כל אימת שהנושא עלה בשיחות שערכתי לאורך השנים עם גורמים ערביים ממדינות שונות במזרח התיכון, למדתי שעצם אזכור המילה "גבול", שלא לדבר על הצבת גבול מוחשי ובלתי עביר בין מדינות, מעורר בהם רתיעה עצומה.

עד היום, בלא מעט מדינות ערב במזרח התיכון, הגבול המפריד בין מדינות הוא לא יותר מאשר שני מחסומים סמוכים על כביש ושתי "בּוּטְקוֹת" ליד המחסומים. אין גדרות, אין דרכי טשטוש ואין כל מכשול אחר. רועי צאן בדואים סורים נוהגים לחצות מדי בוקר את הגבול הבינלאומי בין סוריה לעיראק ולרעות את עדריהם בשטחי המרעה העיראקיים. גם הגבול בין סוריה ללבנון הוא בלתי נראה, לצערנו. למעשה, בכל המזרח התיכון רק שתי מדינות מתחו גדרות בגבולותיהן: ישראל וסעודיה.

הראשונה עשתה זאת מסיבות ברורות, ואילו האחרונה התחילה לגדר את גבולה ב-2004 כדי למנוע את כניסתם של בני שבטים מתימן שבעבר נהגו לערוך "אל־ע'זו" - פשיטות למטרת ביזה - על מקומות יישוב בסעודיה. שנתיים לאחר מכן, משחששה שהכאוס שהשתולל בעיראק יתפשט גם אל תחומה ויסכן את יציבותה של הממלכה, גידרה סעודיה גם את גבולה עם עיראק לאורך 814 ק"מ. אבל למעט הגדרות של הסעודים והגדרות שלנו, המזרח התיכון אינו חסיד של גבולות, של גדרות ושל חומות - הן פיזיים והן מושגיים, וכדאי לזכור את הרגישות הזו בבואנו לשולחנות המשא ומתן, גם אם לא חייבים להתחשב בה בסופו של יום.