ארצות הקור
את המעשה הבא מספרים אצלנו על אחד מבני משפחתנו המורחבת. ליתר דיוק, הפלג הבת ימי שלה, בחור צעיר בשם שׂרוּל, שמעולם לא נתבדל קודם לכן, לטוב או לרע. עובדות היסוד של אותו מקרה מעטות הן וברורות: נסיעתו לפריז לפגוש את חברתו וכיצד נמצא שם קפוא, בדירה נטושה, נטול רוח חיים כמעט (מוות קליני, כך זה הוגדר). מעבר לכך יכול כל אדם לחבר לעצמו את גרסתו שלו, אבל האם לא אלה פני הדברים תמיד? התעמקתי ככל יכולתי בפרשה הזו, הקדשתי לה מחשבה רבה, אף שוחחתי עם כל מי שהתיימר לדעת משהו בעניין, כולל אותה החברה. אל הבחור עצמו נמנעה ממני הגישה, למרבה הצער. לאחר אותה פרשה הוא נעלם מן העין. אומרים שהתגלגל לאחת הישיבות הירושלמיות המחזירות בתשובה מן הסוג החשוך והקנאי ביותר. שם הוא שרוי, סגור ומסוגר, ואין איש מבחוץ שיכול לבוא עמו במגע.
כשעלה שרול למטוס בנמל התעופה בן גוריון היה כבר חושך בחוץ. בפריז, מחוז־חפצו, עדיין אור. כפי שיקרה לעיתים, דווקא עם כניסתו פנימה, לבטן המטוס, החלה להתפוגג בו תחושת הדריכות והמתח שבגללה כמעט לא עצם עין בלילה שעבר. לא היתה זו טיסתו הראשונה לחוץ לארץ, אך היתה זו טיסתו הראשונה לבד. בתחילת הכיתה השביעית הוא נסע, עם כל תלמידי השכבה, למחנות ההשמדה בפולין. בסוף אותה שנה, אולי כאיזון, מכיוון שהוריו נחלקו לבני עדות מערב ומזרח, נסע עם הוריו לשבוע לתורכיה. רצועת חוף מבודדת אי־שם, מלון, קזינו, והמון ישראלים: רבים מהם נהגים בחברה שבה עבד אביו. זו היתה חופשת בטן־גב משעממת, שהאירוע החריג היחיד בה הוא גם זה שהעדיף לא לזכור: בשובו במפתיע עם אחותו הקטנה מן הבריכה, מצא את אביו ואמו לפותים ואחוזים זה בזה עד שברגע הראשון היה קשה להבחין מי הוא מה.
עיניה של אמו העירומה הלטושות לעברם.
הפרצוף של אביו, תאווה שהחמיצה, אדם וחוה מגורשים מגן העדן. הצעקה של אמו. השיחה המבולבלת שניהל איתו אביו אחר כך. על פי מה שהבין ממנה, הוא זה שאמור להסביר לאחותו מה שקרה.
״מזה נולדים ילדים?״ היא היתה מבודחת, הקטנה. אולי מפני שלא חידש לה כלום.
״כן, אבל...״ הוא הזיע, היה נורא חם, בית השחי גירד לו נורא.
״אז עוד מעט יהיה להם עוד אחד?״
״מה פתאום?! הם היו רק בהתחלה. חוץ מזה, תשכחי מזה, טוב?״
בשבועות האחרונים היה עסוק עד מעל הראש בהכנות לטיול הזה. מחיסונים נגד קדחת אפגנית ועד לתחתוני הצמר והגרביים החמים שדחפה אמו, למרות התנגדותו, לתרמיל שלו.
״אתה לא ראית את הטמפרטורות בפריז?!״
ואביו, אחרי שאמו תקעה בו מבט, הוסיף, כמי שכפאו שד:
״תיקח, תיקח, יקפאו לך שם הביצים. אני יודע מה שאני מדבר.״
פריז היתה רעיון של שרול לבדו. מהחברה שלו, שכבר חצי שנה מטיילת בין ניו־דלהי לסייגון, קיבל עוד ועוד גלויות ומכתבים. בכולם היה, בערך, אותו המסר: אחרי שתוארו כל פלאי המזרח והחוויה המהממת, כמעין ״לידה מחדש״, של המסע, הוזכרו עוד ועוד חבר'ה שהגיעו, או שנמצאים כבר בדרך, ורק הוא, ״הפדלאה״, מתעכב. אלא שצילומי הפולרויד הנלווים לא ממש משכו אותו בחבלי קסמם: רוחצת בגנגס עם המון הודים מעורטלים למחצה, עומדת עם עוד כמה חבר'ה, כל ה״בית״ על הגב, בפתחו של ערוץ הררי מרוצף שׂיחים כהים ומשהו דמוי מקדש מוזהב מזדקר ברקע.
רחוק מדי נראָה לו הכול וגם, משום מה, לא די זר ושונה ונהדר ביופי.
במטוס, אולי בזכות השתדלותו של אביו אצל סוכנת הנסיעות, או שסתם התמזל מזלו, נמצא יושב ליד החלון. המושב לידו נשאר ריק ואילו במושב השלישי, ליד המעבר, התיישב מישהו שלא הפסיק לקרוא. בהתחלה עיתונים, אחר כך ספר סיפורים של ג'ק לונדון. שרול, שכילד עדיין קרא פה ושם, זכר במעורפל סיפורים על כלבים ומסעות בשלג והתפלא מה לאיש מבוגר ולזה. למען האמת, גם בתיקו היה ספר, אבל מצב רוח לקרוא לא היה לו. במקום זה הוציא את מפת פריז וניסה למקד את אלומת האור הדקה מלמעלה אל הרחוב הקטן שבו הדירה אמורה להימצא. אותה דירת־חינם שבזכותה הוא פה. שהרי עם כל ההחלטות היפות שלו, אם אבא שלו לא היה מוצא את הקרוב־הרחוק הזה שלו, עם הדירה הפנויה הזו, מאיפה היה לשרול כסף לשהייה של שבועיים במלון בפריז? רק ככה הצליח לשכנע לבסוף את החברה שלו להסכים לרעיון המטורף שייפגשו, בתור התחלה, בפריז ולא בהימלאיה, כשהיא בהודו, במרחק של קפיצה קטנה לשם. בכלל, בעניינים הללו הוריו היו תמיד יותר מבסדר, אף פעם לא שמו מכשול לפניו. לצבא, ליחידה קרבית מאוד, הם חתמו. הידיים רעדו להם, אבל הם חתמו. אפילו לנסיעה הזו: הימלאיה, מונגוליה, וייטנאם, קזחסטן, ״מהעולם הזה עד לעולם הבא ובחזרה״, כמו שקראו לזה באיזו תוכנית טיולים מטומטמת בטלוויזיה, הם לא אמרו לא! ספק אם זה היה עוזר להם, אבל בתור בן יחיד, אחרי מה שקרה לאחותו, הם בכל זאת יכלו לנסות. ולוּ רק כדי לא להישאר זוג הורים לבד בבית הריק. היחידה שבאמת התנגדה היתה סבתא שלו, אימו של אביו. הם היו באמצע מסיבת פרידה שעשתה לו המשפחה בבית קפה בטיילת, מול הים, בהפתעה כמובן. יום שבת, כמעט ערב, רשמית כבר חורף, אבל עוד די חם. הוריו הודיעו לו שיש להם ״דיבור רציני״ איתו — אביו, לפעמים, אוהב לשחק אותה סלנג — אבל סירבו בתוקף לרמוז לו במה המדובר. הוא היה בטוח שהם עומדים להטיל וטו על כל המסע. במקום זה, לפתע פתאום... הוא אפילו לא חשד: החברים, הקרובים, החמולה כולה, כמו איזה סדר פסח שיצא משליטה. המלצרים, בשורה חגיגית, עם מגשים וזיקוקים וחזיזים. בראש, עובדת אלילים זרה — כמו שכינתה אותה המחנכת שלו לשעבר, שאפילו היא היתה שם, לשונה אדומה מארטיק — גאנאית מגולפת דק בתוך צווארון־מלצריות לבן חונק, שבאמת התרגשה נורא, דמעות נצצו בעיניה, כאילו זו החגיגה שלה. ״Happy birthday to Srool,״ הם שרו במקהלה, אף שעד ליום ההולדת שלו נשאר אז למעלה מחודש, שהרי במועד האמיתי כבר יהיה מחוץ לטווח השגתם. בקושי שכנע אותם לא להרים אותו באוויר, מול כל האנשים סביב, כמניין שנותיו, אלא להסתפק בפעם אחת, ל״שנה הבאה״. על זה אביו בשום אופן לא היה מוכן לוותר. הוא והחברים הבריונים שלו זרקו אותו הכי גבוה שיכלו. מעלה־מעלה מונף הכיסא בזווית משוגעת כמו לונה פארק. תחילה הפנים הזורחות מתחתיו, פעורות כמו בצווחה, ושולחנות זלילה מקצה אל קצה ובני האדם ציבורים־ציבורים, אחר כך בתים מעוקמים קלופי סיד, תריסולים פתוחים לרווחה, שואפים אוויר כמו פיות דג מתנשף, נחנק על החול, ולבסוף אהבתו הגדולה, הים: צהבהב, דלוח, מרוּשת סמרטוטי אצות מדוזיות ירוקות, ענקיות, שׂרוכות על גליו כגידים הבולטים על רגלי אמו לאחרונה.
ואז, כשהם הורידו אותו, הוא אמר בשקט, אבל נחרצות:
״אני נוסע לפריז.״
מיד היו שאלות ומענות והוא הבהיר: תחילה פריז, אחר כך כל השאר. החבר'ה אמרו שפריז תחכה לו לפנסיה. אחד, שאחיו נעלם כבר פעמיים באמזונס, שאל את שרול: ״מה קרה לך, אחי?!״ וגם הכינוי ״הומו״ ריחף באוויר, ברוח טובה. מכיוון ששרול ידוע כבחור טוב אך עקשן גדול, הניחו לו עד מהרה. רק סבתא שלו, כשהיה לרגע שקט, הזדקפה מלוא קומתה הנמוכה ואמרה: ״אסור ששרול ייסע מפה. סבא בא אלי בחלום ואמר שאסור, שייצמד לפה.״
״מה ייצמד? מי ייצמד?״ אמר, בחוסר סבלנות מופגן, אבא שלו.
״ייצמד לפה!״ התעקשה סבתא, דור חמישי בארץ. ״הוא נראָה רציני כמו שלא נראה אף פעם בחיים. והאגרוף שלו היה קמוץ וחול ניגר ממנו בין האצבעות, כמו ממסננת, והחול הצטבר לו בערמה על כף הרגל וקבר אותה. רק השתחררת, שרוליק, עוד תבואנה נסיעות, תישאר פה.״
המושב האמצעי נשאר פנוי עד לרגע האחרון. אז הגיעה, בלוויית דיילת בעלת שׂיער בהיר אסוף, ילדה צעירה, בת שתים־עשרה לכל היותר. טבעי היה ששרול ייזכר מיד באחותו, אשר לצדה ישב במטוס בדרך לתורכיה ובחזרה. בערך באותו הגיל הן היו אז, למרות שזו יותר קטנה ורצינית ומכונסת בעצמה. מטביעה את שפתיה וסנטרה בתוך תיק הנסיעות הגדוש שלה כמו בזכר זכרו של דוּבּי קדום. לקראת ההמראה, כשהתקשתה להסתדר עם חגורת הבטיחות, רצה לסייע לה, כמו שהיה מושיט עזרה לאחותו. אבל הילדה הזו התגברה על הבעיה בכוחות עצמה והידקה את החגורה, עד כדי הגזמה, סביב המותניים הדקים שלה. מחשבותיו של שרול פנו אז, אני מניח, באותה פשטות קיצונית שהראש שלנו לעיתים עובד, אל החגורה שאחותו לא חגרה, שנה בדיוק לאחר אותה טיסה, במושב האחורי של הדייהטסו. Total loss"," אמרו בחברת הביטוח. ההורים, שישבו חגורים היטב מקָדימה, כמעט לא נפגעו.
באופן לא מפתיע הנוכחות של ילדה צעירה לצדו לא רק ביגרה אותו אלא אף הקלה עליו את המתח של הטיסה. עזרה לאחֵר תמיד מפחיתה מן הלחץ שבו אתה עצמך נמצא. עד כמה שלא היתה עצמאית ומסוגרת, גאה מלבקש עזרה, פה ושם נזקקה לעצה — למשל, למחות את זוויות פיה משאריות סלט האבוקדו, או לא להשאיר את התיק עם הארנק שלה גלוי על המושב כשהלכה, מאוחר יותר, לעשות פיפי. כמעט מאליו הוביל הדבר לחילופי משפטים קצרים ביניהם. הוא על המסעות העצומים המחכים לו, לאחר פריז, ברחבי אסיה הרחוקה. היא על מאמן ההתעמלות שלה שמחכה לה בנמל התעופה ועל התחרות בהתעמלות אומנותית שצפויה לה בסוף החודש בגרנוֹבּל. שפתיה הילדותיות שרבטו את השם הזה בטון חגיגי מעט שהפיל על שניהם שתיקה. בינתיים, הדיילת עם השיער האסוף והעורף המגולח הגיעה לבדוק מה שלום הילדה. גם את שרול מדדה במבט קצר והלכה כלעומת שבאה. שרול לא יכול היה שלא לחשוב על החברה שלו, שאותה לא ראה כבר למעלה מחצי שנה.
עם הנחיתה, הפנים של הילדה הרצינו מאוד. גם אצלו גברה הדריכות, אבל עליו לא ראו. צעדיהם, שתואמו כמעט מאליהם, הובילו אותם יחדיו אל כבש המטוס. שם עמדה הדיילת בהירת השיער ואמרה: ״אז זה בסדר?״ והביטה בו לא פחות מאשר בה, כאילו היא מעבירה אליו את הפיקוד.
לא שהיה הרבה מה לעשות בנידון. הוא ניסה לפענח את השלטים והוראות הדרך ובעיקר נסחב איתה בעקבות זרם הנוסעים. בהגיעם לביקורת הדרכונים ניצבו יחד מול השוטר הצרפתי בתאו. זה הביט מוטרד בילדה הצעירה, דפדף שוב ושוב בדרכונים הזרים זה לזה, ניסה לתחקר אותם בצרפתית ודיבר עם מישהו בטלפון. בסוף הצביע על הילדה שנלחצה עכשיו קרוב כל כך לשרול, עד שיכול היה לחוש את הרטט הנפחד של הגוף שלה, כמו גור צבאים מבוהל, עד שגם הוא מצדו החוויר. גם אנשים ישרים נכנסים למתח לפני בדיקה במכונת אמת, כמו היו שותפים לפשע שספק אם בוצע. ״Is she with you?״ שאל השוטר. שעל כך נטל שרול את ידה, ובקול חנוק מעט אמר: "Oui."
הקור בחוץ היה מהמם. דצמבר האכזר מכולם, הכריזו בצרפתית כותרות העיתונים לכל מי שידע לקוראם. גם באולם המחומם אפשר היה לחוש משהו מן הצפוי בחוץ ושרול, לגמרי לבד עכשיו, שלף מהמזוודה שלו מעיל־רוח גדול ולבש אותו כהכנה לבאות. זה כמובן לא היה מספיק, אבל בטרם ננוד לו נזכור כי בהגיעך מחורף ישראלי, שעוד בקושי התחיל, בגרביים דקים, גופייה קצרה ושרוולים מופשלים למחצה, אתה לא עובר בבת־אחת למערכת הלבוש החמה, המלאה, שהקור המקפיא כאן דרש. זאת למרות שבתרמילים שלו, באופן עקרוני, היה לו כל מה שנחוץ.
בהנחיות ששלח הקרוב־הרחוק של אביו על מקומה של הדירה והדרך להגיע אליה — הוא עצמו לא התעתד לשהות באותה תקופה בפריז — ההנחה המובנת מאליה היתה ששרול ייקח מונית מנמל התעופה. שרול, שכבר מהארץ ברר באיזה סכום מדובר, החליט שזה לא בא בחשבון. עכשיו, בחושך, בקור העז, כשהתרמיל הענקי על גבו, נראֶה היה שהקרוב־הרחוק בכל זאת צדק. הזרם המוצק של הנוסעים נפוץ איש־איש לנפשו. אורַן המהבהב של המוניות שגלשו בתזמון מדויק מול הקילוח הדקיק שנותר נראה כפתרון המעשי היחידי.
רק שתיים־שלוש דקות המתין שרול לתורו וכבר הכחיל קצה אפו וכפות רגליו צרבו מקור כמו אחרי ליל שמירה ארוך בגולן. כשנכנס למונית הדחוסה והחמימה מישש קודם כול את הכסף בתוך החגורה. אחר כך מסר לנהג את הפתק שבו הכתובת הרשומה ונשען בנוח לאחור, כמו העביר בכך את כל חששותיו ודאגותיו לנהג. הלה אכן נראה קצת מוטרד משם הרחוב הזעיר שלא הכיר והתעלם לגמרי מהמלמול החוזר של שרול: ״סוּלפּיס סוּלפּיס.״ שם הכיכר הסמוכה לרחוב המבוקש, שבידח את דעתם של החבר'ה של שרול בגלל הדמיון הצלילי לשמה של מחלת־מין ידועה. בכל צומת מרומזר עיין הנהג בריכוז במפת הרחובות שלו ופניו, שנצבעו מן הסתם בצבעיו האדומים של הרמזור, לבשו ארשת של חומרה. שרול, שתפס לפתע איזה נתח רציני נוגסים הקשיים והדאגות הקטנים והגדולים הללו מהחיים בכלל וממסע כזה בפרט, תמהּ איך החברה שלו מסתדרת עם כל זה ונורא רצה אותה כבר לידו.
בינתיים הגיעה המונית מן הפרוורים לתוך פריז המוארת־החשוכה חליפות שהחלה להבזיק מראותיה לפניו: כנסייה, שדרות עצים מלכותיים, בתי ארמונות, לא היה לו שום שם אחר בשביל זה. כמו הילד שהוא בסך הכול היה — חצי שנה אחרי צבא — הוא צבט את עצמו ואמר: ״פָּרִי פָּרִי זה לא בת ים.״ מגלגל את השם הזה, המהלך קסם, על לשונו כמו שאמרו לו שצריך, בלי הסיומת העברית בסוף. יפה וזר, יפה וזר להפליא היה הכול מסביב, וצמרמורת של תענוג וציפייה דאוגה חרשה את לבו.
אם משום שחסך מעצמו את ההתפתלות בין הסמטאות הצרות או נרתע מן החפירות בכביש הסמוך, הנהג לא הוריד אותו ברחוב עצמו אלא הצביע עליו מן הצד השני של הכיכר. שרול הוציא מחגורת הכסף שלו שטר שנראָה מתאים, ואחרי שבחן אותו היטב באור הקלוש מסרוֹ לנהג. מבית הקפה הקרוב הגיח כבר זוג אחד, מחותל היטב בפרוותיו, אל המונית הפנויה. שאר באֵי המקום התבוננו בו מאחורי שמשת הזכוכית הכסופה, הבורקת, המוגפת היטב שלהם. שרול חש מבוכה מסוימת, כאילו אינו אלא מתחזה. מונית המותרות הזו לא הלכה ממש טוב עם תרמיל הנוודים המגושם שהעמיס עכשיו על גבו, רצועותיו הארוכות, המשופשפות, מידלדלות סביבו בלכתו. הכנסייה הענקית משמאלו, הכיכר הרחבה, ההדורה, המזרקה, ארבעת הפסלים נשואי הפנים, מחר יברר מי הם, כולם העצימו ביציבות המוצקה, האדישה שלהם את הרוח הקרה שחפרה בתוך בשרו, שהספיק להתחמם קצת בנסיעה, ועכשיו כמהּ לחלל אטום נוסף, קורת־גג סגורה ומגוֹננת. בינתיים נכנס לטווח מבטם של שני הבחורים הזרוקים על הספסל מולו, עטופים בשמיכות מרוטות, כאילו הם בתחנה המרכזית של תל אביב. אחד מהם, עם זקן דליל, סמור ומזוהם, פניו צרובות קור, חיכה בסבלנות ששרול יתקרב. שרול לא יכול היה להימנע מכך אלא בעיקוף גלוי מאוד לעין. אז קיפץ מן הספסל בגמישות קופית, הזדקף למולו וביקש באנגלית כמה דולרים ל״אחים שלך״. מכיוון שראו אותו משלם למונית ולמדו משהו על משאביו הכספיים, לא נותר לו אלא לומר: ״לא מבין״ בעברית ולעשות פרצוף הכי מבולבל ונבוך שיכול היה. מיד קיבל אותה בקשה בצרפתית ובעוד שתי שפות לא מזוהות. כשגם על כך לא הגיב שרול, צעק השני, צנוף כנחש על הארץ, מאחורי חומת צרורותיהם ותרמיליהם, מסתור דל מן הרוח, בשיניים נוקשות במופגן, את מה שנשמע כ — Best and final שלהם — שרול, עם הבית שגדל בו, לא היה לגמרי זר לעולם המסחר ומונחיו — ״One buck! One buck, man!" על כך ממלמל שרול דבר־מה בשפתו ומול הבחור שנעמד בדרכו המשיך ללכת, התרמיל על גבו, כמו טנק כבד שגם אם באמת ובתמים רוצה, לא יכול לעצור ולפתוח לרווחה את מדפיו בשביל כל פליט מסכן, לך תדע מה יקרה אז. שומע את הקריאה הלא מזוהה — קללה, או איום, שנשלחה לעברו מאחור, ואחר כך את הבקבוק שהתגלגל והתנפץ, כמו טיל, שני מטרים לפניו.
בילדותו, כשהיה אביו מסיע אותו למקום כלשהו, היה תמיד ממתין עוד רגע קט אחרי ששרול נכנס ונעלם מעיניו, כדי להיות בטוח, בטרם יעזוב, שמאום לא השתבש ואין נזקקים לו עוד. עד שהפך אצל בנו לטבע שני ההרגל לחזור ולהעיף את המבט האחרון הזה לאחור. הרף־עין כה חטוף עד שאינך מבחין עוד אלא בצדודית המוכּרת של אביך, ממתין שם בשקט, לא מניד עפעף, למראה הופעתו המחודשת של בנו אשר למעשה, ממש כמוהו, כבר איננו פה. כשהדף את הדלת מלפניו, בסיומו של מסע מפרך על המדרגות התלולות עם המשא על הגב, שנייה לפני כניסתו לדירת הגג הממתינה לו, עוד השתהה שרול והביט אחורה אל גרם חדר המדרגות המצוחצח, המואר והדומם בשעה מאוחרת זו של לילה. בעיר נוכרייה זו הדמות המוכּרת היחידה העשויה להתגלות מאחרי גבו אינה אלא זו של חברתו, הצפויה להגיע עם שחר לאותו מקום עצמו. כך שההצצה החטופה לאחור, חטופה מדי כפי שהסתבר בהמשך, נועדה לא רק להבטיח למי שלא אמוּר היה להיות שם שעד עתה הכול עבר חלָק, אלא אף להשתבח בכך. אולי משום ששרול לא נתברך, עקב תנאי חייו ונסיבותיהם, באופטימיות המאפיינת את בני הנעורים. הקרוב־הרחוק אמנם שלח לו, לצד מפתח, הנחיות מדויקות באשר לאופן כניסתו לדירה, אבל בחיים מספיקה לפעמים שגגה קטנה אחת, הֶסט של סִפרה אחת בצופן המקשים בכניסה לבניין, כדי שאפילו התוכנית הטובה ביותר תיכשל. או, כפי שכבר קרה לו פעם, שהמפתח שקיבלת, כמה שלא תתעקש איתו, בשום אופן לא פותח בשבילך את מנעולו המיועד. עד אשר בעליו, שנזעק לבוא, בסיבוב קצר אחד, עם הדחיקה הנחרצת הנכונה, פותח את הדלת לרווחה.