בואי ציפורים

מיכאלה מסדרת מהר כיכרות לחם חמות על מדף עץ מקומח, תנועותיה זריזות, בטוחות, היא מניחה אותן זו לצד זו כאילו היו תופינים בחלון ראווה. נושאת את עיניה מן הכיכרות אל החלון.
להקת יונים מציירת מעליה תנועה בשמים.
מעבר לעץ המשמש נשקף ביתם. היא מנגבת את ידיה בסינר כותנה עבה וניגשת לקופה להוציא דוח מכירות יומי.
חנה של יעקב מהרפת מתקרבת בצעדים מהירים, היא פותחת את הדלת לרווחה ושואלת את מיכאלה איך היא מרגישה ואם אפשר לקחת ממנה ביצה. אפשר, מיכאלה עונה, ונדרכת כי לא הרגישה שום תנועה מהבוקר.
אם מישהו מביט בה מעבר לדלפק, במאפייה שלה, עוטפת כיכר לחם בנייר מרשרש, הוא עשוי לקבל את הרושם שניצבת מולו אישה הרפתקנית, חסרת מעצורים ומשוחררת, בעלת ביטחון עצמי ונטולת עכבות. חבורת הצמידים המקרקשים שעל מפרק כף ידה ושערה הפרוע משווים לה מראה תזזיתי, מפוזר. חולצתה בעלת מפתח עמוק וכתפיה חשופות, חיתוך הדיבור מהיר, קומתה זקופה.
מי שהיתה פעם עלמה צעירה בעיר רחוקה ופראית עומדת כעת מעט דהויה מאחורי דלפק מקומח, יש לה בטן גדולה, משימות רבות להשלים ומועקה.
"אולי כדאי לבדוק," איתן אומר ובוחן בריכוז גזע של עץ אבוקדו, הוא מקמט את הרווח בין עיניו.
מיכאלה הולכת אחריו, אבל הוא מוסיף למשש את הגזע. הנה זה, הוא יודע מה הוא אומר. הנה, כמעט בהיחבא על גזע העץ מתגלה לעיניו עיגול שחור קטן. איתן ממשש שם שוב ומתבונן.
נקודת חדירה.
הוא מכווץ שוב את הגבות, "רק שזו לא אמברוזיה, מיכאלה," הוא נוהג לקרוא בשמה המלא כשהוא מודאג, אחרת קורא לה בשם החיבה, ציפורים. "שאלוהים ישמור עלינו, מיכאלה, היתה לי הרגשה, משהו בעלים."
איתן מוטרד ומיכאלה מוסחת, אולי כדאי שתתקשר ליולי, היא כבר תגיד מה נכון לעשות.
"מה זאת אומרת? מיד למרכז בריאות האישה."
"אבל אולי זה כלום? הייתי עסוקה היום, לא ישבתי שנייה, מלא אנשים, בטח סתם, לא? את מכירה אותי, אני לא אוהבת בדיקות."
"אבל את אומרת שמהבוקר לא הרגשת כלום, נכון??"
"נכון."
"נו, אז מה השאלה אני לא מבינה?"
"לא יודעת, לא בטוחה," מיכאלה מגמגמת, "לא רוצה סתם לעשות רעש."
"איפה איתן? שייקח אותך עכשיו."
"אני אסע לבד."
"למה לבד? מה פתאום לבד, שאיתן ייקח אותך, ושימי דבש בפה. לבוא? את רוצה שאבוא?" הקטן שלה צורח ברקע.
"לא צריך. באמת."
מיכאלה שוכבת על הספה בסלון, על צדה השמאלי. בפיה דבש מחוספס. היד על הבטן.
כלום, מאומה, אין תנועה.
אני לא נוסעת לבד. היא הולכת אחריו למטע, מנסה לדבר בביטחון, אבל מתפתלת. יולי צודקת, אולי זה רציני, שימצא את הזמן, זה מספיק חשוב.
המכוניות נוסעות לאט ואיתן מקלל. הוא עוצר בתחנת הדלק מיד אחרי שדה הברקנים היבשים, ומיכאלה קונה קפה חזק ולא טעים, מקווה שהקפאין יעיר בתוכה תנועה.
היה יכול להיות נחמד לנסוע איתו לבד, בלי הילדים, היא חושבת. כבר תקופה ארוכה שלא מצאו זמן לבילוי משותף. אבל עכשיו האמברוזיה הזאת בעצים, באמת מכביד, אם יש חיפושית ופטרייה, כל המטע בסכנה.
זה לא שאי אפשר למצוא רווח. אבל איכשהו לא יוצא להם, תמיד יש משהו, בדרך כלל איתן עייף או לא יכול ואולי הוא לא רוצה בכלל? מה מייגע אותו? אז לא עכשיו, תניחי לי.
מיכאלה שבה אל המושב ליד הנהג, כלום.
מיכאלה משתרכת אחריו אל דלפק הקבלה. המזכירה הרפואית שואלת בחצי חיוך אם אצלה זה בשגרה, להגיע מיד אחרי העבודה לבדוק דופק, "ממש לא," מיכאלה משיבה בזעם, אילו רק היתה יודעת על כמה בדיקות היא מדלגת, וכמה שהיא לא מתרגשת, ואפילו בהיריון של אדם וזוהר לא טרחה להיבדק. כמה שפחות התערבויות, למרות שזה היה היריון של תאומים והיה קצת לחץ, הסכימה רק למה שחייבים. וגם הלידה של סיון היתה נהדרת, לידה ראשונה, טבעית וארוכה, הכול הלך חלק, לכן בהיריון של אדם וזוהר רק ציפתה ללדת. הגיעה ישר מהים, שזופה וקופצנית, לעור שלה היה טעם של מלח. הצטיידה בתמרים ובמיץ תפוחים. ואז הם יצאו אחד אחרי השני, נושמים ובוכים. אדם היה ראשון, איתן החזיק בהם ואמר, "פלא." אילו המזכירה הזאת רק היתה יודעת כמה מיכאלה שלווה, ודאי היתה מעירה לה ומציינת בפניה שהיא אישה חסרת אחריות. ואולי זה בכלל רק בגלל ההיריון הזה שלא תיכננו, שהיה רגע שבו ישבו מתחת לעץ הסיגלון והתלבטו אם להשאיר בכלל, "אני חושבת שכן," אמרה מיכאלה. "איך אנחנו יכולים להתערב לטבע בשיקולים שלו ובמה שהיקום רוצה מאיתנו." היא לא יודעת, לא תמיד מבינה את המהלכים הנסתרים, את הפיתולים שמובילים אותה בחיים. אז היא משתדלת לא להתערב. אין ספק שהתזמון המשפחתי פחות מתאים, עם אדם וזוהר כבר לא כל כך קשה כמו שהיה בהתחלה, כבר לא צריך לרוץ אחריהם, והם ישנים כל הלילה, הגננת משבחת אותם ואומרת שהם שולטים יופי בכל האותיות וכבר ממש מוכנים לכיתה א׳, ואפילו שהם נמרצים ומלאי אנרגיה ומפריעים במעגל, הם לאבלי. ככה היא, אוהבת להכניס מילים באנגלית.
מאז שמיכאלה פתחה את המאפייה, הם מתארגנים יפה בבוקר ונפרדים יחסית בקלות בשער הגן, הגננת אומרת שאפילו שלרוב מפרידים תאומים, במקרה שלהם טוב שנכנסו יחד, ואיזה עיניים איזה עיניים. ביוטיפול.
וגם סיון כבר מתבגרת צעירה, הליכתה מתכנסת, היא מבלה שעות רבות עם חברות או סגורה בחדר עם הנייד, לפעמים שומעים אותה מנגנת בפסנתר. לאחרונה התחילו איתה גם כל מיני עניינים של מצבי רוח, שיחות עם המחנכת, לא מכבדת, מציקה לחברות בכיתה, מפריעה בשיעורים, כדאי להשקיע שם יותר תשומת לב, מיכאלה חושבת, אולי תיקח אותה לבד לים בבוקר, רק שתיהן.
זה לא היה קל כשהם היו כולם קטנים. לא פשוט לה כשצריכים אותה באופן כה דחוס, עם בקשות וצרכים, והתלות הזאת של ההזדקקות. היא עלולה להיעלם שם, לא באופן ממשי כמובן, רק חלקים ממנה, נעלמים לאזורי ציפה ונתקעים בעננים מעומעמים נטולי שם ומשמעות, ככה, כשהיא נדרשת, מתאדים ממנה חלקים שהיו שייכים לה וניתנים ממנה החוצה. באופן לא מאוזן. אולי היא לא יודעת לשמור, ואף על פי שמדובר בילדים הפרטיים שלה, אהבות חייה, ההיעלמות הזאת מכאיבה לה.
והנה עכשיו אדם וזוהר כבר יותר גדולים, ולפני קצת יותר משנה אזרה אומץ ופתחה את המאפייה מאחורי הבית, מסובבת את המפתח השכם בבוקר, באוזניה שירת המיינות ויונקי הדבש, הדרורים והעורבנים. היא מדליקה את הרדיו, אחד כזה ישן, מזכיר לה את הפטפון שלה שזרוק מאובק במחסן. סחבה אותו איתה אל כל הדירות והכאבים, ועכשיו הוא מקופל בחושך. היא כל הזמן אומרת לעצמה שתחפש אותו ותסדר את המחט, אבל לא מוצאת את הזמן. בינתיים יש לה רדיו, החיבור רעוע אבל הקול בוקע. ובשעת בוקר מוקדמת אלה רק היא ומקבץ השירים המתחלף ואוסף הציפורים על העצים, הבצק הרך ורחשי החיים המשכימים. כמה יופי. ויש גם הצלחה ומימוש. תנועה ערה של מכוניות אל המושב הקטן, והתלהבות, המכירות טובות ויש רווח.
התפרסמה בכל האזור. אפילו מרחוק מגיעים לטעום מהמאפים המשובחים שלה, עבודת ידיה, והממרחים, והגבינות, הזיתים החריפים שאיתן מכין, החמוצים, הלימון הכבוש, הגרנולה הביתית, ריבות שזיפים וקרם אגוזים, שיחות קולחות עם לקוחות, התבוננות שמרחיבה בה את הנשימה, ילדים קטנים שנשלחים מהאוטו לאסוף לחם פרוס, צעירה פזורת נפש או נשים אסופות יותר שחולקות איתה הלך רוח, אבל רק כשלא עמוס מדי ויש זמן, להקשיב. הכי היא מתרגשת מהזוגות המבוגרים יותר שמגיעים יחד, כאלה שמוצאים שוב חיבה זה בזה, אחרי זמן ממושך של אבק.
זהרורים שנחלקים עמה. דילוגים של חסד. סיפוק.
קוראים לזה הצלחה, יולי אומרת.
ולצד כל אלה השתחלו להם תינוק ותנועות בשיפולי הבטן וחלומות על איך יהיה ומה יביא איתו. אולי שמחה? ועל החלומות מאפיל החשש. איתן. הוא לא כמו פעם, לא כמו בהתחלה, כבר תקופה ארוכה, כמעט כל הזמן, מכונס יותר, מודאג, אולי אפילו עצוב, והיא לא מצליחה להגיע אליו, וכבר כועסת, רוב היום כועסת, ומה יהיה עליהם? ומה היא באמת רוצה?
בכל זאת יש היריון ויש תינוק, סימן שיהיה בסדר. סיון כבר גדולה, היא תוכל לעזור. תינוקות הם ברכה, יהיה בסדר. הם יהיו בסדר. אולי יביא איתו שמחה.
המסדרון ארוך והמזגן מקפיא. בסופו, מצד ימין, יש חדר קטן. אחות ערבייה מקבלת אותם, שואלת לשמה ומאייתת "מיחאלה". מיכאלה לא מתקנת. האחות מורחת למיכאלה על הבטן ג'ל קר. תנועותיה בטוחות. הנה הרמקול משמיע פעימות לב, ומיכאלה נרגעת מיד.
"אלה פעימות הלב שלך," אומרת האחות ומדגישה את ה־ע' בפעימות. "בואי נחפש עוד קצת." עכשיו פעימות לבה נשמעות חזקות ומהירות יותר, והגרון, אוחז בו יובש.
גם במוניטור.
שקט עומד בין הקירות, כזה שמשתחל עד לפנים של איתן וצובע אותן בלבן. האחות מזיזה ימינה, למעלה למטה, מיכאלה מסיטה את הראש הצידה ונושכת חזק את השפה. איתן מחזיק לה את היד חזק מדי. האחות יוצאת משם בזריזות ופותחת לרווחה את הדלת שמחברת אל חדרו של הרופא התורן. מיכאלה מכסה את הבטן והחולצה נדבקת לה לג'ל.
גם הרופא שואל לשמה, "מיכאלה עם כ'," היא עונה. הוא מסמן לה לעלות על המיטה, איתן תומך בה, מחזיק לה את היד.
כשאין מה להגיד לא אומרים כלום, הרופא מניד את ראשו לשלילה ומכווץ את העיניים.
על ספסל ברחוב למטה. הם יושבים רגע ארוך.
היא לא רוצה ללדת. לא רוצה ללדת. לא רוצה ללדת.