קרל מרקס: פילוסופיה ומהפכה

1

יהודי? ממוצא יהודי? יהודי מומר?

עדותה של בת
פחות מחודשיים לאחר מותו של מרקס בלונדון במרץ 1883 פרסמה בת זקוניו אלינור ("טוסי") מרקס־אייוולינג הספד על אביה בעיתון הסוציאליסטי Progress. בפסקה השנייה של ההספד היא כתבה: "קרל מרקס נולד בטְריר ב-5 במאי 1818 להורים יהודים. אביו — איש ברוך כישרונות — היה פרקליט חדור רעיונות צרפתיים בני המאה השמונה עשרה על דת, חברה והאומנויות; אימו הייתה צאצאיתם של יהודים הונגרים שהשתקעו בהולנד במאה השבע עשרה".

רקעו היהודי של מרקס היה כמובן ידוע לכול, אך הוא עצמו לא נגע בו מעולם בפומבי, בוודאי לא באופן שתואר זה עתה. אולם אִזכוּר כה גלוי של מוצאו היהודי של אביה אינו מפתיע ככל שדברים אמורים באלינור. משלוש בנותיו של מרקס היא הייתה המשכילה ביותר והפעילה ביותר מבחינה פוליטית. היא הייתה גם מסאית ומתרגמת פורה של יצירות ספרותיות ופוליטיות כאחת; היא תרגמה לאנגלית את מאדאם בובארי של פלובר ואת מחזותיו של איבסן אויב העם, ברווז הפרא ועמודי החברה, את אנרכיה וסוציאליזם של גאורגי פלֵחָנוב ואת הביוגרפיה של פרדיננד לאסאל מאת אדוארד ברנשטיין. בין כתביה שלה היה מחקר של תנועת הפועלים באמריקה וטרקטט פמיניסטי The Woman Question. היא פעלה בקרב בני מעמד הפועלים באיסט אנד הלונדוני — רבים מהם היו מהגרים יהודים אשר הגיעו זה לא כבר ממזרח אירופה — וכך למדה יידיש. בהזדמנות לא נשכחת אחת היא הכריזה ביידיש, "אני אחת מכם", ובהזדמנות אחרת נעתרה להזמנה לשאת דברים בעצרת מחאה נגד המדיניות האנטישמית הרוסית והפוגרומים, בהוסיפה: "לכבוד רב הוא לי, מכיוון שאבי היה יהודי".

למרות כל זאת ואף שכתבה בחמימות ובגאווה על יהדותו של אביה, תיאורה בהספד מתעלם מרוב הרגעים המכוננים בתולדות משפחתה. הגם שאלינור ציינה כי שני הורי אביה היו יהודים ושיבחה את אביו של קרל מרקס על כי דגל ברעיונות הנאורות הצרפתית על הדת, היא נמנעה מלהזכיר את התנצרותו ואף פסחה על הנסיבות שהובילו לכך. בהבליטה את רקעו היהודי של אביה, היא העלתה נקודה חשובה, אך החמיצה לחלוטין את הדרמה האישית, את המשמעות ההיסטורית ואת הזיכרונות הטראומטיים בכוח של המסע אשר עשה את קרל מרקס, נכדם של שני רבנים, לאחד ההוגים המהפכניים המשפיעים ביותר במאה התשע עשרה — או נמנעה מאזכורם במתכוון. וכאן מסתתר סיפור, אשר משמעותו ההיסטורית חורגת מתחומי הביוגרפיה האישית של מרקס.

גן העדן האבוד
קרל היינריך מרקס נולד ב-5 במאי 1818 בעיר טריר שבחבל הריינוס, אשר היה בזמנו חלק מממלכת פרוסיה. את העיר טריר ייסדו הרומים בתור אוגוסטה טרוורורום, והיא נחשבת העתיקה בערי גרמניה. יש לעיר היסטוריה ארוכה, כפי שמלמדים כמה מונומנטים רומיים המצויים בשטחה ובהם פּורטָה ניגְרָה היפהפה — המבנה הרומי הגדול ביותר מצפון לאלפים.

במשך כמעט אלפיים שנה היה חבל הריינוס גם הלב של נוכחות היהודים על אדמות גרמניה. סוחרים יהודים חצו את האלפים בעקבות הלגיונות הרומיים והשתקעו לאורך הריינוס, עורק המסחר והתקשורת העיקרי באזור. בתעודות, שנכתבו רובן בעברית, שימרו הקהילות היהודיות המשגשגות הללו את הדי שמותיהן הלטיניים של עריהן — מגנצא (מוגונטיאקום או מיינץ), שפֵירא (ספירה או שפייר), ורמַיזא (אוגוסטה ואנגיונום או וורמס). במאה השתים עשרה תיקן ועד של רבנים ומלומדים מחבל הריינוס קובץ של תקנות פנימיות אשר הסדירו את מבנה הקהילות היהודיות, מוסדותיהן ותפקודיהן. קובץ התקנות הזה נודע בשם "תקנות שו"ם" (ראשי התיבות של שלוש הקהילות הרייניות המובילות), ובחלוף הזמן אימצו אותו קהילות רבות אחרות, והוא היה לדפוס של התאמת מוסדות הממשל העצמי היהודי לחיים הפאודליים והגילדאיים של אירופה בימי הביניים.

בשנת 1096 קטע מסע הצלב הראשון באכזריות את שגרת החיים היהודיים בחבל הריינוס. בזמן שהצלבנים, בני האצולה הכפרית ברובם, יצאו בראשות גוטפריד רוזן בויון לארץ הקודש מצפון צרפת ומפלנדריה, נקבצו המונים באזור הריינוס התחתי, במה שכונה לימים "מסע הצלב העממי", והחלו צועדים לאורך הנהר לכיוון ירושלים. בדרבונם של מטיפים פופוליסטים דוגמת פטרוס, הנזיר הנודע לשמצה, הם זרעו הרס רב בקהילות יהודיות לאורך הדרך, ובכלל זה בקהילה של יהודי טריר. קריאת האפיפיור לשחרר משלטון המוסלמים את המקומות הקדושים לנצרות בירושלים היתרגמה למעשי טבח מזוויעים באוכלוסיית היהודים של חבל הריינוס — הפּרעות הגדולות הראשונות ביהודי מערב אירופה. ההייררכייה הרשמית של הכנסייה כה הזדעזעה מן האלימות נגד היהודים עד כי הגמונים וארכיהגמונים מסוימים פתחו את בתיהם כדי לגונן על הקהילה היהודית המקומית מזעם האספסוף הנוצרי הקנאי. בכמה מקרים נפלו אף הם עצמם קורבן לשֵד הדתי שיצא מן הבקבוק בעקבות הקריאה להגן על המקומות הקדושים לנצרות במזרח.

הטראומות הללו נותרו צרובות בעומק הזיכרון היהודי במשך דורות: עדיין כמה מן הקינות שנכתבו לפי רישומם של האירועים המחרידים האלה נאמרות בימי אבל; ושנת 1096 נחשבת לקו פרשת המים בקורות יהודי אירופה ולמבשרת חקיקה אנטי־יהודית ורדיפות מאוחרות יותר.

עם זאת, הקהילות היהודיות בחבל הריינוס שרדו רובן והמשיכו לשגשג. בעקבות עלייתו של מעמד העירונים הנוצרים בשלהי ימי הביניים הגיע תורה של חקיקה עירונית נגד היהודים: רבות מן הערים המכונות "חופשיות" בקיסרות הרומית הקדושה אימצו את זכויות מגדבורג, שכללו את ה-Privilegium de non tolerandis Iudaeis, או את הזכות להדיר יהודים. הדבר גרם לערים רבות בארצות שדוברות גרמנית לגרש יהודים, אם כי בחבל הריינוס היו הגירושים הללו זמניים על פי רוב, והקהילות ההיסטוריות הוסיפו להתקיים. אף על פי כן יהודים רבים נדדו מזרחה, לשטחי האיחוד הפולני־ליטאי הסובלני יותר, והוא נהיה לימים האזור האירופי עם נוכחות היהודים הגדולה ביותר. היו אלה המהפכה הצרפתית ותולַדותיה ששינו מקצה לקצה את גורל היהודים בחבל הריינוס. ערב המהפכה היה חבל הריינוס עשוי טלאי על טלאי של אזורי שיפוט זעירים: נסיכויות ודוכסויות, נחלות של מַרקגרַפים ולַנדגרפים, רוזנויות וערים קיסריות חופשיות, ארכי־הגמונויות בעלות סמכות שיפוט חילונית, אבירים עצמאיים וברונויות קטנות — האזור היה קליידוסקופ שסימן את שחיקתו של רעיון הקיסרות ששלט בעולם בימי הביניים.

המהפכה הצרפתית ומלחמות נפולאון לאחריה חוללו שינויים מופלגים באזור. הארמיות של צרפת כבשו את חבל הריינוס, ביטלו את הערב רב של הנסיכויות הפאודליות הישנות, סיפחו לצרפת את רוב החבל ולאחר מכן, תחת נפולאון, הקימו מזרחה משם את ממלכת וסטפאליה והמליכו עליה את אחיו ז'רום.

כמו מרבית השטחים של חבל הריינוס סופחה גם טריר לרפובליקה של צרפת ולאחר מכן הייתה לחלק מן האימפריה של נפולאון. השלכותיה הפוליטיות, החברתיות והאינטלקטואליות של עובדה זו ניכרות באזור עד עצם היום הזה. אחת התוצאות המידיות ומרחיקות הלכת של סיפוח זה הייתה קשורה במעמד היהודים.

צרפת שלאחר המהפכה הייתה הארץ האירופית הראשונה להעניק אמנציפציה ליהודים ולהשוות את זכויותיהם הפוליטיות והאזרחיות לאלה של שאר אזרחיה. כאשר סיפחה צרפת את חבל הריינוס, הורחבה האמנציפציה הזאת והוחלה גם על יהודי החבל, והם היו מבניה של קהילה נסבלת, אך לא שוות זכויות, לאזרחים מלאים ושווים. ההגבלות על עיסוק יהודים במקצועות שונים ועל בעלות יהודים על קרקעות הוסרו, וכמותן ההגבלות על זכותם לבחור את מקום מגוריהם; בתי ספר ואוניברסיטאות פתחו את שעריהם לפני יהודים, וכמותם נהג השירות הציבורי. לראשונה יכלו יהודים לשמש עורכי דין, שופטים, רופאים, קציני צבא ועובדי ציבור. תפילות, דרשות ופיוטים יהודיים בני הזמן מעידים כי יהודים רבים ראו בזה גאולה משיחית כמעט והתגלמות חילונית של החזון המשיחי, וקשרו כתרים לרפובליקה של צרפת — ואחרי כן גם לנפולאון. בעשרים השנים בין אמצע שנות התשעים של המאה השמונה עשרה ובין 1814 נחזו לראשונה — בצרפת ובחבל הריינוס המסופח — יהודים כאזרחים שווים פעילים במקצועות חופשיים ובחיי החברה והפוליטיקה הכלליים. צרפת בגבולותיה המורחבים נתפסה כארץ המובטחת החדשה והמודרנית, גן עדן חילוני כאן ועכשיו, שנבט על קרקע הנאורות והאמנציפציה.

הדבר הגיע לסופו הטרגי בשנים 1814-1815 בעקבות תבוסת נפולאון וקונגרס וינה — הקונגרס קבע את הגבולות ואת קווי המתאר של אירופה שלאחר נפולאון על פי מדיניות הרסטורציה של הפוליטיקאי המוביל האוסטרי הנסיך מֵטֶרניך. צרפת נסוגה פחות או יותר לגבולות שלפני 1789 ואיבדה את השטחים שסיפחה, ובהם חבל הריינוס.

היה ברור שאי אפשר להחיות את המערכים הפוליטיים מעשה הטלאים מן התקופה שלפני המהפכה. תחת זאת, מרבית השטח הזה סופח לפרוסיה כפרס על תרומתה לקואליציית אנטי־נפולאון. הדבר שינה את פרוסיה בכמה מובנים: מממלכה מזרחית בינונית בממדיה היא נהפכה לארץ גדולה בהרבה, וחלשה על שטחים נרחבים שגבלו בצרפת; מחבל ארץ חקלאי בעיקרו הנתון לשליטת מעמד היוּנקרים שלו, היא זכתה באזורים בעלי תרבות מסחר מסורתית ואף בחבל הרוהר העשיר במחצבים; ולארץ שברובה המכריע פרוטסטנטית ושהכנסייה הלותרנית שלה נהנתה ממעמד ממלכתי, הסתפחה עתה אוכלוסייה קתולית גדולה. ולבסוף, היהודים הרבים מן הקהילות ההיסטוריות שהתווספו לה עלו במספרם על האוכלוסייה היהודית הקטנה בשטחים הפרוסיים והברנדנבורגיים המסורתיים של המזרח.

אבל האוכלוסייה היהודית של השטחים החדשים בחבל הריינוס הייתה שונה בעליל מזו שהתגוררה בפרובינציות הפרוסיות המקוריות, והדבר הציב אי־אלה בעיות מסובכות לשלטונות פרוסיה בנחלותיהם החדשות. בפרוסיה עצמה נסבלה הדת היהודית, והיהודים נהנו מהגנה, אך לא היו שווים לפני החוק. על רקע הרפורמות הפרוסיות משחר המאה התשע עשרה — הקשורות בשמותיהם של הברון קרל פום שטיין וקרל אוגוסט פון הרדנברג — נתבצעה חקיקה ליברלית מסוימת. עם זאת, עוד נותרו הגבלות על המקומות שהותר ליהודים לחיות בהם ואף על בעלות יהודית של קרקעות, ונאסר על היהודים לעסוק במקצועות חופשיים. פרוסיה ניצבה אז מול דילמה חדשה, שכן עם השטחים הגיעו אנשים: יהודים משוחררים תושבי חבל הריינוס. אלו נהנו משוויון זכויות עם שכניהם הנוצרים ושימשו פרקליטים, שופטים ועובדי ציבור. אנשים עדיין זכרו כיצד הפילוסוף היהודי המפורסם הראשון משה מנדלסון נזקק להיתר ישיבה קיסרי כשביקש להתגורר בברלין בשלהי המאה השמונה עשרה. אמנם היו אי־אלה יהודֵי חצר ואנשי כספים אמידים ובעלי זכויות יתר בפרוסיה (דוגמת בני משפחת אפרים) שהתגוררו לעיתים בבתים מפוארים, אך יהודים אלה לא נהנו משוויון זכויות במה שנחשבה למדינה נוצרית.

כשחזתה משלחת יהודית בראשות מנהיגי הקהילה היהודית של פרנקפורט (כאז כן עתה, מרכז בנקאי) את ההשלכות האפשריות של סיפוח חבל הריינוס לפרוסיה, היא יצאה לווינה ועתרה למטרניך שלא לבטל את זכויות היהודים — אלו נהנו מעשרים שנות שוויון אזרחי בימי השלטון של צרפת — אך ללא הועיל. העניין הועבר להכרעת השלטונות החדשים, והם נתכוננו אז על פי הסדרי קונגרס וינה.

אחרי דיונים מספר ביטלו שלטונות פרוסיה את האמנציפציה ליהודים בחבל הריינוס והחילו על היהודים בשטחים שזה עתה סופחו את מעמד היהודים בפרוסיה עצמה. מן העיקרון המנחה הראשי שהגדיר מדינה נוצרית נגזר כי יהודים אינם יכולים להחזיק בעמדה של סמכות כלפי נוצרים: הם אינם יכולים לשמש פרקליטים, שופטים, עובדי ציבור ומורים בבתי ספר ובאוניברסיטאות. לשון אחר, האמנציפציה ניטלה מיהודי חבל הריינוס, והם הוסגו לאחור למקום שהם — או הוריהם — נמצאו בו לפני שנות דור.

בין ההשלכות הכבירות שנודעו לרסטורציה שלאחר 1815 היה השינוי במעמדם של יהודי חבל הריינוס ללא ספק בגדר הערת שוליים משנית וזניחה, והיסטוריונים מציינים או מזכירים אותו אך בקושי, ברם הוא הוביל למצב חדש בתכלית, וזה השפיע על כמה אלפי יהודים: בתוך דור אחד הוענקה להם אמנציפציה ואז נשללה מהם בבת אחת. דבר זה לא קרה מעולם קודם לכן לקבוצה יהודית כלשהי. רוב אלה שניזוקו מכך בעיקר היו, כמעט מעצם הגדרתם, המשכילים מבני המעמד הבינוני ובעלי המקצועות החופשיים. האמנציפציה סללה עבורם את הדרך לאזרחות מלאה בחברה פתוחה, ועתה הם הושלכו בחזרה כמעט למעמד של ימי הביניים, ונודעו לכך השלכות מרחיקות לכת.

בשנים 1815-1848 ניתן להבחין בהרגשה עמוקה של ניכור, בהקצנה פוליטית ובהופעתה של פוליטיקה רדיקלית, שבאה בעקבותיה, של אנשי האינטליגנצייה היהודים בחבל הריינוס — הרבה יותר מאשר בקרב הקהילות הנוחות יותר להתרצות בפרוסיה עצמה; כמה מהם התנצרו בעקבות הלחץ, אך הדבר לא גרם להם לתמוך בשיטה שנכפתה עליהם; אמנם אחרים התרחקו מן היהדות האורתודוקסית, אך ניסו לשמר את זהותם היהודית בדרך זו או אחרת. אולם ביניהם אנו מוצאים את חלוצי הדמוקרטיה הקיצונית והסוציאליזם המהפכני וביקורת נוקבת של החברה הבורגנית והלאומנות הגרמנית. רבים מהם גלו לפריז — שכן היא לא רק סימלה את מורשת הנאורות והמהפכה הצרפתית בכללה, אלא גם נתפסה בעיניהם מולדת שפעם העניקה למשפחותיהם ולאבותיהם שוויון ואזרחות. שום מחוז בגרמניה לא הוליד רדיקלים קיצונים רבים כל כך כמו חבל הריינוס.

בין אלה היו ההוגה המהפכני והמשורר היינריך היינה (יליד דיסלדורף, 1799); הקומוניסט ואחר כך מבשר הציונות משה הס (יליד בון, 1812); הסופר והסטיריקן לודוויג בֶּרְנֶה (יליד פרנקפורט, 1786; אביו הבנקאי יעקב ברוך עמד בראש המשלחת היהודית שעתרה לשווא לקונגרס וינה שלא לבטל את האמנציפציה של יהודי חבל הריינוס) וכמובן קרל מרקס, בנו של היינריך (הרשל) מרקס, הפרקליט מטריר.

האב: מצוקותיו של פרקליט יהודי
מרדכי לוי, סבו של קרל מרקס מצד אביו, נולד ב-1746 בפוסטולופטרי או פוסטלברג שבבוהמיה. אחרי הסמכתו לרב עקר לטריר, ושם שימש רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1804. בשנות כהונתו סופחה טריר לצרפת, ואוכלוסייתה היהודית זכתה לאמנציפציה ולשוויון זכויות אזרחיות.

תהליך זה לווה גם באימוץ הדרגתי של שמות פרטיים לא יהודיים ושל שמות שנודעו כשמות משפחה "אזרחיים" כפי שדרש צו מִנהלי של החוק בצרפת. כך אנו מוצאים בתעודות מצרפת התייחסויות אל הרב מרדכי לוי תחילה כ"מרקוס לוי" ולאחר מכן כ"מרקס לוי"; לכינוי זה הוסף לעיתים שם אביו (שמואל או סמואל) כשם פטרונימי, ולפיכך קראו לו לפעמים "סמואל מרקס לוי". במִפקד האוכלוסין שערכו הצרפתים בדצמבר 1801 הוא מוזכר כ-Marx Lewy, rabin ובתעודה אחרת מ-1803 כ-Marx Levy, Rabin de la religion hébraique. אבל על מצבת קברו בבית העלמין היהודי של טריר כתוב בעברית "רבי מרדכי הלוי, בן רבי שמואל מפאסטלבורג".

הנזילות השמית הזאת מתבהרת עוד יותר אפילו כשמגיעים לבנו, אביו של קרל מרקס. הוא מוזכר לראשונה בתעודה ששרדה ממפקד האוכלוסין של 1801 בתור "הרשל לוי", בנו של הרב מרקס לוי. אבל עם התקדמות האמנציפציה, כשהתחיל ללמוד משפטים, השתנה שמו שינוי קל אך מכריע. ברשימת בוגרי האוניברסיטה האימפריאלית של קובלנץ מ-1813 הוא מוזכר כ-Henry Marx, fils de Marcus Samuel Levy. שם זה מבסס חד־משמעית את "מרקס" כשם משפחתו. אולי זה לא בדיוק לעניין, אבל אף על פי כן מסקרן לתהות אם אלמלא התעקשות הצרפתים על כך שהיהודים יאמצו שמות משפחה "אזרחיים" במקום גרסאות של שמות פטרונימיים, היה קרל מרקס נולד בשם קרל לוי. האם כוח משיכתה ועוצמתה של תאוריה בשם "לוִיזם" או "לוִיזם־לניניזם" אחרי כן היו זהים לאלה של ה"מרקסיזם" וה"מרקסיזם־לניניזם"? ייתכן כי השאלה העיקשת "מה יש בשם?"1 מהדהדת גם היא כאן. עוד שינוי משני בשם האב התחולל עם הסיפוח הפרוסי של חבל הריינוס: בנובמבר 1814 הנפיקו השלטונות החדשים לפרקליט הצעיר דרכון שנשא את שמו בגרסתו הגרמנית — "היינריך מרקס". הוא נזקק לדרכון כדי לנסוע לעיר ההולנדית ניימכן, ושם נשא לאישה ב-22 בנובמבר 1814 את הנרייטה פרסבורג, בתו של רב העיר יצחק פרסבורג, ובת דוד רחוקה שלו מצד אימו. תעודת הנישואים הונפקה על פי החוק האזרחי בצרפת ונכתבה בצרפתית, בעקבות עשרים שנות שלטון צרפתי, ושם החתן נכתב בה בגרסתו ההולנדית הנדריק. השניים נישאו גם בחתונה יהודית שבוע לאחר מכן, שכן היו ילדיהם של רבנים. כל זה אירע על רקע תהפוכות פוליטיות כבירות בעקבות קריסת הקיסרות של נפולאון ושרטוטם של גבולות חדשים בקונגרס וינה.

סיפוח טריר לפרוסיה עימת את הפרקליט הצעיר עם דילמה בלתי צפויה. שלטונות פרוסיה החדשים פסקו כי עובדי ציבור ופרקליטים יהודים יוכלו להישאר במקצועותיהם — אם יתנצרו. הדבר נועד להשוות את מעמדם לזה של אחיהם בפרוסיה עצמה. בעיני שלטונות פרוסיה היה זה תנאי סביר והגון — אחרי ככלות הכול, מאיש לא נגזל בשרירותיות מטה לחמו, ולנוגעים בדבר ניתנה אפשרות בחירה. לדידו של היינריך, הדבר היה שונה מאוד כמובן: הוא היה בנו של הרב המקומי הקודם, ואחיו היה אז רבהּ הראשי של טריר; כמו כן הוא היה נשוי לבת רב, והיו לו קרובי משפחה רבים בעיר ובאזור.

היינריך עתר שוב ושוב לשלטונות פרוסיה וביקשם לאפשר לו להמשיך לשמש פרקליט, כפי שעשה זה שנים, בטענה כי אף על פי שנולד למשפחה יהודית, הוא אפילו לא היה חבר רשום באותה עת בקהילה היהודית; וכדי להבטיח לשלטונות כי הוא איננו אתאיסט מהפכני מסוכן, הוא הכריז על עצמו דֵאיסט ומאמין בהשגחה עליונה. עורך דין היינריך מרקס פרסם כמה מאמרים מלומדים בכתבי עת משפטיים והציג אותם למיניסטריון של פרוסיה כהוכחה לכישוריו. נציב מחוז פרוסי ידידותי אפילו המליץ לברלין לפטור את היינריך מרקס — "נתין נאמן" — עם שני פרקליטים יהודים אחרים מן הצו הכללי שחייב פרקליטים להיות חברי כנסייה נוצרית.

חליפת מכתבים זו — חלקה נשתמר בארכיונים מקומיים ומרכזיים בפרוסיה — התנהלה כמה שנים בזמן שממשל פרוסיה הכפיף בהדרגה את הפרובינציות של חבל הריינוס לשיטה הפרוסית הכללית הסדורה. אולם המאמץ הזה העלה חרס: אחרי שמוצו כל האפשרויות ומאחר שהיה חייב לפרנס משפחה גדלה והולכת, נכנע היינריך והחליט להתנצר. אבל המרת הדת לא הייתה שגרתית, שכן היה ברור שהיא נעשית במורת רוח ומתוך מחאה. טריר, כמו מרבית חבל הריינוס, הייתה קתולית ברובה, אבל היינריך לא בחר להמיר את דתו לקתוליות, אלא לפרוטסטנטיות לותרנית. אולם מאחר שלא הייתה כנסייה לותרנית בטריר בעת ההיא, הוא נעזר בשירותיו של קצין הדת ו"מטיף האוגדה" של חיל המצב של פרוסיה שחנה בקסרקטין מחוץ לטריר, הכומר היינריך מיהלנהוף. לא בדיוק מחווה טיפוסית של השתלבות באוכלוסיית הרוב או הבעת רצון להסתפח אליה.

התאריך המדויק של ההתנצרות אינו ודאי. מאחר שהיא התבצעה במחנה צבאי, לא שרד תיעוד כלשהו שלה, אם כי שמו של קצין הדת שערך את הטקס נשתמר. התאריכים האפשריים נעים בטווח שמ-1816 עד 1819: במקרה הראשון נולד קרל מרקס ב-1818 לאב מומר (אם כי מסויג ללא ספק); במקרה של התאריך האחר, הסביר יותר בהסתמך על עדות פנימית, היו שני הוריו של קרל יהודים, לפחות להלכה, בעת הולדתו. הנרייטה, אשתו של היינריך, לא התנצרה עם בעלה מאחר שלא הייתה כל סיבה חיצונית לכך וככל הנראה לא היה כל צורך להסב כאֵב מיותר לאביה. הנרייטה התנצרה רק ב-1825, אחרי שאביה, הרב ההולנדי, הלך לעולמו. בתעודת הטבילה שלה היא מתוארת Israelitin (יהודייה), ונכתב כי הציג אותה לכומר "בעלה, הפרקליט היינריך מרקס, שכבר המיר את דתו". בהזדמנות זו גם ילדיהם, לרבות קרל, נטבלו לנצרות.

יהא אשר יהא התאריך המדויק של התנצרותו של היינריך, ברור כי הנרייטה עדיין לא המירה את דתה כאשר ילדה את קרל ולכן, על פי ההלכה היהודית המגדירה את יהדותו של יילוד לפי דת אימו, קרל מרקס ללא ספק נולד יהודי.

לסיפור משפחתי זה יש להוסיף הערת שוליים, שיש בה להעיד עד כמה מורכבים ופרדוקסליים היו עשויים העניינים להיות. אחיו של היינריך סמואל מרקס הוסמך לרבנות, ירש את מקומו של אביהם כרבה הראשי של טריר וכיהן בתפקיד זה עד מותו ב-1827. הקהילה היהודית של טריר הייתה זקוקה לעורך דין, ומאחר שיהודים לא יכלו לשמש פרקליטים, היה עליה לבחור פרקליט נוצרי. הרב סמואל מרקס בחר באחיו (הנוצרי) היינריך מרקס, והוא ייצג על בסיס קבוע את הקהילה היהודית של טריר עשרות שנים לפני הרשויות ובמשפטים רבים. שני האחים גם התגוררו בשכנות זה לזה ושמרו בבירור על קשר רציף.

הדבר המוזר ביותר באודיסיאה המשפחתית הזאת — פרק באתגרי המודרניזציה שעימם התמודדו קהילות יהודיות ויהודים כפרטים בעקבות המהפכה הצרפתית והרסטורציה — הוא שאין לה כל רמז בגוף העבודות העצום, בטיוטות ובתכתובת של קרל מרקס; אין כל דרך לשחזר כיצד חוותה וזכרה משפחת מרקס את ההיסטוריה הזאת. אִחזור פרטיה מצריך חריש עמוק של הארכיונים בטריר ושל תעודות ממלכתיות וכנסייתיות.

מוצאה היהודי של משפחת היינריך מרקס היה מוכר כמובן בעיר קטנה כטריר, אבל מה ידע קרל מרקס על דודו, רבה הראשי של טריר, או על שני סביו הרבנים? ברור שהיה מודע להיבטים מסוימים של קורות המשפחה. האם שני האחים, הרב והפרקליט הנוצרי של הקהילה היהודית, שהיו בקשר מקצועי הדוק שנים רבות, גם נפגשו בנסיבות חברתיות — דבר בלתי נמנע בהתחשב בשכנותם הקרובה? איננו יודעים; ובה במידה איננו יודעים מה ידע מרקס על נסיבות התנצרותה של משפחתו. אבל הוא היה חייב לדעת משהו. אפשר רק לשער את הסיבה לשתיקה הזאת, המדברת, או לא מדברת, בעד עצמה: אם נסיבות המרת הדת הותירו צלקת, זו נותרה לכאורה עלומה מעין זרים.

התחלות: מסטודנט למשפטים לפילוסוף רדיקלי
דומה כי קרל מרקס עבר את ילדותו ונעוריו המוקדמים ללא אירועים מיוחדים, כיאה לבן למשפחה אמידה יחסית ממעמד הביניים. בית המשפחה המרווח — היום האתר ששוכן בו בית קרל מרקס (Karl-Marx Haus) במרכז טריר — מעיד על מעמדו החברתי היציב של האב הפרקליט. בגיל שתים עשרה החל קרל את לימודיו בגימנסיה הקלאסית על שם פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה בעת ההיא. עם סיום לימודיו בגימנסיה הוא נרשם ב-1836 לפקולטה למשפטים באוניברסיטת בון השכנה, אבל כעבור שנה, בחודש אוקטובר, הוא עבר לפקולטה למשפטים באוניברסיטת ברלין.

נוסף על המעבר מבון הפרובינציאלית לבירת פרוסיה, שינוי מקום הלימודים גם פתח לפני הסטודנט הצעיר את מה שהייתה בשעתו הסביבה האינטלקטואלית והפוליטית המסעירה והמתקדמת ביותר בגרמניה. אוניברסיטת ברלין נוסדה ב-1809 על רקע הרפורמות מרחיקות הלכת שיזמה פרוסיה אחרי תבוסתה המוחצת בידי צבא נפולאון בקרב יינה ב-1806, והייתה האוניברסיטה המודרנית הראשונה שהוקמה בגרמניה. היא גם הייתה האוניברסיטה הראשונה באירופה — להוציא המוסדות המודרניים להשכלה גבוהה שנוסדו בצרפת אחרי המהפכה — שהייתה חפה ממסורת הכנסייה של כל האוניברסיטאות האירופיות הוותיקות יותר. הפילוסוף והבלשן וילהלם פון הומבולדט הנהיג שם שיטות הוראה מודרניות, בייחוד במדעי הטבע, עודד מחקר עצמאי והציע קתדרות יוקרתיות למאורות שהתקשו להתאים את עצמם לשיטה המיושנת של האוניברסיטאות המסורתיות, דוגמת יוהן גוטליב פיכטה, פרידריך שלאיירמאכר, פרידריך קרל פון סביניי וגו"פ הגל. עובדה זו משכה אל האוניברסיטה החדשה כמה מן הסטודנטים המבריקים ביותר מכל רחבי גרמניה. האווירה החדשנית של האוניברסיטה הממוקמת במטרופולין מודרני — ולא בערים מנומנמות בסגנון ימי הביניים אם כי מקסימות דוגמת גטינגן, היידלברג, טיבינגן או, לענייננו, בון — ליבתה בקרב הסטודנטים מזג אינטלקטואלי להוט, שכן הם נחשפו לרעיונות מודרניים בתחום הפילוסופיה והמשפטים, וזה הוביל לנון־קונפורמיות ולפעילות פוליטית. הוראת הפילוסופיה והמשפטים באוניברסיטה הייתה שמרנית בבסיסה — אך בעלת גוון מודרניסטי ברוח מדיניות הרפורמה המתגוננת שהכניסו לשיטה הממלכתית של פרוסיה מנהיגים כגון פום שטיין והרדנברג: צמיתנות האיכרים של ימי הביניים בוטלה וכמוה הגילדות של בעלי המלאכה והקורפורציות; ערים קיבלו כתבי זכויות מודרניים, החינוך שוחרר ברובו מן הפיקוח של הכנסייה, ורבות מן ההגבלות על מגורי האוכלוסייה היהודית הוסרו. שורשיהן של הגימנסיה הקלאסית המודרנית ואוניברסיטת המחקר המודרנית נעוצים ברפורמות הפרוסיות הללו. הן ביקשו להדוף את הגלים שיצרה המהפכה הצרפתית באמצעות המרת הסדר הפאודלי של ימי הביניים בבירוקרטיה מודרנית, ומטרותיה השמרניות חברו לפרקטיקה ליברלית, רציונליסטית ביסודה. קרל מרקס הצעיר כבר נחשף למגמות הללו בטריר באמצעות ידידותו של אביו עם הפקיד הפרוסי הבכיר ביותר בעיר לודוויג פון וסטפאלן. פון וסטפאלן היה בן למשפחת אצולה מסורתית שמאחוריה היסטוריה של שירות ציבורי בכמה נסיכויות גרמניות, והוא שירת תחילה במִמשלים המודרניים בשלטון צרפת בחבל הריינוס בתקופת נפולאון. אחרי 1815 הוא התקבל לשירות הציבורי של פרוסיה והוצב בטריר. הממשל הפרוטסטנטי של פרוסיה — כולל וסטפאלן — התמודד שם עם המשימה העדינה של ניהול האוכלוסייה הקתולית ברובה — אוכלוסייה זו נחשפה לרעיונות הנאורות של צרפת בזמן שלטון נפולאון. אין להתפלא אפוא שווסטפאלן מצא נפש תאומה בשכנו, הפרקליט היינריך מרקס בעל הרקע היהודי וההכשרה המשפטית הצרפתית; בסופו של דבר התרחבה מערכת היחסים ונכללו בה גם צאצאיהן של שתי המשפחות.

בפון וסטפאלן מצא מרקס הצעיר לא רק מדריך רוחני, אלא גם חותן לעתיד, אבי ארוסתו ולימים אשתו ג'ני פון וסטפאלן, המבוגרת ממנו בארבע שנים. השניים פיתחו מערכת יחסים עמוקה שנדרשו לה כמה שנים — וחליפת מכתבים נלהבת — עד שהבשילה לכלל נישואים. מבחינתו של מרקס פתח לו הקשר עם הווסטפאלנים צוהר אל עולם רחב יותר, ואפילו שמה ה"מאונגלז" של ג'ני רימז לאופקים רחבים יותר: אימהּ ג'ין ויסהארט הייתה סקוטית במוצאה וקרובה רחוקה של הדוכס מארגיל. למרבה האירוניה, בלי שאיש יכול לחזות זאת בזמנו, אחיה של ג'ני (וגיסו לעתיד של קרל מרקס) פרדיננד פון וסטפאלן היה עתיד להשתלב בבירוקרטיה של פרוסיה ולכהן בתפקיד שר הפנים של פרוסיה בשנים 1850-1858, בזמן שמרקס עשה בלונדון כגולה פוליטי. לעומת זאת, אחיה האחר של ג'ני אדגר היה עתיד להסתובב בחוגים מהפכניים ולהתקרב לברית הקומוניסטים.

רישומו של מרקס לפקולטה למשפטים מצביע בבירור על כך שהוא נועד תחילה ללכת בעקבות אביו. עם זאת, בברלין הוא התחבר לחבורת סטודנטים ומרצים צעירים שפיתחו, בהשפעת הפילוסופיה של הגל, גישה ביקורתית כלפי הפוליטיקה, החברה והדת. הם נודעו כחברי "מועדון הדוקטורים", שהיה לקרקע פורייה ובה נבטה לימים הקבוצה של "ההגליאנים הצעירים" הרדיקלים: עם חבריה נמנו ברונו ואדגר באואר, ארנולד רוּגֶה ואחרים, והם היו אחר כך עמיתיו של מרקס — ולימים יריביו.

מן ההתכתבות בין קרל מרקס בברלין לאביו בטריר עולה כי האב היה מודע להתעניינותו הגוברת והולכת של בנו בפילוסופיה ביקורתית וברעיונות רדיקליים; הוא הביע מדי פעם בפעם את חששו כי קרל עלול לסטות ממסלולו המקצועי העתידי כעורך דין. האב ביטא את חששותיו בטון מהוסה וברוב טקט, וזמן־מה נמנע הבן מלהשיב לתוכחות הללו. בסופו של דבר הוא הודיע לאביו בעדינות כי הפער בין מה "שחייב להיעשות" ובין מה "שקיים", פער שהפילוסופיה הגרמנית ירשה מקאנט מטריד אותו. כמי שנחשף לפילוסופיה של הגל, הוא מצא את התשובות במציאות הממשית עצמה, "מאחר שהאלים ששכנו עד כה מעל לאדמה [...] עברו עתה אל מרכזה". ובאפוריזם שרשם בפנקסו בעת ההיא, הוא קבע ברוח דומה, רברבנית משהו, "קאנט ופיכטה נושאים עיניהם לשמי הנצח/ תרים שם אחר ארץ רחוקה כלשהי/ ואילו אני רק מנסה להבין/ את מה שמוצא אני ברחוב". הפניית העורף לפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית ולהימנעותה מטיפול במציאות ההיסטורית כבר ניכרת בבירור.

היינריך מרקס הלך לעולמו באוקטובר 1837. גיליון הציונים של קרל מרקס בסמסטר הבא מלמד כי הוא כבר זנח את לימודי המשפטים לטובת שיעורים רבים יותר ויותר בפילוסופיה.

מרקס לא היה מעורב בפעילויות חשאיות כלשהן למרות השתתפותו במועדון הדוקטורים. גם התעודה שהנפיקו לו ב-8 במרץ 1841 רקטור אוניברסיטת ברלין והסנאט שלה מעידה על כך: "מר קרל היינריך מרקס, יליד טריר, בנו של הפרקליט המנוח מרקס [...] לא הואשם בנטילת חלק באגודות אסורות בקרב הסטודנטים באוניברסיטה זו". לפי מיטב סגנון הבירוקרטיה של פרוסיה, אישרו בחתימתם את התעודה האקדמית הזאת האדונים ליכטנשטיין וקראוזֶה, "נציגיה בפועל של הממשלה המלכותית", היינו קציני משטרה.