שבעה ימים אביב בשנה

השיבה לווילנה

סוף ספטמבר 2021. מאחוריי — ספר כמעט גמור של רשימות, שכולן מובילות אותי, כך או אחרת, לעיר הולדתי, וילנה. לפניי — אתר חדשות ליטאי. אני עוקבת במתח אחרי התבטאויותיה של אישה אחת, בת גילי פחות או יותר, בלונדינית עם משקפיים מרובעים בדיוק כמוני: אינגרידה שימוֹניטֶה, ראשת ממשלת ליטא. מצב המגפה בארצה הולך ומחמיר, והיא שוקלת להכריז על סגר חדש. היא זו שתחליט אם אראה את עירי בעוד כמה ימים. מועד הביקור הולך וקרב. האם חיכיתי תשע־עשרה שנה רק כדי שהווירוס הארור הזה ימנע ממני עכשיו לאַפֵּס את מונה הזיכרון?

נולדתי בווילנה שבליטא ב-1976. מאז 1990 אני חיה בישראל. אל עיר הולדתי חזרתי פעמיים: ב-1997 וב-2002. כמעט שני עשורים ללא ביקורים נבעו מסיבות אישיות לחלוטין: בני המשפחה האהובים שלי, שהתגוררו בווילנה או בפרבריה, הלכו בזה אחר זה לעולמם.

הראשון, והטרגי מכולם, היה בן הדוד (מדרגה שנייה) הצעיר שלי, רוברטאס, אז עוד לא בן תשע־עשרה. רוברטאס היה מתכנת והאקר אוטודידקט, שהסתבך בשנותיה הקשות של ליטא הפוסט־סובייטית עם פושעי סייבר ונרצח כשניסה להיחלץ מהם. זה היה ב-2003, כחצי שנה אחרי שפגשתי אותו — או, ליתר דיוק, זמן קצר אחרי שהכרתי אותו לראשונה כאדם בוגר, שהרי היה ילד קטן כשעזבנו ונער צעיר בביקור הראשון שלי. מותו היה קשור בקשר בלתי־נפרד לתקופה האכזרית שעברה על ארצו, ששילמה באותם ימים את מחירו הכבד של החופש.

השני היה סבי האהוב, יוזס, שנפטר ב-2004. סבתא יהודית הצטרפה אליו ב-2007. לא העזתי לבוא לבקר בין לבין: לא היה לי מושג מה לעשות עם כאב גדול כל כך, שאין לי דרך לשכך. מותה של סבתא היה מכה אנושה לבריאותו הנפשית של בנה, לאונרדאס, דודי האהוב, שלא הקים משפחה משלו, ולכן לא נסע לשום מקום אלא נשאר לטפל בהוריו אחרי שאנחנו עזבנו. הדיכאון פגע בו עוד לפני כן, אבל עם מותה של סבתא חלה הידרדרות תלולה. מצבו היה קשה כשלקח את התרופות שלו, וקשה אף יותר כשלא לקח אותן. זה כבר לא היה אותו אדם שלימד אותי את ישיבת הלוטוס, את שמותיהם של כל רכסי ההרים והמדבריות בעולם, ואת ההבחנה בין פטריות אכילות לרעילות ביערות נֶמֶנְצִ'ינֶה, העיירה בקרבת וילנה שהם התגוררו בה. זה כבר לא היה אותו אדם שהמציא איתי סיפורים מצחיקים, התעמל מדי בוקר מול תצלום של פסל דוד שהיה תלוי על דלת חדרו כאידיאל לשאוף אליו, ותיעד במחברת את נתוני מזג האוויר בכל יום, מאז אלף תשע מאות שבעים ומשהו. על כל מה שעשה בתקופה אחרונה זו, מהכנת כוס תה ועד כל שיחה איתנו בטלפון, היה פרוש מעטה כבד של מעשה שנעשה בכוחותיו האחרונים. ב-2009 הדיכאון ניצח אותו. "הימלאיה, פאמיר, אנדים", מלמלתי לעצמי.

אחרי המוות האחרון הזה בשרשרת, שרוקן סופית את בית אמי בנמנצ'ינה, שוב לא הייתי מסוגלת לדמיין את עצמי יורדת ממטוס בעיר שאהוביי אמורים להיות בה ואינם. לאחר מכן כבר רציתי לנסוע, אבל לא לבד: רציתי להגיע כילדה שאבא ואימא מחזיקים לה את היד. אחרת, חשבתי, אתעלף מיד עם הנחיתה. הוריי נסעו לווילנה כמה פעמים, אבל לא הצלחתי להפוך אף אחת מהנסיעות הללו למשותפת. כשסוף סוף הרגשתי שאני מוכנה ממש ליזום פגישה מחודשת עם עירי, נתלית ברעיון המושיע של טיול בת־מצווה תיאורטי לבתי, הגיעה מגפה עולמית וטרפה את תוכניותיי.

דווקא בתקופה הזאת קראתי וגם תרגמתי לא מעט ספרים שהחזירו אותי לווילנה, גירדתי את החלודה מהשפה הליטאית שבפי, ותרגמתי ממנה שירה ופרוזה. העיר שלא ראיתי בעיניי במשך כמעט שני עשורים חזרה ועלתה בשירה, בדמיון, במיתולוגיה הפרטית. כמעט בכל שבוע גיליתי עליה משהו חדש.

מעיר אמיתית שגדלתי בה היא הלכה ונעשתה לאגדה: עיר הסֵפר. ירושלים דליטא. אתונה של הצפון. אלכסנדריה מושלגת, שספריותיה שוב אינן עולות באש. כתבתי עליה שירים ומסות בלי לראות אותה, על דלק של שירה וזיכרון בלבד. מדי פעם חטאתי בהצצה ל-Google Street View, לסרטוני יוטיוב יפים שאבא שלי שלח לי, לאינסטגרם של חברת הילדות שלי, סשה, שמצלמת בעיקר רחובות בווילנה, תכשיטים מעשה ידיה וחתולים. ממדי המיתוס הלכו ותפחו.

ואז נחתה בתיבת הדוא"ל שלי שאלה זהירה מהמכון לתרבות ליטאית: אנחנו יודעות שבעת הזאת בלתי אפשרי לתכנן משהו, אבל אם וכאשר הכוכבים יסתדרו, תרצי לבוא לסמינר תרגום? עניתי בחיוב החלטי, אבל בדיוק אז ראשת הממשלה שימוניטה זרקה בתקשורת משהו על סגר חדש, והסמינר שוב הפך לחתול של שרדינגר, כמעט עד הרגע האחרון. למזלי, שישה ימים לפני תחילת הסמינר החליטה שימוניטה שדי בהחמרת משטר המסכות, וכרטיס הטיסה שלי הוזמן.

ההתעלפות הפוטנציאלית שציפיתי לה בנחיתה הופרעה, אולי כצפוי, בעניינים טכניים, ויצאתי מבניין שדה התעופה במצב רוח מעשי, יחסית למעמד. עליתי לאוטובוס המוביל למרכז העיר. היו לי כמה שעות עד ההסעה ממשרדי מכון התרבות למקום שבו נערך הסמינר בקובנה (קאונס), העיר השנייה בגודלה בליטא, הבירה הזמנית שבין המלחמות, מכורתה של לאה גולדברג. השארתי את התיק הגדול במשרדי המכון ויצאתי לטייל. חלפתי על פני הבניין מטיל האימה, ששימש הן את הקג"ב והן את הגסטאפו, והיום שוכן בו 'המוזיאון לכיבוש ולמאבק לחירות', שתצוגה על קירו החיצוני מספרת את הסיפור על מאבק הליטאים נגד הכיבוש הסובייטי. הסיפור — במיוחד אותו חלק ממנו שהתרחש במחצית השנייה של המאה העשרים — הוא הירואי ומעורר השראה. אבל בעת ובעונה אחת הוא מתחמק מהדיון על כך שחלק מלוחמי החירות של שנות הארבעים היו גם בשורות "ועוזריהם", ועל ידיהם דם יהודי, בדיוק כמו על ידי כובשים מכל הסוגים שישבו לפנים בבניין הזה.

מול הבניין יש כיכר ירוקה ופורחת, ריקה מכל פסל — בתקופתי היא הייתה מכוסה בחצץ אדום בוהק, ובמרכזה עדיין התנוסס פסל גדול של לנין. הצלם אנטאנאס סוּטקוּס, שצילום נודע שלו מעטר את עטיפת ספר שיריי 'אחותי יהונתן', הנציח ב-1991 את לנין מתעופף באוויר, וו של עגורן אוחז באחוריו ומשליך אותו לעזאזל. הצילום הזה מעורר אצלי עד היום התרוממות רוח. חלפתי גם על פני מסעדת 'נֶרינגָה' האגדית מהסיפורים של אבא שלי, שהייתה מעצמת ג'אז אוונגרדי. מעניין אם גם עובדי הקג"ב הסמוך נהגו לבוא לשם לשתות כוס בירה ולהאזין לשיחות של אוהבי המוזיקה הצעירים. זוהי שאלה רטורית: ברור שכן, ובוודאי היו צעירים לא זהירים ששילמו מחיר על לשונם המשוחררת מדי לתקופה.

משם הגעתי לכיכר הקתדרלה, ניאו־קלאסית ואלגנטית, אחד מסמלי העיר. בדרך חזרה למכון התרבות עליתי לגבעה גבוהה המצופה בעלי שלכת זהובים על העצים ולרגליהם. עמדתי בנקודת התצפית הגבוהה ביותר. הלב שלי הלם, אבל לא כפי שחשבתי שיהלום: לא בהתרגשות של מי שחוזרת לעיר הולדתה אחרי כמעט שני עשורים של כאב ומוות, אלא בהתפעלות של מי שהמבט שלה נח סוף סוף על הנוף הנכון ביותר שיכול היה לבקש. המיתוס הספרותי הפרטי שיצרתי בכל השנים האלה התברר כאמת. הכול היה אמת. אולי מפני ש"המיתוס של וילנה" הוא לא רק המצאה שלי, אלא יצירתם של יהודים, ליטאים ופולנים רבים, שהעריצו אותה — גם כשגלו ממנה, כמוני. הספרות יוצרת את האמת, ולא רק האמת — את הספרות.

*

הסמינר בקובנה הוקדש ברובו לספרות ליטאית עכשווית, שעוררה בי עניין גדול. בליטא חיים כיום מעט פחות משלושה מיליון תושבים; הספרות שלה היא ספרות של עם קטן בעל שפה אקזוטית, שאף אחד כמעט לא דובר מחוץ לגבולות המדינה. ליטא היא הגבול המזרחי, הסְפר של האיחוד האירופי, ארץ שהיתה לסירוגין דוכסות גדולה וחזקה, פרובינציה ענייה, וחלון נחשק למערב בעיני אנשי רוח סובייטים התקועים מאחורי מסך הברזל. בתקופת מלחמות נפוליאון הייתה וילנה העיר השלישית באימפריה הרוסית (אחרי מוסקבה ופטרבורג), אך כעבור עשורים אחדים הפכה, כתוצאה מדיכוי התנועות הלאומיות המקומיות, לעיר שוקעת ופריפריאלית, שגם הרוסים וגם הפולנים נטו לזלזל בה.

כאילו כדי להכעיס, עבור היהודים היא הייתה, באותו זמן ממש, המרכז הרוחני הזוהר של לימוד התורה, של תנועת ההשכלה ושל הפעילות הפוליטית והתרבותית. הפריפריה של האחד יכולה להיות המרכז של האחר. הארכיטקטורה הבארוקית מחד גיסא והמסורת האינטלקטואלית מאידך גיסא נתנו למקום הזה מספיק תנופה כדי שהוא יהפוך שוב ושוב למרכז של מישהו, לעתים תוך כדי החלפת השפה הדומיננטית. בתחילת המאה העשרים דיברו בעיר בעיקר פולנית ויידיש, ואילו דוברי ליטאית היו בה מיעוט זניח; כיום הליטאית שולטת. הפריחה התרבותית של השפה הנדירה הזאת חייבת משהו גם למעמד המרכזי של העיר בתרבות היהודית של המאות הקודמות. כאן אפשר לשאול: "הרצחת וגם ירשת?", אבל על איזו מדינה אירופית אי אפשר לומר זאת — לעתים אף במובן גשמי יותר? אחרי ככלות הכל, התרבות והאמנות הן שמאפשרות, בסופו של דבר, את חשבון הנפש הלאומי על פשעי העבר; בכל הקשור לחשבון הנפש ההכרחי הזה, המשוררים הליטאים שתרגמתי מיצירתם צועדים לפני המחנה. ארץ קטנה יכולה, במאמץ הנכון, להחזיק תרבות גדולה.

שם, בסמינר התרגום בקובנה, על גדות הניֶימַן, הבנתי שכשם שאמנות אמיתית אינה מתיישנת, היא גם אינה זקוקה לתסביכים קרתניים רק מפני שהיא נוצרת בשפה נידחת. אפשר לומר שלאמנות אין תאריך תפוגה — ולא רק בזמן, אלא גם במרחב. היצירות המעניינות ביותר צומחות לעתים בשוליים; אנחנו, היהודים, אמורים להכיר זאת מקרוב. שום נידחוּת, שום קוטן, שום צניחה אמיתית או מדומיינת במספר הקוראים, המאזינים או הצופים, אינם יכולים להיות תירוץ לעצלות, לוויתור על יצירה, להסכנה עם יצירה מסוג ב'. אני חושבת על כך גם בהקשר של ישראל, שאולי הייתי צעירה מכדי לבחור בחירה אקטיבית לחיות בה, אבל בחרתי בכוונה תחילה לכתוב בשפתה, ואני שמחה לשאת באחריות על הבחירה הזאת.

*

בתום הסמינר חזרתי לווילנה. הקציתי לעצמי בנסיעה הזאת רק יומיים וחצי בעיר, והיה לי זמן לפגוש רק אנשים מעטים, ובתוכם סשה ודָנוּטֶה (דנה), דודתי האהובה ואמו של רוברטאס האומלל. לא רציתי להרבות מפגשים וחוויות בביקור הראשון אחרי היעדרות ארוכה כל כך: ההתעלפות עדיין לא ירדה לגמרי מהפרק.

המפגש עם סשה, שלא ראיתי אותה תשע־עשרה שנה, דמה קצת למפגש המחודש עם העיר: למרות תחביביה הרחוקים ממני — משחקי תפקידים, יצירת תכשיטים מחרוזים, ספרי פנטזיה — השיחה איתה קלחה כאילו לא נעלמנו זו לזו, כאילו לא התרחקנו, כאילו כל ההתבגרות הנפרדת שלנו לא הייתה, בעצם, נפרדת כל כך.

אנחנו נשים באמצע שנות הארבעים לחייהן; הפנים והגופים שלנו השתנו מעט. מאז הביקור הקודם הספקתי להתחתן ולהתגרש, עברתי כברת דרך ספרותית ארוכה, הפכתי לאמא לשני ילדים די גדולים — בתי הבכורה כבר בת שלוש־עשרה, צעירה רק בשנה ממני, כשעזבתי את ליטא ב-1990. נושאי השיחה שלנו כללו קורונה, פוליטיקה, רגשות, וילנה ויצירה; ורק הקורונה הייתה עניין חדש. כשם שהמשכתי את השיחה שלי עם העיר הממשית וילנה מאותו המקום שבו היא נעצרה לפני עשורים, כך המשכתי מאותה נקודה את השיחה עם חברת הילדות שלי; אין לי ספק שהרצף הזה התאפשר לא מעט בזכות הספרות והמיתוס שתִחזקתי בשנים האלה. הספרות אולי אינה יכולה להבטיח הצלה ממוות, אבל היא יכולה להציל משִכחה, מקטיעת רצף, משֶבֶר בזמן ומקרע במרחב. המיתוס הספרותי איננו שקר. אדרבה: זה הדבק המסתורי של האמת.

בימים הבאים שנותרו לי הלכתי — יחד עם אחותי שהגיעה גם היא להיות איתי בעיר — במגוון מסלולים. צעדנו לאורך הנהר — "ויליה המשוחררת", "דער װיליע אַ באַפֿרײַטע" של שְמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי, או בשמה הליטאי — נֶריס — דרך שכונת ז'וֶרינאס הכפרית למחצה, אל השכונה חסרת הייחוד של ילדותי, קָרוֹלינישקֶס, שבה התארחנו אצל דודה דנה, ואל כיסי היער הגדולים הצמודים אליה. הסתיו הזהוב רשרש בדיוק כמו בילדותי, וקרבת היער לבית ולבית הספר ריגשה אותי בדיוק כמו אז ב-1988, כשהברזנו, כל הכיתה, משעת מחנך ועשינו מסלול דומה, אבל בכיוון הפוך. המבנים החדשים ידעו לא להסתיר את העיר המוכּרת לי מעברי, אלא להיות איברים צעירים שלה, כמו טבעות חדשות בגוף העץ. הופעתם בשכונה המוכרת העניקה לטיול שלי תחושה של הליכה בחלום, כשאת מוצאת את עצמך במקום שנראה מוכר היטב, אבל פתאום נמצאים בו מבנים מפתיעים שיוצרים זוויות וכיוונים שלא ציפית להם, והרגליים נושאות אותך בתחושה של ריחוף. גם אני עצמי הייתי כאותו רחוב חלומי, מפני שתחושת הממשות שחוויתי הייתה שייכת לילדותי בעיר ולכתיבה שלי בשנים האחרונות. כאילו דילגתי על הנעורים של עצמי, כאילו שנות התשעים והעשור הראשון של המאה העשרים ואחת — שנים משמעותיות ביותר עבורי, מטבע הדברים — התרחשו בחלום אחר, לא עקבי אלא מקביל.

הלכנו גם לעיר העתיקה שבה היה הגטו; לא רחוק משם, ברחוב האוניברסיטה, שִחזרנו את הצילום של סוטקוס שעל עטיפת ספרי; מצאנו את לוח הזיכרון למשורר יוסף ברודסקי ברחוב לייקלוס, שהונצח באחד משיריו הידועים; ועוד ועוד. לא הלכנו למקומות רבים מאוד, מעניינים, חשובים לי אישית ויפים לא פחות, וגם ההימנעות הזאת הייתה חלק מהקסם.

נסענו גם לנמנצ'ינה, עיירתנו הנצחית. פקדנו את קברם המשותף של שלושת יקירינו שחיו ומתו בה. ראינו מבחוץ את ביתם, שנמכר מאז לזרים. עצי האלון שסבנו נטע על שמנו עמדו במקומם. עשינו סיבוב בעיירה. "פה הייתה חנות הספרים, זוכרת?" אמרה אחותי. "גם עכשיו יש פה חנות ספרים," השיב חבר מקומי שהיה איתנו. מחוץ לחנות הספרים הצטופפו שלושה גברים, שהמראה שלהם רמז על כך שלמרות כל ההתפתחות והעלייה ברמת החיים, בעיית האלכוהוליזם במדינה עדיין לא נפתרה. "הם תמיד פה," אמר חברנו. "האנשים פה מכנים אותם 'מועדון הספר הטוב'". "מה הם קוראים שם?" צחקקה אחותי. "תוויות של בקבוקים?" הצעתי.

ליד הכניסה ליער, שמתחיל מטרים ספורים מהבית של סבא וסבתא, אמר חברנו: "אני אחזור עכשיו הביתה. קחו את הזמן, תטיילו, ולאחר מכן בואו אלינו לארוחת צהרים." נכנסנו לבדנו ליער שלנו, וצעדנו בשביל שלנו אל האגם שלנו. היינו רגילות לפקוד אותו בקיץ, בעונת הרחצה; כעת, באוקטובר, מזג האוויר היה שמשי אבל קריר, והאגם נגלה לפנינו בצורתו הבסיסית, הנקייה מבני אדם, הישר מידי הבורא: מישור חלק וצלול, חוף משופע של חול כתום בהיר, וכל המשקה האלוהי הזה נמזג בגביע של יער אורנים ירוקים וביניהם כתמים של עצי עלים זהובים — לִבנֶה, אלון, אדר.

האם התרגשתי? מובן שהתרגשתי. עד עמקי נשמתי. אבל גם כאן המראה הזה היה המשך ישיר לאותו נוף מלפני שלושה עשורים, כאילו באתי לשם מדי שנה. הספרות שנשמתי כל השנים לא יכלה למנוע את מותם של אהוביי, אבל הצליחה להכין אותי לממשות, כשם שהממשות הכינה אותי לספרות. ואולי גם אני בעצם קוראת — וגם כותבת — תוויות, ממש כמו השיכורים ההם? זוהי, ליתר דיוק, תווית אחת ארוכה מאוד, באורך חיים שלמים — לעתים חרוזה ושקולה ולעתים כתובה פרוזה — לבקבוק האושר הזה, שאינו מתרוקן אף פעם.

בני האדם שבריריים יותר מנייר, יציבים פחות ממשקל השיר, וימי חייהם קצרים כימי האביב במכורה של לאה גולדברג ושלי. גופנו הוא בקבוק שביר, שבו הזמן מחזיק את השירה. בורכנו — בירכנו את עצמנו — בברכת השפה, ובמקרה של בני וילנה הרב־לשונית — בברכת השפות, ועל כן נמצאנו מתאימים לשאת שירה, למרות כל חולשתנו. אם "שפה היא ניב שיש לו צבא וצי", כפי שאמר הבלשן מקס ויינרייך, אחד מבני וילנה הדגולים — הרי ששירה היא שפה שיש לה זמן ולב אנושי.