ללכת שבי אחרי

פרק 1

 

"אם תבוא עוד פעם..."

 

"תשמע, יש לי סיפור בשבילך," אמר לי בטלפון רס"ן דני מיחידת דובר צה"ל. "נמצא בידינו המפקד של הילדים האלה, ילדי האר־פי־ג'י. רוצה שאשמור לך אותו? נראה לי משהו טוב."

"מה הסיפור שלו?" שאלתי.

"אני לא יודע בדיוק את כל הפרטים, אבל הוא מוכן להתראיין," אמר דני. "דרך אגב," הוסיף, "הוא הסגיר את עצמו, בצידון."

"אבל זה לא נורא דחוף הראיון הזה, מה?" אמרתי. "הוא לא משתחרר מחר בבוקר, אני מקווה."

רס"ן דני פלט צחקוק קל. "לא עושה רושם," אמר.

 

הצלצול הזה מדובר צה"ל הגיע אלי לאולפני "קול ישראל", שבאותם ימים "רבצתי" בהם כמעט עשרים וארבע שעות ביממה. זה היה בשבוע השלישי של יוני 1982, כשבועיים אחרי תחילת המלחמה - המלחמה שזכתה לשם "מבצע שלום הגליל", ועד אז כבר הספיקה להתרחק מאוד מהגליל, הרבה מעבר ל־45 הקילומטרים המפורסמים שהוצהרו כמטרת המבצע. הקרבות סערו בלבנון - והסעירו את הרוחות בארץ. הוויכוח על הקונצנזוס כבר היה אז בעיצומו והמחלוקת הקשה - על מטרות המלחמה, על היקפה ועל דרך ניהולה - איימו לפלג את עם ישראל בצורה שלא היתה כמותה בתולדות המדינה.

חלק מן הוויכוח נסב, כזכור, על שאלת העובדות: מה בדיוק קורה בשטח. מסיבות מובנות הטיל צה"ל איפול על חלק גדול מן הידיעות על המתרחש בחזית, והמידע שנמסר לעיתונאים היה אפוא חלקי ביותר, ובדרך כלל הגיע באיחור של יום או כמה ימים לאחר האירועים עצמם. אנשי התקשורת הישראליים מצאו את עצמם ניזונים גם הפעם לא מעט ממקורות זרים.

כזה היה גם מצבי. בתור "כתבנו לעניינים ערביים" מזה שנים אחדות, הייתי צמוד לרדיו בכל תקופת הקרבות בלבנון, מנסה לקלוט מידע בכל שעה אפשרית ומכל תחנה אפשרית. הייתי צריך להאזין לתחנות ערביות רבות. את המידע שקלטתי מהן וממקורות נוספים אחרים היה עלי לבדוק, לוודא את מהימנותו בדרכים שונות, אחר־כך לתרגם, לעבד אותו ולהכין ממנו כתבות או ידיעות לשידור. עם ישראל שתה את החדשות בצמא ובדאגה - והרדיו שידר אותן "מסביב לשעון", בכל שעות היממה. כמו הרבה ישראלים אחרים - בין בחזית ובין בעורף - לא סבלתי באותו זמן מעודף שעות שינה.

ועכשיו הטלפון הזה מיחידת דובר צה"ל. זה באמת כל־כך דחוף? שאלתי את עצמי תוך כדי השיחה עם רס"ן דני. בסדר, מפקד ילדי האר־פי־ג'י, אבל מה אני כבר יכול לשמוע ממנו? ראיינתי בחיי לא מעט אנשי פתח' - הרבה דברים מעניינים אי־אפשר לשמוע מהם. חוץ מזה, את מי זה יעניין מה שהוא יספר לי עכשיו על צידון, בזמן ש"כוחותינו" כבר בפאתי ביירות?

זה לא כל־כך בוער, סיכמתי לעצמי. "תשמע," אמרתי לרס"ן דני, "אין לי עכשיו דקה. החדשות רצות כאן בלי הפסקה. אצלצל אליך כשתהיה לי איזו שעה פנויה, בסדר?"

"מאה אחוז," אמר דני. "אני מסדר לך פגישה באותו יום שתתקשר."

וכך היה.

כשבוע לאחר מכן, בשעה של הפוגה קלה בלחץ הדיווחים על המתרחש בלבנון, החזרתי לרס"ן דני צלצול. השעה היתה אחת בצהריים.

"מה עם השבוי ההוא?" שאלתי.

"עדיין מחכה לך," אמר דני, "רוצה לראות אותו?"

"אפשר לארגן את זה להיום?" שאלתי.

"תהיה שם בארבע," ענה דני מייד, "מנהל האגף בכלא יחכה לך שם."

בערך בשלוש, לפני שיצאתי בדרכי אל הכלא, התקשרתי לעמליה אשתי. "יש לי עוד משהו שאני צריך לעשות היום," אמרתי לה, "אני נוסע לראיין איזה פתח' שבוי."

"מתי אתה חוזר הביתה?" שאלה עמליה.

"אני יודע?" אמרתי, "אני צריך להיות שם בארבע, בטח אחזור בסביבות חמש ורבע, חמש וחצי - כמה זמן אני יכול לשבת איתו?"

נכנסתי לסיטרואן הצהובה שלי ויצאתי לדרך. החום היה מעיק. היה יום מחניק של סוף יוני, והמכונית הספיקה לספוג לתוכה את כל השמש של שעות הבוקר והצהריים. הרדיו במכונית שידר דרישות שלום לחיילים וביניהן לקט של שירים עבריים.

מאחורי ההגה, בתוך העייפות, החום, החולצה הנדבקת לגב, הרהרתי ברפיון בפגישה המצפה לי: מפקד ילדי האר־פי־ג'י, "גיבור" פלסטיני השולח למוות ילדים בני 12 כשבידיהם כלי נשק שאורכם גדול לפעמים מגובה המחזיקים בהם - איזה סיפור הוא כבר יוכל למכור לי?

תוך כדי הנסיעה עלה בזכרוני ראיון שערכתי שנים רבות לפני כן, זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים. ראיינתי אז לראשונה פלסטיני שנתפס בנסיון התנקשות ביהודים, אחד מאלה שהתחילו להיקרא אז "מחבלים" בלשון העברית המתחדשת.

עכשיו, במכונית, חזרו אלי תמונות מן הראיון ההוא, שנערך כמעט 15 שנה לפני כן. זה היה בבניין המשטרה הבריטית בחברון שנהפך למטה הממשל הצבאי הישראלי. הכניסו אלי, לחדר קטן ואפלולי, גבר כבן 30, רועד כולו. על הסיגריה שהצעתי לו מילמל בלי הרף "שֻכְּרַן, שֻכְּרַן" ("תודה, תודה"). התוודעתי אז לראשונה למבוכה התוקפת אדם חופשי העומד מול אסיר, אותה תחושה של אי־נוחות המחלחלת בגוף ואינה נעלמת גם עם הידיעה שלפניך רוצח עלוב. האיש נתפס יום קודם לכן עם רימון יד בכיסו, לאחר שהטיל רימון אחר לעבר יהודים שהתפללו במערת המכפלה בחברון.

"לפני כשבועיים," סיפר מייד, "בא אל בית־המלאכה שלנו אחד, קראו לו אבו עלי, והציע 250 דינאר בשביל לזרוק שני רימונים." משכורתו החודשית היתה 10 דינארים. "עשיתי טעות," אמר בלי שמץ של כבוד עצמי, מושפל ככלב. הוא היה מוכן לספר בפני חוקריו, גם לנוכח המיקרופון, על מקום מחבואו של אותו אבו עלי ועל מצבור של נשק וחומרי חבלה המוסתר בכרם שבפאתי העיר.

את הכסף שהובטח לו לא זכה לראות. הוא נשפט ונידון ל־12 שנות מאסר. אותו אבו עלי, אז מראשי פתח' באזור חברון ורצועת עזה, נתפס לאחר ימים אחדים, ונשפט ל־18 שנות מאסר.

מאז שהתחלתי בעבודתי העיתונאית ככתב לעניינים ערביים, ערכתי לא מעט ראיונות עם מחבלים שנפלו בידי צה"ל. לכל אחד מהם היתה גירסה אחרת כלשהי לאותו סיפור עצמו - איך גייסו אותו במירמה, איך "עבדו" עליו, ואיך הוא, התמים, נדחף למעשים האלה נגד רצונו. כמעט איש מביניהם לא הראה בהתנהגותו גאווה לאומית פלסטינית, או תחושת שייכות לעם, לרעיון, לארגון לוחם - רובם ככולם הביעו חרטה מלאה וקיללו בקול רם את שולחיהם, את ארגון פתח', את מנהיגי העולם הערבי.

 

מראה שערי הכלא הוציא אותי מהרהורי והחזיר אותי אל ההווה: סוף יוני 1982 ואני הולך לראיין את מפקד ילדי האר־פי־ג'י שנלקח בשבי בצידון. אולי רק דבר אחד מעניין פה, אמרתי לעצמי: מדוע הוא הסגיר את עצמו. פרט לעניין הזה, היו לי מעט מאוד ציפיות.

ראש האגף בכלא חיכה לי במשרדו. "צורי בן־נון," הציג את עצמו. איש כבן 40, שמנמן, בעל כרס קטנה, עם כיפה סרוגה על שערו הג'ינג'י המתולתל וחוטי ציצית מבצבצים מתחת לחולצתו.

"הבחור מוכן. אני אשלח להביא אותו. אתה יכול לערוך את הראיון כאן במשרד."

הוא לחץ על זמזם קטן ולחדר נכנס סוהר. "תביא את מספר 129," אמר לו. הסוהר יצא.

"בוא תשב," הזמין אותי. בצד אחד של החדר היתה פינת ישיבה: ספה, שתי כורסאות וביניהן שולחן אירוח קטן. התיישבתי באחת הכורסאות והנחתי את הרשמקול שלי לידי, על הרצפה.

צורי בן־נון, עדיין בעמידה, חייג בטלפון הפנימי ונתן הוראות להכין לנו כיבוד למשך הראיון.

הבטתי סביב: חדר משרדי רגיל למדי, מואר באור ניאון חזק. במרכז החדר עמד שולחנו של בן־נון, שולחן כתיבה משרדי ועליו טלפון, תיקים וניירות בטיפול. על הקירות הירוקים־אפרפרים היו תלויים שלושה תצלומים מוגדלים בשחור־לבן, מאלה הנושאים בשוליהם הקדשות אישיות. הדבר היחיד ששבר מעט את האפרוריות המשרדית, היה הריפוד הפרחוני, הדהוי מעט, של הספה והכורסאות.

מעל הספה היתה תלויה כרזה קטנה ממוסגרת שבה היה כתוב בכתב מסולסל, על נייר דמוי קלף" "כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי" (תהלים ג' 8). העפתי מבט נוסף בכיפה הסרוגה שנחה על ראשו של מנהל האגף.

בן־נון הצטרף אלי בכורסה השנייה. "הוא תיכף יבוא," אמר. "אתה יכול לשאול אותו מה שאתה רוצה, בלי הגבלת זמן."

"זה לא ייקח שעות," הבטחתי לו, "אבל טוב שיש לך כאן מיזוג אוויר. אפשר קצת לנשום."

הוא חייך.

 

נשמעה דפיקה בדלת. נכנס הסוהר, הכניס פנימה את המרואיין שלי ויצא. ראיתי איש גבוה מאוד, כמעט בגובה המשקוף, לבוש בגדים מרופטים, עם זיפי זקן. הוא נכנס לחדר בצעדים מהוססים, ממצמץ בעיניו לנוכח האור החזק - כנראה שהה לפני כן באפלה גמולה.

קמתי לקראתו. לפי מנהג הערבים, כשאדם נכנס לחדר - קמים.

בן־נון ערך היכרות בינינו. "זה העיתונאי מהרדיו," הציג אותי בערבית. אחר־כך הציג אותו בפני: "צלאח תעמרי."

"אהרן," הוספתי את שמי הפרטי והושטתי לו יד.

הוא לחץ את ידי, לחיצה רכה, רפויה, בלי להביט אלי. מבטו שוטט סביב, על הקירות, על הרהיטים, על הרצפה, רק לא עלי.

"טוב, אני משאיר אתכם לבד," אמר לי בן־נון ויצא.

הבטתי באיש שלפני. גבר רחב־כתפיים, בעל שיער כהה אך לא שחור. גם עורו היה בהיר. העיניים המשוטטות בחוסר מנוחה היו מוצפות אודם - אולי עייפות, אולי חוסר שינה - אך מעבר לאדום בלט צבען הירוק, ירוק עז ומיוחד במינו. למרות חוסר הגילוח, הבגדים המרופטים, העיניים המואדמות - זה היה איש יפה־תואר.

הזמנתי אותו לשבת על אחת הכורסאות. "תפדל," אמרתי. הוא התיישב. העיניים הירוקות הבוערות הוסיפו לשוטט סביב, נמנעות ממבט ישיר אל עיני. התיישבתי בכורסה השנייה.

לרגע קל חלפה עווית של כאב בפניו. הוא כרך שתי אצבעות של ידו האחת סביב פרק ידו השנייה ומישש את המקום כאילו הוסר ממנו זה עתה משהו לוחץ.

"כואב?" שאלתי בערבית, בניב הפלסטיני שאני רגיל לו. הטון שבו שאלתי את השאלה היה מזלזל בגלוי.

"כן," אמר ביובש, "אבל זה לא הדבר הכי נורא. יש דברים יותר כואבים."

עכשיו, חשבתי לעצמי, הוא בטח יספר לי על היחס הגרוע שנותנים לו וכל השאר. כמו כולם. "מה יותר כואב?" שאלתי בלעג.

"מה שכואב לי יותר," אמר בהדגשה, בקול נרגז, "זה לראות איך אתם היהודים, עַם שעבר את השואה, איך אתם נוהגים בשבויי המלחמה שלכם."

"שבויי מלחמה?!" נדרכתי, מרים את קולי בכעס, "לאיזה צבא בדיוק אתה שייך? אתם הרי הורגים בלי אבחנה, ילדים, נשים, ספורטאים!"

"מי שהורג נשים וילדים בלי אבחנה זה הטייסים שלכם, שזורקים פצצות נפל"ם על מחנות פליטים!" אמר בחימה, "ואתם עושים זאת רק מפני שאתם בטוחים שכל הצדק שבעולם שייך לכם באופן בלעדי!" ידיו רעדו מזעם ובצווארו תפח פתאום וריד.

להתקפה כזאת לא ציפיתי, ודאי לא בנימה הזאת. היה לי כמובן מה לומר בעניין הזה ולא חסרו לי טענות נגד, אבל לא רציתי להיגרר להתנצחות ארוכה וחסרת טעם של האשמות הדדיות אינסופיות. לא באתי לכאן כדי לערוך ויכוח על הצדק בעולם.

חיכיתי כמה שניות, נותן לו שהות להתגבר על הזעם הפתאומי שאחז בו. אחר הוצאתי מכיסי קופסת "טיים" והושטתי לעברו.

"אתה מעשן?" שאלתי.

הוא הושיט יד ושלף סיגריה מן הקופסה. אחר־כך גילגל אותה בין האגודל והאצבע, מביט בה מלמעלה למטה במבט של זלזול מופגן.

"Jewish made, eh?"* אמר פתאום באנגלית, והטיל את הסיגריה על השולחן ביריית אצבע מלאת בוז. "You know what?" אמר בתקיפות, מדגיש כל מלה, "Next time, if you come to see me next time, I would rather have you bring me Marlboro, if you don't mind."**

[*.     "תוצרת הארץ, הא?"]

[**.     "אתה יודע מה? בפאם הבאה, אם תבוא עוד פעם לראות אותי, הייתי מעדיף שתביא לי 'מרלבורו', אם לא קשה לך."]

עכשיו הופתעתי ממש. האנגלית נשמעה רהוטה לגמרי, שוטפת ולא מגומגמת. בפעם הראשונה הוא גם הביט עכשיו בעיני. הוא אמר את מה שאמר בזלזול רב, בטון כמעט מתנשא. היה לי ברור לחלוטין: הוא מנסה להתגרות בי.

החזרתי לו מייד: "What makes you think that I might come again? And how do you know I speak English?"*

[*.     "מה גורם לך לחשוב שאני אבוא עוד פעם? ואיך אתה יודע שאני מדבר אנגלית?"]

הוא המשיך בלי להתבלבל: "You look intelligent. Like all of you chosen people - you all look intelligent. So I assumed you must know English"*

[*.     "אתה נראה לי אינטליגנטי, כמו כולכם, בני העם הנבחר - כולכם נראים אינטליגנטיים. אז הנחתי שאתה ודאי יודע אנגלית."]

הוא לא נתן לי שהות לענות והמשיך לדבר: "אם באמת תבוא עוד פעם או לא, בזה אני לא יכול להיות בטוח. אבל יש לי פשוט הרגשה (I just have a hunch) שאולי כן תבוא."

זה כבר הרגיז אותי ממש. הקישור של העם היהודי והשואה לעניין היחס לשבויים ועכשיו הלעג המתייהר הזה בעניין "העם הנבחר" - היה בכל זה משהו מקומם. חוץ מזה, חשבתי לעצמי, מאין החוצפה הזאת שלו להניח שארצה לחזור ולראות אותו? לפני שתי דקות הוצגנו זה לזה לראשונה, והוא - כבר יש לו "hunch" שאני אבוא פעם נוספת!

אבל לתוך הכעס התגנבה גם תחושה ברורה של סקרנות. מה הוא רוצה להשיג בהתגרות הזאת? לאן הוא חותר? ומאין האנגלית השוטפת שלו? כל התנהגותו של האיש הזה היתה שונה לחלוטין מזו שהורגלתי אליה בראיונות עם מחבלים. לא יכולתי שלא להרגיש מידת־מה של כבוד כלפיו.

 

הוא הסתכל אלי עכשיו במבט של מתאגרף ש"לקח" את הסיבוב. בסדר, אמרתי בליבי, כאילו בתשובה למבטו, קיבלת כמה נקודות - אבל זה עדיין רק סיבוב ראשון.

"או־קיי," אמרתי לו בטון של ויתור, "אין לי פה 'מרלבורו'. זו סיגריה ישראלית, אבל היא לא רעה. אתה יכול לעשן אם אתה רוצה."

הוא נרכן אל השולחן ולקח שוב את הסיגריה. הושטתי לו אש במצית והוא הדליק והתחיל לשאוף עשן בלהיטות. עם כל הגאווה שהפגין, היה ברור שהוא מת לעשן.

עכשיו הוא פתח בשאלות. לא המתין שאשאל אותו.

"אתה עיתונאי?"

"כן," אמרתי.

"איפה?" שאל.

"ברדיו," אמרתי, "הנה הטייפ שלי." הרשמקול היה מונח עדיין ליד הכורסה שלי, על הרצפה, לא מופעל.

"איך אני אדע שאתה עיתונאי?" שאל בטון ענייני.

הוצאתי מכיסי תעודת עיתונאי והושטתי לו אותה. "אתה יודע לקרוא אנגלית, נכון?" ניסיתי לעקוץ אותו.

הוא לא הגיב על הלגלוג שבקולי. רק בחן את התעודה בדקדקנות ואחר הושיט לי אותה בחזרה. כנראה הניחה את דעתו.

"טוב, תשאל מה שאתה רוצה," אמר בקול יותר רגוע, "אני אענה לך על הכול."

"ואני בטוח שיש לך תשובה מוכנה על כל שאלה," המשכתי לעקוץ.

דפיקה בדלת קטעה את דברי. האיש בכורסה מולי התקשח לרגע. אמרתי "יבוא!" בקול רם ואל החדר נכנס סוהר, נושא בידיו מגש ועליו קנקן קפה, כוסות, צלחת עוגיות ושתי פחיות קוקה־קולה. הוא הניח את המגש על השולחן הקטן שבינינו.

תעמרי הרים את עיניו: "תודה," אמר בעברית.

הסוהר יצא.

"גם עברית אתה יודע?" שאלתי.

"אני לומד מהסוהרים: 'תודה', 'בוקר טוב', 'לילה טוב', 'סיגריה'."

מזגתי קפה בשתי כוסות, אחת לו ואחת לי.

"אני מעדיף קולה," אמר.

הזמנתי אותו בתנועת יד להתכבד בעצמו. הוא לקח לו פחית קוקה־קולה, פתח אותה ומזג לכוס נוספת ולגם לגימה ארוכה.

"לפני שאני מקליט אותךָ," אמרתי, אחרי לגימה מן הקפה שלי, "אני רוצה לשאול אותך כמה שאלות." הוא הינהן.

נהגתי תמיד לשוחח עם המרואיינים שלי לפני הקלטת הראיון, וכך אני עושה גם היום. אך למען האמת, הרצון שלי להכיר אותו חרג עכשיו מעבר למה שנחוץ לצורך ראיון מסוג זה. האיש התחיל פשוט לסקרן אותי. רציתי לדעת מה מסתתר מאחרי העיניים הירוקות הבוערות האלה.

"אתה אומר ששמך הוא צלאח תעמרי?" שאלתי.

"כן," ענה. השיחה חזרה עכשיו לערבית.

"והשם המלא?" שאלתי. ידעתי שאצל הערבים השם המלא מורכב מן השם הפרטי, שם האב, שם הסב, ורק אחר־כך שם המשפחה, אם יש כזה.

"זה השם המלא שלי מיום שהצטרפתי לפתח'," אמר.

"אם כך, אז זהו הכינוי המחתרתי שלך?" שאלתי.

"זה לא כינוי מחתרתי," אמר מייד בתקיפות. "ופתח' זה לא מחתרת." הווריד בצווארו איים שוב להתנפח. "פתח' היא התנועה לשחרור פלסטין. התנועה הציונית של העם הפלסטיני."

הוא באמת מרשה לעצמו יותר מדי, חשבתי, אבל החלטתי לא להיגרר אחריו. אנחנו לא נצא מזה.

לגמתי שוב מהקפה שלפני. "בוא נעזוב את ההשוואות," אמרתי לו. "בארגון שלכם לאנשים יש כינויים: אבו עמאר, אבו ג'יהאד - איזה 'אבו' אתה?"

"אני לא 'אבו' שום דבר," התעקש, "אני צלאח תעמרי."

"אתה מאזור בית־לחם?" שאלתי אותו פתאום.

"אני לא מאזור בית־לחם," ענה בהטעמה, "אני מבית־לחם." הוא השתהה לשנייה, ואחר־כך שאל: "אבל איך ידעת?"

נימת השאלה הסגירה את הפתעתו, למרות רצונו.

התרווחתי לאחור בכורסה, פרשתי את זרועותי לצדדים בתנועה של זה־הרי־מובן־מאליו, ואמרתי בחצי חיוך:"Well, I belong to the chosen people, so I should know."*

[*.     "טוב, אני שייך לעם הנבחר, אז ודאי שאני יודע."]

עכשיו הוא חייך. בפעם הראשונה, חיוך מלא. המבט בעיניים הירוקות שיגר אלי עכשיו משהו כמו: "את הסיבוב הזה אתה לקחת."

הרגשתי שנשברה חתיכה עבה של קרח. אולי נראיתי לו עכשיו קצת פחות "אויב" מאשר קודם, קצת יותר בן־אדם - אבל גם אחד שיודע להשיב מכה כשצריך. והנקודה הזאת היתה חשובה מאוד.

"אבל בכל זאת, איך ידעת שאני מבית־לחם?" שאל.

לקחתי לגימה ארוכה מהקפה. שיהיה גם הוא מסוקרן קצת, אמרתי לעצמי.

 

למען האמת, לא ידעתי בביטחון שהוא מבית־לחם - לא קיבלתי עליו שום מידע של ממש לפני הפגישה. מה שכן ידעתי זה שליד בית־לחם מתגורר שבט בדואי בשם תעאמרה, וניחשתי כי השם תעמרי מקורו בשם השבט הזה.

ועוד משהו סייע לי בניחוש הזה. במהלך השיחה בערבית הצלחתי לאתר בתוך הניב הפלסטיני שלו יסודות של ניב בדואי - למשל, הוא הגה כדרך הבדואים "ג" במקום "ק".

היה לי בעניין הזה ניסיון לא מועט. תחום ההתמחות שלי בלימודי לתואר דוקטור, באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, היה חקר הלהגים (הדיאלקטים) של השפה הערבית המדוברת. עבודת המחקר שלי עסקה ב"ניתוח סוציו־בלשני של הלהג המדובר בעזה", ולצורך איסוף החומר לעבודה חייתי בעזה במשך כחצי שנה.

עכשיו סיפרתי לו שידעתי על קיומו של שבט תעאמרה. הוא הביט אלי במבט של הערכה גלויה. אחר־כך נרכן ושלח את היד אל קופסת ה"טיים" שעל השולחן, שלף סיגריה שנייה, לקח את המצית והדליק אותה. אין ספק, משהו זז אצלו ברגעים האלה. משהו התרכך.

וגם אצלי. מצא חן בעיני שאת הסיגריה השנייה הוא לקח לו בעצמו, לא ביקש. דווקא ההתנהגות המתגרה שלו, העקשנות שלו לעמוד על דעתו, תחושת הכבוד העצמי שקרנה ממנו - כל אלה גרמו לי להתייחס אליו אחרת מאשר אל "עוד מחבל".

שמתי לב, בין השאר, שהוא הקפיד לכנות את פתח' "תנועה", ולא "ארגון". מחבלים פלסטיניים שנתפסו בידי צה"ל נהגו לקרוא לפתח' במלה הערבית "מוּנַטַ'מַה" ("ארגון"), שם המדגיש את הצד המבצעי, הצבאי. אך השם הרשמי המלא של פתח' הוא "חַרַכַּת תַחְרִיר פִלַסְטִין", "התנועה לשחרור פלסטין", ותעמרי אכן התעקש לדבר על "חַרַכַּה" ("תנועה"), מה שהראה כי בעיניו חשוב יותר ההיבט הרעיוני, האידיאולוגי, של המאבק.

"אז מה בכל זאת השם המלא שלך?" חזרתי לשאול.

"אסעד סלימאן חסן עבד אל־קאדר," ענה מייד.

עכשיו זה הסתדר לי: השם הפרטי, שם האב, שם הסב ושם המשפחה.

"ומאיפה האנגלית הטובה שלך?" שאלתי.

"האנגלית שלי לא כל־כך טובה," אמר, "אשתי מדברת יותר טוב."

"בכל זאת?" חזרתי ושאלתי, בלי לקלוט את הרמז ה"משפחתי".

"למדתי אנגלית באוניברסיטה בקהיר," אמר.

"באוניברסיטת קהיר או בעין שמס?" המשכתי לשאול.

הוא הרים גבה. "בעין שמס. אתה מכיר את קהיר?"

"כן," אמרתי, "גרתי בה כמעט שנה. הייתי נספח עיתונות בשגרירות הישראלית לפני שלוש שנים."

הנה, כמעט בלי לשים לב, סיפרתי עכשיו גם אני משהו על עצמי. השיחה נעשתה יותר נינוחה, יותר פתוחה.

"מה בדיוק למדת?" שאלתי.

"עשיתי מאסטר בספרות אנגלית," אמר.

"עשית מאסטר בספרות אנגלית?" חזרתי אחריו, מופתע שוב.

"כן, על ט"ס אליוט," אמר. הוא דיבר עכשיו בטון רגוע, מוותר לחלוטין על הצורך להתריס, להתנצח.

התחלנו עכשיו לשוחח על ט"ס אליוט. השיחה התנהלה באנגלית, כמתבקש מהנושא. תעמרי גילה בקיאות בחומר, ציטט שורות, נכנס להסברים מפורטים. שמתי לב כי בדיבורו דבק מדי פעם טון של שיעור, או הרצאה. אני, שידיעותי בספרות אנגלית הן כלליות בלבד, בעיקר האזנתי, שואל מדי פעם שאלת מתעניין, ומנסה לקלוט תוך כדי כך את הדמות המיוחדת של האיש הזה.

 

משהו כאילו התהווה באוויר בפגישה הזאת, וזה קרה כבר באותן דקות ראשונות. בדרך כלשהי, שקשה להסבירה, נוצרה הרגשה שיש על מה לדבר, במובן הפשוט ביותר של המילים ויש עם מי לדבר. ברגע מסוים נאלצתי להודות בפני עצמי: יש לי פשוט סימפטיה אל האיש הזה - עם כל הידיעה שהוא "פתח'", שהוא "אש"ף", שהוא "מחבל". ובאותה עת יכולתי לראות בבירור שגם בעיניו אני הולך ונעשה פחות מאיים, פחות שנוא, כאילו מתקלף מן הסטריאוטיפ של "האויב הציוני". למרות העובדה שנולדנו לשני עמים אשר נהר של איבה הולך ומעמיק ביניהם, יכולתי לדמיין את עצמי אפילו מתיידד איתו. המחשבה היתה מבלבלת, מסעירה, מביכה.

"בן כמה אתה?" שאלתי אותו, שולף את עצמי מהרהורי.

"בן ארבעים," אמר. "בעצם עוד לא, באוקטובר."

"אנחנו כמעט באותו גיל," שמעתי את עצמי אומר.

למען הדיוק, הוא מבוגר ממני בשנתיים בערך.

"מתי למדת בקהיר?" המשכתי לשאול.

"משנת 62'," אמר תעמרי.

"ומתי הצטרפת לפתח'?"

"לפני 18 שנה, כשהייתי סטודנט."

"בקהיר?"

"כן, עם תחילת הפעילות של פתח', ב־65'. הייתי עם כל הראשונים."

ידעתי היטב למי הוא מתכוון: יאסר ערפאת (אבו עמאר), ח'ליל אל־וזיר (אבו ג'יהאד), צלאח ח'לף (אבו איאד), פארוק קאדומי (אבו לוטוף) ואחרים, מקימי הפתח', העומדים עד היום בראשו. האיש היושב מולי שייך אפוא אף הוא לקבוצה הזאת של המייסדים, אם כי הוא צעיר מהם בכעשר שנים.

התחלתי לקלוט עכשיו את מידת חשיבותה של הפגישה הזאת לגבי כעיתונאי: לפני יושב הבכיר באנשי אש"ף שנשבו בידי ישראל עד עתה. אחרי שנים של לימוד, מחקר ומעקב עיתונאי בנושא הפלסטיני, נפלה עכשיו לידי הזדמנות נדירה לשמוע את הדברים מיד ראשונה. הרגשתי שאסור לי להחמיץ הזדמנות כזאת.

 

הרשמקול היה מונח עדיין באותו מקום, על הרצפה, עדיין סגור. השיחה היתה מרתקת מכדי שארצה להתעסק בו עכשיו. או אולי פשוט שכחתי את קיומו.

לגמתי את שארית הקפה שלי. תעמרי עדיין לא נגע בקפה שלו.

אולי הוא חושש ששׂמוּ משהו בקפה? חלפה מחשבה במוחי. אבל היו לי נושאים יותר מעניינים לעסוק בהם באותו רגע.

"ומה עשית אחרי שגמרת את הלימודים בקהיר?" שאלתי.

"רציתי לחזור לבית־לחם, החלום שלי היה להיות מורה לאנגלית שם," אמר תעמרי, "אבל לא יכולתי. זה היה ב־67', ואתם כבשתם בינתיים את הגדה המערבית."

בשלב הזה לא היה צורך יותר לשאול שאלות. תעמרי המשיך לדבר בשטף. הוא סיפר שעבר אז לירדן, ליתר דיוק לבקעת הירדן. באותה תקופה, סוף 1967 ותחילת 1968, התרכזה בצד הירדני של הבקעה פעילות גוברת והולכת של ארגונים פלסטיניים. משם גם נשלחו חוליות חבלה רבות לחצות את נהר הירדן.

"המפקדה שלנו היתה בכראמה," אמר בטון סיפורי.

בבת־אחת ננערתי מן ההקשבה השקטה, נדרך כולי מהבזק של זיכרון שחלף בי.

"מה עשית ב־21 במרס 68'?" יריתי אליו שאלה.

זה היה התאריך של מבצע כראמה.

"מה זאת אומרת מה עשיתי?" ענה תעמרי בשקט, "אני הייתי מפקד הפתח' בכראמה."

מרוב תדהמה חבטתי לעצמי בכף היד על המצח, חבטה מצלצלת. נזכרתי במשהו לא־יאומן.

תעמרי נבהל. "מה קרה?" שאל.

"אתה היית מפקד הפתח' בכראמה?!" שאלתי, כמעט בצעקה.

הוא שקע לאיטו בכורסה שלו, שלח אלי מבט ארוך־ארוך, ולבסוף אמר בקול שקט:"God damn it, in the back of my mind I remember your bloody voice."*

[*.     "לעזאזל, איפה־שהוא בראש אני זוכר את הקול הארור שלך."]

 

הזיכרון שהיכה בי היה באמת מהמם. באותו יום, 21 במרס 1968, התלוויתי כעיתונאי אל כוחות צה"ל שתקפו את כראמה. מייד לאחר שנכנסנו למקום, ניגש אלי אחד המפקדים, נתן לי רשימת שמות ואמר לי: "אתה יודע ערבית, נכון? אז בוא תתחיל לקרוא לאנשים האלה." הוא הושיב אותי על ג'יפ ונתן לי רמקול ביד.

זו היתה רשימת אנשי פתח' בכראמה. היה עלי לפנות אליהם בשמותיהם ולקרוא להם להניח את נשקם ולהתרכז בחצר בית־הספר של העיירה. המדיניות של צה"ל היתה להשאיר למחבלים מוצא, לתת להם סיכוי להישאר בחיים ולא לדחוף אותם לקרב נואש של "אין־מה־להפסיד", שעלול להביא לקורבנות רבים משני הצדדים.

השם הראשון ברשימה היה "צלאח". היה כתוב שם, נזכרתי עכשיו, "מפקד: צלאח (ממוצא בדואי)". שם פרטי בלבד. היה גם תיאור של הבית שלו. זכרתי אפילו שהיה כתוב שם שהוא אוהב בעלי־חיים ושבחצר שלו יש תרנגולות.

את השם הזה, "צלאח", קראתי כל אותו יום ברמקול עשרות ואולי מאות פעמים. כל פעם היה צורך להתחיל את קריאת הרשימה מחדש וכל פעם פתחתי בשם הראשון, "צלאח". רבים מאלה ששמותיהם הושמעו ברמקול אכן יצאו ממקומות המחבוא שלהם בידיים מורמות. צלאח לא הופיע. במשך כל היום קראתי בשמו פעם אחר פעם, עד שכמעט התייבש לי הגרון.

לבסוף, עם רדת הערב, עזבנו את כראמה, אוספים את מתינו ואת פצועינו. השם "צלאח" נחרט לי עמוק בזיכרון, כמעט גם במיתרי הקול.

ועכשיו הוא יושב כאן מולי. והוא זוכר את "הקול הארור" שלי.

"אתה לא טועה," אמרתי לו, "אני זה שקרא אז את השמות ברמקול."

ראיתי שגם הוא נסער מן הזיכרון המשותף הזה, למרות כל מאמציו להסתיר את התרגשותו.

"היית אז בצבא?" שאל.

"באתי בתור עיתונאי. אבל איפה היית אז?" שאלתי בקוצר־רוח. "הרי שמעת אותי קורא לך."

"התרוצצתי כל היום בין העמדות של הלוחמים שלנו, מתחת לכדורים ולפגזי הטנקים שלכם. אחר־כך ראיתי שאתם מתקרבים ותפסתי מחסה באחד הבתים. ראיתי את אנשי חיל ההנדסה שלכם באים ומניחים סביב הבית מטעני דינמיט. אספתי את כל הרהיטים שיכולתי למצוא בבית - כיסאות, שולחנות, בעיקר שולחנות - עשיתי מהם ערימה ענקית והתיישבתי מתחתיה. אחרי כמה דקות הבית עף באוויר. זה היה בערך בחמש וחצי. כל העניין לקח בערך שעה. בסוף אתם הסתלקתם ואני נשארתי שם. וכמו שאתה רואה, יצאתי בלי שריטה."

"טוב," אמרתי במבוכה, "סוף־סוף, אחרי 14 שנה, אני יודע מה קרה לך."

"וסוף־סוף אני מספר לך," אמר.

 

התגלית המפתיעה הזאת הפילה בבת־אחת את כל המחיצות שנותרו עדיין בינינו. צירוף המקרים של הפגישה החוזרת, אחרי 14 שנים, הוסיף למפגש הזה ממד דרמתי, כמעט "גורלי". היתה לי הרגשה של אירוע יוצא דופן, משהו שלא קורה הרבה פעמים בחיים - והיה לי ביטחון גמור כי בתעמרי מפעמת אותה תחושה עצמה. כאילו בדרך אגב הוא לקח עכשיו לגימה ראשונה מן הקפה שמזגתי לו בתחילת הפגישה, מרשה לעצמו לזנוח את האחרון בחשדותיו. מן הסיגריות המשיך לקחת עוד ועוד, מעשן בלי הפוגה.

השיחה קלחה עכשיו ללא שום מעצורים. תעמרי המשיך לספר על תולדותיו בפתח', על התקופה ששהה בירדן, אחר־כך בלבנון, ותיאר בפירוט את מה שעבר עליו מפרוץ המלחמה בלבנון ועד הרגע שהסגיר את עצמו. כל הדברים האלה - בלוויית פרטים רבים אחרים - היו עתידים למצוא את דרכם אל פרקי הספר הזה. אבל עכשיו, במשרד הכלא, שמעתי אותם בפעם הראשונה, כולי מרותק. התעלמתי לחלוטין מקיומו של השעון. גם הרשמקול נשאר סגור כשהיה.

השיחה גלשה לכיוונים שונים. תעמרי המשיך להפתיע אותי - בפתיחותו, במתינותו, ברוחב האופקים שלו. באופן מיוחד הרשימה אותי בקיאותו בנושאי ההיסטוריה היהודית, השואה, תולדות הציונות ומדינת ישראל. כשדיבר על מלחמת 1973, למשל, הוא לא קרא לה "מלחמת אוקטובר", כפי שמקובל אצל הערבים, אלא "מלחמת יום כיפור" - הוא הכיר היטב גם את משמעותו של החג, מתוך ספרים שקרא. "היית צריך לראות את הספרייה שלי, בבית בצידון," אמר לי, "כל ספר שיכולתי למצוא באנגלית על יהדות והיסטוריה יהודית - קניתי אותו."

הוא לא היה היחיד שסיפר על עצמו. גם אני תרמתי את חלקי לשיחה, משחזר מדי פעם קטעים שונים בחיי. תעמרי היה להוט לשמוע לא פחות מאשר להשמיע. מן ההקשבה שלו, מתגובותיו לדברים שאמרתי, התרשמתי כי גם בשבילו היתה זו הזדמנות בלתי רגילה, אולי ראשונה בחייו, לשוחח עם ישראלי שיחה גלויה ולשמוע דברים מכלי ראשון. ניכר היה שהוא גם מתרשם באופן עמוק ואמיתי מהתעניינותי ומידיעותי בנושא הערבי והפלסטיני - כאילו מצא אצלי משקל־נגד שיאזן את התעניינותו־הוא ב"שאלה היהודית".

ברגע מסוים הוא שאל אותי: "ומאיפה הערבית הטובה שלך?"

"אתה יודע," אמרתי לו, "הנשיא סאדאת שאל אותי בדיוק אותה שאלה. אני אספר לך מה עניתי לו."

 

זה היה כשנתיים לאחר ביקורו הראשון של סאדאת בארץ ונאומו בכנסת. הביקור הזה, שהיה מבחינתה של ישראל בעל חשיבות היסטורית במלוא מובן המלה, הפך להיות ציון־דרך של ממש בחיי. עד אז התנהלה הפעילות המקצועית שלי בשני מסלולים מקבילים: עבודתי ב"קול ישראל" כקריין וכעורך יומני חדשות, ולימודי האקדמיים בתחומי השפה הערבית, תרבות הערבים וההיסטוריה של המזרח התיכון. בשובי ב־1976 מארצות־הברית עם סיום לימודי שם, קיבלתי מישרת מרצה לשפה הערבית באוניברסיטת תל־אביב והיתה לי אפשרות להתרכז בתחום האקדמי, ולהפוך את ההוראה והמחקר לעיסוק המרכזי של חיי.

ביקורו של סאדאת בארץ, ב־19 בנובמבר 1977, טרף את כל הקלפים ושינה לחלוטין את מפת חיי. התקוות שהוליד הביקור הזה - התקוות לשלום עם מדינה ערבית ראשונה, צוהר לעולם שללימודו הקדשתי שנים רבות כל־כך - היו בשבילי משהו עצום, מלהיב ומעורר. החוויה שעברתי עם ביקור סאדאת בירושלים היתה חזקה עשרת מונים מכל סיפוק שהייתי עשוי להפיק אי־פעם מעיסוק אקדמי כלשהו. סאדאת פשוט היה בעיני "גדול בכמה מספרים" מכל חלום אפשרי על פּרוֹפסוּרה.

החל מביקור סאדאת בירושלים השתתפתי באופן פעיל בכיסוי העיתונאי של כל האירועים הקשורים בתהליך השלום עם מצרים ובאותו זמן הבאתי לידי סיום את עבודתי באוניברסיטה, מתוך החלטה מודעת לנטוש את הקריירה האקדמית שלי. את ידיעותי ונסיוני בתחום הערבי תיעלתי מעתה לעבודתי העיתונאית, תחילה כנספח העיתונות הראשון של ישראל בקהיר ואחר־כך ככתב "קול ישראל".

ב־1979, כשנתיים לאחר ביקורו הראשון בירושלים, ערך הנשיא סאדאת ביקור קצר בחיפה ושוחח שם עם ראש הממשלה מנחם בגין. לאחר השיחות פגש סאדאת כמה עיתונאים ועורכי עיתונים ישראלים וענה לשאלותיהם. ישבנו בכורסאות שהוצבו על הדשא של מלון דן בחיפה, סאדאת בתווך ואנחנו בחצי עיגול סביבו. כשהגיע תורי, הצגתי את שאלותי בערבית. האווירה היתה נינוחה. סאדאת ישב לו רגוע וחייכני, מושך מדי פעם עשן מן המקטרת שלו.

בתום החלק הרשמי של השאלות, ניגשו אליו עורכי העיתונים בזה אחר זה ולחצו את ידו לפרידה. אחריהם ניגשתי גם אני.

סאדאת הוציא את המקטרת מפיו, לחץ את ידי בחמימות ואחר־כך שאל אותי בהתעניינות: "סִיַאדְתַכְּ בִּתִּתְכַּלַם עַרַבִּי כְּוַיֶס אַוִי - מִן פֵין?" ("אדוני מיטיב לדבר ערבית - מנין?")

"כבוד הנשיא," אמרתי לו, "אתן לך שתי סיבות."

סאדאת, עם המקטרת בידו, הקשיב בתשומת־לב.

"הסיבה הראשונה," אמרתי לאט, בהבעה רצינית על פני, "היא שאבא שלי הוא מפולניה!"

סאדאת פלט צחוק קצר, "מבסוט" מן התשובה.

"והסיבה השנייה," אמרתי בכובד ראש, מושך בכוונה את המילים, "היא שאמא שלי - גם כן מפולניה!"

סאדאת התפוצץ מצחוק.

 

גם תעמרי צחק כשסיפרתי לו עכשיו את הסיפור. אם היה מישהו מתבונן בנו מהצד באותם רגעים, הוא היה עשוי אולי לחשוב שמדובר בשניים שלמדו באותה כיתה בבית־הספר ולא התראו עשרים שנה, ועכשיו מנסים לספר בפגישה אחת כל מה שעבר עליהם מאז.

כמובן, בשום אופן אין פירושו של דבר שגם היתה בינינו הסכמה בכל נושא. כלל וכלל לא. מעבר לזיק שנדלק בינינו, מעבר להבנה ולקירבה, נשארה בעינה התהום המפרידה בינינו - הישראלי מצד אחד, הפלסטיני מצד שני.

בכל מהלך השיחה לא שכחתי את העובדה שיושב לפני קצין בכיר בפתח' ואיש אש"ף, חבר בארגון שחלקים ניכרים ממנו מסרבים להכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ושואפים לחיסולה, ארגון הנתפש בעיני ישראלים רבים כאויב מספר 1, שיש להילחם בו עד חורמה.

בעיני תעמרי, הרגשתי זאת היטב, הוספתי גם אני להיות, למרות הכול, נציג של הממסד הישראלי־ציוני, מה גם שבאתי לראיין אותו מטעם "קול ישראל", אמצעי תקשורת ממלכתי. הייתי מודע לכך שלגביו אני ממשיך להיות כל הזמן חלק מ"שלטון הכיבוש", שאינו מאפשר לו לשוב אל ביתו. מבחינתו, השבוי, הוספתי להיות בצד השובה.

כל זה הוליד לא מעט ויכוחים בינינו, לעיתים ויכוחים קשים. שום "כימייה" לא יכלה לגשר בין העמדות המנוגדות שלנו בנושאים מסוימים. גם לא ניסינו, לא הוא ולא אני, לטשטש את נקודות המחלוקת. ההבנה נוצרה מתוך הנכונות של שנינו ללבן את הדברים, להתמודד עם הטענות האמיתיות, שמעבר לסיסמאות.

בתחילת השיחה, כשהיה עדיין במצב־רוח זועם ותוקפני, נחפז תעמרי להטיח כמה האשמות תוך איזכור של מעשי הנאצים. בנקודות האלה קטעתי אותו בחריפות, בהרמת קול. לא היה בעניין זה מקום ל"ליבון" או ל"דיון". זו היתה דמגוגיה, שהיתה מוכרת לי היטב מן התעמולה הפלסטינית. נדמה לי שתעמרי קלט את רגישותי - הרגישות של כל ישראלי - בנושא הכאוב הזה וחדל להעלות את העניין, לפחות בשיחה הזאת.

והיתה נקודה נוספת, אולי החשובה מכל, שהיתה טעונה בירור: הטרור. ארגון פתח', שתעמרי הוא חבר ותיק בו, אחראי למעשי הרג לא מעטים, חלקם מעשי טבח מתועבים ממש, שהפילו קורבנות חפים מפשע בקרב ישראלים, יהודים ואף לא יהודים. הייתי מוכרח - כבר בשלב מוקדם של השיחה - לשמוע את עמדתו בעניין הזה, ובמיוחד לדעת אם היה שותף בצורה זו או אחרת לפעולות טרור. ללא הבהרת העניין הזה, כל הקירבה בינינו לא היתה אפשרית מבחינתי.

תעמרי היה חד־משמעי בדבריו. הוא גינה במילים בוטות את מעשי הטרור של אש"ף, אפילו ביטא את תחושת הבושה שלו לגביהן, אף כי ניסה להעמיד את הדברים בפרופורציה שנראתה לו הנכונה:

"אני לא פסיכולוג ולא פסיכיאטר, אבל ביסודו של דבר אני חושב ששום אדם אינו אוהב להרוג, אלא אם כן הוא ממש חולה. חולה נפש. ואלה שהם חולי נפש, מספרם מוגבל ביותר, הם אינם מהווים מעמד או שכבה באוכלוסייה. אתה לא יכול לשפוט תנועת התנגדות של עם שלם על־פי מעשי הטרור של קבוצה קטנה".

 

מן הדברים שסיפר על עצמו במהלך השיחה - ובשלב הזה כבר הייתי כמעט משוכנע שהוא לא מוכר לי סיפורים - התברר ללא שום ספק שתעמרי עצמו לא שפך דם מעולם. לא דם יהודי ולא דם אחר. אפילו לא של בעל־חיים. יתר על כן, הסתבר לי כי יותר מפעם אחת הציל חיי אנשים חפים מפשע, לפעמים תוך סיכון עצמי. במקרה אחד, במהלך מלחמת האזרחים בלבנון, הוא מנע אפילו טבח המוני: הוא הציל כשמונים אזרחים נוצריים, שמצאו מקלט בכנסייה בדאמור, מידיו של המון פלסטיני זועם שביקש לעשות בהם שפטים, כמעשה נקם.

 

ממש במקרה נפל מבטי פתאום על שעון היד שלי. השעה כבר שבע, נדהמתי לגלות. אני יושב כאן שלוש שעות רצופות! חוץ מזה, מי יודע מה קורה בביירות, וכמעט חצי יום לא שמעתי חדשות.

הפסקתי את תעמרי באמצע המשפט, הוצאתי מתיקי טרנזיסטור ופתחתי אותו בחיפזון.

"מביירות נמסר," נאמר בפתח מהדורת "היום הזה", "שהמתווך האמריקני פיליפ חביב, הנמצא בדמשק, עומד לסיים ככל הנראה את פרטי פינוי אנשי אש"ף מביירות. צה"ל המשיך אחר־הצהריים להפציץ מפקדות מחבלים במערב ביירות."

מיהרתי עכשיו להעביר לתחנת מונטה קארלו, גם כהרגל מקצועי, וגם כדי לאפשר לתעמרי לשמוע על המתרחש. הקשבנו לחדשות בשתיקה.

"מה היית עושה עכשיו במקום ערפאת?" שאלתי בסיום המהדורה.

"אני לא יודע מה המצב בדיוק במערב ביירות," אמר תעמרי, "אבל אני במקומו הייתי מנסה להגיע להסכם שיאפשר לאנשינו לצאת מביירות. בתנאי אחד," הדגיש, "בלי השפלה ובלי פגיעה בכבוד הלוחמים."

ההאזנה לחדשות החזירה אותי אל העניין שלשמו באתי לכאן: הראיון.

"בוא נתחיל להקליט," אמרתי לתעמרי. הוא הינהן בהסכמה.

פיניתי את מגש הכיבוד מן השולחן הקטן והנחתי במקומו את הרשמקול. תעמרי הצית סיגריה נוספת, מגייס את כושר הריכוז שלו למראה המיקרופון.

"מתי הצטרפת לפתח'?" שאלתי, לאחר כמה שאלות מקדימות על חייו כילד וכנער.

"ב־1965, כשהייתי סטודנט בקהיר."

"ומה עשית אחרי סיום לימודיך?"

"זה היה ב־1967. קיוויתי שאוכל לחזור לבית־לחם ולעסוק שם בהוראה. אבל היתה בינתיים מלחמה והחלומות שלי נופצו. לכן הצטרפתי - בשלמות, בכל ליבי - לפעילות בפתח'. הייתי חבר פעיל בפתח' מאז 1967."

"מה המשמעות של להיות חבר בפתח' מאותה תקופה ואילך?"

"פירושו של דבר להאמין בעקרונות של פתח', מה שאני עושה גם היום, ולוותר על שאיפות אישיות וחלומות שמעבר לפעילות שלך למען עמך."

"מה היו הפעילויות הממשיות שלך מאז 1967?"

"עסקתי בפעילויות רבות, החל מהצד הצבאי ועד הצד החינוכי - אפשר אולי לומר שהייתי מין 'בעל־מלאכה לכל דבר'."

"תוכל לתת לנו כמה דוגמאות לדברים שעשית, לתפקידים שמילאת?"

"בזמן מסוים הייתי מפקד בכראמה, בזמן אחר הייתי קומיסר ביחידות של 'עאציפה', הזרוע הצבאית של פתח', הייתי גם אחראי על ארגון חינוכי מסוים בתוך פתח' - היו לי כל מיני תפקידים."

"יש לך דרגה בפתח'?"

"אה, כן, יש לי דרגה בפתח', אני סגן־אלוף."

"ועולים בפתח' מדרגה לדרגה, כמו בצבא רגיל?"

"כן, אבל אני לא מייחס חשיבות רבה לדרגות. לפעמים נדמה לי שהדרגות אפילו נכפות עלי. אני מאמין שאמנות המלחמה - שאולי איננה אמנות כלל - היא הדלה מכל האמנויות. כך שאף פעם לא התלהבתי מזה שיש לי דרגה."

"ואתה לבשת מדים ודרגות?"

"לא, לא, אף פעם לא עשיתי זאת, אף פעם לא, גם לא בימי הזוהר שלנו. אני פשוט לא אוהב דרגות."

"ויש אחרים שכן לובשים דרגות?"

"כן, ויש להם הזכות לעשות זאת, אם הם מאמינים בזה. אני לא האמנתי בדרגות, לכן לא נשאתי אותן עלי אף פעם."

הראיון התנהל בטון שקט. תעמרי היה רגוע למדי, עונה מייד על כל שאלה, כמעט ללא היסוס, ללא התלבטות.

"איך היית מדרג את עצמך בהנהגה של הפתח'?" שאלתי.

"אני מדווח ישירות לאבו עמאר," השיב תעמרי.

"ואתה מקבל את הוראותיך ישירות מערפאת עצמו?"

"כן, לעיתים קרובות. למעשה -" הוא היסס רגע - "בדרך כלל אני נוקט את היוזמות בעצמי, אבל -" שוב היסס מעט - "הוא הבוס שלי, הוא המנהיג שלי," סיים בהחלטיות.

"אני פשוט רוצה להבין," שאלתי, "אם אתה רוצה לנקוט יוזמה כלשהי, אתה צריך לקבל את הסכמתו לפני שאתה עושה זאת?"

"לפעמים אחרי שאני עושה זאת," אמר בחיוך, "ולפעמים באמצע העשייה."

"תמיד ישירות בינך ובין ערפאת?" לחצתי, "אתה לא עוקף מישהו באמצע, למשל אבו ג'יהאד, מפקד הזרוע הצבאית של פתח'?"

תעמרי ענה בטון דיפלומטי מעט: "אני מוניתי לתפקיד האחרון שלי בידי אבו עמאר והייתי מדווח לו, אפילו על הפרטים השוליים ביותר של עבודתי. והייתי מרוצה מזה," הוסיף.

"מה היה התפקיד האחרון שלך?"

"אני המפקד של ארגון הנוער בפתח' ואני חבר ועד ההנהגה של ארגון פתח' בלבנון. חוץ מזה עשיתי שליחויות הסברה רבות בחו"ל, הרצאות, נאומים, סמינרים וכדומה."

"כשאתה אומר בחו"ל," המשכתי לשאול, "למה אתה בדיוק מתכוון?"

"אני מתכוון בחו"ל, בכל רחבי העולם," אמר. "כל מקום שהפספורט שלי יכול לקחת אותי אליו," הוסיף בחיוך אירוני.

"מדוע הסגרת את עצמך?" עברתי לעניין אחר.

תעמרי השתהה רגע בטרם השיב, כשוקל את דבריו.

"כמה סיבות גרמו לי לעשות זאת. סיבה אחת: הסתיימה תקופה שלמה עם מה שהישראלים מכנים בטעות 'מבצע שלום הגליל'. ישנן עכשיו מציאויות חדשות, כך שעוד אדם הרוג אחד, בין אם ישראלי או פלסטיני, לא יפתור שום בעיה. להפך, זה רק יאמלל עוד משפחה אחת. יש מצב חדש וכדי להתמודד איתו אי־אפשר סתם לקפוץ מתקופה אחת לתקופה אחרת. חייבת לבוא תקופת ביניים. יש צורך לעשות הערכה מחדש ואז לגבש תוכנית לגבי הצעד הבא.

"שנית, לא רציתי ליפול למעמסה על האנשים הפשוטים וטובי־הלב שאהבו אותי והגנו עלי, שהעניקו לי מסתור כל הזמן, שהפכו את ילדיהם לצופים העומדים על המשמר להזהיר אותי מפני הפטרולים הישראליים שעברו וחיפשו בבתים. הם לא ביטאו בפני את הפחד שלהם, אבל יכולתי לחוש אותו. חשבתי שיהיה מכוער מצידי אם אשאר ואהיה עליהם לעול."

"לפני שהתחלנו את הראיון," שאלתי, "סיפרת לי על דברים שעשית באל־ג'ייה ובדאמור, בעניין הקהילה הנוצרית שם. האם תוכל להרחיב על כך את הדיבור?"

"אני מקווה שפשוט תסלח לי, אבל לא הייתי רוצה להתפאר במעשים האלה. אם עשיתי דבר כלשהו, עשיתי זאת כתוצאה מן האמונות שלי והאמונות שלמדתי בפתח'. פשוט מילאתי את חובתי, או מה שחשבתי לחובתי, והייתי מעדיף שתשאל אותם ולא אותי, מה עשיתי באל־ג'ייה, בדאמור, או במקומות אחרים."

"אבל ספר בכל זאת משהו, אולי רק לשם דוגמה," אמרתי.

"וכן, אני חושב שהמלחמה כשלעצמה היא דבר מכוער, לא אנושי, בין אם היא מוצדקת או לא. היא דבר מפלצתי. והיא אכזרית עוד יותר לאותם אנשים שהם רגישים, אוהבי שלום ואוהבי חיים, אבל נאלצים להילחם מפני שהם מוצאים את עצמם לא רק נדחקים לפינה אלא ממש מוקפים. לכן קשה לי לחיות את המלחמה וחשבתי כי יש הרבה מאוד גדוּלה, הרבה מאוד אצילות, לעשות כל מה שאפשר כדי להקטין את סבלם של האנשים. לעיתים זה נראה לא מציאותי, לעיתים זה נראה מטורף, כי חוקי המלחמה עומדים בדרך כלל - או אפילו תמיד - בניגוד מוחלט לחוקי האנושיות. כך שלפעמים היה צורך לקלקל תוכנית כדי להציל איש פצוע, או ילד, או אשה. לפעמים היה צורך להתנגש עם עמיתים כדי להציל את חייו של מישהו שככל הנראה הוא חף מפשע. אבל אני דבק באמונות האלה ולדעתי המלחמה תהיה דבר פחות מכוער אם נצייד את עצמנו בקוד מוסרי של נדיבות, של אצילות. נדמה לי שניסיתי לעשות זאת. איני יודע אם הצלחתי או לא, אבל ההרגשה שאכן ניסיתי, נותנת לי תחושה מסוימת של סיפוק."

הוא דיבר בטון של אדם השלם עם דרכו, עם מעשיו. הגיע הרגע לגעת בנקודה הקשה.

"האם אתה חושב," אמרתי, "שפעולות כמו מינכן, מלון סבוי, מעלות, שנעשו בידי ארגון שאתה חבר גאה בו, נכללות בתוך הקוד המוסרי הזה שדיברת עליו - אצילות, נדיבות?"

תעמרי זע באי־נוחות בכורסה.

"אתה לא חייב לענות על כך אם אינך יכול," אמרתי.

"אני כן אענה," נכנס תעמרי לדברי, "אין שום שאלה שאתבייש לענות עליה. לכל דבר יש הסבר. זה תלוי במי ששואל, מדוע הוא שואל זאת, ואם הוא מתכוון לאטום את אוזניו ולשמוע רק את התשובות המהדהדות במוחו־הוא, או שהוא רוצה באמת להבין."

"המיקרופון פתוח," אמרתי.

"ביסודו של דבר, כפי שאמרתי לך קודם, הרג כשלעצמו הוא דבר מתועב, ורצח ילדים, נשים, אנשים חפים מפשע הוא דבר איום, מחריד. לכן, הבה נאשים את אלה שעושים זאת לפי ההיקף של פשעם, כלומר, מספר האנשים שהרגו. ילדים נהרגו גם בבית־הספר בחר אל־בקר בקהיר, בדיר יאסין, בביירות - ראיתי אותם נקרעים לגזרים על־ידי פגזים. על כן, הבה נגנה את כל המעשים האלה, ובאותה עת הבה נגנה את אי הצדק שממנו עלולים לצמוח מעשים כאלה של אלימות וטירוף.

"אתה יודע, תגובתם של אנשים לאי־צדק נקבעת על־ידי המבנה המנטלי והפסיכולוגי שלהם. אם תסטור לי על הלחי, ייתכן שאסטור לך בחזרה ונהיה שווים. אבל אולי אני אהרוג אותך, אולי אפרוץ בבכי, אולי אברח ואולי פשוט אשאל אותך מדוע עשית זאת. בקרב הפלסטינים, כמו בקרב היהודים, יש אנשים שמנסים לעשות רציונליזציה של התגמול, או מעשה הנקם, ויש אנשים שמנסים להיות יותר מקוריים במציאת תשובה לאתגר שהם ניצבים מולו. אתה תמצא פלסטינים צעירים המשיבים מלחמה בדרך הזאת, אך אין זה אלא מעשה גמול, נקמה. אני, כשלעצמי, הייתי מגנה את הטייס, מלך השמים הבלתי מעורער, שהטיל את הפצצות על בית־הספר והרג את כל הילדים ההם, יותר מאשר הייתי מגנה את אותו צעיר נפחד, נואש, שאתם קוראים לו 'טרוריסט'.

"אם יש לך כישרון לתעמולה, זה לא אומר שאתה צודק. אם אתה יכול לכסות כל עובדה מכוערת בצבע ססגוני, זה אינו משנה את מהותה של העובדה. את דיר יאסין לא אנחנו עשינו - אנחנו היינו הקורבנות. בבחר אל־בקר - אנחנו היינו הקורבנות. בביירות - אנחנו היינו הקורבנות."

"האם אף פעם לא שאלת את עצמך מדוע?" קטעתי את דבריו.

"כמובן, אני תמיד שואל את עצמי מדוע. אני חסר בית והישראלים הללו רוצים לחסל את קיומי כפלסטיני. אני לא מוצא שום סיבה אחרת לכך. זהו ההסבר שלי למעשי הטרור, אם אתה מקבל את ההסבר הזה או לא.

"נדמה לי כי זהו שוב הסיפור של האדם הלבן והאינדיאני: כשאדם לבן נהרג, זה בגלל אכזריותו של האינדיאני, הפרימיטיביות שלו וכו'. כשאינדיאני נהרג, זה בזכות אומץ ליבו של האדם הלבן. כך הדבר גם אצלנו: לכם יש הזכות להטיל פצצות על בתי־הספר שלנו בלי שיהיה לכם שום תסביך אשמה. אבל אנחנו צריכים להרגיש שאנחנו האבק של העולם, הזבל של העולם, רק מפני שכמה אנשים צעירים ביצעו פשע נורא. לא נראה לי שזה צודק."

"אמרת לי קודם," המשכתי לשאול, "שאילו היית עכשיו מפקד כוחות אש"ף בביירות, היית מנסה להגיע להסכם שיאפשר לכם לצאת מביירות בלי שייפגע כבוד הלוחמים שלכם. לאן הייתם יוצאים?"

"זוהי כבר שאלה אחרת. אתה יודע, עושה רושם שאף אחד לא רוצה אותנו. אין לנו אפשרות לבנות עוד קומה בין שמים וארץ, אין לנו אפשרות לשכור לנו אי ועל הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי יש ממילא מחלוקת, ועם מירוץ החלל המתנהל בין המעצמות הגדולות - לא נוכל כנראה גם למצוא לנו מקום על אחד מכוכבי הלכת. כך שזוהי באמת בעיה. ושוב אנו, הקורבנות, נדרשים לפתור את הבעיה הזאת, בשעה שהתשובה נמצאת פשוט בהישג־יד: הבה נחזור אל בתינו, לפלסטין."

"אבל באופן מעשי," אמרתי, "האם יש לך הצעה כלשהי ליאסר ערפאת?"

"אני סומך על שיפוטו, כפי שתמיד עשיתי. אני יודע שכאשר הוא טועה, זה הרבה בהשפעת אנשים אחרים עליו, או עקב הנסיבות. זה לא אומר שאני הולך אחריו תמיד בעיניים עצומות - לפעמים דווקא עשיתי לו הרבה צרות. אבל אני חושב שבנקודות העיקריות, החשובות, הוא צודק. הייתי מאחל לו שייסע למקום שהוא באמת רוצה לנסוע אליו."

"ומה לעשות שם?"

"כמובן, להמשיך במאבק. יש לנו הישגים גדולים, במישור הפוליטי, הדיפלומטי והבינלאומי, יש לנו ידידים בכל רחבי העולם ויש גם הרבה יהודים בישראל שמגלים הבנה למטרותינו. בכלל - זה לא הסוף, חי אלוהים, זה לא הסוף. בסך־הכול הסתיימה תקופה עם המבצע הצבאי של ישראל. יש לנו אמונה - לא רק תקווה או תחושה, אלא אמונה: אנחנו נשיג את זכויותינו."

"האם אתה חושב, מרגיש, או מאמין שנגמרה תקופת המאבק המזוין?"

"באופן מעשי כן, לפחות להרבה שנים. דרך אגב, אף פעם לא אמרנו שאנחנו לבדנו, פתח', נוכל להביס את מכונת המלחמה הישראלית, או להשתוות אליה בעוצמתה. תמיד חשבנו שנהיה הגרעין המלכד שסביבו יתקבצו מדינות ערב. למעשה, מאז 1973, אנחנו נלחמים נגד ישראל לבדנו. מכל מקום, אם המאבק הצבאי יתחדש, אני לא חושב שזה יהיה מצד הגוף המרכזי של אש"ף."

"במילים אחרות, מה שלפי דעתך צריך להיעשות, זה מאבק פוליטי?"

"זה תמיד היה מאבק פוליטי. לא קיים מאבק צבאי לשם המאבק הצבאי עצמו. תמיד נלחמים כדי להשיג מטרות פוליטיות, אך אם אפשר להשיג אותן בדרכים אחרות, מדוע יש צורך להילחם? יחסי הכוחות בינינו אינם שקולים: אתם חמושים מכף רגל ועד ראש, אנחנו לא; לכם יש בסיס לפעול ממנו, לנו לא. המאבק הצבאי יימשך בדרך אחרת, אך הדרך הזאת יהיו לה תוצאות לוואי שליליות עלינו וזה מה שמביא אותי להיות בעד פעילות פוליטית ומאבק פוליטי.

"הדור שלנו עשה מה שהיה מוטל עליו. אני נתתי כמעט 18 שנים מחיי למאבק הזה. אני אמשיך, כמובן, אם כי נדמה לי שכל חייל היה פורש לאחר 18 שנה. אני איני פורש, אלא רק משנה ערוץ. ואני בטוח שהוא יהיה יעיל באותה מידה, ברגע שנלמד את הגישה לכך. אני חושב שיש לנו היכולת ללמוד את הלקח. חלק מאיתנו כבר למדו."

לא היתה שורה מתאימה מזו לסיומו של הראיון. לחצתי על המתג ועצרתי את סרט ההקלטה.

הקלטנו את הראיון פעמיים: פעם אחת בערבית, לצורך שידורו ב"קול ישראל" בערבית, ופעם באנגלית, לשידור עם תרגום לעברית. ההקלטה כולה ארכה כשעה.

תעמרי נראה סחוט מן הריכוז הממושך, מן הצורך לשקול כל מלה שיאמר. הוא ידע יפה כי ל"קול ישראל" בערבית יש מאזינים רבים בעולם הערבי, והקהל הישראלי היה חשוב לו אולי לא פחות. עכשיו ביקש לשמוע שוב את דבריו המוקלטים.

גם אני הייתי עייף מן המאמץ של היום הזה, אבל נעניתי לבקשתו. הרצתי את הסרט לאחור ושנינו האזנו להקלטה שעה ארוכה בדממה.

תעמרי נראה מרוצה ממה ששמע. "הכול יעבור עריכה לפני השידור," אמרתי לו.

תעמרי הינהן בהבנה ואחר שאל: "תהיה מוכן להשמיע לי גם את הגירסה הערוכה?"

היה ברור מה פירוש הדבר: שאבוא לבקר אותו שוב.

הסכמתי מייד. גם בלי שביקש, ידעתי כי אעשה זאת.

לא סתם היה לו "hunch".

קמתי ללכת. השעה היתה כבר אחרי תשע - ועמליה עוד ביקשה שאנסה לחזור היום מוקדם.

תעמרי קם אחרי. הושטתי לו יד. הוא עצר אותי כמי שיש לו עוד משהו לומר.

"תוכל לעשות לי טובה אחת אחרונה?" אמר שוב באנגלית, "אהיה אסיר תודה אם תטלפן לאשתי ותודיע לה שאני חי."

"ברצון," אמרתי והוצאתי עט לרשום. "איפה, באיזו ארץ?"

"נסה את המספר הזה בקהיר," אמר. ובעוד אני רושם את המספר על קופסת סיגריות, הוסיף: "אם מישהו אחר יענה על הטלפון, תבקש לדבר עם פּרינסס דינה."

זקפתי זוג עיניים.

הוא צחק: "Yes, she is a queen and I am a son of a cook."*

[*.     "כן, היא מלכה ואני בן של טבח."]

"מה זאת אומרת: היא מלכה?" שאלתי. לרגע חשבתי שהוא "עובד עלי".

"אשתי היא המלכה דינה," אמר בחיוך של קוסם שהצליח לשלוף עוד שפן מן הכובע. "היא היתה פעם מלכה."

"איפה?" שאלתי נבוך. פשוט לא הבנתי על מה הוא מדבר.

"בירדן," אמר, ממשיך לחייך, "היא היתה אשתו הראשונה של חוסיין."

"מה אתה מדבר?!" קראתי בהפתעה. חמש שעות אנחנו יושבים ומדברים ואת זה הוא לא סיפר לי. "אם כך," חזרתי והושבתי אותו, "אתה חייב לי עוד סיפור!"

במשך למעלה משעה גולל בפני את סיפור הקשר המרתק שלו עם דינה ופרשת נישואיהם. במשפט האחרון שלו אמר: "תגיד לה שהכול קרה בגלל ששכחנו את פיסת הנייר. היא כבר תבין."

כשקמתי ללכת סוף־סוף באמת, שאלתי שוב, בלי משים: "יש עוד משהו שאפשר לעשות בשבילך?"

"אולי עוד משהו קטן," אמר, "נסה למצוא את ידידי דייוויד קורנוול ולהתנצל על כך שלא הספקתי לקרוא את כתב היד."

לא ידעתי אז שדייוויד קורנוול הוא הסופר הידוע ג'ון לה־קארה. לא ידעתי שכתב היד שעליו דיבר הוא זה של הספר המתופפת הקטנה. דברים רבים עוד לא ידעתי אז.

 

כשיצאתי עם הסיטרואן מחצר בית־הכלא, השעה היתה כבר אחרי עשר בלילה. דהרתי לכיוון תל־אביב.

כל שש השעות של המפגש המסעיר הזה רצו לי עכשיו בראש כמו סרט מרתק: תמונות, משפטים, תנועות ידיים, הבעות פנים, "פלש־בק" אחד אחרי השני. העיניים הירוקות הבוערות - זריקת הסיגריה המזלזלת על השולחן - "Jewish made, eh?" - "אבל איך ידעת שאני מבית־לחם?" - "I belong to the chosen people!" - הזיכרון מכראמה: צלאח! - "Your bloody voice!" - ופתאום המלכה דינה!

בחוץ כבר היה הרבה פחות חם. ידעתי שאני מזיע עכשיו מהתרגשות. פשוט נשביתי בקסמו של האיש הזה, צלאח תעמרי. איזה סיפור, אמרתי אל הראי במכונית, איזה סיפור!

 

כשהגעתי הביתה - כבר היה אחרי חצות - התחלתי "לשפוך" הכול באוזני עמליה, הכול בבת־אחת, מבולבל, קופץ מעניין לעניין.

עמליה, שחיכתה לי כל הערב מתוחה, מודאגת מן האיחור הלא־מובן שלי, קברה את התרגשותי במשפט אחד קצר. "בבית שלנו אני לא רוצה לשמוע אף מלה על המחבל הזה," אמרה בקול נרגז, "לא עליו ולא על שום רוצח אחר."

 

שבועיים לאחר מכן, היא הגישה לו קפה בסלון שלנו והוא שלח לה מלפפונים וזיתים שהחמיץ בעצמו, ממנות המזון שלו בכלא, מתובלים היטב, כמו שרק ערבים יודעים לעשות.