קומה מינוס חמש

פרק 1

סרן ד"ר נעמה קשתי זקפה את גווה, מתחה את צווארה לאחור ומצמצה בעיניה. היא שבה והביטה על המיקרוסקופ הגדול אבל הפעם ממרחק ולא דרך העיניות הממוקדות על הדגימה. היא הייתה בטוחה שהעייפות, תוצאה של למעלה מעשרים שעות-ערות, היא זו שגרמה לה לראות משהו בלתי-מתקבל על הדעת מבחינה מדעית. היא חשבה על שוקרון, המנחה שלה לשעבר מקומה מינוס שש, ותהתה מדוע, בעצם, לא לבקש גם ממנו לבחון את המוצג. הטלפון צלצל רק פעם אחת, ואז "הלו" תזזיתי התפרץ אל קונכיית האוזן שלה.

"עובד, אני צריכה שתסתכל בדגימה פה ותאמר לי מה אתה רואה."

"תני לי עשר, בסדר?"

"בטח. מכינה קפה בינתיים."

כרבע שעה מאוחר יותר, נפתחה דלת המעבדה של נעמה באנרגיה שאפיינה את רס"ן ד"ר עובד שוקרון, שחצה כמו סופה מעברים ודלתות. הוא חלף במהירות ליד נעמה העומדת שעסקה במזיגת נוזל חם לשני ספלים, מכירה את הצורך של ידידה ממינוס שש בהזרקת הנוזל השחור לגופו לצרכי ריכוז. הגבר הפריח לעברה נשיקה באוויר ובאותה תנופה התיישב מול המיקרוסקופ והצמיד עיניו לעיניות.

נעמה נותרה לעמוד ללא תנועה, אוחזת בכפית שבתוך אחד הספלים ופניה מופנות אל עמדת המיקרוסקופ. היא ראתה את עובד בוחן בריכוז את הדגימה במשך כעשר שניות תוך משחק עם חוגת המיקוד. הוא התיק את פניו מהמכשיר כשהן מביעות חוסר-אמון ופליאה. כמו מנהל ויכוח עם עצמו, הצמיד שוב את פניו למכשיר בתחושת דחיפות ובתנוחה זו נותר דקות ארוכות.

זו בדיוק התגובה שציפתה נעמה לראות. הוא מגיב כמוה! היא לא הוזה.

עובד התנתק לבסוף. בפנים מהורהרות ותנועות רגליים כיוון אליה את כיסא המנהלים המסתובב ובחן אותה.

נעמה הושיטה לו את ספל הקפה שלו ולגמה ארוכות משלה.

"מדהים, לא?" פלטה בעודה מחכה למוצא פיו.

"הראית או סיפרת כבר למישהו על זה?"

נעמה נענעה בראשה לשלילה מיד כשניתקה את שפתיה מספל הקפה.

"זו הפעם הראשונה שנתקלת בממצא כזה?" המשיך עובד לעבד נתונים. זו הייתה דרך התנהגותו כאשר ניצב מול גילוי שהותיר אותו ללא תשובות מבוססות-מדע שניתן להישען עליהן. המחקר היה תמצית חייו, והוא חש צורך עז לשלוט בממצאים. ממצא שלא ניתן היה להסבירו גרם להיפוך זמני של עולמו.

המסה הקטנה, שזהרה כמו חתיכת מתכת שהשמש קרנה עליה, הייתה התגלית שערערה את עולמו כעת. יותר נכון, הטקסט על המסך הזעיר בקצה תמונת המיקרוסקופ עשה את העבודה. הרישום אמר: "בוצעה ספירת חלקיקים תאית. מתכת - לא מוכרת."

"התחלתי היום לבדוק ביולוגית את סדרת 7ZOB של קבוצת חלל 7-12/2018. הספקתי לבדוק שלוש דגימות," הסבירה נעמה. "את הראשונה שטפתי בתמיסת Acidithiobacillus , ואחרי שראיתי את התוצאה, שטפתי את הדגימה השנייה והשלישית בתמיסת Leptospirillum. בכל הבדיקות קיבלתי את התוצאה שראית עכשיו." באותה נשימה שאלה: "מה אתה חושב שקורה כאן, עובד?"

הוא עמד מהורהר. ידו הימנית גירדה בלי משים את פדחתו ומבטו נותר תקוע בעמדת הישיבה שמול מכשיר המיקרוגל, שבה ישב עד לפני דקה. זה היה מבט בוהה שאינו ממוקד בחפץ מסוים, אלא מקבע, למעשה, את תושבת העיניים שבפנים לאזור בלתי-מוגדר, מפנה בכך למוח את הזמן הנדרש כדי להריץ מחשבות במהירות מואצת.

"תקשיבי, נעמה," הסתובב אליה עובד לפתע, טעון אנרגיה חדשה. "אני מציע שתנעלי את המעבדה שלך ותבואי איתי הביתה. משם אנסה להשיג את פרופ' מקמייקל בטלפון."

"מקמייקל . . ." חזרה נעמה על השם בפליאה. "הוא הרי מלמד באוניברסיטת יוסטון."

עובד הציץ בשעונו: "נכון, ולכן אמרתי שנדבר בטלפון. אם נזדרז עדיין נוכל לתפוס אותו במשרד. יוסטון זה 8 שעות אחורה. אני חושב שהוא האיש שיודע את כל מה שיש לדעת היום על החיבור בין חיידקים ומתכות. ייתכן שהוא מכיר את התופעה. בכל מקרה, הוא יוכל לכוון אותנו או להמליץ לנו על פעולות המשך."

נעמה הביטה בו לשנייה, מהורהרת, ואז הסתובבה, אספה מהקולב את תיקה ומעילה ופנתה לכיוון הדלת. עובד הכיר את ההחלטיות של הקולגה הצעירה שלו. הוא יצא מהמעבדה, משאיר לה את טקס הנעילה המורכב.

בצעדים מהירים התקדמו על פני רצפת המסדרון המבריקה, עד לרחבת המעליות, ועלו במעלית מקומה מינוס 5 בלי להחליף מילה. באולם הקבלה חתמו על יציאה תחת עיניו הבוחנות של איש הביטחון ויצאו לחניון המכוניות.