המאסטרים 4 - להכריע את המאסטר

פרולוג

רֵבֵּקָה

אני קורטיזנה.

את הגבר שעתיד לגנוב אותי מהעולם פגשתי בגלריית אומנות. לפני אותו בוקר הרה גורל הייתי בחורה רגילה שחיה חיים רגילים, כלל לא מודעת לאמת הקרה והאכזרית שעד עתה קיומי היה עלוב ושגרתי.

מערכת היחסים שלנו אינה מה שרוב האנשים יגדירו כבריאה. ואולי בצדק, הם יבוזו לנו, יאמרו שאנחנו סוטים, ידרשו שסיפורנו יימחה מעל פני האדמה, ייקבר ולא ייוודע לעולם. אבל רוב האנשים פשוט לא יודעים שמעבר למגבלות נפשם העדינה, מסתתרים חיים שאינם דומים לשום דבר.

האנשים האלה יטענו שעצם היותי קורטיזנה הופך אותי לחלשה. ואני אומר להם שכדי להיות הקורטיזנה של איידן, אני חייבת להיות חזקה.

אני מודה שיש רוע בעולם, למשל ברגע שבו נשמה אחת מחליטה להיות בעליה של נשמה אחרת. קיים פשע. קיים שיברון לב. ותמיד מגיע כאב. הזהירו אותי ממפלצות המסתתרות בין הצללים, ובזמן שלא הסתכלתי, אחת מהן לכדה אותי בהפתעה.

במקום לבכות, במקום להתרפס ולייבב, להתחנן או לשאול למה, עטיתי לבנים סקסיים, התייצבתי על נעלי עקב בגובה עשרה סנטימטרים, וצעדתי בגב זקוף ובסנטר מורם.

ככה זה לחיות את החיים שלי.

ככה זה להתמסר באופן מוחלט.

ככה זה להיות קורטיזנה.

אלא ש...

יש עוד חתיכה בפאזל המורכב שלי. היבט קטן שאיידן היה בטוח שיוכל לשלוט בו. פגיון נסתר ומושחז היטב שאורב וממתין תחת המשי והתחרה.

הוא חשב שלא הייתי חזקה מספיק כדי להכניע אותו. הוא חשב שלא הייתי חכמה מספיק כדי להערים עליו במשחק שיצר בעצמו. הוא חשב שידע הכול על טיבי הכנוע אך המסוכן.

סוף־סוף הגיע תורי לקחת לידיי את השליטה.

זו ההזדמנות שלי להוכיח לאיידן שכל מה שהאמין בו — שגוי.

1

איידן

"זה מגוחך. ההאשמות, העדות, הארס שניתז פה על איש עסקים מוביל בקהילה. אישה אחת! אחת! והגברים היושבים כאן מוכנים לנתק קשרים עם חבר אגודה שהוא לא רק נכס לארגון שלנו, אלא גם מאסטר תורם שעזר ללכוד ולאלף כמה מהקורטיזנות המשובחות ביותר שיש לנו."

כיסא העור הרך חרק כשנשענתי לאחור, בארשת פנים אדישה ובכתפיים רפויות בביקורתיות. כמה פעמים צריך לומר לבן אדם שמשיכת תשומת לב לאגודה שלנו תביא לסילוק אוטומטי? חצי שעה מחיי התבזבזה בזמן שמאסטר גרגורי ברבר בפני חבורת גברים ספקנים, שלא התרשמו במיוחד מטיעוניו. קצת התחשק לי לסלק גם אותו, רק על זה שחשב שדעותיו ראויות שאקדיש להן מזמני.

ועל עצם הרמיזה שהקורטיזנות שאימן אדם משתוות לשלי, חשתי צורך עז לפשוט את עורו מעליו בהצלפות.

לסתותיו של גרגורי רעדו בלהט נאומו והכעס האדים את עור לחייו — אובדן שליטה מביך לאדם שמגדיר את עצמו מאסטר. לידו ישב בצניעות מאסטר אדם, כיווץ את גופו וכבש את מבטו בכל מקום חוץ מאשר לשאת אותו אל עינינו. שוטה מאבד את כספו במהרה אם לא הצליח ללמוד את העובדה הבסיסית שאנחנו שני אנשים שונים, תלוי באישה שניצבת מולנו.

"האם הגברים היושבים בחדר זה יכולים לטעון שמעולם לא טעו? שמעולם לא עשו דבר שעלול לחשוף אותנו ולו במידה קלה?"

העברתי בעצלתיים מבט של סלידה ממאסטר למאסטר והתביישתי בשביל כולם על רגעי המצפוניות יפת הנפש שלהם, על ההססנות שלהם לגבי גורלו האומלל של מאסטר אדם. כתפיי נרעדו בצחוק אילם כשהרמתי את ידי והפכתי לגבר היחיד בחדר שהשכיל לראות דרך התיאטרליות הריקה מתוכן של גרגורי, שנועדה לחרוץ את דינו של מאסטר אדם.

במהירות של צליפת שוט הפנה גרגורי את ראשו לכיווני ושפתיו הדקות נמתחו בביקורתיות. חליפתו המקומטת התרוממה מעל כתפיו וחולצתו התקשתה להישאר מכופתרת מעל הכרס שפיתח במשך שנים של חיי מותרות.

"מובן שאתה תרים יד." הוא הישיר אליי מבט מאתגר, מתח את כתפיו לאחור וניפח את החזה. "דווקא נדמה לי שאני זוכר כמה גופות שהותרת מאחוריך, איידן. של מאסטרים ושל קורטיזנות כאחד."

העיקול בזווית שפתיי הסגיר את השעשוע שחשתי מההאשמה המגוחכת. במשיחת מכחול מיומנת, התגובה רק צבעה כעס ארגמני על לחייו הגרגרניות. אפילו מצחו הגבוה, שנמתח במעלה ראשו במרדף אחר קו השיער הנסוג, האדים בגוון דומה. "אני לוקח אחריות על הגופות, אבל לטעון שהותרתי אותן מאחוריי —"

דממה מילאה את החדר כשעצרתי באמצע המשפט. בניד ראש, נשענתי לאחור בכיסא ורק חריקת מושב העור הפרה את השתיקה הקודרת. "אני מאמין שכל אדם סביב השולחן הזה יכול להעיד שמי שמת תחת ידי, היה ראוי לזה. והגופות, כמובן, הועלמו בדיסקרטיות מרבית."

גרגורי צחק, גיחך למעשה, בלחיים מתנועעות ועם רוק שניתז מבין שפתיו העבות. "לא הייתי אומר שלהרשות למאסטר לחטוף ירייה מהקורטיזנה היקרה שלך מול קהל זה דיסקרטי."

עיקמתי שפתיים בחיוך מרוצה, רבקה הייתה עוצרת נשימה בלילה ההוא. הכעס שלה היה סופה סוערת שרק אני יכולתי להעז לרסן. תהיתי מה גרגורי היה חושב אילו ידע על הגופות שקבורות מתחת לעץ הערבה מחוץ לחלון חדר העבודה שלי. אם כבר מדברים על דיסקרטיות...

"זה לא קשור לעניין," טען אנתוני לפני שהספקתי להגיב. אף על פי שכבר לא היה מאסטר פעיל, הוא שמר על קשריו עם האגודה ועושרו היה חלק בלתי נפרד מהארגון ששנינו השקענו בו לפני זמן רב. "וחצוף," הוסיף והישיר את מבטו אל עיניו של גרגורי, בסבלנות מדהימה שרק אדם במעמדו מסוגל להגיע אליה. אנתוני הרי לא היה מעורב בעניין בשום צורה מאז שמצא שוב אהבה עם אישה שהייתה פעם שבורה כמוהו.

"להאשמות נגד מאסטר אדם אין כל קשר למוות, אלא להתנהגות שהעמידה בסכנה את סודיותה של האגודה בכללותה. הוא חשף את אחד הקורטיזנים שלנו לאישה שאינה מקושרת לקהילה שלנו. האישה ההיא נפצעה על ידי הקורטיזן, וכתוצאה מתגובתה לפציעות האלה, הושמעו איומים בתביעה ונדרשו כמה מיליוני דולרים כדי להשתיק את האישה. המשך קיומה, בשלב הזה, מאיים על כולנו ומצריך טיפול."

כחכוח גרון נשמע ממרחק שלושה מושבים מאנתוני ומאסטר פול התערב, "אדאג להמשך שתיקתה של האישה. על פי המקורות שלי, היא אמורה לצאת לחופשה בשבועיים הבאים. חופשה שממנה לא תשוב."

פניו של גרגורי נמתחו בגיחוך שבע רצון. "טוב, הנה לכם. הבעיה נפתרה."

"לא ממש," אמרתי בשקט והבטתי בכיוונו של גרגורי. האדמומיות שהעמיקה על לחייו לא נעלמה מעיניי. הוא תמיד שנא אותי, אבל קנאה היא דבר שקשה לרסן. "האגודה זכאית לא רק לפיצוי על הצעדים שננקטו כדי לתקן את המצב שבו האישה הזו יכולה להעיד נגדנו, היא זכאית גם לתשובות בנוגע לקורטיזן שיצא משליטה."

מאסטר אדם התפתל בכיסאו והתחמק ממבטי. תשומת ליבו הייתה נעוצה בקיר שמולו. בזמן שבחן את הגוון האפור־בהיר של הקיר, כל העיניים פנו אליו, סקרניות וממתינות לתגובה.

"אני מתכוון, באמת, הוא גרם נזק פיזי. ובגלל מה? כי אישה רצתה לרכוב עליו? האם המרת אותו לגמרי לצד הגברי, אדם? גרמת לו להאמין שיש לו מה לומר לגבי מה שנדרש ממנו?"

ניצלתי את ההזדמנות כדי לבחון את שערו החום של אדם ואת תשומת הלב הרבה שהקדיש לעיצובו. לחייו היו שקועות מתחת לעצמות לחיים תקיפות וארשת פניו שידרה אריסטוקרטיות, אבל עורו היה חיוור מרוב פחד. כמו תמיד, החליפה שלו הייתה ללא רבב וידעתי שהוציא עשרות אלפי דולרים על אריגים משובחים ועל תפירה אישית למידותיו. כמה חבל יהיה שדם יכתים את הז'קט האופנתי ואת החולצה הלבנה המעומלנת שלבש מתחתיו.

"אתה חייב לנו תשובה, אדם."

מתאים לאנתוני לשבור את השתיקה. קולו העמוק ומבטאו החלק היו כמו סיכה שפוצצה את בועת הציפייה כבדת הראש. אולי הסבלנות שזיהיתי בו רק רגע קודם כבר החלה לאזול. יכולתי להבין למה, גם רבקה וסרה חיכו בסבלנות במקום שבו נאמר להן להמתין. כתפיי רעדו בצחוק פנימי. הוא נתן לסרה הרבה יותר מדי נחמה וחופש מכדי שתהיה מה שהייתה אמורה להיות.

ובכל זאת, האישה הוציאה אותו ממצולות הייאוש שעמדו כטעם מר על לשוני, ורק בזכות זה אימנע מלשפוט את יחסיהם המגוחכים.

התפתלות נוספת ואדם קטע את שתיקתו. "כריסטופר היה בעייתי מאז שנרכש. לא אני בחרתי אותו לקורטיזן, אבל כטובה למאסטר שאילף אותו במקור, לקחתי אותו לבעלותי כשנראה היה שאין לו תקנה. המאסטר ההוא שבר את הקורטיזן הזה, אבל לא באופן שהולם את הסטנדרטים שלנו. לא היה מה לעשות בעניין."

אולי...

למרות שרציתי להאמין שאין אדם שמאסטר ראוי לא יצליח לאלף לצייתנות, היו אנשים מעטים שבגלל בריאותם הנפשית היו אפילו מעבר ליכולותיי. האמנתי שסרה היא אחת מאותם מעטים, אבל אנתוני הוכיח שטעיתי.

סרה הייתה הטעות שלי, טעות בשיפוט כתוצאה משחצנות נעורים מצידי. הייתי סולח למעידה של אדם אם היה חדש באגודה, כמו שהייתי אני בזמן שאילפתי את סרה, אבל אדם היה מאסטר כבר שלוש־עשרה שנים. מספיק זמן כדי שידע לזהות למי יש פוטנציאל ומה צריך להיחשב אבוד מראש.

המאסטר שעליו דיבר אדם היה ג'ייק גיליאן, שכבר אינו בחיים. הטבע לקח אותו לפני שאנחנו, כקבוצה, הגענו להחלטה מה לעשות עם התנהגותו החריגה בשנותיו האחרונות. הקורטיזן, כריסטופר, היה למיטב ידיעתי אחד הרכישות האחרונות של ג'ייק, ונכבל רוב הזמן בחשכה כי לג'ייק הייתה בעיה להודות בנטיותיו לשני הכיוונים. לא שלאגודה הייתה בעיה עם תחומי העניין של ג'ייק. היו כמה מאסטרים שהחזיקו בבעלותם גם גברים וגם נשים, אבל ג'ייק התקשה להודות בכך בפני עצמו ולכן יצר בעיה עם כריסטופר.

למרות הנסיבות, זו הייתה חובתו של אדם לדווח על הבעיה. חשדתי שלא עשה את זה רק משום שהאמין שאם יודה בכישלונו באילוף מחדש של כריסטופר, ייפגע שמו הטוב. כמה חבל שלא הבין ששמו עלול להיפגע עוד יותר דווקא בגלל שלא דיווח.

"זה לא תירוץ."

הצצתי לעברו השני של השולחן והודיתי ללא מילים לאנתוני, שכמו קרא את מחשבותיי וביטא אותן. שרירי הלסת שלו נחשקו בתסכול והוא נעץ באדם מבט של בן אצולה שפרנסתו ניצבה תחת איום.

שמוט בכיסא העור שלי, לחצתי על כפתור הטלפון הנייד שעל מסכו הבהבה דמותה של בלונדינית מקסימה שהמתינה, לא בסבלנות רבה, לתשומת ליבו של הגבר שהתמסרה לו לפני שנים. היא לא עשתה שום דבר מיוחד הבוקר שיצדיק הענשה, ובהתחשב בהתנהגות הרגילה שלה היה מדובר ממש בנס. בדרך כלל האישה הפרה כמה כללים עוד לפני שהספקתי לשתות קפה בבוקר.

המחשבה גרמה לי לחייך. מרדנית חצופה.

"צריך להגיע להחלטה לגבי עתידו של אדם באגודה, וגם לגבי מה שנדרש לעשות עם הקורטיזן." בזמן שפול הכריז את המובן מאליו בחדר שבו ישבו שישה מאסטרים, נעצתי מבט באישה שהייתה כבולה לצלב סיינט אנדרו, שעיניה נפקחו ונדדו ימינה כדי להביט אל המצלמה. היא תמיד ידעה מתי אני מסתכל. תמיד.

לפני שהצטרפתי לפגישה הזאת, הזכרתי לה שהיא אמורה להישאר בעיניים עצומות. לא הייתי מוכן לכסות את עיניה כי נהניתי מדי להעמיד אותה בפיתוי. היא בחנה אותי עכשיו, שיחקה איתי, אתגרה אותי לממש את האיום שהתלווה לחוסר הציות שלה. אצבעותיי נלחצו בכפות ידיי המאוגרפות והדופק שלי הלם בקצב יציב בזמן שהרצתי בראש מגוון עינויים אפשריים כעונש להתנהגותה.

יום בלי לראות, אולי.

או שבוע.

"מה דעתך, איידן?"

משכתי בכתפי באדישות ומבטי היה נעוץ עדיין ברבקה. רשמתי לפניי כל מצמוץ, כל חיוך מתגרה על השפתיים האלו. ערכתי רשימה של כל הפרה והפרה כדי שאוכל לטפל בהן, בזו אחר זו, אחרי שהפגישה הזאת תסתיים. לרגע תהיתי אם אוכל להעניש את השפתיים האלה בלי להזיק להן.

"איידן," התעקש אנתוני.

הרמתי את מבטי וצמצמתי את עיניי ברוגז על ההפרעה. "להרוג את שניהם. הבעיה נפתרה."

לרגע השתררה דממה, ואז קולו של גרגורי הרעים בחדר. "איך אתה מעז להציע להרוג מאסטר בגלל מה שאמור להיחשב כעבירה קלה?"

ויכוח פרץ בשולחן המאסטרים וחזרתי להתמקד באישה שעכשיו התפתלה במקום, כשאצבעותיה הארוכות מתקפלות אל האזיקים שעל מפרקי ידיה. אם הם ימשיכו ככה עוד הרבה זמן, רבקה תירדם. ופחות כיף איתה כשהיא מנומנמת.

אנתוני, שישב מולי, כחכח בגרונו. הרמתי אליו את מבטי והוא זקר גבה כהה בשאלה. התאפקתי לא לגלגל עיניים כשכיביתי את הטלפון והנחתי אותו על השולחן.

"שקט!"

חמישה ראשים הופנו לכיווני. משכתי בקצות שרווליי ועצרתי את עצמי שלא לקום ממקומי ולחנוק את האידיוט במו ידיי רק כדי לסיים את הפגישה הזוועתית הזאת.

קולי היה נטול רגש כשדיברתי, כל מילה צוננת ומדודה. מה שמאסטר אדם לא הבין כשישב מולי, רועד בכיסאו כמו פעוט מבוהל, היה שקיים גורל מר ממוות לאדם כמוהו. "חוקי האגודה ברורים. חקוקים באבן המחורבנת כאילו משה בעצמו עלה אל ההר לחקוק אותם. מי שחושף את הקבוצה שלנו בכל צורה, דרך או אופן, מביא על עצמו אחת משתי תוצאות אפשריות: מוות," עצרתי שוב, הישרתי את מבטי אל עיניו של גרגורי ואז אל היצור העלוב שלידו. "או הפקעה."

אדם נרתע לשמע האפשרות השנייה, כפי שידעתי שיעשה.

"כל נכסיך יוחרמו לטובת שירות הארגון. תאבד את כל התארים שלך, כל זכויותיך יישללו ממך, ואם תצלע מכאן מרושש מתוך מחשבה שתוכל לנסות לנקום בכך שתפצה פה ותחשוף אותנו עוד יותר, אתה עוד תתפלל למוות מהיר אחרי שנמצא אותך ונדאג להשתיק אותך."

אדם זקף סוף־סוף את ראשו והביט בי בעיניים אדומות.

גיחכתי. "רק זונה קטנה מרשה לעצמה לבכות, אדם. לא פלא שלא הצלחת להתמודד עם קורטיזן שכנראה יצא משליטה."

אדם השיב בקול נשבר, "אני לא זונה קטנה, אני מאס —"

"מאסטר לשעבר, התכוונת לומר. והעתיד שלך תלוי בבחירה שתבחר — או גופה או מקרה סעד. מה תעדיף?"

גרגורי התערב. "החוקים חייבים להיות כל כך נוקשים?"

"יש סיבה שהם נוקשים," הזכיר אנתוני לחבורה וקולו היה האיפוק בהתגלמותו. "אם נתחיל להתרכך עכשיו, מה ימנע מהאדם הבא לחשוף אותנו עוד יותר? אתם רוצים לבלות את שארית חייכם בכלא?"

השתררה דממה. כל אחד מהנוכחים נזכר שראשו בסכנה.

"מוות," לחש אדם. הוא זקף את ראשו והביט בנו, נזכר סוף־סוף שיש לו עמוד שדרה ושתי ביצים. "מוות עדיף על פני חיים ברחוב."

איש לא העז להפר את הדממה שהוטלה בעקבות ההכרזה. חוץ ממני. אני העזתי. ודווקא בקול די מרוצה ושמח.

"מצוין. אז אם הדבר סוכם, הייתי רוצה להמשיך בענייניי."

כשקמתי מהכיסא, הרגשתי יד תופסת בזרועי. אנתוני נשען על השולחן וניסה לעצור בעדי. "נשאר לנו עוד עניין אחרון לדון בו. מה אנחנו עושים עם כריסטופר?"

מבטינו נפגשו. "שני כדורים בראש וקבר מאולתר. אתה רציני איתי עכשיו?"

הוא עיקם קלות את שפתיו. "שב, איידן. אנחנו צריכים לדבר על זה."

"יש לך רעיון יותר טוב?"

בפה מתוח לחיוך ערמומי ובעיניים נוצצות באופן שלא מצא חן בעיניי כלל, אנתוני ענה, "האמת שכן."

התיישבתי בחזרה ואיחלתי בליבי לאנתוני מוות מהיר, אבל למרבה הצער ראשו לא צנח בחבטה נעימה לאוזן על השולחן.

הוא פנה לחבורה, מילותיו חלקלקות כתמיד ונימת קולו מהורהרת. "נקרתה לפנינו הזדמנות נפלאה להעמיד למבחן את מאסטר איידן המקסים."

"אני לא מאלף גברים."

הוא הרים אצבע כדי להשתיק אותי, בלי לטרוח להעיף אליי מבט.

צמצמתי את עיניי אל אצבעו המורמת, אבל זה בכל זאת היה אנתוני ולכן הנחתי לו להמשיך.

מרוצה משתיקתי, הוא הסביר, "כפי שזכינו לשמוע בשנים האחרונות, איידן מאמין שהוא אילף מאסטרית, שהוא הכניע אישה שבכל מובן אפשרי תוכל ללמוד בעצמה לאלף קורטיזנים."

כל הראשים הופנו לכיווני. כל העיניים ננעצו בי. בינתיים התלבטתי ביני לביני איך בדיוק אניח את גופתו של אנתוני מתחת לעץ הערבה החביב עליי. הבן זונה עוד ישלם על זה.

לא הופתעתי כשגרגורי, בעל הלסתות הנפולות שהיו מעוררות קנאה אפילו בבולדוג, היה הבא שדיבר. "עכשיו שאתה אומר, אנתוני, אני באמת נזכר בטענות של איידן."

אולי אנתוני יעדיף קבר קרוב יותר לאגם...

"איידן," אנתוני התקשה להסתיר את השעשוע שבקולו, "מה דעתך לתת לרבקה לנסות את כוחה?"

שיחקתי באצבעותיי בטלפון המונח על השולחן ומבטי ננעץ במסך השחור. "אתם מבקשים ממני להרשות לקורטיזנה שלי להזדיין עם גבר אחר?"

צחוק עמוק נשמע מקצהו הרחוק של השולחן וקולו של פול הדהד בתגובה. "כאילו לא הענשת אותה כבר כמה פעמים כשנתת אותה לבעלים אחרים כדי שישתמשו בה להנאתם. כאילו לא ציווית עליה להזדיין עם מאסטר אחר מול כולנו כשרק התחלת לאמן אותה."

הישרתי את מבטי אל אנתוני, שלא מצמץ למרות המצב שיצר. "זו תהיה בחירה שלה."

הוא לא ענה מייד, אבל כשדיבר לבסוף, חיוך מתגרה עלה על פניו והמילים שלו היו חדות כמו סכין ששיספה את עורק הצוואר שלי. "ממתי אתה נותן לקורטיזנה שלך בחירה כלשהי? יכול להיות שהתרככת?"

השבתי לו חיוך, בידיעה מוחלטת למה שאל את השאלה הזו. הנקמה מתוקה, ואחרי המשחק ששיחקתי איתו בזמן שאילף את סרה, הוא האמין שיוכל להחזיר לי כראוי. "עשיתי לך טובה."

החיוך על פניו התרחב. "כמו שאני עושה לך טובה עכשיו."

דממה מילאה את החדר למשך כמה רגעים, ואז הוא אמר, "יש לך הגדרה מעניינת למילה 'טובה'."

עיניו של אנתוני ברקו. "תצטרך לסלוח לי. מאחר שאנגלית אינה שפת האם שלי, חשבתי שעדיף שאעתיק את ההגדרה ממך."

ממזר. זאת הסיבה שכל כך חיבבתי את אנתוני. הוא היה חיקוי חיוור שלי.

"בסדר," עניתי ונשענתי לאחור בכיסאי, כאילו הבקשה שלו הייתה סתמית כמו קבצן המתחנן למטבע. "תדאג שיביאו את כריסטופר אליי הביתה אחרי שאדם יטופל. אני אכין את רבקה לקראת מה שהולך לקרות."

קמתי כדי לצאת מהחדר, אבל נעצרתי מאחורי אדם והנחתי את ידי על כתפו. "היה נעים להכיר אותך."

"לך תזדיין," הוא סינן, ותגובתו שיפרה את מצב רוחי. אולי איאלץ להרשות לרבקה לאלף קורטיזן, ואולי איאלץ גם להגיע למצב שבו אני צריך לתפוס את מקומה אחרי שתיכשל, אבל אני לא הולך לאבד את חיי, בניגוד לטמבל הזה.

השארתי מאחוריי את הגברים שעדיין ישבו סביב השולחן ועזבתי בלי להביט לאחור, בשיניים חשוקות בתסכול ועם כף יד מדגדגת מרוב רצון לסטור לישבן של האישה שהפכה את חוסר הציות להוראותיי לאומנות.