דניאלי

פרק 1.

ניו יורק. לפני 7 שנים

אני לא דומה לאימי. היא מאד נשית ורכה, עם שיער גלי נהדר, חיוך הוליוודי. לא תמימה — ממזרה. כך היא הופיעה בתמונה הישנה, היחידה שהיתה לי. אותה תמונה שבטיפשותי מסרתי לבחור האידיוט שעבד בחנות פוטו בשדרה ה־42 בניו־יורק, כדי להגדיל, ושם, בתהום של החדר השחור, היא אבדה לו. "קורה!" אמר לי האידיוט בלי להפגין טיפה של חרטה.

שלא כמו אמי, אני נראית כמו נערה מתבגרת. אבל אני כבר גדולה: עוד מעט אהיה בת 23. מי שמכיר את ברזיל רק משידורי הקרנבל, לעולם לא יגלה מאיפה באתי. אין שום דבר משותף ביני לבין הבחורות המדהימות האלה, שרוקדות בתוך שיירות הסמבה מול הקהל הנלהב. אין לי את התחת הברזילאי המפורסם, ועל החזיות שאני קונה מופיעה הספרה 1. אני גבוהה ומאד רזה. לפני כשמונה שנים גיליתי לפתע שיער שיבה, ומאז אני מקפידה לצבוע לשחור. אומרים שהצל מתחת לעיניים מוסיף רומנטיות למראה שלי. אני חושבת שאני יפה. כן, אני יפה. במיוחד כשאני מחייכת: לא ממזרה — יותר תמימה.

תמונות של אבי יש לי בשפע, אבל זה כבר ברוח התקופה: מספיק להיכנס לדף הפייסבוק של אשתו מריה, כדי להיות מעודכנת בפרטי פרטים על חייו. אני יכולה לשבת בכל פינה נידחת בעולם ולדעת שלפני חמש דקות אבי יצא לרכב על הסוס, וביום שלישי מריה מתכננת ארוחה משפחתית, ולדמיין איך כולם יושבים סביב השולחן בסלון וכלום לא השתנה — לא המפה הלבנה עם התחרה בפינות ולא כוסות התה הפרחוניות. גם אבי לא משתנה: בכל אחת מהתמונות הוא תמיד מחייך, תמיד מרוצה מהחיים בכלל ומעצמו בפרט — מה רע?!

אני לא דומה לאבי. עם העיניים הכחולות שלו ושערו הבהיר, שמסתיר היטב את השיבה, הוא עדיין יכול לדגמן את המראה הקלאסי של גבר אירופאי, חתיך בכל גיל.

בילדותי המחשבות על אבי כלל לא העסיקו אותי. במשך תקופה ארוכה הוא היה בשבילי דמות אפרורית, ושמו היה משתנה בהתאם למצב רוחה של אמי: לרוב הוא היה "וגנר המנוול", ורק לעתים "וגנר האומלל".

הורי לא היו נשואים. בעצם, אף פעם לא חיו יחד. אמי נכנסה להיריון, והם נפרדו עוד לפני שנולדתי. לאמי היו שתי גרסאות למה שקרה. לפי הגרסה הראשונה שלה, זה היה וגנר המנוול שחשב שהיא לא מספיק טובה בשבילו. לפי גרסתה השנייה — מה כבר וגנר המסכן יכול היה לעשות, איך האומלל הזה היה מסוגל להתמודד עם משפחתו ובמיוחד עם אמו, המכשפה.

ההורים שלי. מותר לי לשפוט אותם, אין לי ספק בזה.

אין כל סיבה שאודה להם באופן אוטומטי על כך שהביאו אותי לעולם. וגם אם יגידו לי אלף פעם שהחיים הם מתנה בפני עצמה, או כל שטות אחרת מסוג זה, לא יצליחו לשנות את דעתי.

למי שיש לו דחף בלתי נשלט להודות בשביל להודות, זו כבר בעיה שלו. זה כמו להודות לאיזו דודה על האוכל שלה, שאחריו תמיד כואבת הבטן, בגלל שבאופן קבוע היא שוכחת להכניס אותו למקרר. בדיוק כמו ההורים שלי —שכחו לשמור אותי במקום המתאים, אז מה הפלא שיצאתי קצת מקולקלת.

אני לא כועסת. אני מסוגלת לראות אותם מנקודת מבטו של צופה זר. למה לא? אני סוג של זרה. אני מספיק אובייקטיבית כדי להסכים שאין דבר כזה — להיות אובייקטיבית.

אפשר לדבר באופן תיאורטי. בחור צעיר ממשפחה מכובדת ומבוססת מתאהב בבחורה שהיא לא ברמה שלו. מה לא אובייקטיבי כאן?! אין צורך להזכיר, שמשפחתו מפוצצת בכסף. זה לא העניין. זה לא כל העניין. העניין הוא שהבחור הוא תלמיד מבריק, שבספריה העירונית לא נשאר ספר שהוא לא קרא, שהוא יודע באיזה סדר להשתמש בכל אחד מארבע הסכינים שמימין לצלחת שלו ואיזו כוס מתאימה לאיזה משקה. בצד השני יש בחורה צעירה, שלימודיה בבית הספר הסתיימו כשהיתה בת שתיים־עשרה, עוזרת בית עשרים וארבע שעות ביום, שבעה ימים בשבוע, גרה במרתף של המעסיקים. השניים נפגשים בעונה שההורמונים משתוללים, הכוכבים נופלים מהשמיים והמוח מפסיק לעבוד. הרומנטיקנים יכולים לקרוא לזה אהבה. האנשים השפויים יקראו לזה קשר לא מחייב בין מתבגרים.

אפשר לדבר על אבא שלי ולהתרכז בשאלה האם הוא "וגנר המנוול" או"וגנר האומלל".

אפשר לדבר על אמא שלי. אולי היא זאת שלא ידעה איך לתחזק את הקשר ולמה צריך לשמור על היחסים. ומאיפה בכלל היא היתה אמורה לדעת?! סבתי לא היתה נשואה וגידלה את אמי לבדה. גם סבתא־רבה שלי חיה כל חייה לבדה. זה נשמע לי כמו איזו מגיפה או מחלה גנטית: גם אני לא נשואה ולא מתכננת להיות נשואה, ואני גם לא סובלת שמתחילים לשאול אותי על חתונה. אני לא סובלת ששואלים אותי על ילדים. איזה ילדים?! אני עצמי עדיין ילדה. ובכלל, מי כבר ירצה להתחתן איתי?!

כמעט בכל פעם שאמי דיברה על אבי האומלל, היא הזכירה את ביקורה של אמו, סבתי. היא זכרה בפרטי פרטים איך סבתי נכנסה לחדר, התיישבה על קצה של שרפרף, כאילו פחדה להתלכלך, עם הגב ישר, סנטר מורם והעפעפיים סגורות. היא הסתכלה על אמי מלמעלה.

"חשבה שתוכל להפחיד אותי! המכשפה עם הדם הכחול!"

כאשר אמי היתה מגיעה לחלק זה בסיפורה, היא היתה מרימה את קולה, ואם באותו רגע היתה מחזיקה באיזה חפץ לא שביר, היא היתה משליכה אותו על הרצפה בחוזקה.

מאותו ביקור של סבתי נשארה מזכרת — תיבת עץ מכוסה בגילופים, פרחים זעירים על ענפים מפותלים, קופסת תכשיטים אלגנטית, שתמיד עמדה על שולחן האיפור של אמי, בצד השמאלי, צמוד למראה, עם התכשיטים הזולים שלה משוק הפשפשים.

בכל פעם ששמעתי את הסיפור הדרמטי, חלפה בי מחשבה, שאמי החליטה ללדת אותי רק כדי להרגיז את סבתי, שדרשה להיפטר ממני.

הזיכרון הראשון שלי — חולצת פסים. לא החולצה כולה, רק הבטן שלי באדום־לבן. אף אמי שם, בזיכרוני. לא כולה. רק הידיים. היא מחזיקה אותי באוויר, גבוה מעליה. אני מרכינה את ראשי ורואה את הבטן שלי ואת הידיים של אמי.

הזיכרון השני שלי — האופנים. אדום בוער על שלושה גלגלים. לפי החשבון שאני עושה, הייתי כבר בת שנתיים. אני לא בטוחה מה בדיוק היתה הכוונה של אמי כשקנתה לי אותם. מה עבר לה בראש, כאשר היא עמדה בפינת הצעצועים בחנות הכל־בו והביטה במדפים הצבעוניים. האם ידעה שזו מתנת פרידה? אני משערת שכן. היא כבר קיבלה את ההחלטה שלה. היא ידעה בבירור מה היא הולכת לעשות. היא כבר החליטה לעזוב, וכמה אירוני שאני זאת שקיבלתי כלי תחבורה. אולי באופן פרדוקסלי היא סיפרה לעצמה, שאני זאת שהולכת, ועלי האשמה. כן, קראתי שלעתים הילדים מאשימים את עצמם בכל מה שקרה להוריהם. זה לא הסיפור שלי. אני לא מוכנה לקחת את הנטל עלי. ומה עם אמי? האם היא הבינה את משמעות המעשה שלה? לא זכור לי אף סימן לרגשי אשמה. לא בהבעת פניה, לא בנימת קולה.

בכל הקשור לילדות שלי, הזיכרון שלי פועל לפי החוקים משלו, לא מבדיל בין חשוב לשולי, בין שמח לעצוב. כמו פנס בחדר חשוך, מאיר את החפצים מאובקים ללא הבחנה.

אמי אף פעם לא התנדבה לספר לי על עצמי. לא בגלל שהזיכרונות לא היו חשובים לה, להפך: כל מה שוגנר המנווול עשה או אמר אי־פעם היא הזכירה בכל הזדמנות. האם לא הייתי חשובה לה, לא באותה מידה שוגנר המנוול? האם היינו יחד כל כך מעט זמן שפשוט לא נשארו לה זיכרונות ממני? גם סיפוריה על שלושה מקרים שבהם כמעט נהרגתי מוטלים בספק. אולי המציאה אותם כדי לספק לעצמה תירוצים. ואולי זה קרה, וכשאני סוגרת עיניים, נדמה לי שאני באמת הייתי שם.

אני מדמיינת פיגומים נוצצים באור השמש, שעטפו את הבית של השכנים כמו קורי עכביש. לא פעם שמעתי מאמי, שמאז שנולדתי עשיתי הכל על דעת עצמי. באותו יום המחשבות הלא מבושלות של פעוטה הביאו אותי ישירות לקורות העץ, שיצרו שיפוע נח לטפס עליהן. אמי קלטה אותי רק כשעמדתי על גג המבנה. היא, כמובן, קראה בשמי בבהלה. אני, כמובן, עשיתי צעד לקראתה.

אמי היתה בטוחה שהכל נגמר. היא סיפרה שאני לא נשמתי, ופני היו מכוסים בדם. אך אני לא מתתי. למזלי, השמלה שלי נתקעה באחד ממוטות הברזל, ואני נתלתי עליו עם הראש כלפי מטה. הקצה החד של המוט עשה חור בבד, שהיה חזק ועבה מספיק כדי שהחור לא יתרחב. הבד האט את המהירות שבה צנחתי מגובה של חמישה מטרים לקרקע. נחתתי על הראש והמראה היה די מפחיד, אך למרות הדימום ואיבוד ההכרה, למעשה לא קרה לי כלום, אפילו לא זעזוע מוח. רק הצלקת, דקה ולבנה שחוצה את הגבה הימנית, מאמתת את סיפורה של אמי.

לאחר מספר שבועות, אמי לקחה אותי לטייל בפארק. צעדנו לאורך האגם, ואני לא יכולתי להסיר את העיניים מהציפורים על פני המים. בזמן שאמי היתה מרוכזת בשיחה עם החברות שפגשה, רגלי נתקעה בפיתולי הדשא, ונפלתי לתוך האגם. כנראה מההלם לא יכולתי לזוז, ועוברי אורח הבחינו בי נסחפת במים, פני למטה, ללא תנועה. מישהו תפס אותי בחולצה ומשך לחוף. כאשר אמי נזכרה בי, כבר ישבתי על הדשא, רטובה כולה, מסתכלת בתדהמה על האנשים הזרים שמסתובבים סביבי.

המקרה השלישי הכריע את גורלי, כך לפחות גרסה אמי. למעשה, הפעם לא היה שום "אירוע". אני שיחקתי על הרצפה במטבח בזמן שאמי היתה עסוקה בבישול. מישהו קרא לה, היא יצאה החוצה ובאופן אוטומטי טרקה את דלת המטבח. כאשר חזרה אחרי חצי שעה, היא גילתה שהשאירה את סיר־הלחץ על הגז. לא קרה דבר, אך היא נכנסה להיסטריה. לדבריה, היא כבר דמיינה איך הסיר מתפוצץ והורג אותי במקום. אני לא בטוחה שכל זה קרה, אך התיאור שלה מאבדת את העשתונות, רצה מחדר לחדר בצרחות — כל זה מתאים לה מאד.

"כמעט הרגתי אותך", היתה אומרת בקול נמוך, לאחר שהיתה מסיימת לדגמן איך קרעה את שערה מראשה מרוב בהלה.

ואז הגיעו האופנים. לא מיד. זה קרה אחרי כמה שבועות, אולי חודשים. אני מאמינה, אני רוצה לחשוב, כי ההחלטה למסור אותי לא התקבלה אצל אמי בקלות.