היילו

פרק 1

משהו זחל במעלה החוף. היה זה צב, כמובן, כי הוא היה בגודל של צב והיתה לו צורה של צב, וצבים היו הרי הדברים היחידים שאי־פעם זחלו על החוף הזה. קַיילָרוּס צמצם את עיניו לעברו ממקומו שבראש הצוק. השמש, זהובה־חיוורת בשמי השחר התכולים־פניניים שמעל הים, הטילה שובל זוהר על פני המים, שהיו חלקים להפליא עכשיו, אחרי הלילה הסוער. קרניה כבר חיממו מעט את זרועותיו השחומות ואת חזהו החשוף.

הוא התכוון לחפש עז שתעתה בדרכה במשך הלילה, והוא ידע שאשתו, כַריקלוֹ, מחכה: לעז, ובעיקר לחלב שלה, שיהיה לאַרקוֹ לארוחת הבוקר.

טוב, מי יודע? אולי העז ירדה לשם, לחוף. היא היתה ברחנית קטנה ופראית, ולא הפסיקה לקפוץ מעל דברים ולטפס עליהם.

הוא הציץ מעבר לשפתו המשוננת של הצוק.

אבל זה לא נראה כמו צב. אלה לא היו תנועות של צב, וגם לא באמת צורה של צב. וזאת לא היתה העונה שבה נקבות הצבים זוחלות אל החוף כדי להטיל את ביציהן הרכות והקטנות. ובעצם זאת גם לא העונה שבה גורי צבים זוחלים בחזרה במורד החוף לאחר שבקעו מהביצה.

וגם, הדבר הזה היה גדול מכדי להיות צב.

הוא החליט לגשת ולהעיף מבט.

כשהגיע לחוף, אחרי שהחליק קלות מעל סלעים שפרסותיו לא נועדו להם, דהר בקלילות לעבר הצב שהמשיך לזחול.

הוא עצר והסתכל.

זה בפירוש לא היה צב.

קודם כול, זה היה עשוי עץ. חוץ מזה, ארבע הגפיים שבלטו החוצה לא היו סנפירי צב ים מכוסי קשקשים. הן היו - ובכן... הוא לא היה בטוח מה היו. השתיים הקדמיות היו זרועות קטנות, כמו שלו, אותן הוא זיהה - אף שהיו רכות ושמנמנות וחלקות וחיוורות, וקטנות עד מאוד. השתיים האחוריות בלבלו אותו. מעולם לא ראה כמותן. הן דמו לזרועות, אבל נראו חזקות יותר, והתכופפו באופן שונה. הוא בהה בהן עוד ועוד, ואחרי זמן־מה נאנח עמוקות.

הלא־צב שמע את אנחתו, ועצר את הילוכו הנחוש על החול.

קיילרוס המשיך להביט, בנשימה עצורה.

הלא־צב דחף את עצמו בידיו, הרים את גופו - והתהפך, ונפל על גבו. וכשעשה זאת פלט יללה.

ואת הקול הזה זיהה קיילרוס, אף על פי שלא ראה עדיין מה יש בתוך שריון הצב העשוי עץ.

"זה תינוק!" אמר בקול שנוק, ודילג אליו. הוא הרים אותו, כשהוא עדיין בתוך שריונו, והחל ללטף אותו ולשיר את השיר הקטן ששר תמיד לבנו, ארקו, כשנפל או נחבט במשהו. הוא אימץ אותו אל חזהו, והרגיש איך הגפיים הקטנות מתנועעות ובועטות בו. חזק! חשב בחיוך. התינוק לא הפסיק לצווח.

הוא הרחיק אותו ממנו מעט והביט לראשונה בפניו: סמוקים באדום עז, זועמים, מייללים, ותלתלים שחורים ורטובים דבוקים אליהם. קיילרוס הסיט בתנועה זהירה של אגודלו את השיער לאחור. כוכב ים קטן היה נעוץ מאחורי אחת האוזניים הזעירות.

"בשם כל הנימפות על החוף היפהפה הזה," אמר. "אם אתה תינוק בן אנוש, למה אתה מסתובב לבדך, בתוך שריון צב?" ואז הניח אותו על החוף והחל להתיר את השריון.

השריון, כך החליט, היה מעין עריסה. הילד נקשר אליו, בפיסת בד ארוכה שנכרכה סביבו, והשתחררה בינתיים, וברצועות עור שנקשרו בחזית ולא השתחררו. "טוב, זה כנראה מה שהציל את חייך, צב קטן," מלמל בשעה שהתיר את הרצועות והוציא את הילד. הבד, ספוג המים, הרופס והנוטף חול רטוב, נפל מעליו, והנה הוא לפניו: תינוק אנושי קטן וכעוס, עם דגים בשערו וחיתול רטוב עד מאוד.

כשכריקלו ראתה את התינוק תחת זרועו האחת של קיילרוס, ואת העז תחת זרועו השנייה - הוא מצא את העז כשאכלה תאנים ליד המעיין - ואת העריסה שנשא על ראשו כקסדה כי לא היתה לו דרך אחרת לשאתה, היא השמיעה צווחה קטנה והפילה מידה את שמיכת הצמר שקיפלה.

"מה זה?" צווחה.

"זה תינוק!" אמר בעליצות. "מצאתי אותו על החוף, נולד מהים כמו אפרודיטה. מה את אומרת?"

"אני אומרת שהוא בן אנוש," אמרה כריקלו, והתקרבה כדי להביט בו.

קיילרוס שמט את העז (שברחה שוב תוך כדי פעייה) והסיר את העריסה מראשו.

"בבקשה," אמר, והושיט את התינוק לכריקלו.

כריקלו החזיקה אותו בידיה והתבוננה בו. עיניו הירוקות נעצו בה מבט זועם והוא בעט בכעס וצעק.

"איזה חמוד!" קראה כריקלו. "אתה חושב שנוכל לשמור אותו לעצמנו?"

"בוודאי," אמר קיילרוס. "למה לא? ברור שהוא פיקח וגם בר־מזל אם הצליח לשוט הלילה בים הסוער, בסירת העריסה הקטנה שלו. ואם, כשהגיע ליבשה, התהפך וטיפס על החול - סימן שהוא גם חזק. אולי הוא גיבור חדש, כמו בימי קדם!"

"הוא יכול להתחבר לארקו," אמרה כריקלו. "והוא בטח רעב. תביא קצת חלב, מותק. אוי, אמא דֶמֶטֶר, איפה העז הזאת עכשיו?"

קיילרוס דהר ותפס אותה, בדיוק כשחשבה שהצליחה לברוח. "לא, לא, את לא תברחי," אמר. "בואי, תני לחלוב אותך, בשביל התינוק החדש שלנו."

כריקלו הסירה את הבד שעטף את התינוק. היא הסירה את החיתול הספוג מי ים. "זו בת!" אמרה. "שלום, ילדה קטנה. אוי! קיילרוס - תראה."

"מה זה?" אמר קיילרוס, הסתובב אליה ותוך כדי כך התיז סילון חלב עִזים חמים וריחני על רגלו.

בגלל החול והבד והשיער הרטוב, קיילרוס לא הבחין עד כה במה שכריקלו הצביעה עליו כעת. על שרוך עור דק, סביב צווארה של התינוקת, נקשר קמע זהוב קטנטן.

"תראה, זה ינשוף."

"אכן ינשוף," הוא אמר. "תראי את העיניים הגדולות האלה. טוב, אולי היא שייכת דווקא לאָתֶנָה, ולא לאפרודיטה."

כריקלו מחתה בבד נקי את פניה הלחים ומכוסי החול של התינוקת.

היא השתנקה. "אוי - קיילרוס! תראה את זה!"

"מה עכשיו?" אמר קיילרוס. "התינוקת הזאת לא מפסיקה להפתיע."

קיילרוס הביט ופלט אנחה שנוקה בעצמו.

"מה זה יכול להיות, בשם הֶלָאס?" שאל.

אין פלא שהוא לא הבחין בכך קודם לכן - פניה היו מלוכלכים מאוד והסימן שורטט בדקות ובעדינות. אבל לא היה מקום לטעות. על מצחה נראה סמל קטן, נוצתי, כחול־שחור - ממש בין גבותיה, ונראה כחלק מהן. קו אנכי ששני סהרונים חוצים אותו, התחתון מביניהם רחב יותר ומערסל בתוכו את העליון, כאילו שכבו על גבם, כמו שני חרמשי ירח שחֵץ הצמיד אותם לקרקע; או עץ עם ארבעה ענפים רחבים וסימטריים; או אישה שארבע זרועות לה, והיא מחוללת סביב עצמה כשידיה נשואות למעלה בשמחה.

"זה לא יורד," אמרה כריקלו, בעודה משפשפת את הסימן.

"כמה מוזר!" אמר קיילרוס. "קעקוע על תינוקת! בטח יש לזה משמעות, אבל רק זאוס יודע אותה."

כריקלו המשיכה לבהות בסימן עוד זמן־מה. "סמל כזה לא ראיתי אף פעם," אמרה. "זה אפילו לא נראה יווני, נכון?"

"אולי התינוקת שלנו מארץ זרה," אמר קיילרוס.

"אולי באמת," אמרה כריקלו. "ואמא שלה יושבת באיזו ארץ זרה, ובוכה ונאנחת כי איבדה את התינוקת שלה..."

"אכן, אולי," אמר קיילרוס, וכריקלו נשכה את שפתיה ואמרה, "אה - כן, יכול להיות... טוב, מכל מקום שממנו באה, היא עדיין זקוקה לארוחת הבוקר שלה." ומבלי לחשוב, העמידה את התינוקת על הרצפה.

התינוקת נפלה מיד, וצרחה במחאה.

"אוי, לא!" קראה כריקלו, שהיתה מורגלת בתינוקות קנטאורים ולא ידעה שתינוקות אנושיים אינם יודעים ללכת. תינוקות קנטאורים יכולים לעמוד על רגלי הסייח הקטנות והדקיקות שלהם מיד אחרי לידתם - אף על פי שפלג גופם האנושי עדיין רך וחלוש למדי. הם מתחילים לדהור רק סביב גיל שנה, ואז הם מסתבכים בכל מיני צרות, כי רגלי הסוס הזריזות והחזקות שלהם מביאות אותם למצבים שראש העולל האנושי שלהם אינו מפותח דיו להתמודד איתם.

"אוי, סליחה!" צייצה, ומיהרה לאסוף את התינוקת ולהרים אותה. "את בסדר? אוי, מתוקה... מעניין איך צריך להחזיק אותה," אמרה לקיילרוס. "קשה לי להאמין שככה," תהתה והחזיקה את התינוקת בשתי ידיה, "אחרת הורים אנושיים אף פעם לא היו עושים שום דבר... אה! אני יודעת!" רעיון עלה בראשה, והיא הניחה את התינוקת על מותניה, בדיוק במקום שבו פלג גופה האנושי השיק לצלעות הסוס שלה. "הנה. ככה יותר טוב," אמרה, כשייצבה את התינוקת במקום בעזרת זרועה השמאלית והרגישה שהרגליים הקטנות נכרכות סביב מותניה. היא צעדה לאִטה לבאר שלהם ומילאה אגן רחצה במים. "מעניין בת כמה היא," אמרה.

"קשה לדעת אצל בני אנוש," אמר קיילרוס.

התינוקת גילתה בינתיים את שערה הארוך והמתולתל של כריקלו, בצבע אדום כהה, שגלש על גבה בכמה צמות לא מסודרות. הזאטוטה לקחה אחת מהן בפיה ולעסה אותה. כריקלו הפרידה את התינוקת מצמתה, הכניסה אותה לאגן הרחצה ושפכה עליה מים רעננים. היא וידאה שלא נותר חול בקפלי ברכיה וצווארה ושלא נשארו דגים בשערה. אחר כך משחה את כל גופה בשמן זית ומזגה מעט מחלב העִזים החמים לבקבוק החרס הקטן, ששימש כבקבוק המים של ארקו. היא הניחה פטמה מבד על פיית הבקבוק, וערסלה את ילדת הצב הקטנה בזרועותיה כדי להאכילה. כמה מוזר, חשבה, שאפשר להחזיק בידיים את כל התינוק! זה היה נחמד - התינוקת התרפקה יותר מתינוק־סייח קנטאורי. היא די נורמלית, חשבה, אם לא מסתכלים מקו האמצע כלפי מטה. כריקלו הציצה שוב ברגליים האנושיות הקטנות והמצחיקות, החלקות והרכות, הזהובות־ורודות. היא התחילה לצחקק.

"היא ממש לא דומה לצב," אמרה. "נוכל לקרוא לה על שם אחת מנימפות הים. אַמפיטְריטֶה, או הֵיילוֹסידְנֶה, או אָמָתֵיאָה - הו! האם זה ארקו?"

היא שמעה קול בכי. ואכן היה זה ארקו, שהתעורר בסוכת הגפנים שבה ישנו כולם בקיץ. "תביא אותו, מותק, אתה יכול?" ביקשה, וקיילרוס הביא את ארקו והחזיק בידו, כשזה התנודד על רגלי התינוק הארוכות שלו.

"את תאכילי אותו ואני אאכיל אותה," אמר קיילרוס, ושניהם שיכלו רגליים תחתיהם וארבעתם ישבו יחד בצל, והשמש טיפסה בשמים, והתינוקות לגמו את החלב בשקיקה.