שחרור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שחרור
מכר
מאות
עותקים
שחרור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

שחרור

3.3 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אי. אל. ג'יימס (באנגלית: E. L. James; נולדה ב-7 במרץ 1963) הוא שם העט שבו ידועה הסופרת הבריטית אריקה לנרד (Erika Leonard).

    בשנת 2012 נכללה ברשימת מאה המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים".‏
    מתגוררת במערב לונדון עם בעלה, התסריטאי ניאל לנרד, ושני ילדיהם.

    תקציר

    התשוקה שהם חשים זה כלפי זה גדולה ולוהטת מתמיד, אבל רוחה המרדנית של אנה ממשיכה לעורר את פחדיו האפלים של כריסטיאן ומעמידה כל הזמן במבחן את הצורך שלו בשליטה. האם יזכה כריסטיאן גריי סוף-סוף לחוות שחרור? 


    בואו לחוות מחדש את החושניות, את הרומנטיקה ואת הדרמה המסעירה של "חמישים גוונים של שחרור" דרך נקודת מבטו של כריסטיאן.

    פרק ראשון

    יום ראשון, 19 ביוני 2011

    אנחנו שרועים לנו באושר של אחרי הסקס מתחת לאהילי נייר ורודים, פרחי בר ושרשראות של נורות קטנות שמנצנצות בין קורות הגג. הנשימה שלי חוזרת לסדרה בהדרגה, ואני מצמיד אלי את אנסטסיה. היא פרושה מעלי, לחייה על החזה שלי, ידה על לבי ההולם. אין אופל בעולם - היא גירשה אותו, לוכדת החלומות שלי... ארוסתי. אהובתי. האור שבחיי.

    אפשר להיות מאושר יותר מכפי שאני ברגע הזה?

    אני חורת את התמונה בזיכרוני: בית הסירות, המקצב הרגוע של אדוות המים, הפרחים, האורות. אני עוצם את עיני ומתמסר לתחושה של האישה שבזרועותי. משקלה מונח על גופי, גבה עולה ויורד לאט עם כל שאיפה ונשיפה, רגליה שלובות ברגלי. ניחוח שערה ממלא את נחירי ומרכך את כל הפינות והזוויות החדות שלי. אני במקום השמח שלי. ד"ר פלין היה מתגאה בי. האישה היפה הזאת הסכימה להיות שלי. בכל מובן ומובן. שוב.

    "אפשר שנתחתן מחר?" אני לוחש סמוך לאוזנה.

    "הממ." הקול המתגלגל בגרונה פורט על עורי ברטט נעים.

    "זה אומר כן?"

    "הממ."

    "לא?"

    "הממ."

    אני מחייך. היא גמורה. "מיס סטיל, יכול להיות שאת ממלמלת?" אני מרגיש בחיוך התשובה שלה, והאושר פורץ ממני בצחוק קצר כשאני מהדק את זרועותי סביבה ונושק לשערה. "אז קבענו מחר, בלאס וגאס." היא מרימה את ראשה, עיניה עצומות למחצה באור הרך של אהילי הנייר - היא נראית רדומה אבל מסופקת.

    "לא נראה לי שזה ימצא חן בעיני ההורים שלי." היא מורידה את ראשה, ואני מטייל באצבעותי על פני הגב החשוף שלה ונהנה מחמימות עורה החלק.

    "מה מתחשק לך, אנסטסיה? וגאס? חתונה גדולה עם כל הטררם? תגידי לי."

    "לא משהו גדול. רק משפחה וחברים."

    "אוקיי. איפה?"

    היא מושכת בכתפיה, ואני מסיק מכך שהיא לא חשבה על העניין.

    "אולי נעשה את זה כאן?" אני שואל.

    "בבית של ההורים שלך? לא יהיה להם אכפת?"

    אני צוחק. גרייס תקפוץ על ההזדמנות. "אמא שלי תהיה בעננים."

    "טוב, אז כאן. אני בטוחה שאמא ואבא שלי יעדיפו את זה ככה."

    גם אני.

    אנחנו מסכימים על משהו, לשם שינוי. אין ויכוח.

    יש פעם ראשונה לכל דבר.

    אני מלטף בעדינות את שערה. הוא קצת דביק מגל התשוקה האחרון שלנו. "אז קבענו איפה, עכשיו צריך לקבוע מתי."

    "כדאי שתשאל את אמא שלך, לא?"

    "הממ. ניתן לה מקסימום חודש, אני לא מוכן לחכות יותר מזה. אני כל כך רוצה אותך."

    "כריסטיאן, יש לך אותי. אני שלך כבר די הרבה זמן. אבל בסדר, שיהיה חודש." היא מדביקה נשיקה רכה על החזה שלי, ואני שמח שהאופל נשאר שקט. הנוכחות שלה מרתיעה אותו.

    "אולי כדאי שנחזור. אני לא רוצה שמיה תפריע לנו, כמו שכבר קרה פעם."

    אנה צוחקת. "אה, כן. זה היה קרוב. זיון העונשין הראשון שלי." היא מלטפת את הסנטר שלי בקצות אצבעותיה, ואני מתהפך ולוקח אותה איתי, משקע אותה בשטיח הרך והעבה שעל הרצפה.

    "אל תזכירי לי את זה. אחד הרגעים הפחות מבריקים שלי."

    שפתיה מתרוממות בחיוך שובב ועיניה מתנוצצות בהומור. "יחסית לזיון עונשין, זה היה בסדר. וזכיתי בתחתונים שלי בחזרה."

    "נכון. ההגינות מחייבת." אני מצחקק כשאני נזכר בזה, מעניק לה נשיקה חפוזה וקם. "בואי, תלבשי תחתונים ונחזור למה שנשאר מהמסיבה."

     

    אני רוכס את שמלתה הירוקה ומניח את הז'קט שלי על כתפיה. "מוכנה?" היא משלבת את אצבעותיה באצבעותי ואנחנו עולים יחד במדרגות בית הסירות. למעלה היא עוצרת לרגע ומסתכלת לאחור, אל מקלט האושר הפרחוני שלנו, כאילו היא זאת שחורתת אותו עכשיו בזיכרונה. "מה עם האורות והפרחים?"

    "זה בסדר, הבחור מחנות הפרחים יגיע מחר לפרק הכול. הם עשו עבודה נהדרת. ואת הפרחים ישלחו לבית אבות באזור."

    היא לוחצת את ידי בידה. "אתה איש טוב, כריסטיאן גריי."

    אני מקווה שאני מספיק טוב בשבילך.

     

    המשפחה שלי מבלה בחדר הפנאי ומתעללת במכונת הקריוקי. קייט ומיה רוקדות ושרות "We are Family", וההורים שלי ממלאים את תפקיד הקהל. נראה לי שכולם קצת שיכורים. אליוט זרוק על הספה, לוגם מהבירה שלו וממלמל את המילים.

    קייט קולטת את אנה מזווית העין ורומזת לה לגשת למיקרופון. "אומייגאד!" הצווחה של מיה מחרישה את השיר שברקע. "תראו את האבן הזאת!" היא תופסת ביד של אנה ושורקת. "כריסטיאן גריי, שיחקת אותה."

    אנה מחייכת אליה חיוך ביישני, וקייט ואמא שלי מתקרבות לבחון את הטבעת ומשמיעות את קולות ההתפעלות המתבקשים. אני מרגיש בעננים.

    כן. זה מוצא חן בעיניה. זה מוצא חן בעיניהן.

    הצליח לך, גריי.

    "כריסטיאן, אפשר לדבר איתך לרגע?" קאריק שואל וקם בארשת פנים קודרת.

    עכשיו?

    הוא נועץ בי מבט בלתי־מתפשר ומוביל אותי החוצה.

    "אה. בטח." אני מסתכל על גרייס, אבל עיניה מתחמקות מעיני במתכוון.

    יכול להיות שהיא סיפרה לו על אלנה?

    פאק. אני מקווה שלא.

    אני הולך אחריו אל חדר העבודה שלו, והוא מכניס אותי פנימה וסוגר אחרינו את הדלת.

    "אמא שלך סיפרה לי," הוא אומר בלי שום הקדמות.

    אני מסתכל על השעון. השעה 00:28. מאוחר מדי לשיחה כזאת... בכל מובן. "אבא, אני עייף..."

    "לא. אתה לא מתחמק מהשיחה הזאת." קולו חמור ועיניו מצטמצמות לחרכים צרים כשהוא נועץ בי מבט מעל המשקפיים. הוא כועס. ממש כועס.

    "אבא..."

    "שקט רגע. אתה חייב להקשיב." הוא יושב על קצה השולחן, מסיר את המשקפיים ומתחיל לנקות אותם בממחטה שהוא שולף מכיסו. אני עומד לפניו כמו שעמדתי לא אחת ומרגיש - שוב - כאילו אני בן ארבע־עשרה וכרגע סילקו אותי מבית הספר. אני נכנע, נושם עמוק, נאנח בקול רם, מניח ידיים על המותניים ומחכה למטח.

    "להגיד שאני מאוכזב יהיה לשון המעטה. מה שאלנה עשתה היה פשע..."

    "אבא..."

    "לא, כריסטיאן. אתה לא מדבר עכשיו." הוא נועץ בי מבט לוהב. "מגיע לה ללכת לכלא."

    אבא!

    הוא שותק לרגע ומחזיר את המשקפיים למקומם, על אפו. "אבל אני מאוכזב בעיקר מהרמאות שלך. בכל פעם שיצאת מהבית, כביכול כדי ללמוד עם החברים שלך - חברים שלא זכינו לפגוש אף פעם - הלכת להזדיין עם האישה הזאת."

    נו, באמת!

    "איך אני אמור להאמין למשהו שיוצא מהפה שלך?"

    אתה רציני? זאת הגזמה מוחלטת. "אפשר לדבר עכשיו?"

    "לא. אי־אפשר. אני מאשים את עצמי, כמובן. חשבתי שחינכתי אותך לערכים ושהם ישמשו לך מצפן. עכשיו אני תוהה, הצלחתי בכלל לחנך אותך למשהו?"

    "זאת שאלה רטורית?"

    הוא מתעלם ממני. "היא היתה אישה נשואה ולא היה לך שום כבוד לעובדה הזאת, ועכשיו אתה בעצמך עומד להיות גבר נשוי..."

    "אין לזה שום קשר לאנסטסיה!"

    "שלא תעז להרים עלי את הקול," הוא אומר בשקט ארסי כל כך, עד שאני משתתק מיד. נדמה לי שאף פעם לא ראיתי או שמעתי אותו זועם כל כך. זה מפכח. "ברור שזה קשור אליה. אתה עומד לקחת על עצמך מחויבות עצומה כלפי האישה הזאת." קולו מתרכך. "כולנו מופתעים. ואני שמח בשבילך. אבל אנחנו מדברים כאן על קדושת הנישואים. ואם אין לך שום כבוד למושג הזה, אז אין בכלל סיבה שתתחתן."

    "אבא..."

    "ואם אתה כל כך מזלזל בנדרי הנישואים שאתה עומד לנדור בקרוב, כדאי שתשקול ברצינות הסכם קדם־נישואים."

    מה? אני מרים שתי ידיים כדי לעצור אותו. הוא מגזים. נו, באמת. אני לא ילד. "אל תכניס את אנה לתוך העניין הזה. היא לא גולד־דיגרית."

    "זה לא קשור אליה." הוא קם ומתקדם צעד אחד בכיוון שלי. "אני מדבר עליך. על לקיחת אחריות. על זה שאתה צריך להיות אדם ישר ואמין. אדם שראוי להיות בעל!"

    "תגיד לי, אתה רציני?" אני צועק. "הייתי בן חמש־עשרה!" אנחנו עומדים אף אל אף, ועינינו רושפות.

    למה הוא מגיב ככה? אני יודע שתמיד אכזבתי אותו, אבל הוא אף פעם לא ביטא את זה כל כך בגלוי.

    הוא עוצם עיניים וצובט את גשר האף, ואני נזכר שברגעי לחץ אני עושה בדיוק אותו דבר. את ההרגל הזה ירשתי ממנו, אבל במקרה שלי התפוח נפל רחוק מאוד מהעץ.

    "אתה צודק. היית ילד רגיש. אבל מה שלא הבנת זה שהיא לא התנהגה כמו שצריך, וכנראה אתה עדיין לא מבין את זה כי אתה עדיין בקשר איתה - לא רק כי היא ידידת המשפחה אלא גם בקשר עסקי. שניכם משקרים לנו כבר שנים. וזה הכי כואב." הקול שלו דועך. "היא היתה חברה של אמא שלך. חשבנו שהיא חברה טובה. אבל ההפך הוא הנכון. אתה חייב לנתק איתה כל קשר פיננסי."

    תחלום, קאריק.

    אני רוצה להגיד לו שאלנה היתה השפעה חיובית ושלא הייתי ממשיך את הקשר איתה אם הייתי חושב אחרת. אבל אני יודע שדברי ייפלו על אוזניים ערלות. הוא לא רצה להקשיב לי כשהייתי בן ארבע־עשרה והתמודדתי עם קשיים בבית הספר, והוא כנראה לא רוצה להקשיב לי גם עכשיו.

    "סיימת?" המילה ניתזת במרירות מבין שפתי החשוקות.

    "תחשוב על מה שאמרתי."

    אני מסתובב ומתכונן ללכת. שמעתי מספיק.

    "תחשוב על הסכם קדם־נישואים. זה יחסוך לך הרבה סבל בהמשך."

    אני מתעלם ממנו, יוצא מהחדר בגב זקוף וטורק את הדלת.

    שילך להזדיין!

    גרייס עומדת במסדרון.

    "למה סיפרת לו?" אני מסנן לעברה, אבל קאריק יוצא מהחדר בעקבותי והיא לא עונה. מבטה המקפיא מכוון אליו.

    אני הולך לאסוף את אנה. הגיע הזמן ללכת הביתה.

    אני צועד בעקבות היללות ונכנס לסלון במצב רוח קרבי. אנה ואליוט אוחזים במיקרופון ורוצחים את "Ain't No Mountain High Enough". אם לא הייתי עצבני כל כך הייתי צוחק. אליוט מרעים בקולו בחוסר מוזיקליות משווע ומטביע את הקול המתוק של אנה. למרבה המזל, השיר כמעט נגמר והחלקים הגרועים ביותר נחסכו ממני.

    "נראה לי שמרווין גיי ותמי טרל מתהפכים בקברם," אני מעיר ביובש כשהם מסיימים.

    "לדעתי זאת היתה גרסה לא רעה," אומר אליוט וקד בתיאטרליות בפני מיה וקייט, שצוחקות ומוחאות כפיים בהתלהבות מוגזמת. אין ספק שכולם מחוקים. אנה מצחקקת ונראית סמוקה ומקסימה.

    "אנחנו הולכים הביתה," אני אומר לה.

    פניה נופלות. "אמרתי לאמא שלך שנישאר לישון כאן."

    "באמת? אמרת לה עכשיו?"

    "כן. היא הביאה לנו בגדים להחלפה. ממש רציתי לישון בחדר שלך."

    "ממש קיוויתי שתישארו לישון, חומד." יש תחינה בקול של אמא שלי. היא עומדת בפתח החדר, וקאריק מאחוריה. "גם קייט ואליוט נשארים. אני אוהבת שכל האפרוחים שלי לידי." היא מושיטה יד ותופסת בידי. "כבר חשבנו שאיבדנו אותך השבוע."

    אני ממלמל קללה נרגזת מתחת לאף אבל מרסן את עצמי. די ברור שהאחים שלי לא מודעים בכלל לדרמה שמתחוללת מולם. מאליוט לא הייתי מצפה למשהו אחר, אבל ממיה כן.

    "בבקשה תישאר." העיניים של אבא שלי קודחות לתוכי, אבל הוא נשמע לבבי. כאילו לא אמר לי לפני רגע עד כמה אני מאכזב אותו.

    שוב.

    אני מתעלם ממנו ועונה לאמא שלי. "בסדר." אבל רק כי אנה נועצת בי מבט מפציר. ואני גם יודע שאם אלך מכאן במצב הרוח הנוכחי שלי, רק אהרוס את היום, שעד עכשיו היה נפלא.

    אנה כורכת סביבי את זרועותיה. "תודה," היא לוחשת. אני מחייך אליה, והענן הקודר שתלוי מעלי מתחיל להתפוגג.

    "קדימה, אבא." מיה שותלת את המיקרופון בידו וגוררת אותו אל המסך. "שיר אחרון!" היא אומרת.

    "למיטה," אני אומר לאנה, וזאת אפילו לא בקשה. היה לי מספיק מהמשפחה שלי ללילה אחד. אנה מהנהנת בהסכמה, ואני משלב את אצבעותי באצבעותיה. "לילה טוב לכולם. תודה על המסיבה, אמא."

    גרייס מחבקת אותי. "אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך. אנחנו בסך הכול רוצים שיהיה לך טוב. שימחת אותי עם החדשות הטובות. ואני כל כך שמחה שאתה כאן."

    "כן, אמא. תודה." אני נותן לה נשיקה חפוזה בלחי. "אנחנו עייפים. נלך לישון. לילה טוב."

    "לילה טוב, אנה. תודה," היא אומרת ומעניקה לה חיבוק מהיר. במכונת הקריוקי, מיה שמה בשביל קאריק את "Wild Thing". אני מושך בידה של אנה כדי לרמוז לה שנלך.

    אני לא רוצה לראות את זה.

     

    •••

     

    אני מדליק את האור, סוגר את דלת החדר שלי ומושך את אנה אל בין זרועותי. אני מחפש אצלה חמימות ומנסה לשכוח את הגערה המציקה של קאריק.

    "הכול בסדר?" היא ממלמלת. "אתה לא כאן."

    "אני פשוט כועס על אבא שלי. אבל זה לא חדש. הוא עדיין מתייחס אלי כמו אל נער מתבגר."

    אנה מהדקת את חיבוקה. "אבא שלך אוהב אותך."

    "אולי. רק שהערב הוא מאוד מאוכזב ממני. שוב. אבל בואי לא נדבר על זה עכשיו." אני מנשק אותה על הראש, והיא מרימה אלי את פניה. מבטה ממוקד בי, עיניה זורחות בחמלה ובהבנה, ואני יודע שאף אחד מאיתנו לא רוצה להעלות עכשיו מתהום הנשייה את דמותה של אלנה... גברת רובינסון.

    אני נזכר איך מוקדם יותר הערב גרייס זרקה את אלנה מהבית בפרץ של נקמנות לוהטת. אני תוהה מה אמא שלי היתה אומרת בזמנו, אם היתה תופסת אותי עם בחורה בחדר. פתאום ממלאת אותי אותה התלהבות נעורים ששטפה אותי כשאנה ואני התגנבנו לכאן בסוף־השבוע שעבר, בזמן נשף המסיכות.

    "יש לי בחורה בחדר." אני מחייך מאוזן לאוזן.

    "ומה אתה מתכוון לעשות איתה?" אנה עונה בחיוך פתייני.

    "הממ. את כל הדברים שרציתי לעשות עם בחורות כשהייתי בגיל ההתבגרות." אבל לא יכולתי. כי לא יכולתי לסבול שום מגע. "אלא אם כן את עייפה מדי." אני מעביר את פרק האצבע על קימור הלחי הרכה שלה.

    "האמת שאני גמורה, כריסטיאן. אבל אני בעניין."

    מתוקה שלי. אני מנשק אותה במהירות ומתמלא רחמים כלפיה. "אולי כדאי שפשוט נישן. היה יום ארוך. בואי, אני אשכיב אותך לישון. תסתובבי."

    היא נענית, ואני שולח יד אל רוכסן השמלה שלה.

     

    בזמן שארוסתי מנמנמת לצדי אני מסמס לטיילור ומבקש שיביא לנו בבוקר בגדים להחלפה מהדירה באסקאלה. אני מסתובב אל אנה, מביט בפרופיל שלה, נפעם מזה שהיא כבר נרדמה... ומהסכמתה להיות שלי.

    האם אצליח אי־פעם להיות טוב מספיק בשבילה?

    האם אני ראוי להיות בעל?

    נראה שאבא שלי מפקפק בזה.

    אני נאנח, נשכב על הגב ובוהה בתקרה.

    אני אוכיח לו שהוא טועה.

    הוא תמיד היה קשוח כלפי. יותר מאשר כלפי אליוט ומיה.

    בן זונה. הוא יודע שיש לי בעיות. אני משחזר את נאום התוכחה שלו בראשי עד שעיני נעצמות ואני שוקע בשינה.

     

    ידיים למעלה, כריסטיאן. הפנים של אבא רציניות. הוא מלמד אותי לקפוץ ראש לבריכה. בדיוק ככה. עכשיו תתפוס עם האצבעות של הרגליים את הקצה של הבריכה. יופי. תקשית את הגב. מצוין. ועכשיו תקפוץ. אני נופל. ונופל. ונופל. ספלאש. לתוך המים הקרירים והצלולים. לתוך הכחול. לתוך השלווה. לתוך השקט. אבל המצופים שלי דוחפים אותי בחזרה החוצה. ואני מחפש את אבא. תראה, אבא, תראה. אבל אליוט קופץ עליו. הם נופלים יחד על הקרקע. אבא מדגדג את אליוט. אליוט צוחק. וצוחק. וצוחק. אבא מנשק אותו בבטן. אותי הוא לא מנשק ככה. אני לא אוהב את זה. אני במים. אני רוצה להיות שם בחוץ. איתם. עם אבא. אני עומד בין העצים. מסתכל על אבא ומיה. היא צווחת בהנאה כשהוא מדגדג אותה. והוא צוחק. היא מתפתלת ומשתחררת וקופצת עליו. הוא מסובב ותופס אותה. ואני עומד בין העצים לבד. מתבונן. רוצה. לאוויר יש ריח טוב. של תפוחים.

     

    "בוקר טוב, מר גריי," אנה לוחשת כשאני פוקח את עיני. שמש של בוקר מנצנצת מבעד לחלונות, ואני כרוך סביבה כמו גפן משתרגת. הנוקשות שאני חש, של געגוע וכאב - בעקבות איזה חלום, ללא ספק - מתרככת כשאני רואה אותה. אני מוקסם ומלא חשק, הגוף שלי מתעורר ומברך אותה.

    "בוקר טוב, מיס סטיל." היא יפה להדהים, גם כשהיא לובשת טישרט של מיה עם הכיתוב "I ♥ Paris". היא חופנת את לחיי בכפות ידיה, עיניה מבריקות ושערה פרוע וזוהר באור הבוקר. היא מעבירה אגודל על הסנטר שלי ומדגדגת את הזיפים.

    "הסתכלתי עליך כשישנת."

    "באמת?"

    "והסתכלתי על טבעת האירוסים היפה שלי." היא מותחת את ידה ומנענעת את האצבעות. היהלום לוכד את האור ומקרין קשתות זעירות על כרזות הקיקבוקסינג והסרטים הישנים שתלויות על הקירות.

    "וואו!" היא הומה באוזני. "זה סימן."

    סימן טוב, אני מקווה.

    "אני לעולם לא אוריד אותה."

    "מעולה!" אני זז ומתמקם מעליה. "כמה זמן הסתכלת עלי?" אני מחכך את אפי באפה ומצמיד את שפתי לשפתיה.

    "לא, לא." היא הודפת את הכתפיים שלי, ואני מרגיש מדקרת אכזבה אמיתית, אבל אז היא מסובבת אותי על הגב ומתיישבת בפישוק על הירכיים שלי. תוך כדי הזדקפות היא מסירה את החולצה שלה בתנועה מהירה אחת ומשליכה אותה על הרצפה. "בדיוק התכוונתי לעשות לך השכמה."

    "באמת?" הזין שלי ואני מתמוגגים.

    לפני שאני מספיק להכין את עצמי למגעה, היא רוכנת ומצמידה נשיקה רכה לחזה שלי. שערה נופל סביב שנינו כמו כילה ערמונית. עיניים כחולות בוהקות מביטות בי.

    "חשבתי להתחיל כאן." היא מנשקת אותי שוב.

    אני שואף בחדות.

    "ולרדת לכאן." היא משרטטת בלשונה מסלול מתפתל במורד עצם החזה שלי.

    כן.

    האופל נשאר שקט, משפיל ראש בפני האלילה שמעלי או בפני הליבידו המתפרץ שלי, אני לא יודע בדיוק.

    "אתה ממש ערב לחך, מר גריי," היא נושפת לי על העור.

    "אני שמח לשמוע." המילים בוקעות מגרוני בקול ניחר.

    היא מלקקת ויונקת את בשרי לאורך בסיס הצלעות, והשדיים שלה מתחככים בבטן התחתונה שלי.

    אה!

    פעם, פעמיים, שלוש.

    "אנה!" הנשימה שלי מתקצרת, ואני תופס בברכיים שלה ומהדק אותן זו לזו. אבל היא מתפתלת על המפשעה שלי, וכשאני משחרר את האחיזה היא מתרוממת, משאירה אותי ממתין ומשתוקק. נראה לי שהיא עומדת להכניס אותי פנימה. היא מוכנה.

    אני מוכן.

    פאק, אני כל כך מוכן!

    אבל היא גולשת במורד גופי ומנשקת לי את הבטן. הלשון שלה מחליקה לי לתוך הפופיק ואז מלחכת את השביל השעיר שבינו לבין המפשעה. היא צובטת אותי שוב, ואני מרגיש נגיסה בזין.

    "אה!"

    "אז הנה אתה," היא לוחשת, מתבוננת בתאווה באיבר המשתוקק שלי ואחר כך מרימה אלי מבט מלווה בחיוך קוקטי. לאט־לאט, כשעיניה נעוצות בעיני, היא מכניסה אותי לפה.

    אלוהים אדירים.

    ראשה עולה ויורד, השיניים שלה מוצפנות בבטחה מתחת לשפתיים והיא מושכת אותי בכל פעם עמוק יותר פנימה. אצבעותי מוצאות את השיער שלה ומסיטות אותו הצדה כדי שאוכל ליהנות מתמונת הנוף המלאה של הזין שלי, הלפות בין שפתיה של אשתי לעתיד. אני מהדק ישבנים, דוחף למעלה את האגן, מבקש עוד ועוד עומק, והיא נענית ומהדקת את פיה סביבי.

    חזק.

    עוד יותר חזק.

    אה. אנה. את פשוט אלילה.

    היא מגבירה את הקצב. אני עוצם עיניים ומאגרף את ידי בתוך השיער שלה.

    היא כל כך טובה בזה.

    "כן," אני מסנן בין השיניים ומתמסר לפה הענוג שלה, העולה ויורד. אני תכף גומר.

    פתאום היא מפסיקה.

    לעזאזל! לא! אני פוקח עיניים ורואה אותה זזה מעלי ואז שוקעת אט־אט על הזרג המתנוסס שלי. אני נאנח, מתענג על כל סנטימטר. השיער שלה נופל על שדיה החשופים, ואני מושיט ידיים ומלטף אותם, ממשש שוב ושוב את פטמותיה המתקשחות.

    היא פולטת אנקה מתמשכת ומפקידה את הציצים שלה בידי.

    אהובה שלי.

    ואז היא רוכנת קדימה ומנשקת אותי. הלשון שלה חודרת לפי, ואני נהנה מטעם המליחות שלי, שנותרה בפיה.

    אנה.

    אני מעביר את הידיים אל מותניה, מרים אותה מעלי בעדינות ואז מושך אותה למטה ודוחף בו זמנית.

    היא צועקת ותופסת אותי בפרקי הידיים.

    אני עושה את זה שוב.

    ושוב.

    "כריסטיאן," היא מפצירה בשקט, מבטה מופנה לתקרה, בעודה מתאימה את הקצב שלה לשלי. אנחנו נעים יחד. בזמן. כגוף אחד. עד שהיא מתפרקת מעלי, לוקחת אותי איתה ומביאה אותי לפורקן.

     

    אני תוחב את אפי לשערה ופורט באצבעותי על גבה.

    היא גורמת לנשימתי להיעתק.

    כל זה עדיין חדש. אנה מנהלת את העניינים. אנה יוזמת. זה מוצא חן בעיני.

    "ככה אני אוהב את התפילה שלי ביום ראשון," אני לוחש.

    "כריסטיאן!" היא נוגחת בי קלות, עיניה פעורות בנזיפה.

    אני צוחק בקול רם.

    האם יימאס לי מזה אי־פעם? לזעזע את מיס סטיל.

    אני מחבק אותה חזק ומגלגל את שנינו כך שהיא מתחתי.

    "בוקר טוב, מיס סטיל. תמיד תענוג להתעורר אלייך."

    היא מלטפת את לחיי. "גם אליך, מר גריי." קולה רך. "חייבים לקום? נחמד לי כאן, בחדר שלך."

    "לא חייבים." אני מציץ בשעון שמונח על השידה. השעה תשע ורבע. "ההורים שלי בכנסייה." אני עובר לשכב לצדה.

    "לא ידעתי שהם הולכים לכנסייה."

    אני מעווה את פני. "כן, נו. קתולים."

    "גם אתה הולך לכנסייה?"

    "לא, אנסטסיה."

    אלוהים ואני, דרכינו נפרדו כבר מזמן.

    "ואת?" אני שואל ונזכר שוולץ' לא מצא שום קשר לדת בבדיקת הרקע שלה.

    היא מנידה בראשה. "לא. ההורים שלי לא אנשים מאמינים. אבל אני רוצה ללכת לכנסייה היום. להודות ל... מישהו, על זה שיצאת בחיים מתאונת המסוק."

    אני נאנח ומדמיין איך מכת ברק תשרוף אותי לאפר אם רק אעז לדרוך על רצפתה הקדושה של הכנסייה, אבל בשבילה אני מוכן לעשות הכול.

    "טוב, תני לי לבדוק את זה." אני מנשק אותה במהירות. "בינתיים בואי תתקלחי איתי."

     

    תיק ספורט קטן מעור מחכה ליד דלת החדר שלי - טיילור הביא בגדים נקיים. אני לוקח אותו וסוגר את הדלת. אנה עטופה במגבת, אגלי מים מתנוצצים על עורה. מבטה נעוץ בלוח השעם שלי, בתמונה של זונת הקראק. היא מפנה אלי את ראשה, סימן שאלה על פניה היפות... אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת. "זה עדיין אצלך," היא אומרת.

    כן. התמונה עדיין אצלי. אז מה?

    השאלה שלה תלויה באוויר בינינו. עיניה המוארות בשמש הבוקר צמאות לתשובה, מתחננות שאגיד משהו. אבל אני לא יכול. לא רוצה להיכנס למקום הזה. לרגע אני נזכר איך הרגשתי לפני שנים, כשקאריק הושיט לי את התמונה. אגרוף בבטן.

    לא. אל תלך לשם, גריי.

    "טיילור הביא לנו בגדים להחלפה," אני לוחש ומשליך את התיק על המיטה. שתיקה ארוכה, כמעט בלתי־אפשרית, משתררת לפני שהיא עונה.

    "טוב," היא אומרת, הולכת למיטה ופותחת את הרוכסן של התיק.

     

    שבעתי. הורי חזרו מהמיסה ואמא שלי הכינה את הברנץ' המסורתי שלה, כולל מבחר ערב לחך של סותמי עורקים: בייקון, נקניקיות, תפוחי אדמה צלויים, ביצים ומאפינס. גרייס קצת שקטה, ואני חושד שיש לה הנגאובר.

    במשך כל הבוקר אני מתחמק מאבא שלי.

    לא סלחתי לו על אתמול בלילה.

    אנה, אליוט וקייט שקועים בדיון סוער - על בייקון, מכל הדברים שבעולם - ורבים על הנקניקייה האחרונה. אני מקשיב משועשע, בחצי אוזן, תוך כדי קריאת כתבה על עקומת הכישלון של בנקים מקומיים בגיליון סוף־השבוע של "סיאטל טיימס".

    מיה פולטת צווחה ומנסה להידחק בחזרה למקומה סביב השולחן. היא מחזיקה את המחשב הנייד שלה. "תראו, יש אייטם באתר הרכילות של סיאטל על האירוסים שלך, כריסטיאן."

    "כבר?" אמא שואלת בהפתעה.

    אין למטומטמים האלה משהו טוב יותר לעשות?

    מיה קוראת את הידיעה בקול רם. "'לאוזנינו הגיעה השמועה כי הרווק הכי ראוי בסיאטל, כריסטיאן גריי בכבודו ובעצמו, נכבש סוף כל סוף, ובאוויר כבר מצלצלים פעמוני חתונה'."

    אני מתבונן באנה, שמחווירה. מבטה הנדהם מדלג בין מיה לביני.

    "'אבל מי בת המזל?'" ממשיכה מיה. "'לא ננוח עד שנמצא אותה. היא בטח עסוקה בקריאת הסכם קדם־נישואים דרקוני'." מיה מתחילה לצחקק.

    אני נועץ בה מבט נוקב. תסתמי כבר, מיה.

    היא מפסיקה וחושקת שפתיים. אני מתעלם ממנה ומכל המבטים המודאגים שמוחלפים סביב השולחן ומתמקד באנה, שמלבינה יותר ויותר מרגע לרגע.

    "לא," אני לוחש לה בלי קול, מנסה לעודד אותה.

    "כריסטיאן," אומר אבא.

    "הדיון הזה נגמר," אני נוהם לעברו. הוא פותח את פיו כדי לומר משהו. "לא יהיה הסכם!" אני צולף בנחרצות כזאת, שהוא סוגר את הפה.

    שתוק, קאריק!

    אני מרים את העיתון, רותח כולי, וקורא שוב ושוב את אותו משפט בכתבה על הבנקים.

    "כריסטיאן," אנה ממלמלת, "אני אחתום על כל דבר שאתה ומר גריי תרצו."

    אני מרים עיניים ונתקל במבטה המפציר. בוהק של דמעות עתידיות כבר מנצנץ בעיניה.

    אנה. די.

    "לא!" אני מכריז, מאיץ בה לרדת מזה.

    "זה נועד להגן עליך."

    "כריסטיאן, אנה - אולי כדאי שתדברו על זה בארבע עיניים," גם גרייס מענה אותנו ומעיפה מבט גוער בקאריק ובמיה.

    "אנה, זה לא בגללך," אבא ממלמל. "ובבקשה תקראי לי קאריק."

    אל תנסה להתחנף עכשיו, אני מסנן ללא קול. כולם זזים פתאום. קייט ומיה קמות ומתחילות לפנות את השולחן, אליוט ממהר לנעוץ מזלג בנקניקייה האחרונה.

    "אני תמיד מעדיף נקניקייה," הוא מצהיר בקלילות מאולצת.

    אנה בוהה בידיים שלה. היא נראית הלומת צער.

    תראה מה עשית, אבא.

    אני עוטף את שתי ידיה בידַי ולוחש רק לאוזניה, "די. תתעלמי מאבא שלי. הוא עצבני נורא בגלל העניין עם אלנה. כל הכעס שלו מכוון כלפי. חבל שאמא שלי פתחה את הפה."

    "אבל יש בזה משהו, כריסטיאן. אתה עשיר, ואני לא מביאה לנישואים שלנו כלום חוץ מהלוואות הסטודנטים שלי."

    אני אקבל אותך בכל דרך שתבואי, מותק. ואת יודעת את זה!

    "אנסטסיה, אם תעזבי אותי את יכולה מצדי לקחת הכול. כבר עזבת אותי פעם, אני מכיר את ההרגשה."

    "זה היה משהו אחר," היא ממלמלת. ואז שוב מקמטת את מצחה. "ואולי אתה תרצה לעזוב אותי."

    זה כבר מגוחך.

    "כריסטיאן, אתה יודע שאני עלולה לעשות משהו טיפשי במיוחד, ואז אתה..." היא משתתקת.

    לא נראה לי, אנה. "די, מספיק. הנושא סגור. אנחנו לא מדברים על זה יותר. לא יהיה הסכם. לא עכשיו ולא אף פעם."

    אני סורק את המחשבות שלי ומנסה למצוא משהו שיסיט את הדיון למחוזות יציבים יותר. ואז אני יודע מה לומר. אני מסתובב אל גרייס, שפוכרת את ידיה ומביטה בי בחרדה, ושואל, "אמא, את חושבת שנוכל להתחתן כאן?"

    הבעת פניה מתחלפת לשמחה והכרת תודה. "זה יהיה נהדר!" היא אומרת וכעבור רגע מוסיפה, "אתם לא רוצים להתחתן בכנסייה?"

    אני מלכסן אליה מבט רב־משמעות, והיא נסוגה מיד.

    "נשמח שהחתונה שלכם תהיה כאן. נכון, קארי?"

    "כן. כן, בוודאי." אבא שלי מחייך אלי ואל אנה, אבל אני לא מסוגל להסתכל עליו.

    "חשבתם על תאריך?" גרייס שואלת.

    "בעוד ארבעה שבועות."

    "כריסטיאן, זה לא מספיק זמן!"

    "זה המון זמן."

    "אני צריכה שמונה שבועות לפחות!"

    "אמא, תעשי לי טובה."

    "שישה?" היא כמעט מתחננת.

    "שישה זה נפלא. תודה, גברת גריי," אנה מצייצת ויורה לעברי מבט אזהרה, לבל אחלוק עליה.

    "בסדר, שישה," אני אומר. "תודה, אמא."

     

    אנה שקטה מאוד בדרך חזרה לסיאטל. היא בטח חושבת על ההתפרצות שלי כלפי קאריק הבוקר. הוויכוח מאתמול בלילה עדיין מנקר בראשי - הכעס שלו הוא כמו קוץ שמשפשף לי את העור. בתוך תוכי מכרסם הפחד שהוא צודק; אולי אני באמת לא ראוי להיות בעל.

    לעזאזל איתו. אני אוכיח לו שהוא טועה.

    אני לא נער מתבגר כמו שהוא חושב.

    אני בוהה בדכדוך בכביש שלפני. אהובתי יושבת לצדי, יש לנו תאריך לחתונה, אני אמור להיות הכי מאושר בעולם, ובמקום זה אני מדשדש בשאריות נאום התוכחה של אבא שלי על אלנה ועל הסכם הקדם־נישואים. מצד שני, נראה לי שהוא מבין שהוא פישל. הוא ניסה לפצות אותי כשנפרדנו, אבל זיכרון הניסיון העלוב שלו לפייס אותי עדיין מכאיב.

    כריסטיאן, תמיד עשיתי כמיטב יכולתי להגן עליך. ונכשלתי. הייתי צריך לעמוד לצדך כשנזקקת לי.

    אבל אני לא רציתי לשמוע. הוא היה צריך להגיד את זה אתמול בלילה. והוא לא אמר.

    אני מניד בראשי. נמאס לי מהדיכאון הזה.

    "היי, יש לי רעיון." אני מושיט יד ומועך את הברך של אנה.

     

    •••

     

    אולי בכל זאת יש לי מזל, כי אני מצליח למצוא חניה ליד קתדרלת סנט ג'יימס. אנה מתבוננת בין העצים במבנה המפואר, שמשתרע על פני רצועה לא קצרה בשדירה התשיעית, ואז מסתובבת אלי ובעיניה סימן שאלה.

    "כנסייה," אני מציין. זה סוג של הסבר.

    "כנסייה לא קטנה, כריסטיאן."

    "נכון."

    "מושלם," היא מחייכת.

    יד ביד, אנחנו נכנסים למבואה וממשיכים פנימה. מתוך הרגל, אני מושיט יד אל אגן המים הקדושים אבל עוצר בדיוק בזמן, בידיעה שאם הברק יכה, הוא יכה עכשיו. אנה פוערת פה בתדהמה, אבל מסיטה את מבטה כדי להתפעל מהתקרה המרשימה בזמן שאני מחכה לדין שמים.

    לא, הברק לא יכה היום.

    "הרגלים של פעם," אני ממלמל במבוכה קלה, אבל הוקל לי שלא נהפכתי לערימת אפר על סף הדלת והפאר. אנה בוחנת בעניין רב את החלל הפנימי המרהיב: התקרות הגבוהות המעוטרות, עמודי השיש החומים־אדמדמים, הוויטראז'ים המורכבים. אלומת אור חודרת מבעד לחלון העגול שבקצה הכיפה, כאילו אלוהים מחייך אל המבנה שמתחתיו. הקתדרלה רוחשת לחש מהוסה שעוטף אותנו בשלווה רוחנית. רק הד שיעול מזדמן של אחד המבקרים המעטים מפר אותה מדי פעם. שקט שורר כאן, זה מקום מפלט מהשאון של סיאטל. כבר שכחתי עד כמה יפה ורגוע פה. שנים לא הייתי בפנים. תמיד אהבתי את ההמולה החגיגית של מיסה קתולית. הטקס, דברי התפילה. ניחוח הקטורת. גרייס הקפידה להקנות לשלושת ילדיה מיומנויות קתוליות מקיפות, ופעם הייתי מוכן לעשות כל דבר כדי לרצות את האמא החדשה שלי.

    אבל אז הגיעה הבגרות המינית, וכל זה ירד לטמיון. היחסים שלי עם אלוהים לא השתקמו עד עצם היום הזה והם שינו גם את יחסי עם המשפחה - ובמיוחד עם אבא שלי. אנחנו מסוכסכים מאז שהייתי בן שלוש־עשרה. אני מתנער מהזיכרונות. הם מכאיבים.

    עכשיו, בהוד השקט של הקתדרלה, אופפת אותי תחושה מפתיעה אך מוכרת של שלווה. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו." אנחנו פוסעים במעבר צדדי אל קפֶּלה קטנה, ועקביה של אנה נוקשים על אבני המרצפת. קירותיה המוזהבים ורצפתה הכהה של הקפלה הם תפאורה מושלמת לפסל יפה של מריה הבתולה, מוקף בנרות מהבהבים.

    נשימתה של אנה נעצרת כשהיא רואה אותה.

    אין ספק שהקפלה היא מהיפות שראיתי. מריה מרימה את בנה באוויר, עיניה מושפלות ארצה בצניעות. שמלתה הכחולה־זהובה מבהיקה באור הנרות.

    המראה מרהיב.

    "אמא שלי היתה מביאה אותנו לפעמים למיסה כאן. זה היה המקום האהוב עלי. קפלת הבתולה מריה הברוכה," אני לוחש.

    אנה עומדת וסופגת הכול - הפסל, הקירות, התקרה הכהה שכוכבי זהב מנצנצים בה. "מכאן שאבת את ההשראה לאוסף שלך? של המדונות?" היא שואלת, ובקולה פליאה.

    "כן."

    "אימהוּת," היא ממלמלת ומציצה בפני.

    אני מושך בכתפיים. "ראיתי אימהוּת טובה ואימהוּת רעה."

    "האמא הביולוגית שלך?"

    אני מהנהן, והעיניים שלה מתרחבות מאוד, חושפות רגש עמוק שאני לא רוצה לפגוש.

    אני מסיט את מבטי. הנושא רגיש מדי.

    אני מניח שטר של חמישים דולר בתיבת התרומות ומושיט לה נר. אנה לוחצת לרגע את ידי בהכרת תודה, ואז מדליקה את הפתיל ונועצת את הנר באחד מפמוטי הברזל שעל הקיר. הלהבה מבהיקה בין חברותיה. "תודה," היא אומרת למריה בשקט, ואז כורכת את זרועה סביב מותני ומניחה את ראשה על כתפי. אנחנו עומדים יחד, מהורהרים, שקטים, במקום הקדוש היפהפה הזה שבלב העיר.

    בזכות השלווה, היופי והשהות במחיצת אנה, מצב רוחי שוב טוב. אני לא רוצה לעבוד. יום ראשון היום. מתחשק לי לעשות חיים עם החברה שלי. "אולי נלך למשחק?" אני שואל.

    "משחק?"

    "הפילי משחקים מול המרינרס בסֵייפְקוֹ. יש לנו תא פרטי שם."

    "נשמע כיף. בוא נלך." אנה קורנת.

    אנחנו חוזרים לאאודי יד ביד.

     

     

    אי. אל. ג'יימס (באנגלית: E. L. James; נולדה ב-7 במרץ 1963) הוא שם העט שבו ידועה הסופרת הבריטית אריקה לנרד (Erika Leonard).

    בשנת 2012 נכללה ברשימת מאה המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים".‏
    מתגוררת במערב לונדון עם בעלה, התסריטאי ניאל לנרד, ושני ילדיהם.

    עוד על הספר

    שחרור א ל ג'יימס

    יום ראשון, 19 ביוני 2011

    אנחנו שרועים לנו באושר של אחרי הסקס מתחת לאהילי נייר ורודים, פרחי בר ושרשראות של נורות קטנות שמנצנצות בין קורות הגג. הנשימה שלי חוזרת לסדרה בהדרגה, ואני מצמיד אלי את אנסטסיה. היא פרושה מעלי, לחייה על החזה שלי, ידה על לבי ההולם. אין אופל בעולם - היא גירשה אותו, לוכדת החלומות שלי... ארוסתי. אהובתי. האור שבחיי.

    אפשר להיות מאושר יותר מכפי שאני ברגע הזה?

    אני חורת את התמונה בזיכרוני: בית הסירות, המקצב הרגוע של אדוות המים, הפרחים, האורות. אני עוצם את עיני ומתמסר לתחושה של האישה שבזרועותי. משקלה מונח על גופי, גבה עולה ויורד לאט עם כל שאיפה ונשיפה, רגליה שלובות ברגלי. ניחוח שערה ממלא את נחירי ומרכך את כל הפינות והזוויות החדות שלי. אני במקום השמח שלי. ד"ר פלין היה מתגאה בי. האישה היפה הזאת הסכימה להיות שלי. בכל מובן ומובן. שוב.

    "אפשר שנתחתן מחר?" אני לוחש סמוך לאוזנה.

    "הממ." הקול המתגלגל בגרונה פורט על עורי ברטט נעים.

    "זה אומר כן?"

    "הממ."

    "לא?"

    "הממ."

    אני מחייך. היא גמורה. "מיס סטיל, יכול להיות שאת ממלמלת?" אני מרגיש בחיוך התשובה שלה, והאושר פורץ ממני בצחוק קצר כשאני מהדק את זרועותי סביבה ונושק לשערה. "אז קבענו מחר, בלאס וגאס." היא מרימה את ראשה, עיניה עצומות למחצה באור הרך של אהילי הנייר - היא נראית רדומה אבל מסופקת.

    "לא נראה לי שזה ימצא חן בעיני ההורים שלי." היא מורידה את ראשה, ואני מטייל באצבעותי על פני הגב החשוף שלה ונהנה מחמימות עורה החלק.

    "מה מתחשק לך, אנסטסיה? וגאס? חתונה גדולה עם כל הטררם? תגידי לי."

    "לא משהו גדול. רק משפחה וחברים."

    "אוקיי. איפה?"

    היא מושכת בכתפיה, ואני מסיק מכך שהיא לא חשבה על העניין.

    "אולי נעשה את זה כאן?" אני שואל.

    "בבית של ההורים שלך? לא יהיה להם אכפת?"

    אני צוחק. גרייס תקפוץ על ההזדמנות. "אמא שלי תהיה בעננים."

    "טוב, אז כאן. אני בטוחה שאמא ואבא שלי יעדיפו את זה ככה."

    גם אני.

    אנחנו מסכימים על משהו, לשם שינוי. אין ויכוח.

    יש פעם ראשונה לכל דבר.

    אני מלטף בעדינות את שערה. הוא קצת דביק מגל התשוקה האחרון שלנו. "אז קבענו איפה, עכשיו צריך לקבוע מתי."

    "כדאי שתשאל את אמא שלך, לא?"

    "הממ. ניתן לה מקסימום חודש, אני לא מוכן לחכות יותר מזה. אני כל כך רוצה אותך."

    "כריסטיאן, יש לך אותי. אני שלך כבר די הרבה זמן. אבל בסדר, שיהיה חודש." היא מדביקה נשיקה רכה על החזה שלי, ואני שמח שהאופל נשאר שקט. הנוכחות שלה מרתיעה אותו.

    "אולי כדאי שנחזור. אני לא רוצה שמיה תפריע לנו, כמו שכבר קרה פעם."

    אנה צוחקת. "אה, כן. זה היה קרוב. זיון העונשין הראשון שלי." היא מלטפת את הסנטר שלי בקצות אצבעותיה, ואני מתהפך ולוקח אותה איתי, משקע אותה בשטיח הרך והעבה שעל הרצפה.

    "אל תזכירי לי את זה. אחד הרגעים הפחות מבריקים שלי."

    שפתיה מתרוממות בחיוך שובב ועיניה מתנוצצות בהומור. "יחסית לזיון עונשין, זה היה בסדר. וזכיתי בתחתונים שלי בחזרה."

    "נכון. ההגינות מחייבת." אני מצחקק כשאני נזכר בזה, מעניק לה נשיקה חפוזה וקם. "בואי, תלבשי תחתונים ונחזור למה שנשאר מהמסיבה."

     

    אני רוכס את שמלתה הירוקה ומניח את הז'קט שלי על כתפיה. "מוכנה?" היא משלבת את אצבעותיה באצבעותי ואנחנו עולים יחד במדרגות בית הסירות. למעלה היא עוצרת לרגע ומסתכלת לאחור, אל מקלט האושר הפרחוני שלנו, כאילו היא זאת שחורתת אותו עכשיו בזיכרונה. "מה עם האורות והפרחים?"

    "זה בסדר, הבחור מחנות הפרחים יגיע מחר לפרק הכול. הם עשו עבודה נהדרת. ואת הפרחים ישלחו לבית אבות באזור."

    היא לוחצת את ידי בידה. "אתה איש טוב, כריסטיאן גריי."

    אני מקווה שאני מספיק טוב בשבילך.

     

    המשפחה שלי מבלה בחדר הפנאי ומתעללת במכונת הקריוקי. קייט ומיה רוקדות ושרות "We are Family", וההורים שלי ממלאים את תפקיד הקהל. נראה לי שכולם קצת שיכורים. אליוט זרוק על הספה, לוגם מהבירה שלו וממלמל את המילים.

    קייט קולטת את אנה מזווית העין ורומזת לה לגשת למיקרופון. "אומייגאד!" הצווחה של מיה מחרישה את השיר שברקע. "תראו את האבן הזאת!" היא תופסת ביד של אנה ושורקת. "כריסטיאן גריי, שיחקת אותה."

    אנה מחייכת אליה חיוך ביישני, וקייט ואמא שלי מתקרבות לבחון את הטבעת ומשמיעות את קולות ההתפעלות המתבקשים. אני מרגיש בעננים.

    כן. זה מוצא חן בעיניה. זה מוצא חן בעיניהן.

    הצליח לך, גריי.

    "כריסטיאן, אפשר לדבר איתך לרגע?" קאריק שואל וקם בארשת פנים קודרת.

    עכשיו?

    הוא נועץ בי מבט בלתי־מתפשר ומוביל אותי החוצה.

    "אה. בטח." אני מסתכל על גרייס, אבל עיניה מתחמקות מעיני במתכוון.

    יכול להיות שהיא סיפרה לו על אלנה?

    פאק. אני מקווה שלא.

    אני הולך אחריו אל חדר העבודה שלו, והוא מכניס אותי פנימה וסוגר אחרינו את הדלת.

    "אמא שלך סיפרה לי," הוא אומר בלי שום הקדמות.

    אני מסתכל על השעון. השעה 00:28. מאוחר מדי לשיחה כזאת... בכל מובן. "אבא, אני עייף..."

    "לא. אתה לא מתחמק מהשיחה הזאת." קולו חמור ועיניו מצטמצמות לחרכים צרים כשהוא נועץ בי מבט מעל המשקפיים. הוא כועס. ממש כועס.

    "אבא..."

    "שקט רגע. אתה חייב להקשיב." הוא יושב על קצה השולחן, מסיר את המשקפיים ומתחיל לנקות אותם בממחטה שהוא שולף מכיסו. אני עומד לפניו כמו שעמדתי לא אחת ומרגיש - שוב - כאילו אני בן ארבע־עשרה וכרגע סילקו אותי מבית הספר. אני נכנע, נושם עמוק, נאנח בקול רם, מניח ידיים על המותניים ומחכה למטח.

    "להגיד שאני מאוכזב יהיה לשון המעטה. מה שאלנה עשתה היה פשע..."

    "אבא..."

    "לא, כריסטיאן. אתה לא מדבר עכשיו." הוא נועץ בי מבט לוהב. "מגיע לה ללכת לכלא."

    אבא!

    הוא שותק לרגע ומחזיר את המשקפיים למקומם, על אפו. "אבל אני מאוכזב בעיקר מהרמאות שלך. בכל פעם שיצאת מהבית, כביכול כדי ללמוד עם החברים שלך - חברים שלא זכינו לפגוש אף פעם - הלכת להזדיין עם האישה הזאת."

    נו, באמת!

    "איך אני אמור להאמין למשהו שיוצא מהפה שלך?"

    אתה רציני? זאת הגזמה מוחלטת. "אפשר לדבר עכשיו?"

    "לא. אי־אפשר. אני מאשים את עצמי, כמובן. חשבתי שחינכתי אותך לערכים ושהם ישמשו לך מצפן. עכשיו אני תוהה, הצלחתי בכלל לחנך אותך למשהו?"

    "זאת שאלה רטורית?"

    הוא מתעלם ממני. "היא היתה אישה נשואה ולא היה לך שום כבוד לעובדה הזאת, ועכשיו אתה בעצמך עומד להיות גבר נשוי..."

    "אין לזה שום קשר לאנסטסיה!"

    "שלא תעז להרים עלי את הקול," הוא אומר בשקט ארסי כל כך, עד שאני משתתק מיד. נדמה לי שאף פעם לא ראיתי או שמעתי אותו זועם כל כך. זה מפכח. "ברור שזה קשור אליה. אתה עומד לקחת על עצמך מחויבות עצומה כלפי האישה הזאת." קולו מתרכך. "כולנו מופתעים. ואני שמח בשבילך. אבל אנחנו מדברים כאן על קדושת הנישואים. ואם אין לך שום כבוד למושג הזה, אז אין בכלל סיבה שתתחתן."

    "אבא..."

    "ואם אתה כל כך מזלזל בנדרי הנישואים שאתה עומד לנדור בקרוב, כדאי שתשקול ברצינות הסכם קדם־נישואים."

    מה? אני מרים שתי ידיים כדי לעצור אותו. הוא מגזים. נו, באמת. אני לא ילד. "אל תכניס את אנה לתוך העניין הזה. היא לא גולד־דיגרית."

    "זה לא קשור אליה." הוא קם ומתקדם צעד אחד בכיוון שלי. "אני מדבר עליך. על לקיחת אחריות. על זה שאתה צריך להיות אדם ישר ואמין. אדם שראוי להיות בעל!"

    "תגיד לי, אתה רציני?" אני צועק. "הייתי בן חמש־עשרה!" אנחנו עומדים אף אל אף, ועינינו רושפות.

    למה הוא מגיב ככה? אני יודע שתמיד אכזבתי אותו, אבל הוא אף פעם לא ביטא את זה כל כך בגלוי.

    הוא עוצם עיניים וצובט את גשר האף, ואני נזכר שברגעי לחץ אני עושה בדיוק אותו דבר. את ההרגל הזה ירשתי ממנו, אבל במקרה שלי התפוח נפל רחוק מאוד מהעץ.

    "אתה צודק. היית ילד רגיש. אבל מה שלא הבנת זה שהיא לא התנהגה כמו שצריך, וכנראה אתה עדיין לא מבין את זה כי אתה עדיין בקשר איתה - לא רק כי היא ידידת המשפחה אלא גם בקשר עסקי. שניכם משקרים לנו כבר שנים. וזה הכי כואב." הקול שלו דועך. "היא היתה חברה של אמא שלך. חשבנו שהיא חברה טובה. אבל ההפך הוא הנכון. אתה חייב לנתק איתה כל קשר פיננסי."

    תחלום, קאריק.

    אני רוצה להגיד לו שאלנה היתה השפעה חיובית ושלא הייתי ממשיך את הקשר איתה אם הייתי חושב אחרת. אבל אני יודע שדברי ייפלו על אוזניים ערלות. הוא לא רצה להקשיב לי כשהייתי בן ארבע־עשרה והתמודדתי עם קשיים בבית הספר, והוא כנראה לא רוצה להקשיב לי גם עכשיו.

    "סיימת?" המילה ניתזת במרירות מבין שפתי החשוקות.

    "תחשוב על מה שאמרתי."

    אני מסתובב ומתכונן ללכת. שמעתי מספיק.

    "תחשוב על הסכם קדם־נישואים. זה יחסוך לך הרבה סבל בהמשך."

    אני מתעלם ממנו, יוצא מהחדר בגב זקוף וטורק את הדלת.

    שילך להזדיין!

    גרייס עומדת במסדרון.

    "למה סיפרת לו?" אני מסנן לעברה, אבל קאריק יוצא מהחדר בעקבותי והיא לא עונה. מבטה המקפיא מכוון אליו.

    אני הולך לאסוף את אנה. הגיע הזמן ללכת הביתה.

    אני צועד בעקבות היללות ונכנס לסלון במצב רוח קרבי. אנה ואליוט אוחזים במיקרופון ורוצחים את "Ain't No Mountain High Enough". אם לא הייתי עצבני כל כך הייתי צוחק. אליוט מרעים בקולו בחוסר מוזיקליות משווע ומטביע את הקול המתוק של אנה. למרבה המזל, השיר כמעט נגמר והחלקים הגרועים ביותר נחסכו ממני.

    "נראה לי שמרווין גיי ותמי טרל מתהפכים בקברם," אני מעיר ביובש כשהם מסיימים.

    "לדעתי זאת היתה גרסה לא רעה," אומר אליוט וקד בתיאטרליות בפני מיה וקייט, שצוחקות ומוחאות כפיים בהתלהבות מוגזמת. אין ספק שכולם מחוקים. אנה מצחקקת ונראית סמוקה ומקסימה.

    "אנחנו הולכים הביתה," אני אומר לה.

    פניה נופלות. "אמרתי לאמא שלך שנישאר לישון כאן."

    "באמת? אמרת לה עכשיו?"

    "כן. היא הביאה לנו בגדים להחלפה. ממש רציתי לישון בחדר שלך."

    "ממש קיוויתי שתישארו לישון, חומד." יש תחינה בקול של אמא שלי. היא עומדת בפתח החדר, וקאריק מאחוריה. "גם קייט ואליוט נשארים. אני אוהבת שכל האפרוחים שלי לידי." היא מושיטה יד ותופסת בידי. "כבר חשבנו שאיבדנו אותך השבוע."

    אני ממלמל קללה נרגזת מתחת לאף אבל מרסן את עצמי. די ברור שהאחים שלי לא מודעים בכלל לדרמה שמתחוללת מולם. מאליוט לא הייתי מצפה למשהו אחר, אבל ממיה כן.

    "בבקשה תישאר." העיניים של אבא שלי קודחות לתוכי, אבל הוא נשמע לבבי. כאילו לא אמר לי לפני רגע עד כמה אני מאכזב אותו.

    שוב.

    אני מתעלם ממנו ועונה לאמא שלי. "בסדר." אבל רק כי אנה נועצת בי מבט מפציר. ואני גם יודע שאם אלך מכאן במצב הרוח הנוכחי שלי, רק אהרוס את היום, שעד עכשיו היה נפלא.

    אנה כורכת סביבי את זרועותיה. "תודה," היא לוחשת. אני מחייך אליה, והענן הקודר שתלוי מעלי מתחיל להתפוגג.

    "קדימה, אבא." מיה שותלת את המיקרופון בידו וגוררת אותו אל המסך. "שיר אחרון!" היא אומרת.

    "למיטה," אני אומר לאנה, וזאת אפילו לא בקשה. היה לי מספיק מהמשפחה שלי ללילה אחד. אנה מהנהנת בהסכמה, ואני משלב את אצבעותי באצבעותיה. "לילה טוב לכולם. תודה על המסיבה, אמא."

    גרייס מחבקת אותי. "אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך. אנחנו בסך הכול רוצים שיהיה לך טוב. שימחת אותי עם החדשות הטובות. ואני כל כך שמחה שאתה כאן."

    "כן, אמא. תודה." אני נותן לה נשיקה חפוזה בלחי. "אנחנו עייפים. נלך לישון. לילה טוב."

    "לילה טוב, אנה. תודה," היא אומרת ומעניקה לה חיבוק מהיר. במכונת הקריוקי, מיה שמה בשביל קאריק את "Wild Thing". אני מושך בידה של אנה כדי לרמוז לה שנלך.

    אני לא רוצה לראות את זה.

     

    •••

     

    אני מדליק את האור, סוגר את דלת החדר שלי ומושך את אנה אל בין זרועותי. אני מחפש אצלה חמימות ומנסה לשכוח את הגערה המציקה של קאריק.

    "הכול בסדר?" היא ממלמלת. "אתה לא כאן."

    "אני פשוט כועס על אבא שלי. אבל זה לא חדש. הוא עדיין מתייחס אלי כמו אל נער מתבגר."

    אנה מהדקת את חיבוקה. "אבא שלך אוהב אותך."

    "אולי. רק שהערב הוא מאוד מאוכזב ממני. שוב. אבל בואי לא נדבר על זה עכשיו." אני מנשק אותה על הראש, והיא מרימה אלי את פניה. מבטה ממוקד בי, עיניה זורחות בחמלה ובהבנה, ואני יודע שאף אחד מאיתנו לא רוצה להעלות עכשיו מתהום הנשייה את דמותה של אלנה... גברת רובינסון.

    אני נזכר איך מוקדם יותר הערב גרייס זרקה את אלנה מהבית בפרץ של נקמנות לוהטת. אני תוהה מה אמא שלי היתה אומרת בזמנו, אם היתה תופסת אותי עם בחורה בחדר. פתאום ממלאת אותי אותה התלהבות נעורים ששטפה אותי כשאנה ואני התגנבנו לכאן בסוף־השבוע שעבר, בזמן נשף המסיכות.

    "יש לי בחורה בחדר." אני מחייך מאוזן לאוזן.

    "ומה אתה מתכוון לעשות איתה?" אנה עונה בחיוך פתייני.

    "הממ. את כל הדברים שרציתי לעשות עם בחורות כשהייתי בגיל ההתבגרות." אבל לא יכולתי. כי לא יכולתי לסבול שום מגע. "אלא אם כן את עייפה מדי." אני מעביר את פרק האצבע על קימור הלחי הרכה שלה.

    "האמת שאני גמורה, כריסטיאן. אבל אני בעניין."

    מתוקה שלי. אני מנשק אותה במהירות ומתמלא רחמים כלפיה. "אולי כדאי שפשוט נישן. היה יום ארוך. בואי, אני אשכיב אותך לישון. תסתובבי."

    היא נענית, ואני שולח יד אל רוכסן השמלה שלה.

     

    בזמן שארוסתי מנמנמת לצדי אני מסמס לטיילור ומבקש שיביא לנו בבוקר בגדים להחלפה מהדירה באסקאלה. אני מסתובב אל אנה, מביט בפרופיל שלה, נפעם מזה שהיא כבר נרדמה... ומהסכמתה להיות שלי.

    האם אצליח אי־פעם להיות טוב מספיק בשבילה?

    האם אני ראוי להיות בעל?

    נראה שאבא שלי מפקפק בזה.

    אני נאנח, נשכב על הגב ובוהה בתקרה.

    אני אוכיח לו שהוא טועה.

    הוא תמיד היה קשוח כלפי. יותר מאשר כלפי אליוט ומיה.

    בן זונה. הוא יודע שיש לי בעיות. אני משחזר את נאום התוכחה שלו בראשי עד שעיני נעצמות ואני שוקע בשינה.

     

    ידיים למעלה, כריסטיאן. הפנים של אבא רציניות. הוא מלמד אותי לקפוץ ראש לבריכה. בדיוק ככה. עכשיו תתפוס עם האצבעות של הרגליים את הקצה של הבריכה. יופי. תקשית את הגב. מצוין. ועכשיו תקפוץ. אני נופל. ונופל. ונופל. ספלאש. לתוך המים הקרירים והצלולים. לתוך הכחול. לתוך השלווה. לתוך השקט. אבל המצופים שלי דוחפים אותי בחזרה החוצה. ואני מחפש את אבא. תראה, אבא, תראה. אבל אליוט קופץ עליו. הם נופלים יחד על הקרקע. אבא מדגדג את אליוט. אליוט צוחק. וצוחק. וצוחק. אבא מנשק אותו בבטן. אותי הוא לא מנשק ככה. אני לא אוהב את זה. אני במים. אני רוצה להיות שם בחוץ. איתם. עם אבא. אני עומד בין העצים. מסתכל על אבא ומיה. היא צווחת בהנאה כשהוא מדגדג אותה. והוא צוחק. היא מתפתלת ומשתחררת וקופצת עליו. הוא מסובב ותופס אותה. ואני עומד בין העצים לבד. מתבונן. רוצה. לאוויר יש ריח טוב. של תפוחים.

     

    "בוקר טוב, מר גריי," אנה לוחשת כשאני פוקח את עיני. שמש של בוקר מנצנצת מבעד לחלונות, ואני כרוך סביבה כמו גפן משתרגת. הנוקשות שאני חש, של געגוע וכאב - בעקבות איזה חלום, ללא ספק - מתרככת כשאני רואה אותה. אני מוקסם ומלא חשק, הגוף שלי מתעורר ומברך אותה.

    "בוקר טוב, מיס סטיל." היא יפה להדהים, גם כשהיא לובשת טישרט של מיה עם הכיתוב "I ♥ Paris". היא חופנת את לחיי בכפות ידיה, עיניה מבריקות ושערה פרוע וזוהר באור הבוקר. היא מעבירה אגודל על הסנטר שלי ומדגדגת את הזיפים.

    "הסתכלתי עליך כשישנת."

    "באמת?"

    "והסתכלתי על טבעת האירוסים היפה שלי." היא מותחת את ידה ומנענעת את האצבעות. היהלום לוכד את האור ומקרין קשתות זעירות על כרזות הקיקבוקסינג והסרטים הישנים שתלויות על הקירות.

    "וואו!" היא הומה באוזני. "זה סימן."

    סימן טוב, אני מקווה.

    "אני לעולם לא אוריד אותה."

    "מעולה!" אני זז ומתמקם מעליה. "כמה זמן הסתכלת עלי?" אני מחכך את אפי באפה ומצמיד את שפתי לשפתיה.

    "לא, לא." היא הודפת את הכתפיים שלי, ואני מרגיש מדקרת אכזבה אמיתית, אבל אז היא מסובבת אותי על הגב ומתיישבת בפישוק על הירכיים שלי. תוך כדי הזדקפות היא מסירה את החולצה שלה בתנועה מהירה אחת ומשליכה אותה על הרצפה. "בדיוק התכוונתי לעשות לך השכמה."

    "באמת?" הזין שלי ואני מתמוגגים.

    לפני שאני מספיק להכין את עצמי למגעה, היא רוכנת ומצמידה נשיקה רכה לחזה שלי. שערה נופל סביב שנינו כמו כילה ערמונית. עיניים כחולות בוהקות מביטות בי.

    "חשבתי להתחיל כאן." היא מנשקת אותי שוב.

    אני שואף בחדות.

    "ולרדת לכאן." היא משרטטת בלשונה מסלול מתפתל במורד עצם החזה שלי.

    כן.

    האופל נשאר שקט, משפיל ראש בפני האלילה שמעלי או בפני הליבידו המתפרץ שלי, אני לא יודע בדיוק.

    "אתה ממש ערב לחך, מר גריי," היא נושפת לי על העור.

    "אני שמח לשמוע." המילים בוקעות מגרוני בקול ניחר.

    היא מלקקת ויונקת את בשרי לאורך בסיס הצלעות, והשדיים שלה מתחככים בבטן התחתונה שלי.

    אה!

    פעם, פעמיים, שלוש.

    "אנה!" הנשימה שלי מתקצרת, ואני תופס בברכיים שלה ומהדק אותן זו לזו. אבל היא מתפתלת על המפשעה שלי, וכשאני משחרר את האחיזה היא מתרוממת, משאירה אותי ממתין ומשתוקק. נראה לי שהיא עומדת להכניס אותי פנימה. היא מוכנה.

    אני מוכן.

    פאק, אני כל כך מוכן!

    אבל היא גולשת במורד גופי ומנשקת לי את הבטן. הלשון שלה מחליקה לי לתוך הפופיק ואז מלחכת את השביל השעיר שבינו לבין המפשעה. היא צובטת אותי שוב, ואני מרגיש נגיסה בזין.

    "אה!"

    "אז הנה אתה," היא לוחשת, מתבוננת בתאווה באיבר המשתוקק שלי ואחר כך מרימה אלי מבט מלווה בחיוך קוקטי. לאט־לאט, כשעיניה נעוצות בעיני, היא מכניסה אותי לפה.

    אלוהים אדירים.

    ראשה עולה ויורד, השיניים שלה מוצפנות בבטחה מתחת לשפתיים והיא מושכת אותי בכל פעם עמוק יותר פנימה. אצבעותי מוצאות את השיער שלה ומסיטות אותו הצדה כדי שאוכל ליהנות מתמונת הנוף המלאה של הזין שלי, הלפות בין שפתיה של אשתי לעתיד. אני מהדק ישבנים, דוחף למעלה את האגן, מבקש עוד ועוד עומק, והיא נענית ומהדקת את פיה סביבי.

    חזק.

    עוד יותר חזק.

    אה. אנה. את פשוט אלילה.

    היא מגבירה את הקצב. אני עוצם עיניים ומאגרף את ידי בתוך השיער שלה.

    היא כל כך טובה בזה.

    "כן," אני מסנן בין השיניים ומתמסר לפה הענוג שלה, העולה ויורד. אני תכף גומר.

    פתאום היא מפסיקה.

    לעזאזל! לא! אני פוקח עיניים ורואה אותה זזה מעלי ואז שוקעת אט־אט על הזרג המתנוסס שלי. אני נאנח, מתענג על כל סנטימטר. השיער שלה נופל על שדיה החשופים, ואני מושיט ידיים ומלטף אותם, ממשש שוב ושוב את פטמותיה המתקשחות.

    היא פולטת אנקה מתמשכת ומפקידה את הציצים שלה בידי.

    אהובה שלי.

    ואז היא רוכנת קדימה ומנשקת אותי. הלשון שלה חודרת לפי, ואני נהנה מטעם המליחות שלי, שנותרה בפיה.

    אנה.

    אני מעביר את הידיים אל מותניה, מרים אותה מעלי בעדינות ואז מושך אותה למטה ודוחף בו זמנית.

    היא צועקת ותופסת אותי בפרקי הידיים.

    אני עושה את זה שוב.

    ושוב.

    "כריסטיאן," היא מפצירה בשקט, מבטה מופנה לתקרה, בעודה מתאימה את הקצב שלה לשלי. אנחנו נעים יחד. בזמן. כגוף אחד. עד שהיא מתפרקת מעלי, לוקחת אותי איתה ומביאה אותי לפורקן.

     

    אני תוחב את אפי לשערה ופורט באצבעותי על גבה.

    היא גורמת לנשימתי להיעתק.

    כל זה עדיין חדש. אנה מנהלת את העניינים. אנה יוזמת. זה מוצא חן בעיני.

    "ככה אני אוהב את התפילה שלי ביום ראשון," אני לוחש.

    "כריסטיאן!" היא נוגחת בי קלות, עיניה פעורות בנזיפה.

    אני צוחק בקול רם.

    האם יימאס לי מזה אי־פעם? לזעזע את מיס סטיל.

    אני מחבק אותה חזק ומגלגל את שנינו כך שהיא מתחתי.

    "בוקר טוב, מיס סטיל. תמיד תענוג להתעורר אלייך."

    היא מלטפת את לחיי. "גם אליך, מר גריי." קולה רך. "חייבים לקום? נחמד לי כאן, בחדר שלך."

    "לא חייבים." אני מציץ בשעון שמונח על השידה. השעה תשע ורבע. "ההורים שלי בכנסייה." אני עובר לשכב לצדה.

    "לא ידעתי שהם הולכים לכנסייה."

    אני מעווה את פני. "כן, נו. קתולים."

    "גם אתה הולך לכנסייה?"

    "לא, אנסטסיה."

    אלוהים ואני, דרכינו נפרדו כבר מזמן.

    "ואת?" אני שואל ונזכר שוולץ' לא מצא שום קשר לדת בבדיקת הרקע שלה.

    היא מנידה בראשה. "לא. ההורים שלי לא אנשים מאמינים. אבל אני רוצה ללכת לכנסייה היום. להודות ל... מישהו, על זה שיצאת בחיים מתאונת המסוק."

    אני נאנח ומדמיין איך מכת ברק תשרוף אותי לאפר אם רק אעז לדרוך על רצפתה הקדושה של הכנסייה, אבל בשבילה אני מוכן לעשות הכול.

    "טוב, תני לי לבדוק את זה." אני מנשק אותה במהירות. "בינתיים בואי תתקלחי איתי."

     

    תיק ספורט קטן מעור מחכה ליד דלת החדר שלי - טיילור הביא בגדים נקיים. אני לוקח אותו וסוגר את הדלת. אנה עטופה במגבת, אגלי מים מתנוצצים על עורה. מבטה נעוץ בלוח השעם שלי, בתמונה של זונת הקראק. היא מפנה אלי את ראשה, סימן שאלה על פניה היפות... אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת. "זה עדיין אצלך," היא אומרת.

    כן. התמונה עדיין אצלי. אז מה?

    השאלה שלה תלויה באוויר בינינו. עיניה המוארות בשמש הבוקר צמאות לתשובה, מתחננות שאגיד משהו. אבל אני לא יכול. לא רוצה להיכנס למקום הזה. לרגע אני נזכר איך הרגשתי לפני שנים, כשקאריק הושיט לי את התמונה. אגרוף בבטן.

    לא. אל תלך לשם, גריי.

    "טיילור הביא לנו בגדים להחלפה," אני לוחש ומשליך את התיק על המיטה. שתיקה ארוכה, כמעט בלתי־אפשרית, משתררת לפני שהיא עונה.

    "טוב," היא אומרת, הולכת למיטה ופותחת את הרוכסן של התיק.

     

    שבעתי. הורי חזרו מהמיסה ואמא שלי הכינה את הברנץ' המסורתי שלה, כולל מבחר ערב לחך של סותמי עורקים: בייקון, נקניקיות, תפוחי אדמה צלויים, ביצים ומאפינס. גרייס קצת שקטה, ואני חושד שיש לה הנגאובר.

    במשך כל הבוקר אני מתחמק מאבא שלי.

    לא סלחתי לו על אתמול בלילה.

    אנה, אליוט וקייט שקועים בדיון סוער - על בייקון, מכל הדברים שבעולם - ורבים על הנקניקייה האחרונה. אני מקשיב משועשע, בחצי אוזן, תוך כדי קריאת כתבה על עקומת הכישלון של בנקים מקומיים בגיליון סוף־השבוע של "סיאטל טיימס".

    מיה פולטת צווחה ומנסה להידחק בחזרה למקומה סביב השולחן. היא מחזיקה את המחשב הנייד שלה. "תראו, יש אייטם באתר הרכילות של סיאטל על האירוסים שלך, כריסטיאן."

    "כבר?" אמא שואלת בהפתעה.

    אין למטומטמים האלה משהו טוב יותר לעשות?

    מיה קוראת את הידיעה בקול רם. "'לאוזנינו הגיעה השמועה כי הרווק הכי ראוי בסיאטל, כריסטיאן גריי בכבודו ובעצמו, נכבש סוף כל סוף, ובאוויר כבר מצלצלים פעמוני חתונה'."

    אני מתבונן באנה, שמחווירה. מבטה הנדהם מדלג בין מיה לביני.

    "'אבל מי בת המזל?'" ממשיכה מיה. "'לא ננוח עד שנמצא אותה. היא בטח עסוקה בקריאת הסכם קדם־נישואים דרקוני'." מיה מתחילה לצחקק.

    אני נועץ בה מבט נוקב. תסתמי כבר, מיה.

    היא מפסיקה וחושקת שפתיים. אני מתעלם ממנה ומכל המבטים המודאגים שמוחלפים סביב השולחן ומתמקד באנה, שמלבינה יותר ויותר מרגע לרגע.

    "לא," אני לוחש לה בלי קול, מנסה לעודד אותה.

    "כריסטיאן," אומר אבא.

    "הדיון הזה נגמר," אני נוהם לעברו. הוא פותח את פיו כדי לומר משהו. "לא יהיה הסכם!" אני צולף בנחרצות כזאת, שהוא סוגר את הפה.

    שתוק, קאריק!

    אני מרים את העיתון, רותח כולי, וקורא שוב ושוב את אותו משפט בכתבה על הבנקים.

    "כריסטיאן," אנה ממלמלת, "אני אחתום על כל דבר שאתה ומר גריי תרצו."

    אני מרים עיניים ונתקל במבטה המפציר. בוהק של דמעות עתידיות כבר מנצנץ בעיניה.

    אנה. די.

    "לא!" אני מכריז, מאיץ בה לרדת מזה.

    "זה נועד להגן עליך."

    "כריסטיאן, אנה - אולי כדאי שתדברו על זה בארבע עיניים," גם גרייס מענה אותנו ומעיפה מבט גוער בקאריק ובמיה.

    "אנה, זה לא בגללך," אבא ממלמל. "ובבקשה תקראי לי קאריק."

    אל תנסה להתחנף עכשיו, אני מסנן ללא קול. כולם זזים פתאום. קייט ומיה קמות ומתחילות לפנות את השולחן, אליוט ממהר לנעוץ מזלג בנקניקייה האחרונה.

    "אני תמיד מעדיף נקניקייה," הוא מצהיר בקלילות מאולצת.

    אנה בוהה בידיים שלה. היא נראית הלומת צער.

    תראה מה עשית, אבא.

    אני עוטף את שתי ידיה בידַי ולוחש רק לאוזניה, "די. תתעלמי מאבא שלי. הוא עצבני נורא בגלל העניין עם אלנה. כל הכעס שלו מכוון כלפי. חבל שאמא שלי פתחה את הפה."

    "אבל יש בזה משהו, כריסטיאן. אתה עשיר, ואני לא מביאה לנישואים שלנו כלום חוץ מהלוואות הסטודנטים שלי."

    אני אקבל אותך בכל דרך שתבואי, מותק. ואת יודעת את זה!

    "אנסטסיה, אם תעזבי אותי את יכולה מצדי לקחת הכול. כבר עזבת אותי פעם, אני מכיר את ההרגשה."

    "זה היה משהו אחר," היא ממלמלת. ואז שוב מקמטת את מצחה. "ואולי אתה תרצה לעזוב אותי."

    זה כבר מגוחך.

    "כריסטיאן, אתה יודע שאני עלולה לעשות משהו טיפשי במיוחד, ואז אתה..." היא משתתקת.

    לא נראה לי, אנה. "די, מספיק. הנושא סגור. אנחנו לא מדברים על זה יותר. לא יהיה הסכם. לא עכשיו ולא אף פעם."

    אני סורק את המחשבות שלי ומנסה למצוא משהו שיסיט את הדיון למחוזות יציבים יותר. ואז אני יודע מה לומר. אני מסתובב אל גרייס, שפוכרת את ידיה ומביטה בי בחרדה, ושואל, "אמא, את חושבת שנוכל להתחתן כאן?"

    הבעת פניה מתחלפת לשמחה והכרת תודה. "זה יהיה נהדר!" היא אומרת וכעבור רגע מוסיפה, "אתם לא רוצים להתחתן בכנסייה?"

    אני מלכסן אליה מבט רב־משמעות, והיא נסוגה מיד.

    "נשמח שהחתונה שלכם תהיה כאן. נכון, קארי?"

    "כן. כן, בוודאי." אבא שלי מחייך אלי ואל אנה, אבל אני לא מסוגל להסתכל עליו.

    "חשבתם על תאריך?" גרייס שואלת.

    "בעוד ארבעה שבועות."

    "כריסטיאן, זה לא מספיק זמן!"

    "זה המון זמן."

    "אני צריכה שמונה שבועות לפחות!"

    "אמא, תעשי לי טובה."

    "שישה?" היא כמעט מתחננת.

    "שישה זה נפלא. תודה, גברת גריי," אנה מצייצת ויורה לעברי מבט אזהרה, לבל אחלוק עליה.

    "בסדר, שישה," אני אומר. "תודה, אמא."

     

    אנה שקטה מאוד בדרך חזרה לסיאטל. היא בטח חושבת על ההתפרצות שלי כלפי קאריק הבוקר. הוויכוח מאתמול בלילה עדיין מנקר בראשי - הכעס שלו הוא כמו קוץ שמשפשף לי את העור. בתוך תוכי מכרסם הפחד שהוא צודק; אולי אני באמת לא ראוי להיות בעל.

    לעזאזל איתו. אני אוכיח לו שהוא טועה.

    אני לא נער מתבגר כמו שהוא חושב.

    אני בוהה בדכדוך בכביש שלפני. אהובתי יושבת לצדי, יש לנו תאריך לחתונה, אני אמור להיות הכי מאושר בעולם, ובמקום זה אני מדשדש בשאריות נאום התוכחה של אבא שלי על אלנה ועל הסכם הקדם־נישואים. מצד שני, נראה לי שהוא מבין שהוא פישל. הוא ניסה לפצות אותי כשנפרדנו, אבל זיכרון הניסיון העלוב שלו לפייס אותי עדיין מכאיב.

    כריסטיאן, תמיד עשיתי כמיטב יכולתי להגן עליך. ונכשלתי. הייתי צריך לעמוד לצדך כשנזקקת לי.

    אבל אני לא רציתי לשמוע. הוא היה צריך להגיד את זה אתמול בלילה. והוא לא אמר.

    אני מניד בראשי. נמאס לי מהדיכאון הזה.

    "היי, יש לי רעיון." אני מושיט יד ומועך את הברך של אנה.

     

    •••

     

    אולי בכל זאת יש לי מזל, כי אני מצליח למצוא חניה ליד קתדרלת סנט ג'יימס. אנה מתבוננת בין העצים במבנה המפואר, שמשתרע על פני רצועה לא קצרה בשדירה התשיעית, ואז מסתובבת אלי ובעיניה סימן שאלה.

    "כנסייה," אני מציין. זה סוג של הסבר.

    "כנסייה לא קטנה, כריסטיאן."

    "נכון."

    "מושלם," היא מחייכת.

    יד ביד, אנחנו נכנסים למבואה וממשיכים פנימה. מתוך הרגל, אני מושיט יד אל אגן המים הקדושים אבל עוצר בדיוק בזמן, בידיעה שאם הברק יכה, הוא יכה עכשיו. אנה פוערת פה בתדהמה, אבל מסיטה את מבטה כדי להתפעל מהתקרה המרשימה בזמן שאני מחכה לדין שמים.

    לא, הברק לא יכה היום.

    "הרגלים של פעם," אני ממלמל במבוכה קלה, אבל הוקל לי שלא נהפכתי לערימת אפר על סף הדלת והפאר. אנה בוחנת בעניין רב את החלל הפנימי המרהיב: התקרות הגבוהות המעוטרות, עמודי השיש החומים־אדמדמים, הוויטראז'ים המורכבים. אלומת אור חודרת מבעד לחלון העגול שבקצה הכיפה, כאילו אלוהים מחייך אל המבנה שמתחתיו. הקתדרלה רוחשת לחש מהוסה שעוטף אותנו בשלווה רוחנית. רק הד שיעול מזדמן של אחד המבקרים המעטים מפר אותה מדי פעם. שקט שורר כאן, זה מקום מפלט מהשאון של סיאטל. כבר שכחתי עד כמה יפה ורגוע פה. שנים לא הייתי בפנים. תמיד אהבתי את ההמולה החגיגית של מיסה קתולית. הטקס, דברי התפילה. ניחוח הקטורת. גרייס הקפידה להקנות לשלושת ילדיה מיומנויות קתוליות מקיפות, ופעם הייתי מוכן לעשות כל דבר כדי לרצות את האמא החדשה שלי.

    אבל אז הגיעה הבגרות המינית, וכל זה ירד לטמיון. היחסים שלי עם אלוהים לא השתקמו עד עצם היום הזה והם שינו גם את יחסי עם המשפחה - ובמיוחד עם אבא שלי. אנחנו מסוכסכים מאז שהייתי בן שלוש־עשרה. אני מתנער מהזיכרונות. הם מכאיבים.

    עכשיו, בהוד השקט של הקתדרלה, אופפת אותי תחושה מפתיעה אך מוכרת של שלווה. "בואי, אני רוצה להראות לך משהו." אנחנו פוסעים במעבר צדדי אל קפֶּלה קטנה, ועקביה של אנה נוקשים על אבני המרצפת. קירותיה המוזהבים ורצפתה הכהה של הקפלה הם תפאורה מושלמת לפסל יפה של מריה הבתולה, מוקף בנרות מהבהבים.

    נשימתה של אנה נעצרת כשהיא רואה אותה.

    אין ספק שהקפלה היא מהיפות שראיתי. מריה מרימה את בנה באוויר, עיניה מושפלות ארצה בצניעות. שמלתה הכחולה־זהובה מבהיקה באור הנרות.

    המראה מרהיב.

    "אמא שלי היתה מביאה אותנו לפעמים למיסה כאן. זה היה המקום האהוב עלי. קפלת הבתולה מריה הברוכה," אני לוחש.

    אנה עומדת וסופגת הכול - הפסל, הקירות, התקרה הכהה שכוכבי זהב מנצנצים בה. "מכאן שאבת את ההשראה לאוסף שלך? של המדונות?" היא שואלת, ובקולה פליאה.

    "כן."

    "אימהוּת," היא ממלמלת ומציצה בפני.

    אני מושך בכתפיים. "ראיתי אימהוּת טובה ואימהוּת רעה."

    "האמא הביולוגית שלך?"

    אני מהנהן, והעיניים שלה מתרחבות מאוד, חושפות רגש עמוק שאני לא רוצה לפגוש.

    אני מסיט את מבטי. הנושא רגיש מדי.

    אני מניח שטר של חמישים דולר בתיבת התרומות ומושיט לה נר. אנה לוחצת לרגע את ידי בהכרת תודה, ואז מדליקה את הפתיל ונועצת את הנר באחד מפמוטי הברזל שעל הקיר. הלהבה מבהיקה בין חברותיה. "תודה," היא אומרת למריה בשקט, ואז כורכת את זרועה סביב מותני ומניחה את ראשה על כתפי. אנחנו עומדים יחד, מהורהרים, שקטים, במקום הקדוש היפהפה הזה שבלב העיר.

    בזכות השלווה, היופי והשהות במחיצת אנה, מצב רוחי שוב טוב. אני לא רוצה לעבוד. יום ראשון היום. מתחשק לי לעשות חיים עם החברה שלי. "אולי נלך למשחק?" אני שואל.

    "משחק?"

    "הפילי משחקים מול המרינרס בסֵייפְקוֹ. יש לנו תא פרטי שם."

    "נשמע כיף. בוא נלך." אנה קורנת.

    אנחנו חוזרים לאאודי יד ביד.