יורש פראי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יורש פראי
מכר
מאות
עותקים
יורש פראי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

יורש פראי

4.3 כוכבים (25 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קרינה הייל כתבה למעלה מ־30 ספרים. רובם העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, ויו. אס. איי. טודיי. היא מתגוררת בקנדה עם בעלה וילדיה, ויש לה שני כלבים וחתולה.

    ניתן לרכישה גם במארז

    תקציר

    הספר המודפס במכירה מוקדמת, ברגע שהספר יגיע אלינו הוא ישלח אליכם.

    שימו לב: המשלוח מותנה בזמני ההדפסה והאספקה של ההוצאה לאור. לפרטים נוספים >


    "מגנוס המשוגע שיגע גם אותי! ספר רומנטי, סקסי ומצחיק. החיוך שלי נמתח עד שכאבו לי הפנים. מגנוס ואלה הם כמו שוקולד חם שנוטף על תותים מתוקים."
    ענבל אלמוזנינו – סופרת ומו"לית "ספרות שנוגעת"


    במבט ראשון אני נראה כמו כל גבר מסוקס בסוף שנות העשרים לחייו. 
    יש לי ביטחון עצמי בכמויות מטורפות, גוף מקועקע שחוטב ופוסל על ידי אלים נורדיים ואני אוהב נשים לא פחות משהן אוהבות אותי.
    כשאני לא עוסק בספורט אקסטרים או משתתף במרוצי מכוניות, אני רודף אחר ריגושים מושחתים עם בחורת השבוע. וזה בסדר אם אתה רווק ממוצע. 
    אבל אני לא רווק ממוצע.
    אני מגנוס נסיך הכתר של נורווגיה והסקנדל האחרון שלי סיבך את כל משפחת המלוכה בצרות.
    הדרך היחידה שבה המלוכה תוכל להציל את עצמה ממבוכתה היא אם אלך בתלם – לפחות למראית עין. אחרת יוציאו אותי מרשימת יורשי הכתר. 
    כך שכל שנותר לי הוא לוותר על הסיכוי להיות מלך בעתיד או...
    להתחתן.
    עם זרה בעלת דם כחול.
    תכירו את הנסיכה איזבלה מליכטנשטיין הקטנטנה.
    אלה שקטה, חכמה ויפהפייה. השידוך לא מוצא חן בעיניה בדיוק כפי שהוא לא מוצא חן בעיניי, ואין לה בעיה להפגין את סלידתה ממני. היא אומרת שאני רודף שמלות, שאני לא מתייחס לשום דבר ברצינות ושהאגו שלי צריך לנחות לקרקע המציאות. ואני חושב שהיא מתכננת לאמלל אותי עד יומי האחרון.
    אבל תוך כדי שנישואי השידוך בינינו הופכים למלחמה של עקיצות ושנינויות, אני נחוש לשבור את החזות המתחסדת והמהוגנת של אלה ולמצוא את האישה הפראית, המינית וחובבת הסכנות שמתחבאת בתוכה. אני רוצה לחשוף את המלכה שבפנים.

    השאלה היחידה היא – האם היא תרשה לי?

    ***

    יורש פראי הוא רומן-רומנטי חצוף, סקסי ומשעשע ביותר. מיקס שנרקם מפרי דמיונה של המחברת ומהצצה לחייהם של בני מלוכה אמיתיים. תענוג עילאי של עומק, הרגשה טובה ובריחה מהמציאות.

    קרינה הייל כתבה למעלה מ-30 ספרים, מרביתם התברגו לרשימות רבי-המכר של הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל והיו-אס-איי טודיי. עד כה תורגמו לעברית ספריה: לרדוף אחרי השמש, הגבר האסור, אהבה טרופה ונסיך שוודי.  

    פרק ראשון

    1

    מגנוס

    "דפקת הכול!" אוטאר אומר לי בפעם האלף.

    לא בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע כמה שניות לפני שאתה זורק את עצמך מצוק בגובה אלף מטר לנפילה חופשית אל תוך הפיורד שמתחתיך.

    אבל הפעם, לאור העובדה שכבר חמש דקות ברצף אוטאר קודח לי בשכל כמה שאני מטומטם ואיך דפקתי לגמרי את החיים שלי, לקפוץ מקצה צוק נראה כמו הדבר הנכון לעשות. אולי זה אפילו הדבר היחיד לעשות במצב הזה.

    אני רץ אל הקצה של הר שֵראג, העיניים שלי ממוקדות קדימה בפיורד שחותך את העמק כמו סכין כחולה, ונותן למחשבות, לדאגות, למודעות העצמית, להיעלם.

    אני קופץ.

    בדמיוני, בשניות הראשונות האלה של נפילה חופשית מרגישים כמו שתינוק מרגיש כשהוא נולד. ריגוש מבעית שוטף אותך כשאתה צולל מהעולם המוצק והיציב שאתה מכיר אל התהום הקפואה. שום דבר לא דומה לזה, לעזוב את הביטחון ואת החיים לטובת מה שאמור להיות מוות בטוח.

    ואז אתה עף, בזרועות פרושות לצדדים, חסר משקל, ציפור בשמיים, מלאך נופל, דרגה אחת מעל האנושות.

    ואז אתה נופל.

    הרוח מכה בפניך, מושכת את עורך לאחור בחיוך, מרעידה את הקסדה שלך. אין יותר שום דבר, רק אתה והרוח וזרם האדרנלין הכי חזק שתחווה אי פעם. אפילו יותר טוב מסקס.

    אולי.

    השעון מצפצף והריגוש נקטע לפני שהמוח שלי מיטשטש לגמרי. אני פותח את המצנח במהירות ונזרק לאחור, וההדף של הנפילה החופשית נעצר לשנייה כשהמצנח נפרש והירידה האיטית מתחילה.

    בדרך כלל בשלב הזה של הקפיצה הלב מתחיל להאט, ואז אתה מבין איפה אתה ומה אתה עושה — וששרדת. אתה כבר לא בסכנה. אתה מרחף מטה אל האדמה, ואין בתוכך דבר מלבד השתאות, מלבד הידיעה שאתה בסך הכול מצנח פצפון וצבעוני שטס לעבר פיורד כחול־שמימי, בגובה העיניים עם עיטים.

    אבל היום אין שום שקט ושלווה.

    היום אין חדות ממוקדת וצלילות שתמיד שוטפות אותי כשאני קופץ, כשאני נופל מהשמיים ורק לדקה אחת מופלאה נדמה שהעולם המבולגן שלי עוצר.

    אני מצליח להתרכז רק במילים של אוטאר שמפלחות לי את הראש. דפקתי הכול. אבל אלה לא רק המילים של אוטאר. אלא גם של האחיות שלי, של ההורים שלי, של התקשורת. של ראש הממשלה המזדיין.

    כשאתה בן למשפחת המלוכה ואתה עושה משהו טיפשי, כל האנשים בעולם, שלא לדבר על כל האנשים במדינה, מביעים את דעתם על העניין.

    ואני נסיך נורווגיה, יורש העצר, והשערורייה האחרונה שלי החזירה את הדימוי הציבורי של המדינה שלנו מאה שנה אחורה.

    מה הפלא שהיום היה קל יותר לקפוץ מבדרך כלל.

    צרחה קוטעת את מחשבותיי ואני מביט מעלה, אף על פי שמעליי אני רואה רק את המצנח הצהוב הזוהר שלי. זאת הייתה הצרחה של אוטאר. זו רק קפיצת הבסיס השנייה שלו, ומבחינתו, זאת קפיצה אחת יותר מדי. האמת היא שאף בן אדם שפוי בדעתו לא ינסה לקפוץ מהנקודה הזו, אבל לא לחינם קוראים לי "מגנוס המשוגע."

    אחרי כמה שניות הצרחות מפסיקות, כנראה אוטאר פתח את המצנח שלו ועכשיו אני צריך להתחיל לחשוב על הנחיתה.

    פוקוס, חתיכת פרצוף תחת, אני אומר לעצמי ומכריח את המוח שלי להפסיק עם השטויות ולהתחיל לעבוד, לפני שיהיה מאוחר מדי. הכול מסיח את דעתי. אני נאחז בידיות שמולי ומנווט את עצמי לעבר האנשים שעומדים על חצי האי הקטן שמתחתיי, בתקווה שאוטאר יעשה כמוני. בפעם שעברה הנחיתה שלו הייתה חיננית כמו פרה שנוֹרֵית מקטפולטה.1

    יש רק טלאי קטן של דשא שנוח לנחות עליו — טעות קטנה ותתרסק אל סלע או תצלול למי הפיורד הקפואים. אולי זה בגלל שלא הייתי מרוכז, אבל הדשא מתקרב במהירות ואני יודע שזה עומד לכאוב נורא.

    כפות רגליי פוגשות את הקרקע והרגליים שלי מתקפלות. גל של כאב מטפס לי במעלה השוקיים.

    אני מתכדר ומתגלגל על הדשא ומזנק על הרגליים שנייה לפני שהכתף שלי פוגעת בסלע.

    Helvete.

    לעזאזל.

    כל הצופים עומדים סביב ובוהים בי ובנחיתה הלא כל כך חיננית שלי.

    אני מיישר קצת את הקסדה על הראש, מסדר את משקפי המגן וקד קידה קצרה. "נחיתה לא רעה כשהחלופה היא מוות," אני אומר בחיוך רחב.

    כמה מהם מוחאים כפיים. האנשים האלה נראים כמו תיירים. הם החנו את סירות המנוע שלהם לאורך החוף ותלו את המצלמות על הצוואר כדי לתפוס תמונה של פסיכים כמוני שעושים את הקפיצה המפורסמת.

    ואוטאר.

    הוא שוב צורח. הוא בועט ברגליו לכל עבר בשעה שהוא יורד אלינו במהירות, ומושך בידיות בלי שליטה. אם הוא לא יאט ויצליח לכוון את עצמו, הוא יתרסק ישר על הקהל ואז יפגע בסלעים שמאחורי הצופים.

    זה עומד להיות מכוער.

    כולם מתפזרים, לא יודעים מה לעשות, ואני יודע שעכשיו זה לא בידיים של אוטאר. אפילו מבעד למשקפי המגן אני רואה שעיניו פעורות לרווחה, וכך גם הפה שלו. הוא קפוא באימה.

    אני בכלל לא חושב. אני רץ לכיוונו ומזנק למעלה, מתנגש בו באוויר ומנסה לכרוך את זרועותיי סביב ירכיו.

    איכשהו אני מצליח למשוך אותו למטה, כאילו קטפתי ציפור גדולה, שמנה ושעירה ישר מהשמיים, ואז הוא מתרסק עליי ומוציא לי את כל האוויר מהריאות כשגופי פוגש את הקרקע.

    "אוי, אלוהים, הוד מעלתך!" הוא צועק עליי, ואפילו שהפה שלי מלא בדשא, אני ממלמל שישתוק.

    הוא מתגלגל ממני, ואני נשכב לאחור, מנסה להסדיר את הנשימה ומקווה שאף אחד לא שמע את לשון הפנייה שלו.

    "אני כל כך מצטער!" הוא ממשיך וטופח על זרועותיי ועל ירכיי. "אתה חי?"

    אוטאר המסכן. הוא בכלל לא רצה לעשות את כל החרא הזה איתי. פעם הוא היה הבחור שמחכה במכונית, מרחף בקרבת מקום. ואז, בגלל בעיות הבריאות שהתחילו לאבא שלי השנה, אוטאר התחיל להצטרף אליי לפעילויות. לא הייתה לי שום כוונה להפסיק, ולכן אוטאר נאלץ להיות הכי קרוב אליי שאפשר, לשמור עליי ולוודא שאני נשאר בחיים.

    אבל עכשיו התפקיד שלו הוא לא רק לדאוג שאחיה כדי שאוכל להיות המלך, אלא שלא אברח ליער ואעשה משהו טיפשי. או משהו יותר טיפשי מלקפוץ מצוק. הוצאתי לעצמי שם רע במשפחה של אדם קצת אימפולסיבי. מאז שהייתי קטן תמיד התחמקתי משומרי הראש שלי ומהמשמר המלכותי וברחתי בכל הזדמנות.

    "אני בסדר," אני אומר לו, מתיישב ומביט סביב. האנשים מתלכדים לקבוצה, צופים בנו ממרחק כאילו אוטאר היה פצצה שנפלה מהשמיים.

    "הצלת את חיי, אדוני," אוטאר אומר ומניח את כף ידו הבשרנית על כתפי. "אני לא יודע איך אוכל לגמול לך."

    אני תוקע מבט בידו ומנער אותה מכתפי. "בתור התחלה, אתה יכול להפסיק להתנהג כמו סמוויז גמג'י."

    "כמובן, אדוני," הוא אומר, ונראה קצת נבוך. אני חושב שזה בעיקר בגלל שהוא כמעט מת ואני הצלתי את חייו, ופחות בגלל הכינוי מ"שר הטבעות", אבל אני נשבע שהוא תמיד כמעט קורא לי מר פרודו. "אבל שוב, אני ממש מצטער."

    "זאת לא אשמתך," אני אומר לו. גם לא אשמתי. "אבל אתה יכול לעזור לי לקום."

    "כן, אדוני," הוא תופס את ידי ומושך אותי על הרגליים. אני מרגיש את עיני הקהל בוחנות אותנו עוד יותר עכשיו — בטח בגלל האופן שבו אוטאר פונה אליי, כאילו שאני מישהו — ואני כמעט מתפתה לקוד קידה נוספת כדי להציג בקלילות גם את הנחיתה הכושלת השנייה.

    אבל מישהו כבר שלף מצלמה, והוא מכוון אותה אלינו, ואני לא יודע אם זה בגלל שהוא רוצה לצלם את שני הטיפשים שנחתו עכשיו או אם הוא באמת חושב שאני מישהו חשוב.

    אני שולח חיוך מאופק למצלמה ומסתכל מטה על אוטאר, שנמוך ממני בערך בחמישה־עשר סנטימטרים. "כדאי שנוריד את הציוד ונלך לסירה."

    למטה בחוף מחכה סירת מנוע לבנה ואלגנטית עם מסגרת מעץ טיק, והשם "אלסקלינג" כתוב על הדופן בכתב מסוגנן. האיש שממתין בסבלנות מאחורי ההגה הוא איינר, אחד משומרי הראש שלי וגם נהג המילוט שלי.

    כמו אוטאר, גם הוא תמיד בסביבה, ובדרך כלל עוקב אחריי, כי אני מנסה להתחמק ממנו. אבל הוא איש צבא לשעבר, כך שדי קשה להתחמק ממנו.

    אני שומע קול נקישות חלושות של עוד כמה מצלמות מהקהל, אבל הפעם אני לא טורח להעיף מבט. אני פושט את הציוד מהר ואחר כך, כשאוטאר מנסה לשחרר את הרצועות שעל חזהו, אני עוזר לו.

    קריאת "אוּוו" נשמעת מהקהל ואני מסתובב ומביט מעלה אל השמיים, שם שלושת הקופצים הבאים מתחילים לרדת, בזה אחר זה. מהמרחק הזה הם נראים כמו כוכבים צבעוניים שנשרפו בכניסה לאטמוספירה.

    קליק נוסף מושך את מבטי.

    כולם מסתכלים על הקופצים, מלבד שני גברים.

    גברים עם מצלמות המכוונות ישירות אל אוטאר ואליי.

    גברים שהייתי צריך לזהות, אבל בגלל כל ההמולה סביב, לא הייתי מרוכז.

    אתה אידיוט, מגנוס.

    "היי, זה לא—?" אוטאר שואל, אבל הוא משתתק כששני הגברים מסתובבים ומתחילים לרוץ לכיוון אחת מהסירות שמחכות על החוף.

    "שיט," אני מקלל, ותוהה כמה תמונות הם הספיקו לצלם.

    לא שעשיתי משהו לא ראוי, לא בדיוק, אבל הבטחתי למשפחה שלי שאתרחק היום מצלמי הפפראצי, ושני המזדיינים האלה הם קללת הקיום המלכותי שלי. הסיבה היחידה שבאתי לכאן היא כדי שלא יצלמו אותי, כי בדרך כלל הפפראצי לא עוקבים אחריי עד לשֵראג.

    אבל החבר'ה האלה הם לא צלמי פפראצי רגילים. קודם כול, הם תאומים רוסים שדומים מאוד ל-T-1000 מ"שליחות קטלנית". חוץ מזה, הם גם מתנהגים כמו T-1000. אי אפשר לעצור אותם. לא משנה לאן אני הולך, שני האפסים האלה שם, מצלמים אותי ומוכרים את התמונות לצהובון המרבה במחיר. אני לא אומר שאני בוכה כל לילה לתוך הכרית כי כולם קוראים לי "הנסיך החתיך," אבל זה בהחלט הופך אותך ליקיר התקשורת.

    "אנחנו צריכים ללכת," אני אומר לאוטאר. "עכשיו."

    בדרך כלל הייתי פשוט יורד מזה, אבל מכיוון שהמניאקים האלה בטוח ימכרו את התמונות הראשונות שלי מהתקופה שתכונה "תוצאות האסון" ואחריה יגיעו הכותרות "נסיך אובדני קופץ מראש צוק (והמזכיר האישי שלו מנסה להציל אותו)" ו"לא כשיר להנהיג," אני מרגיש שזו חובתי שיהיה לי אכפת, ממש כמו שזו חובתם להתייחס אליי כמו אל חיה בגן חיות.

    אנחנו מתחילים לרוץ בדשא אל הסירה, זורקים את הציוד שלנו על הסיפון, נכנסים למי קרח עד גובה הברכיים ורק אז מצליחים לעלות. איינר עומד מאחורי ההגה, מקמט את מצחו מאחורי משקפי הטייסים שלו, שנוצצים בסגול ובכחול כאילו עברו קיטוב מיליון פעמים.

    אני נעמד לצידו, דוחף את הפרא הצידה בכתפי ומשתלט על הסירה.

    "אם לא אכפת לך, אני רוצה לנהוג," אני אומר לו, מציץ מעבר לכתף בסירת המנוע שלהם המתרחקת מאיתנו, ואז מכניס להילוך אחורי ומתרחק בנסיעה מהירה לאחור מהחוף.

    אוטאר כמעט נופל למים, נאחז במעקה כאילו חייו תלויים בזה, ואיינר נאחז בלוח הבקרה כדי לייצב את עצמו.

    "אני די בטוח שאימא שלך הייתה אומרת שזאת נהיגה פרועה!" אוטאר צועק ומנסה להזדקף, אבל אני מסובב את הסירה שלנו קדימה ומזנק בעקבות הסירה הרוסית.

    "אני די בטוח שאימא שלי גם לא הייתה רוצה שאהיה בשר תותחים של הפפראצי," אני אומר לו וקורץ.

    "תרד מזה," אוטאר אומר באנחה שנלחצת מתוך ריאותיו כשהוא שוב נזרק אל המעקה.

    אבל אפילו שאני מצטיין בבריחה מהבעיות שלי, עצם העובדה שהבעיות עקבו אחריי עד לכאן מלמדת שאני חייב להתמודד איתן. ראש בראש. כמו שרק מגנוס המשוגע יודע.

    "לרדת מזה?" אני שואל. "אתה זה שאמרת לי שדפקתי הכול רגע לפני שקפצתי. דפקתי הכול, אז עכשיו אני צריך לתקן את זה."

    "אדוני," איינר אומר ומכחכח בגרונו. גם בלי משקפי השמש הפסיכדליים ההזויים שלו, לא הייתי מצליח לפענח את מבטו. לפעמים אני חושב שאיינר נבנה באותו מפעל רובוטים כמו צמד הרוסים, אבל היצרן שלו החליט לתת לו קצת יותר שרירים.

    "אני על זה, איינר," אני אומר לו. "אולי תדאג שאוטאר לא ייפול למים?"

    איינר לא זז, ומהאופן שבו שפתיו לחוצות יחד ויוצרות פס דק ומתוח, אני מנחש שהוא לא אוהב את זה שאני אומר לו מה לעשות. אני יודע שלא. לאוטאר אני יכול להגיד מה לעשות, אבל איינר הוא רק שומר ראש, ותפקידו לשמור עליי, ולא על אף אחד אחר.

    אני לא צריך את ההגנה שלו, אבל זה לא מונע ממנו ללכת אחריי לכל מקום. אפילו כשאני יוצא לדייט עם בחורה, הוא אורב בסביבה. הזמן היחיד שבו יש לי פרטיות זה כשאני מזיין אותה ואז אני פשוט מקווה שהוא לא מציץ מבעד לאיזה חלון. אל תבינו אותי לא נכון, המחשבה שצופים בי כשאני עושה סקס מלהיבה אותי מאוד, אבל אם אראה את פרצופו הרציני והמחוטט של איינר, זה לגמרי יהרוס את האווירה.

    ואף על פי כן, במידה מסוימת אני מצטער שהוא לא צפה בי בשבוע שעבר כשהלכתי לבית של היידי.

    כשנכנסתי לחדר של היידי.

    לאו דווקא כשזיינתי לה את הצורה בפעם הראשונה.

    אבל כן בפעם השנייה, כשהיא שלפה את הטלפון שלה ואמרה שהיא רוצה לצלם אותנו שוכבים כמזכרת.

    ברור שהסכמתי, כי למה לעזאזל שלא ארצה שהיא תצלם אותי תוקע את הזין שלי בתוכה? אני בדרך כלל אפילו לא מעלה את האפשרות הזאת עם בחורות, כי מבחינתן הרפתקנות במיטה זה דוגי־סטייל ואולי קצת חניקה קלה או מכות בישבן. אבל לצלם אותנו שוכבים? אין סיכוי.

    והרגשתי רע כי יותר מוקדם באותו ערב נפרדתי ממנה. לא שהיה בינינו משהו רציני, אבל היידי ואני יצאנו לכמה דייטים שהצלחנו איכשהו להסתיר מעין הציבור — ומאבא שלה — וידעתי שהיא רוצה ממני הרבה יותר מזה. כלומר, היא רצתה להיות הנסיכה הבאה של נורווגיה.

    מן הסתם, הייתי צריך לעצור את זה קודם, אבל מתברר שכשאני נפרד ממישהי אני עדיין חושב שזה בסדר לצלם איתה סרטון סקס אחר כך. רק דוגמה נוספת לאימפולסיביות שלי שתמיד מסבכת אותי בצרות.

    וואו, הפעם באמת דפקתי הכול.

    אבל כל זה לא בשליטתי ומי יודע מה יקרה לי עכשיו. מאז שהסיפור פורסם אתמול, עדיין לא דיברתי עם ההורים שלי, אבל יכולתי להרגיש את הכעס שלהם מבעבע כל הדרך מהארמון שלהם שבמרכז אוסלו.

    ברגע זה גם אני מרגיש את הכעס מבעבע בתוכי, ויש לו רק מקום אחד להתנקז אליו.

    אני מאיץ את הסירה ועכשיו אנחנו מתקרבים בקצב יציב אל סירת הפפראצי. תכף נעקוף אותם.

    "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה," איינר אומר חרש, ועיניו ממוקדות בסירה המתקרבת ומתקרבת.

    "קרה פעם שידעתי מה אני עושה?" אני שואל ומחניק חיוך.

    גם אם זה לא יצליח, למי אכפת? מגיע להם משהו הרבה יותר גרוע.

    "היי!" אני צועק על הצלמים כשהסירה שלנו מפליגה לצידם. "תפסתם תמונות טובות?"

    הרוח נושאת את קולי הרחק משם, אבל שניהם מביטים אלינו ומרימים את המצלמות שלהם בתנועה מסונכרנת.

    אני שולח אליהם אצבע משולשת וחיוך מאוזן לאוזן.

    ואז אני תופס את ההגה, זורק את הסירה שלנו הצידה ויוצר שובל ענק ששולח גל גבוה מעל לסירה שלהם ומרטיב אותם מכף רגל ועד ראש.

    אני פורץ בצחוק ונוהג את הסירה במהירות בכיוון ההפוך, לעבר המזח שלנו בקצה הפיורד. אני משאיר מאחור את שני המזדיינים האלה, שצועקים עלינו ברוסית, ספוגים לגמרי ומנסים לייבש את המצלמות שלהם, שללא ספק נהרסו.

    מגיע להם.

    "תמרון יפה, אדוני," איינר אומר אחרי רגע, ואני מציץ בו ורואה בקצות שפתיו רמז דק למה שניתן לכנות חיוך.

    "תודה, ידידי."

    "אתה יודע שהם ינסו לתבוע אותך על זה," אוטאר מעיר ומדדה לאיטו לאורך הסיפון בלי להוריד את היד מהמעקה.

    "איזה משבית שמחות אתה, אוטאר," אני אומר לו. "תן ליהנות קצת."

    אני יודע שבזמן הקרוב לא תהיה לי הזדמנות ליהנות שוב.

     


     

    אפילו שתמיד יכולתי לבחור איפה אני רוצה לגור, כולל במגוון ארמונות מלכותיים ברחבי נורווגיה, אני די אוהב את הדירה הקטנטונת שלי. טוב, אולי היא לא קטנטונת במונחים סטנדרטיים. היא בכל זאת מתפרשת על פני כל הקומה העליונה של בניין פינתי ברובע מַיוֹרסטואן, אחת מהשכונות המגניבות בעיר, ויש לי יותר מקום ממה שאני צריך, אבל אני מרגיש הרבה יותר נורמלי לגור ככה מאשר בארמון.

    אם אני מתעלם מהעובדה שבקומה מתחתיי גרים איינר ואוטאר ועוד כל מיני שומרים מתחלפים, הקומה מתחתיה היא סניף של H&M. ברחוב חולפות חשמליות והצליל שלהן מרגיע אותי, אנשים ממהרים מפה לשם, עושים שופינג ויוצאים לברים.

    צלמי הפפראצי יודעים שאני גר בשכונה אבל לא יודעים בדיוק איפה. החלונות הפונים אל הרחוב כהים ומסתירים אותי מעין הציבור, וכשאני צריך לספוג קצת שמש אני עולה לגג, שם יש לי מרפסת פרטית הרחק ממבטי הסקרנים. יש לא מעט כניסות לבניין, כולל מנהרה שהקצה שלה נמצא במרחק של בלוק מהבניין, בלב חצר מגודרת קטנה.

    משם אימא שלי תיכנס לדירה הערב. לא נעים לי שהיא צריכה לעבור במנהרה, היות שהיא נבנתה במאה ה-19 ודי טחוב שם, אבל היא התעקשה לבוא לבקר אותי בהקדם האפשרי.

    זה הכול חדשות רעות. יש משקל כבד לעובדה שהיא רוצה לדבר איתי על משהו כאן במקום בארמון, איפה שאבא שלי ואחותי הצעירה ביותר מארי נמצאים. כאילו כאן יש פחות עדים, למקרה שהיא רוצה לרצוח אותי.

    אני מביט סביב בדירה, תוהה אם להחביא את הסכינים שלי, או לכל הפחות את גרזן הוויקינגים הענק שתלוי על הקיר, ופתאום נשמעת דפיקה על הדלת.

    אני ניגש לדלת, מעביר את היד בשיער כדי לוודא שהוא מסודר (השיער שלי בדרך כלל מבולגן וארוך יותר מכפי הראוי בעיניה), נושם עמוק ופותח את הדלת.

    אימא שלי ושומר הראש שלה, פֶּר, עומדים בכניסה. אני רואה את איינר מאחור, יורד במדרגות.

    "מגנוס," אימא שלי אומרת ביובש, הנימה הקבועה שלה.

    "אימא," אני משיב מייד ושולח לה את החיוך שבעבר היה מקסים אותה, אבל נראה שסר חינו בעיניה. עיניי פוגשות את עיניו של פר, אבל ממש כמו עיניו של איינר, הן אינן מסגירות דבר. עוד רובוט בחליפה יפה.

    אני מכחכח בגרון ומצביע על פנים הדירה. "טוב. בואי, תיכנסי."

    היא מהנהנת ושולחת לכל שומרי הראש שלה מבט שמשדר להם ללא מילים להישאר במקומם. היא נכנסת פנימה ואני סוגר את הדלת אחריה.

    "ניקית כאן," היא נעמדת באמצע הסלון ומביטה סביב. זו דירה עם חלל פתוח, כך שאפשר לראות את רובה כמעט מכל מקום, ובדרך כלל הכול מבולגן. אף על פי שיש לי מנקה שבאה כל יומיים, מהר מאוד הדירה נראית כמו אחרי טורנדו. אפשר פשוט להוסיף את "מגנוס המבולגן" לרשימת הכינויים שלי.

    "רציתי שהיא תהיה ראויה למלכה," אני אומר לה.

    "בולשיט," היא מקללת, מנידה את ראשה ונועצת בי מבט חריף.

    זאת אימא שלי. היא אולי המלכה, אבל היא יודעת להיות גסה ובוטה לא פחות ממני.

    אבא שלי הוא אדם קליל וחברותי, ואולי אפילו קצת מעופף, אבל אימא שלי אומרת כל מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה. היא לא יודעת פחד.

    לפחות בדרך כלל. חורך ככל שיהיה המבט שהיא נועצת בי הלילה, אני רואה ניצוצות של פחד בעיניה, ובתגובה גם אני מתחיל לפחד.

    ליבי מאיץ את פעימותיו כשהיא מצביעה בסנטרה על שתי כורסאות מול האח, שביניהן פרוש שטיח פרוות דוב שעובר במשפחתנו זה דורות. "שב. אני צריכה לדבר איתך על משהו, ואני צריכה שתקשיב לשם שינוי."

    אני בולע רוק בכוח. "את לא רוצה קפה או...?" אני מעיף מבט במטבח, כאילו אם אכין לה אספרסו אוכל להרוויח עוד קצת זמן.

    "מגנוס," היא אומרת בכובד ראש. "שב."

    אני מתיישב, והיא מתיישבת מולי. היא אישה נמוכה למדי, מטר חמישים ושמונה, אבל גם בחליפת המכנסיים היומיומית ממשי, שכמעט נראית כמו פיג'מה, היא מטילה אימה.

    לרגע אחד היא לא אומרת מילה, והשתיקה רק מגבירה את המתח בחדר במידה בלתי־נסבלת. בסוף אני נשבר ואומר, "תשמעי, אני מצטער על מה שקרה—"

    "מספיק," היא אומרת ומרימה את כף ידה באוויר. "זה מספיק. אתה לא צריך להתנצל. אם כי אני תוהה אם אי פעם באמת הצטערת על משהו שעשית."

    איזו מכה מתחת לחגורה.

    "מה שהיה, היה," היא ממשיכה. "אי אפשר לשנות את זה. כל מה שאפשר לעשות עכשיו, זה רק בקרת נזקים, וגם זה לא בטוח."

    "אני בטוח שראש הממשלה מבין ש—"

    "ראש הממשלה," היא שואגת ועיניה הכהות רושפות, "לא מבין כלום! בשם אלוהים, מגנוס, צילמת סרטון סקס עם הבת שלו!"

    "אני נפרדתי ממנה," אני אומר חלושות, ומכסה את פניי בידיי כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לדבר עם אימא שלי על סרטון סקס, אפילו שמדברים עליו בכל ערוצי החדשות המזוינים.

    "ככה אתה נפרד מאנשים?" היא לא מאמינה למשמע אוזניה. אני מציץ בה ורואה אותה מנידה את ראשה בגועל. "קודם כול, מה לעזאזל עשית עם היידי לנדסטרום מלכתחילה?"

    "היא מעריצה שלי," אני מנסה להסביר. "זאת אומרת, היא רצתה לצאת איתי. נפגשנו כל כך הרבה פעמים לאורך השנים, שזה היה כמעט בלתי־נמנע. היא בדיוק נפרדה מחבר שלה והיינו באיזה אירוע צדקה מפואר למען הצפרדעים והביצות או משהו כזה ו..."

    "ולא חשבת לשנייה אחת שיכול להיות שהיא מחוץ לתחום?"

    אני מושך בכתפיים. "אממ, לא."

    "ברור שלא. כי אתה אף פעם לא עוצר לחשוב על שום דבר. אתה תמיד קופץ על כל הזדמנות כאילו יצאת מכלל שליטה. אתה יצאת מכלל שליטה, מגנוס. תמיד היית כזה. אני — אנחנו — ניסינו לעשות הכול כדי להשתלט עליך בעשרים ושמונה השנים האחרונות ושום דבר לא עזר."

    "היי," אני אומר, ושונא את הדרך שבה היא מטיחה לי את כל החרא הזה בפרצוף. "אני כן חשבתי. למעשה, חשבתי שאולי סוף כל סוף זה יהיה זיווג טוב, כי יש לה אורח חיים דומה לשלי, והיא יודעת איך זה לגדול במשפחה עם כוח, אבל היא הרבה פחות, אממ, יציבה ממה שחשבתי."

    "טוב, מכיוון שגם אתה לא יציב, אני מבינה למה הסתדרתם," היא אומרת ומעמידה פנים שהיא לא רואה איך אני מתכווץ כשהיא אומרת שאני לא יציב. "אבל ברצינות, סרטון סקס?" היא הוגה את המילים כאילו היו בשפה זרה. "לא חשבת לרגע אחד על ההשלכות שיהיו לזה?"

    "איך יכולתי לדעת?"

    "כי לדברים... כאלה, יש נטייה לדלוף. לא למדת שום דבר מכל שערוריות המפורסמים בשנים האחרונות?"

    "אבל זאת הוליווד."

    "ואותו דבר קורה גם כאן. ברור לגמרי שלא למדת כלום על מה זה להיות נסיך. במקום זה אתה מנסה להתנער מהמחויבויות שלך בכל הזדמנות. זה מה שאתה רוצה? אתה רוצה לוותר על המלוכה? בגלל זה אתה מחבל לעצמך בחיים?"

    "אני לא מחבל לעצמי בחיים! ואני לא רוצה לוותר על המלוכה."

    אבל בסוף המשפט הקול שלי הולך ודועך, כמו שתמיד קורה כשמדברים על ויתור על המלוכה, כשמזכירים לי איזה יורש עצר עלוב אני, ואיזה מלך גרוע אהיה.

    "תקשיבי," אני ממשיך ונשען קדימה עם המרפקים על הירכיים ואצבעותיי שלובות זו בזו כמו בתפילה. "עשיתי טעות עם היידי. בוודאי שלא רציתי להשפיל אותה או את ראש הממשלה, אפילו שאני חושב שהיא תמיד שנאה אותי, מההתחלה. אנחנו לא יכולים לעשות פשוט בקרת נזקים? אי אפשר להגיד לתקשורת שזה מזויף? הרי ברור שמישהו פרץ לטלפון של היידי, כמו שהיא אומרת. אי אפשר להגיד שאותו גורם יצר הכול בפוטושופ, או משהו כזה?"

    היא נושפת דרך האף ותולה בי מבט יציב. "לא אחרי שהיידי כבר הודתה במה שקרה באוזני התקשורת. נשמע שהיא אפילו גאה בזה, אם יורשה לי לומר. איך אומרים? אני חושבת שלבחורה הזאת יש... תסביך אב."

    "זה רק קצה הקרחון," אני ממלמל ביני לביני, ונזכר פתאום בכמה מילים חשודות מאוד שהיידי מלמלה כשעשינו סקס. "אז מה אני עושה?"

    "אני אגיד לך מה אתה עושה, מגנוס. וזה לא ימצא חן בעיניך."

    אני נושם עמוק ותוהה איזו זוועה מלכותית מחכה לי. "בסדר," אני אומר לאט. "מה זה?"

    היא מחככת את שפתיה זו בזו, מתמהמהת. אני יודע שהיא עושה את זה כי אני חסר סבלנות ושונא לחכות. אני גם יודע שהיא אוהבת לראות אותי מתפתל.

    "קודם כול, אתה תתנצל בפני ראש הממשלה ובפני היידי. פנים אל פנים. ואחר כך מול המצלמות במסיבת עיתונאים."

    "מה?!" אני קורא. "מסיבת עיתונאים? אבל... כל העולם יאכל אותי בלי מלח. אנחנו ניראה חלשים."

    היא מחייכת אליי חיוך חמוץ. "אנחנו כבר נראים חלשים, הודות לך. כל המונרכיה מושפלת. כל המדינה, כל היבשת, כל העולם, כולם צוחקים עלינו. מגנוס, הנזק שגרמת לנו עכשיו הוא רק הקש ששבר את גב הגמל. כבוד משפחת המלוכה שלנו נמחה, ובעולם שבו מונרכיות הן כבר לא באופנה ולא בעמדת כוח, אנחנו נרגיש את התוצאות בטווח הארוך."

    פאק.

    "בסדר," אני אומר לה ומנסה לאזור אומץ. "אני אעשה את זה."

    "כן. אתה תעשה את זה. ואתה תעשה גם את הדבר הבא שאגיד לך."

    "מה הדבר הבא? זה לא יכול להיות יותר גרוע," אני אומר ברוך, אבל מהמבט בעיניה אני מבין שדווקא כן. אני מתכונן לספוג את המכה.

    "הדבר הבא..." היא מתחילה ואז נראה שהיא מתכווצת לקראת מה שעומד לצאת לה מהפה. "מגנוס. אתה תצטרך להתחתן."

     

    קרינה הייל כתבה למעלה מ־30 ספרים. רובם העפילו לרשימות רבי־המכר של הניו יורק טיימס, וול סטריט ג'ורנל, ויו. אס. איי. טודיי. היא מתגוררת בקנדה עם בעלה וילדיה, ויש לה שני כלבים וחתולה.

    עוד על הספר

    ניתן לרכישה גם במארז

    יורש פראי קרינה הייל

    1

    מגנוס

    "דפקת הכול!" אוטאר אומר לי בפעם האלף.

    לא בדיוק מה שאתה רוצה לשמוע כמה שניות לפני שאתה זורק את עצמך מצוק בגובה אלף מטר לנפילה חופשית אל תוך הפיורד שמתחתיך.

    אבל הפעם, לאור העובדה שכבר חמש דקות ברצף אוטאר קודח לי בשכל כמה שאני מטומטם ואיך דפקתי לגמרי את החיים שלי, לקפוץ מקצה צוק נראה כמו הדבר הנכון לעשות. אולי זה אפילו הדבר היחיד לעשות במצב הזה.

    אני רץ אל הקצה של הר שֵראג, העיניים שלי ממוקדות קדימה בפיורד שחותך את העמק כמו סכין כחולה, ונותן למחשבות, לדאגות, למודעות העצמית, להיעלם.

    אני קופץ.

    בדמיוני, בשניות הראשונות האלה של נפילה חופשית מרגישים כמו שתינוק מרגיש כשהוא נולד. ריגוש מבעית שוטף אותך כשאתה צולל מהעולם המוצק והיציב שאתה מכיר אל התהום הקפואה. שום דבר לא דומה לזה, לעזוב את הביטחון ואת החיים לטובת מה שאמור להיות מוות בטוח.

    ואז אתה עף, בזרועות פרושות לצדדים, חסר משקל, ציפור בשמיים, מלאך נופל, דרגה אחת מעל האנושות.

    ואז אתה נופל.

    הרוח מכה בפניך, מושכת את עורך לאחור בחיוך, מרעידה את הקסדה שלך. אין יותר שום דבר, רק אתה והרוח וזרם האדרנלין הכי חזק שתחווה אי פעם. אפילו יותר טוב מסקס.

    אולי.

    השעון מצפצף והריגוש נקטע לפני שהמוח שלי מיטשטש לגמרי. אני פותח את המצנח במהירות ונזרק לאחור, וההדף של הנפילה החופשית נעצר לשנייה כשהמצנח נפרש והירידה האיטית מתחילה.

    בדרך כלל בשלב הזה של הקפיצה הלב מתחיל להאט, ואז אתה מבין איפה אתה ומה אתה עושה — וששרדת. אתה כבר לא בסכנה. אתה מרחף מטה אל האדמה, ואין בתוכך דבר מלבד השתאות, מלבד הידיעה שאתה בסך הכול מצנח פצפון וצבעוני שטס לעבר פיורד כחול־שמימי, בגובה העיניים עם עיטים.

    אבל היום אין שום שקט ושלווה.

    היום אין חדות ממוקדת וצלילות שתמיד שוטפות אותי כשאני קופץ, כשאני נופל מהשמיים ורק לדקה אחת מופלאה נדמה שהעולם המבולגן שלי עוצר.

    אני מצליח להתרכז רק במילים של אוטאר שמפלחות לי את הראש. דפקתי הכול. אבל אלה לא רק המילים של אוטאר. אלא גם של האחיות שלי, של ההורים שלי, של התקשורת. של ראש הממשלה המזדיין.

    כשאתה בן למשפחת המלוכה ואתה עושה משהו טיפשי, כל האנשים בעולם, שלא לדבר על כל האנשים במדינה, מביעים את דעתם על העניין.

    ואני נסיך נורווגיה, יורש העצר, והשערורייה האחרונה שלי החזירה את הדימוי הציבורי של המדינה שלנו מאה שנה אחורה.

    מה הפלא שהיום היה קל יותר לקפוץ מבדרך כלל.

    צרחה קוטעת את מחשבותיי ואני מביט מעלה, אף על פי שמעליי אני רואה רק את המצנח הצהוב הזוהר שלי. זאת הייתה הצרחה של אוטאר. זו רק קפיצת הבסיס השנייה שלו, ומבחינתו, זאת קפיצה אחת יותר מדי. האמת היא שאף בן אדם שפוי בדעתו לא ינסה לקפוץ מהנקודה הזו, אבל לא לחינם קוראים לי "מגנוס המשוגע."

    אחרי כמה שניות הצרחות מפסיקות, כנראה אוטאר פתח את המצנח שלו ועכשיו אני צריך להתחיל לחשוב על הנחיתה.

    פוקוס, חתיכת פרצוף תחת, אני אומר לעצמי ומכריח את המוח שלי להפסיק עם השטויות ולהתחיל לעבוד, לפני שיהיה מאוחר מדי. הכול מסיח את דעתי. אני נאחז בידיות שמולי ומנווט את עצמי לעבר האנשים שעומדים על חצי האי הקטן שמתחתיי, בתקווה שאוטאר יעשה כמוני. בפעם שעברה הנחיתה שלו הייתה חיננית כמו פרה שנוֹרֵית מקטפולטה.1

    יש רק טלאי קטן של דשא שנוח לנחות עליו — טעות קטנה ותתרסק אל סלע או תצלול למי הפיורד הקפואים. אולי זה בגלל שלא הייתי מרוכז, אבל הדשא מתקרב במהירות ואני יודע שזה עומד לכאוב נורא.

    כפות רגליי פוגשות את הקרקע והרגליים שלי מתקפלות. גל של כאב מטפס לי במעלה השוקיים.

    אני מתכדר ומתגלגל על הדשא ומזנק על הרגליים שנייה לפני שהכתף שלי פוגעת בסלע.

    Helvete.

    לעזאזל.

    כל הצופים עומדים סביב ובוהים בי ובנחיתה הלא כל כך חיננית שלי.

    אני מיישר קצת את הקסדה על הראש, מסדר את משקפי המגן וקד קידה קצרה. "נחיתה לא רעה כשהחלופה היא מוות," אני אומר בחיוך רחב.

    כמה מהם מוחאים כפיים. האנשים האלה נראים כמו תיירים. הם החנו את סירות המנוע שלהם לאורך החוף ותלו את המצלמות על הצוואר כדי לתפוס תמונה של פסיכים כמוני שעושים את הקפיצה המפורסמת.

    ואוטאר.

    הוא שוב צורח. הוא בועט ברגליו לכל עבר בשעה שהוא יורד אלינו במהירות, ומושך בידיות בלי שליטה. אם הוא לא יאט ויצליח לכוון את עצמו, הוא יתרסק ישר על הקהל ואז יפגע בסלעים שמאחורי הצופים.

    זה עומד להיות מכוער.

    כולם מתפזרים, לא יודעים מה לעשות, ואני יודע שעכשיו זה לא בידיים של אוטאר. אפילו מבעד למשקפי המגן אני רואה שעיניו פעורות לרווחה, וכך גם הפה שלו. הוא קפוא באימה.

    אני בכלל לא חושב. אני רץ לכיוונו ומזנק למעלה, מתנגש בו באוויר ומנסה לכרוך את זרועותיי סביב ירכיו.

    איכשהו אני מצליח למשוך אותו למטה, כאילו קטפתי ציפור גדולה, שמנה ושעירה ישר מהשמיים, ואז הוא מתרסק עליי ומוציא לי את כל האוויר מהריאות כשגופי פוגש את הקרקע.

    "אוי, אלוהים, הוד מעלתך!" הוא צועק עליי, ואפילו שהפה שלי מלא בדשא, אני ממלמל שישתוק.

    הוא מתגלגל ממני, ואני נשכב לאחור, מנסה להסדיר את הנשימה ומקווה שאף אחד לא שמע את לשון הפנייה שלו.

    "אני כל כך מצטער!" הוא ממשיך וטופח על זרועותיי ועל ירכיי. "אתה חי?"

    אוטאר המסכן. הוא בכלל לא רצה לעשות את כל החרא הזה איתי. פעם הוא היה הבחור שמחכה במכונית, מרחף בקרבת מקום. ואז, בגלל בעיות הבריאות שהתחילו לאבא שלי השנה, אוטאר התחיל להצטרף אליי לפעילויות. לא הייתה לי שום כוונה להפסיק, ולכן אוטאר נאלץ להיות הכי קרוב אליי שאפשר, לשמור עליי ולוודא שאני נשאר בחיים.

    אבל עכשיו התפקיד שלו הוא לא רק לדאוג שאחיה כדי שאוכל להיות המלך, אלא שלא אברח ליער ואעשה משהו טיפשי. או משהו יותר טיפשי מלקפוץ מצוק. הוצאתי לעצמי שם רע במשפחה של אדם קצת אימפולסיבי. מאז שהייתי קטן תמיד התחמקתי משומרי הראש שלי ומהמשמר המלכותי וברחתי בכל הזדמנות.

    "אני בסדר," אני אומר לו, מתיישב ומביט סביב. האנשים מתלכדים לקבוצה, צופים בנו ממרחק כאילו אוטאר היה פצצה שנפלה מהשמיים.

    "הצלת את חיי, אדוני," אוטאר אומר ומניח את כף ידו הבשרנית על כתפי. "אני לא יודע איך אוכל לגמול לך."

    אני תוקע מבט בידו ומנער אותה מכתפי. "בתור התחלה, אתה יכול להפסיק להתנהג כמו סמוויז גמג'י."

    "כמובן, אדוני," הוא אומר, ונראה קצת נבוך. אני חושב שזה בעיקר בגלל שהוא כמעט מת ואני הצלתי את חייו, ופחות בגלל הכינוי מ"שר הטבעות", אבל אני נשבע שהוא תמיד כמעט קורא לי מר פרודו. "אבל שוב, אני ממש מצטער."

    "זאת לא אשמתך," אני אומר לו. גם לא אשמתי. "אבל אתה יכול לעזור לי לקום."

    "כן, אדוני," הוא תופס את ידי ומושך אותי על הרגליים. אני מרגיש את עיני הקהל בוחנות אותנו עוד יותר עכשיו — בטח בגלל האופן שבו אוטאר פונה אליי, כאילו שאני מישהו — ואני כמעט מתפתה לקוד קידה נוספת כדי להציג בקלילות גם את הנחיתה הכושלת השנייה.

    אבל מישהו כבר שלף מצלמה, והוא מכוון אותה אלינו, ואני לא יודע אם זה בגלל שהוא רוצה לצלם את שני הטיפשים שנחתו עכשיו או אם הוא באמת חושב שאני מישהו חשוב.

    אני שולח חיוך מאופק למצלמה ומסתכל מטה על אוטאר, שנמוך ממני בערך בחמישה־עשר סנטימטרים. "כדאי שנוריד את הציוד ונלך לסירה."

    למטה בחוף מחכה סירת מנוע לבנה ואלגנטית עם מסגרת מעץ טיק, והשם "אלסקלינג" כתוב על הדופן בכתב מסוגנן. האיש שממתין בסבלנות מאחורי ההגה הוא איינר, אחד משומרי הראש שלי וגם נהג המילוט שלי.

    כמו אוטאר, גם הוא תמיד בסביבה, ובדרך כלל עוקב אחריי, כי אני מנסה להתחמק ממנו. אבל הוא איש צבא לשעבר, כך שדי קשה להתחמק ממנו.

    אני שומע קול נקישות חלושות של עוד כמה מצלמות מהקהל, אבל הפעם אני לא טורח להעיף מבט. אני פושט את הציוד מהר ואחר כך, כשאוטאר מנסה לשחרר את הרצועות שעל חזהו, אני עוזר לו.

    קריאת "אוּוו" נשמעת מהקהל ואני מסתובב ומביט מעלה אל השמיים, שם שלושת הקופצים הבאים מתחילים לרדת, בזה אחר זה. מהמרחק הזה הם נראים כמו כוכבים צבעוניים שנשרפו בכניסה לאטמוספירה.

    קליק נוסף מושך את מבטי.

    כולם מסתכלים על הקופצים, מלבד שני גברים.

    גברים עם מצלמות המכוונות ישירות אל אוטאר ואליי.

    גברים שהייתי צריך לזהות, אבל בגלל כל ההמולה סביב, לא הייתי מרוכז.

    אתה אידיוט, מגנוס.

    "היי, זה לא—?" אוטאר שואל, אבל הוא משתתק כששני הגברים מסתובבים ומתחילים לרוץ לכיוון אחת מהסירות שמחכות על החוף.

    "שיט," אני מקלל, ותוהה כמה תמונות הם הספיקו לצלם.

    לא שעשיתי משהו לא ראוי, לא בדיוק, אבל הבטחתי למשפחה שלי שאתרחק היום מצלמי הפפראצי, ושני המזדיינים האלה הם קללת הקיום המלכותי שלי. הסיבה היחידה שבאתי לכאן היא כדי שלא יצלמו אותי, כי בדרך כלל הפפראצי לא עוקבים אחריי עד לשֵראג.

    אבל החבר'ה האלה הם לא צלמי פפראצי רגילים. קודם כול, הם תאומים רוסים שדומים מאוד ל-T-1000 מ"שליחות קטלנית". חוץ מזה, הם גם מתנהגים כמו T-1000. אי אפשר לעצור אותם. לא משנה לאן אני הולך, שני האפסים האלה שם, מצלמים אותי ומוכרים את התמונות לצהובון המרבה במחיר. אני לא אומר שאני בוכה כל לילה לתוך הכרית כי כולם קוראים לי "הנסיך החתיך," אבל זה בהחלט הופך אותך ליקיר התקשורת.

    "אנחנו צריכים ללכת," אני אומר לאוטאר. "עכשיו."

    בדרך כלל הייתי פשוט יורד מזה, אבל מכיוון שהמניאקים האלה בטוח ימכרו את התמונות הראשונות שלי מהתקופה שתכונה "תוצאות האסון" ואחריה יגיעו הכותרות "נסיך אובדני קופץ מראש צוק (והמזכיר האישי שלו מנסה להציל אותו)" ו"לא כשיר להנהיג," אני מרגיש שזו חובתי שיהיה לי אכפת, ממש כמו שזו חובתם להתייחס אליי כמו אל חיה בגן חיות.

    אנחנו מתחילים לרוץ בדשא אל הסירה, זורקים את הציוד שלנו על הסיפון, נכנסים למי קרח עד גובה הברכיים ורק אז מצליחים לעלות. איינר עומד מאחורי ההגה, מקמט את מצחו מאחורי משקפי הטייסים שלו, שנוצצים בסגול ובכחול כאילו עברו קיטוב מיליון פעמים.

    אני נעמד לצידו, דוחף את הפרא הצידה בכתפי ומשתלט על הסירה.

    "אם לא אכפת לך, אני רוצה לנהוג," אני אומר לו, מציץ מעבר לכתף בסירת המנוע שלהם המתרחקת מאיתנו, ואז מכניס להילוך אחורי ומתרחק בנסיעה מהירה לאחור מהחוף.

    אוטאר כמעט נופל למים, נאחז במעקה כאילו חייו תלויים בזה, ואיינר נאחז בלוח הבקרה כדי לייצב את עצמו.

    "אני די בטוח שאימא שלך הייתה אומרת שזאת נהיגה פרועה!" אוטאר צועק ומנסה להזדקף, אבל אני מסובב את הסירה שלנו קדימה ומזנק בעקבות הסירה הרוסית.

    "אני די בטוח שאימא שלי גם לא הייתה רוצה שאהיה בשר תותחים של הפפראצי," אני אומר לו וקורץ.

    "תרד מזה," אוטאר אומר באנחה שנלחצת מתוך ריאותיו כשהוא שוב נזרק אל המעקה.

    אבל אפילו שאני מצטיין בבריחה מהבעיות שלי, עצם העובדה שהבעיות עקבו אחריי עד לכאן מלמדת שאני חייב להתמודד איתן. ראש בראש. כמו שרק מגנוס המשוגע יודע.

    "לרדת מזה?" אני שואל. "אתה זה שאמרת לי שדפקתי הכול רגע לפני שקפצתי. דפקתי הכול, אז עכשיו אני צריך לתקן את זה."

    "אדוני," איינר אומר ומכחכח בגרונו. גם בלי משקפי השמש הפסיכדליים ההזויים שלו, לא הייתי מצליח לפענח את מבטו. לפעמים אני חושב שאיינר נבנה באותו מפעל רובוטים כמו צמד הרוסים, אבל היצרן שלו החליט לתת לו קצת יותר שרירים.

    "אני על זה, איינר," אני אומר לו. "אולי תדאג שאוטאר לא ייפול למים?"

    איינר לא זז, ומהאופן שבו שפתיו לחוצות יחד ויוצרות פס דק ומתוח, אני מנחש שהוא לא אוהב את זה שאני אומר לו מה לעשות. אני יודע שלא. לאוטאר אני יכול להגיד מה לעשות, אבל איינר הוא רק שומר ראש, ותפקידו לשמור עליי, ולא על אף אחד אחר.

    אני לא צריך את ההגנה שלו, אבל זה לא מונע ממנו ללכת אחריי לכל מקום. אפילו כשאני יוצא לדייט עם בחורה, הוא אורב בסביבה. הזמן היחיד שבו יש לי פרטיות זה כשאני מזיין אותה ואז אני פשוט מקווה שהוא לא מציץ מבעד לאיזה חלון. אל תבינו אותי לא נכון, המחשבה שצופים בי כשאני עושה סקס מלהיבה אותי מאוד, אבל אם אראה את פרצופו הרציני והמחוטט של איינר, זה לגמרי יהרוס את האווירה.

    ואף על פי כן, במידה מסוימת אני מצטער שהוא לא צפה בי בשבוע שעבר כשהלכתי לבית של היידי.

    כשנכנסתי לחדר של היידי.

    לאו דווקא כשזיינתי לה את הצורה בפעם הראשונה.

    אבל כן בפעם השנייה, כשהיא שלפה את הטלפון שלה ואמרה שהיא רוצה לצלם אותנו שוכבים כמזכרת.

    ברור שהסכמתי, כי למה לעזאזל שלא ארצה שהיא תצלם אותי תוקע את הזין שלי בתוכה? אני בדרך כלל אפילו לא מעלה את האפשרות הזאת עם בחורות, כי מבחינתן הרפתקנות במיטה זה דוגי־סטייל ואולי קצת חניקה קלה או מכות בישבן. אבל לצלם אותנו שוכבים? אין סיכוי.

    והרגשתי רע כי יותר מוקדם באותו ערב נפרדתי ממנה. לא שהיה בינינו משהו רציני, אבל היידי ואני יצאנו לכמה דייטים שהצלחנו איכשהו להסתיר מעין הציבור — ומאבא שלה — וידעתי שהיא רוצה ממני הרבה יותר מזה. כלומר, היא רצתה להיות הנסיכה הבאה של נורווגיה.

    מן הסתם, הייתי צריך לעצור את זה קודם, אבל מתברר שכשאני נפרד ממישהי אני עדיין חושב שזה בסדר לצלם איתה סרטון סקס אחר כך. רק דוגמה נוספת לאימפולסיביות שלי שתמיד מסבכת אותי בצרות.

    וואו, הפעם באמת דפקתי הכול.

    אבל כל זה לא בשליטתי ומי יודע מה יקרה לי עכשיו. מאז שהסיפור פורסם אתמול, עדיין לא דיברתי עם ההורים שלי, אבל יכולתי להרגיש את הכעס שלהם מבעבע כל הדרך מהארמון שלהם שבמרכז אוסלו.

    ברגע זה גם אני מרגיש את הכעס מבעבע בתוכי, ויש לו רק מקום אחד להתנקז אליו.

    אני מאיץ את הסירה ועכשיו אנחנו מתקרבים בקצב יציב אל סירת הפפראצי. תכף נעקוף אותם.

    "אני מקווה שאתה יודע מה אתה עושה," איינר אומר חרש, ועיניו ממוקדות בסירה המתקרבת ומתקרבת.

    "קרה פעם שידעתי מה אני עושה?" אני שואל ומחניק חיוך.

    גם אם זה לא יצליח, למי אכפת? מגיע להם משהו הרבה יותר גרוע.

    "היי!" אני צועק על הצלמים כשהסירה שלנו מפליגה לצידם. "תפסתם תמונות טובות?"

    הרוח נושאת את קולי הרחק משם, אבל שניהם מביטים אלינו ומרימים את המצלמות שלהם בתנועה מסונכרנת.

    אני שולח אליהם אצבע משולשת וחיוך מאוזן לאוזן.

    ואז אני תופס את ההגה, זורק את הסירה שלנו הצידה ויוצר שובל ענק ששולח גל גבוה מעל לסירה שלהם ומרטיב אותם מכף רגל ועד ראש.

    אני פורץ בצחוק ונוהג את הסירה במהירות בכיוון ההפוך, לעבר המזח שלנו בקצה הפיורד. אני משאיר מאחור את שני המזדיינים האלה, שצועקים עלינו ברוסית, ספוגים לגמרי ומנסים לייבש את המצלמות שלהם, שללא ספק נהרסו.

    מגיע להם.

    "תמרון יפה, אדוני," איינר אומר אחרי רגע, ואני מציץ בו ורואה בקצות שפתיו רמז דק למה שניתן לכנות חיוך.

    "תודה, ידידי."

    "אתה יודע שהם ינסו לתבוע אותך על זה," אוטאר מעיר ומדדה לאיטו לאורך הסיפון בלי להוריד את היד מהמעקה.

    "איזה משבית שמחות אתה, אוטאר," אני אומר לו. "תן ליהנות קצת."

    אני יודע שבזמן הקרוב לא תהיה לי הזדמנות ליהנות שוב.

     


     

    אפילו שתמיד יכולתי לבחור איפה אני רוצה לגור, כולל במגוון ארמונות מלכותיים ברחבי נורווגיה, אני די אוהב את הדירה הקטנטונת שלי. טוב, אולי היא לא קטנטונת במונחים סטנדרטיים. היא בכל זאת מתפרשת על פני כל הקומה העליונה של בניין פינתי ברובע מַיוֹרסטואן, אחת מהשכונות המגניבות בעיר, ויש לי יותר מקום ממה שאני צריך, אבל אני מרגיש הרבה יותר נורמלי לגור ככה מאשר בארמון.

    אם אני מתעלם מהעובדה שבקומה מתחתיי גרים איינר ואוטאר ועוד כל מיני שומרים מתחלפים, הקומה מתחתיה היא סניף של H&M. ברחוב חולפות חשמליות והצליל שלהן מרגיע אותי, אנשים ממהרים מפה לשם, עושים שופינג ויוצאים לברים.

    צלמי הפפראצי יודעים שאני גר בשכונה אבל לא יודעים בדיוק איפה. החלונות הפונים אל הרחוב כהים ומסתירים אותי מעין הציבור, וכשאני צריך לספוג קצת שמש אני עולה לגג, שם יש לי מרפסת פרטית הרחק ממבטי הסקרנים. יש לא מעט כניסות לבניין, כולל מנהרה שהקצה שלה נמצא במרחק של בלוק מהבניין, בלב חצר מגודרת קטנה.

    משם אימא שלי תיכנס לדירה הערב. לא נעים לי שהיא צריכה לעבור במנהרה, היות שהיא נבנתה במאה ה-19 ודי טחוב שם, אבל היא התעקשה לבוא לבקר אותי בהקדם האפשרי.

    זה הכול חדשות רעות. יש משקל כבד לעובדה שהיא רוצה לדבר איתי על משהו כאן במקום בארמון, איפה שאבא שלי ואחותי הצעירה ביותר מארי נמצאים. כאילו כאן יש פחות עדים, למקרה שהיא רוצה לרצוח אותי.

    אני מביט סביב בדירה, תוהה אם להחביא את הסכינים שלי, או לכל הפחות את גרזן הוויקינגים הענק שתלוי על הקיר, ופתאום נשמעת דפיקה על הדלת.

    אני ניגש לדלת, מעביר את היד בשיער כדי לוודא שהוא מסודר (השיער שלי בדרך כלל מבולגן וארוך יותר מכפי הראוי בעיניה), נושם עמוק ופותח את הדלת.

    אימא שלי ושומר הראש שלה, פֶּר, עומדים בכניסה. אני רואה את איינר מאחור, יורד במדרגות.

    "מגנוס," אימא שלי אומרת ביובש, הנימה הקבועה שלה.

    "אימא," אני משיב מייד ושולח לה את החיוך שבעבר היה מקסים אותה, אבל נראה שסר חינו בעיניה. עיניי פוגשות את עיניו של פר, אבל ממש כמו עיניו של איינר, הן אינן מסגירות דבר. עוד רובוט בחליפה יפה.

    אני מכחכח בגרון ומצביע על פנים הדירה. "טוב. בואי, תיכנסי."

    היא מהנהנת ושולחת לכל שומרי הראש שלה מבט שמשדר להם ללא מילים להישאר במקומם. היא נכנסת פנימה ואני סוגר את הדלת אחריה.

    "ניקית כאן," היא נעמדת באמצע הסלון ומביטה סביב. זו דירה עם חלל פתוח, כך שאפשר לראות את רובה כמעט מכל מקום, ובדרך כלל הכול מבולגן. אף על פי שיש לי מנקה שבאה כל יומיים, מהר מאוד הדירה נראית כמו אחרי טורנדו. אפשר פשוט להוסיף את "מגנוס המבולגן" לרשימת הכינויים שלי.

    "רציתי שהיא תהיה ראויה למלכה," אני אומר לה.

    "בולשיט," היא מקללת, מנידה את ראשה ונועצת בי מבט חריף.

    זאת אימא שלי. היא אולי המלכה, אבל היא יודעת להיות גסה ובוטה לא פחות ממני.

    אבא שלי הוא אדם קליל וחברותי, ואולי אפילו קצת מעופף, אבל אימא שלי אומרת כל מה שהיא רוצה, מתי שהיא רוצה. היא לא יודעת פחד.

    לפחות בדרך כלל. חורך ככל שיהיה המבט שהיא נועצת בי הלילה, אני רואה ניצוצות של פחד בעיניה, ובתגובה גם אני מתחיל לפחד.

    ליבי מאיץ את פעימותיו כשהיא מצביעה בסנטרה על שתי כורסאות מול האח, שביניהן פרוש שטיח פרוות דוב שעובר במשפחתנו זה דורות. "שב. אני צריכה לדבר איתך על משהו, ואני צריכה שתקשיב לשם שינוי."

    אני בולע רוק בכוח. "את לא רוצה קפה או...?" אני מעיף מבט במטבח, כאילו אם אכין לה אספרסו אוכל להרוויח עוד קצת זמן.

    "מגנוס," היא אומרת בכובד ראש. "שב."

    אני מתיישב, והיא מתיישבת מולי. היא אישה נמוכה למדי, מטר חמישים ושמונה, אבל גם בחליפת המכנסיים היומיומית ממשי, שכמעט נראית כמו פיג'מה, היא מטילה אימה.

    לרגע אחד היא לא אומרת מילה, והשתיקה רק מגבירה את המתח בחדר במידה בלתי־נסבלת. בסוף אני נשבר ואומר, "תשמעי, אני מצטער על מה שקרה—"

    "מספיק," היא אומרת ומרימה את כף ידה באוויר. "זה מספיק. אתה לא צריך להתנצל. אם כי אני תוהה אם אי פעם באמת הצטערת על משהו שעשית."

    איזו מכה מתחת לחגורה.

    "מה שהיה, היה," היא ממשיכה. "אי אפשר לשנות את זה. כל מה שאפשר לעשות עכשיו, זה רק בקרת נזקים, וגם זה לא בטוח."

    "אני בטוח שראש הממשלה מבין ש—"

    "ראש הממשלה," היא שואגת ועיניה הכהות רושפות, "לא מבין כלום! בשם אלוהים, מגנוס, צילמת סרטון סקס עם הבת שלו!"

    "אני נפרדתי ממנה," אני אומר חלושות, ומכסה את פניי בידיי כי הדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לדבר עם אימא שלי על סרטון סקס, אפילו שמדברים עליו בכל ערוצי החדשות המזוינים.

    "ככה אתה נפרד מאנשים?" היא לא מאמינה למשמע אוזניה. אני מציץ בה ורואה אותה מנידה את ראשה בגועל. "קודם כול, מה לעזאזל עשית עם היידי לנדסטרום מלכתחילה?"

    "היא מעריצה שלי," אני מנסה להסביר. "זאת אומרת, היא רצתה לצאת איתי. נפגשנו כל כך הרבה פעמים לאורך השנים, שזה היה כמעט בלתי־נמנע. היא בדיוק נפרדה מחבר שלה והיינו באיזה אירוע צדקה מפואר למען הצפרדעים והביצות או משהו כזה ו..."

    "ולא חשבת לשנייה אחת שיכול להיות שהיא מחוץ לתחום?"

    אני מושך בכתפיים. "אממ, לא."

    "ברור שלא. כי אתה אף פעם לא עוצר לחשוב על שום דבר. אתה תמיד קופץ על כל הזדמנות כאילו יצאת מכלל שליטה. אתה יצאת מכלל שליטה, מגנוס. תמיד היית כזה. אני — אנחנו — ניסינו לעשות הכול כדי להשתלט עליך בעשרים ושמונה השנים האחרונות ושום דבר לא עזר."

    "היי," אני אומר, ושונא את הדרך שבה היא מטיחה לי את כל החרא הזה בפרצוף. "אני כן חשבתי. למעשה, חשבתי שאולי סוף כל סוף זה יהיה זיווג טוב, כי יש לה אורח חיים דומה לשלי, והיא יודעת איך זה לגדול במשפחה עם כוח, אבל היא הרבה פחות, אממ, יציבה ממה שחשבתי."

    "טוב, מכיוון שגם אתה לא יציב, אני מבינה למה הסתדרתם," היא אומרת ומעמידה פנים שהיא לא רואה איך אני מתכווץ כשהיא אומרת שאני לא יציב. "אבל ברצינות, סרטון סקס?" היא הוגה את המילים כאילו היו בשפה זרה. "לא חשבת לרגע אחד על ההשלכות שיהיו לזה?"

    "איך יכולתי לדעת?"

    "כי לדברים... כאלה, יש נטייה לדלוף. לא למדת שום דבר מכל שערוריות המפורסמים בשנים האחרונות?"

    "אבל זאת הוליווד."

    "ואותו דבר קורה גם כאן. ברור לגמרי שלא למדת כלום על מה זה להיות נסיך. במקום זה אתה מנסה להתנער מהמחויבויות שלך בכל הזדמנות. זה מה שאתה רוצה? אתה רוצה לוותר על המלוכה? בגלל זה אתה מחבל לעצמך בחיים?"

    "אני לא מחבל לעצמי בחיים! ואני לא רוצה לוותר על המלוכה."

    אבל בסוף המשפט הקול שלי הולך ודועך, כמו שתמיד קורה כשמדברים על ויתור על המלוכה, כשמזכירים לי איזה יורש עצר עלוב אני, ואיזה מלך גרוע אהיה.

    "תקשיבי," אני ממשיך ונשען קדימה עם המרפקים על הירכיים ואצבעותיי שלובות זו בזו כמו בתפילה. "עשיתי טעות עם היידי. בוודאי שלא רציתי להשפיל אותה או את ראש הממשלה, אפילו שאני חושב שהיא תמיד שנאה אותי, מההתחלה. אנחנו לא יכולים לעשות פשוט בקרת נזקים? אי אפשר להגיד לתקשורת שזה מזויף? הרי ברור שמישהו פרץ לטלפון של היידי, כמו שהיא אומרת. אי אפשר להגיד שאותו גורם יצר הכול בפוטושופ, או משהו כזה?"

    היא נושפת דרך האף ותולה בי מבט יציב. "לא אחרי שהיידי כבר הודתה במה שקרה באוזני התקשורת. נשמע שהיא אפילו גאה בזה, אם יורשה לי לומר. איך אומרים? אני חושבת שלבחורה הזאת יש... תסביך אב."

    "זה רק קצה הקרחון," אני ממלמל ביני לביני, ונזכר פתאום בכמה מילים חשודות מאוד שהיידי מלמלה כשעשינו סקס. "אז מה אני עושה?"

    "אני אגיד לך מה אתה עושה, מגנוס. וזה לא ימצא חן בעיניך."

    אני נושם עמוק ותוהה איזו זוועה מלכותית מחכה לי. "בסדר," אני אומר לאט. "מה זה?"

    היא מחככת את שפתיה זו בזו, מתמהמהת. אני יודע שהיא עושה את זה כי אני חסר סבלנות ושונא לחכות. אני גם יודע שהיא אוהבת לראות אותי מתפתל.

    "קודם כול, אתה תתנצל בפני ראש הממשלה ובפני היידי. פנים אל פנים. ואחר כך מול המצלמות במסיבת עיתונאים."

    "מה?!" אני קורא. "מסיבת עיתונאים? אבל... כל העולם יאכל אותי בלי מלח. אנחנו ניראה חלשים."

    היא מחייכת אליי חיוך חמוץ. "אנחנו כבר נראים חלשים, הודות לך. כל המונרכיה מושפלת. כל המדינה, כל היבשת, כל העולם, כולם צוחקים עלינו. מגנוס, הנזק שגרמת לנו עכשיו הוא רק הקש ששבר את גב הגמל. כבוד משפחת המלוכה שלנו נמחה, ובעולם שבו מונרכיות הן כבר לא באופנה ולא בעמדת כוח, אנחנו נרגיש את התוצאות בטווח הארוך."

    פאק.

    "בסדר," אני אומר לה ומנסה לאזור אומץ. "אני אעשה את זה."

    "כן. אתה תעשה את זה. ואתה תעשה גם את הדבר הבא שאגיד לך."

    "מה הדבר הבא? זה לא יכול להיות יותר גרוע," אני אומר ברוך, אבל מהמבט בעיניה אני מבין שדווקא כן. אני מתכונן לספוג את המכה.

    "הדבר הבא..." היא מתחילה ואז נראה שהיא מתכווצת לקראת מה שעומד לצאת לה מהפה. "מגנוס. אתה תצטרך להתחתן."