שעה אפלה

1
בית מפולג¹

אולם המליאה של הפרלמנט הבריטי סער בהאשמות ובהטחת עלבונות. "החוצה, החוצה!" קראו ביציעים העליונים אריסטוקרטים וחברי בית הלורדים, כשגופם נמתח מעבר למעקה בשאיפה לראות טוב יותר את הנעשה. "תתפטר, בן אדם! תתפטר!" הפוליטיקה הבריטית מעולם לא ראתה דבר כזה. חברי מפלגות האופוזיציה גללו את ניירותיהם לפגיונות והשליכו אותם אל עבר הדמות השבורה, הכושלת והחולה בסתר, שישבה לפני דוכן הנואמים - ראש ממשלת בריטניה מטעם המפלגה השמרנית, נוויל צ'מברליין.

אבל צ'מברליין לא שש לוותר על התפקיד מסיבות רבות, שחוסר הביטחון בשאלה מי יוכל להחליפו לא היה מהמשניות שבהן.

בריטניה נכנסה למלחמה שמונה חודשים לפני כן, והדברים נראו רע. הן הפוליטיקאים והן הציבור נכספו לא רק למנהיג, אלא, כפי שקורה תמיד בזמנים הרי גורל, למנהיג דגול, כזה שיוכל להשמיע דברים שרק מנהיגים דגולים יכולים להשמיע; מילים שיכולות לגעת ולהניע ולשכנע ולהעניק השראה ואף לחשל בלב הציבור רגשות שלא ידעו על קיומם. מילים כאלה יכולות ללדת מעשים, ובהתאם לחוכמת המעשים האלה, להביא לניצחון או לתבוסה מדממת.

והיה שם מרכיב אולי מפתיע יותר, שכל אומה במשבר עמוק שכזה היתה רוצה למצוא במנהיגה: ספק. היכולת החיונית לפקפק בשיפוטו או בשיפוטה העצמי, להיות מסוגלים לעבד בה בעת שתי דעות מנוגדות ורק אז לנסות לחבר ביניהן; לא לנעול את המחשבה אלא לנהל שיח עם כל השקפות העולם. זאת בניגוד למי שכבר גמר אומר ויכול לנהל שיח רק עם אדם אחד: הוא עצמו. לבריטניה לא היה צורך באידיאולוג בימים אלה. היא נזקקה לחשיבה היקפית של 360 מעלות.

כפי שכתב אוליבר קרומוול ב-1650 לכנסייה הסקוטית: "אני מפציר בכם, בשם ישו, העלו על דעתכם שאתם עלולים לטעות". בזמנים מלאי ספקות שכאלה ובהתחשב באתגרים שניצבו בפני האומה הבריטית עד כי עצם עתידה היה תלוי בצעדיה הבאים, השאלה הגדולה היתה: היכן אפשר למצוא מנהיג כזה?

"ישבת כאן זמן ארוך מדי יחסית לתועלת שהבאת. לֵך, אני אומר, והנח לנו בלעדיך. בשם אלוהים, לך!" חבר הפרלמנט ליאו אֵמֵרִי מברמינגהם ספארברוק התיישב במקומו לקול רעם מחיאות הכפיים שלהן זכו דבריו, בלילה הראשון של הדיון על נורווגיה, שמאז היה לאגדה, ב-7 במאי 1940. הדיון נמשך כבר תשע שעות. זה היה ערב חמים של ראשית הקיץ, והאפלה כבר ירדה. דבריו דקרו כסכין את עמיתו למפלגה השמרנית, צ'מברליין.

בריטניה היתה מפולגת והממשלה, במקום לנסות לאַחדה, נקרעה על ידי אגו ומחלוקות פעוטות שתרמו לכישלונות צבאיים נוראים בשדה הקרב, בים וביבשה. האפשרות שהפשיזם ינצח והדמוקרטיה תגווע באירופה כבר לא היתה דבר שלא יעלה על הדעת.

זרעיו של הדיון המפורסם שנערך בפרלמנט באותו לילה נזרעו חמישה ימים קודם לכן, כשנודע שבריטניה מפנה את כוחותיה מהנמל הנורווגי טרונדהיים, לאחר התקפה נאצית כבדה ראשונה. ליאו אמרי וחברי צוות המעקב של לורד סלסברי, שהורכב מחברי פרלמנט שמרנים ומלורדים ונועד לפקח על פעילות הממשלה, יחד עם לובי פרלמנטרי לאותה מטרה שכלל חברים מכל המפלגות והונהג על ידי חבר הפרלמנט הליברלי קלמנט דיוויס, החליטו לכפות דיון על הפיאסקו של המפגש הראשון עם הצבא הנאצי. במסגרת הדיון ביקשו גם להיפטר סוף־סוף מהמנהיג שלהרגשתם אכזב אותם ואת המדינה.

צ'מברליין החל לדבר בפני הבית על "ניהול המלחמה" בשעה 15:48 ב-7 במאי, היום הראשון משני ימי הדיונים. מילותיו, ניסיונו להציל את משרתו, לא תרמו דבר לחיזוק מעמדו או להרגעת החשש שבריטניה עומדת למעשה בפני אסון. להפך. הן אישרו את היותו עייף ובעמדת התגוננות, אדם שרק יאיץ את מהלכה של האומה לעבר אסון. הוא נראה "שבור לב ומצומק", כפי שניסח אחד הפרשנים, והמשיך בדבריו כשמשפטים הראויים להיזכר הרבה יותר הוטחו בו על ידי יריביו. הוא הכיר היטב את המשפטים הללו, הוא נהג לומר אותם בעצמו: "שלום בימינו!" (הבטחתו הנעלה מלפני שנה) ו"החמיץ את האוטובוס!" (התייחסותו למה שנראה בעיניו כהחמצה של היטלר לעורר מהומה באירופה). עכשיו הם התפוצצו לרגליו כרימוני יד.

התמיכה המעטה והרפה שלה זכה צ'מברליין במהלך נאומו תוארה על ידי חבר הלייבור ארתור גרינווד כ"סינתטית". מצב הרוח של הבית מעולם לא היה גרוע יותר: "לבו מוטרד. הוא מודאג; הוא יותר ממודאג; הוא חרד".

לאחר שצ'מברליין שב למושבו, ביצע חבר המפלגה השמרנית, אדמירל סר רוג'ר קיז, כניסה תיאטרלית כשהוא לבוש במלוא תפארת מדיו (מעשה ללא תקדים בבית הנבחרים) והשתיק את הבית. כמבקר ותיק של ראש הממשלה, קיז גינה את "אוזלת היד המזעזעת" של הממשלה. הוא ידע על מה הוא מדבר: הוא חזה במפלות במו עיניו.

הדובר הבא היה קלמנט אטלי, מנהיג מפלגת הלייבור שבאופוזיציה. אטלי לא נודע בדיוק כנואם דגול, אבל הוא בהחלט שאב השראה מהנושא ודיבר באופן חותך על הטיפול ה"כושל" של הממשלה במצב:

לא מדובר רק בנורווגיה. נורווגיה היא הסך של כישלונות קודמים רבים. יש האומרים, כי לאחראים העיקריים להתנהלות יש קריירה כמעט בלתי־מופרעת של כישלונות. נורווגיה מגיעה בעקבות צ'כוסלובקיה ופולין. בכל מקום התירוץ הוא "מאוחר מדי". ראש הממשלה דיבר על החמצת האוטובוס. מה עם כל האוטובוסים שהוא ושותפיו החמיצו מאז 1931? כולם החמיצו את אוטובוס השלום אבל עלו על אוטובוס המלחמה. בני עמנו מבינים שאנשים אלה טועים באופן עקבי בהבנת האירועים. נראה כי אותם אנשים שחשבו שהיטלר לא יתקוף את צ'כוסלובקיה, וכי אפשר לפייס את היטלר, לא הבינו שהיטלר עומד להתקיף את נורווגיה.

גורלו של צ'מברליין נחתם רגע לפני שעת חצות ב-7 במאי, אבל נראה לרבים כי הוא עצמו לא הצליח להכיר בזה. עיוורון זה לא היה חדש. ג'ון "ג'וֹק" קולוויל, מזכירו האישי הראשי, כתב ביומנו ביום שני, 6 במאי 1940: "ראש הממשלה מדוכא מאוד בגלל התקפות העיתונות עליו... אני חושב שהוא סובל מיהירות ומהערכה עצמית תמוהות, שנוצרו במינכן [קולוויל מתייחס כאן לספטמבר 1938, כשצ'מברליין הואשם בכך שנכנע לכל דרישותיו של היטלר, בעוד הוא עצמו החזיק בדעה שניהל משא ומתן לשלום] ולבלבו מאז למרות הפציעות הרבות שספג".

וכך, באותו בוקר של 8 במאי, לפני החלק השני והמכריע של הדיון, ולאור סירובו הברור של צ'מברליין לוותר על מנהיגותו, נועדו חברים משני הגופים, ועדת המעקב והלובי הפרלמנטרי הכל־מפלגתי, פעם נוספת בפרלמנט. הם החליטו לכפות על חברי הבית הצבעה שבה יתבקשו להצביע על מה שכפי שהסביר חבר הלייבור הרברט מוריסון, "יסמן אם הם מרוצים מניהול העניינים או שהם חרדים מניהול העניינים". במילים אחרות, להשיג נוק אאוט באמצעות הקטנת בסיס התומכים הדרוש לצ'מברליין כדי להמשיך בתפקידו.

השמועות הגיעו למצליפי הסיעות,2 שהחלו לרקוח בקדחתנות עסקאות בין קבוצות מצביעים שונות. קולוויל רשם ביומנו איך שמרנים בכירים "שוחחו במרץ על עיצוב מחדש של הממשלה וברצינות על עסקאות כמו זו (שנועדה להימסר על ידי [לורד] הליפקס ל[הרברט] מוריסון) שלפיה מפלגת הלייבור האופוזיציונית תוזמן לממשלה בתמורה להדחת כמה מבכירי הממשלה, כמו סם הוֹר, קינגסלי ווד, [סר ג'ון] סימון וכו', אבל רק תחת ההנחה, שצ'מברליין יישאר בתפקידו".

הסכינים נשלפו והן היו חדות במיוחד כשהבית התכנס ב-14:45 כדי להמשיך בדיון על ניהול המלחמה.

בקשות שהופנו לחבר הלייבור הרברט מוריסון שלא לפלג את הבית נפלו על אוזניים ערלות. חברי הלייבור היו נחושים בדעתם: הם לא ישרתו בממשלת אחדות לאומית שתונהג על ידי "האיש ההוא", צ'מברליין. מוריסון דיבר בלהט במשך 20 דקות, כשהוא מאיץ בחברי הבית להצביע על פי צו מצפונם ולחשוב היטב אם בריטניה יכולה להמשיך במצב העניינים הנוכחי בהתחשב בניהול מעורר הרחמים של מלחמה בת שמונה חודשים בלבד. המסר היה פשוט וברור: לא רק שעל צ'מברליין ללכת, אלא שעליו גם לקחת איתו את כל אלה שתמכו במדיניות הפיוס ובהנחות השגויות ששלטו במדיניות הבריטית כלפי גרמניה במהלך שנות ה-30 - קרי, שאם דיקטטור יפוטם כהלכה הוא יפרוש, שבע, למאורתו. ובין החייבים ללכת - סר סמואל הוֹר (שר האווירייה) וסר ג'ון סיימון (שר האוצר).

ההחלטה להתפטר נותרה בידי צ'מברליין. מוחלש על ידי ההתקפות מכל עבר, הוא בוודאי יסכים. אולם הוא עדיין התמיד בסירובו; ישוב על ספסלו, הרים צ'מברליין מפעם לפעם את עיניו כדי להתבונן בלהט המסמא של סערת ההאשמות נגדו. כשקם, בסופו של דבר, על רגליו - על פי המתואר בזיכרונותיו של חבר הלייבור יו דלטון - הוא "זינק בזעם, כשהוא חושף את שיניו כעכברוש שנלכד בפינת החדר, וזעק: 'אני מקבל את האתגר ומבקש מחברי, ויש לי עדיין כמה חברים בבית הזה, להפגין את תמיכתם בממשלה הערב, באכסדרה'".

כישלונו של צ'מברליין לתפוס את חומרת המצב שבפניו ניצבה האומה רק הגביר את כעסם של מתנגדיו בפרלמנט, ועד מהרה החלו חברים משני צדי האולם לזנק על רגליהם ולנסות לתפוס את מבטו של יושב הראש כדי לקבל רשות דיבור. צעקות "לך!" ו"תתפטר!" הדהדו ברחבי האולם, ועדיין נותר צ'מברליין איתן בדעתו. היה ברור שנחוצה התקפה הרסנית אחת אחרונה, והאיש המושלם לתפקיד קם על רגליו. הס הושלך באולם הסוער. דיוויד לויד ג'ורג', בעצמו ראש ממשלה לשעבר מטעם הליברלים בתקופת מלחמה, החל לדבר לאט אך המשיך בטון נרגש יותר ויותר, כשהוא מטיח בצ'מברליין, כי הוביל את בריטניה אל "העמדה האסטרטגית הגרועה ביותר שבה ניצבה אי פעם". שיאו של הנאום היה קריאה ישירה לצ'מברליין: "תן דוגמה של הקרבה, כי אין דבר שיתרום לניצחון במלחמה הזאת יותר מאשר הוויתור על סמכויות המשרה".

למעלה, ביציע, הנהנה בהסכמה רעייתו של הדובר, דיים מרגרט לויד ג'ורג', שתכתוב מאוחר יותר:

אני כה שמחה שלבעלי היתה יד בסילוקו של צ'מברליין. מעולם לא ראיתי סצנה כזאת. הבית היה נחוש להיפטר ממנו ומסר ג'ון סיימון וסם הוֹר... הנהמה שליוותה אותו החוצה היתה נוראה, וזעקות "לך, לך!" מעולם לא ראיתי ראש ממשלה זוכה לפרידה כזאת. הוא הביא מגיפה, והמפלגה השמרנית טענה כל הזמן אחרי מינכן, "הוא הציל אותנו ממלחמה". מסכנים, הם בטח קיבלו קריאת השכמה.

הדיון סער אל תוך הלילה. צ'מברליין לא ילך בקלות. כעבור שבועות ספורים יודה לראשונה ביומנו, כי הוא סובל מ"כאב ניכר" מסרטן המעיים, שיוביל למותו בתוך כמה חודשים. אולי ידע בלבו כי הרגע הזה הוא הסיכוי האחרון שלו להינצל מההאשמה שהוא גרם להתמוטטות אירופה, הדמוקרטיה ואורח החיים הבריטי. ואולי היתה סיבה אחרת, נסתרת, לסירובו להתפטר.

במרחק כמה מושבים ממנו, על הספסל הקדמי, ישב אדם שאשמתו בפועל בנוגע למערכה בנורווגיה בחודש הקודם, מערכה שבה אבדו 1,800 איש, נושאת מטוסים אחת, שתי סיירות, שבע משחתות וצוללת אחת, היתה גדולה הרבה יותר.

וינסטון ספנסר צ'רצ'יל, הלורד הראשון של האדמירליות, היה האדריכל העיקרי של האסטרטגיה הימית הכושלת של בריטניה. אבל תשומת הלב הוסטה כולה אל ראש הממשלה, ותורו לדבר עוד לא הגיע. צ'רצ'יל נותר בהמתנה מחוץ לקו האש, כשהוא מרחיק את טביעות אצבעותיו מכלי הרצח.

וינסטון לא היה פופולרי. למעשה, הוא היה מעין דמות מגוחכת, אדם אנוכי, "חצי אמריקאי", שלפי מילותיו של חבר הפרלמנט השמרן, סר הנרי "צ'יפס" צ'אנון, תמך רק בדבר אחד: הוא עצמו. קשה להאמין בכך היום - כשבבריטניה יש 3,500 פאבים ובתי מלון, יותר מ-1,500 אולמות ומוסדות ו-25 רחובות שכולם נושאים את שמו, וכשפניו טבועות על כל דבר, מתחתיות לבירה ועד שטיחונים, שלא לדבר על הפסלון שלו בחדר הסגלגל של הבית הלבן - אבל בחודש מאי 1940, בעיני מרבית האוכלוסייה, הוא היה הדבר הרחוק ביותר מדמות שאפשר לסמוך עליה.

כשהוא עדיין מוגדר כבוגד על ידי רבים במפלגה משום ש"חצה את הקווים" - עבר מהשמרנים לליברלים ב-1904 ואז חזר לשמרנים ב-1924 - צ'רצ'יל דווקא הוכיח נאמנות בלתי־מסויגת לצ'מברליין. וכך היה גם באותו יום כאשר, באמצע נאומו של לויד ג'ורג', הציע להעניש את עצמו במקום את ראש הממשלה: "אני לוקח על עצמי אחריות מלאה לכל מה שנעשה על ידי האדמירליות ואשא במלוא חלקי בעול".

לויד ג'ורג', שצ'רצ'יל הפריע לשטף דיבורו, השיב בזריזות: "אסור שהג'נטלמן הנכבד ירשה לעצמו להפוך למקלט מפני תקיפות אוויר כדי להגן על חבריו מפני הרסיסים".

ההודאה באשמה - mea culpa - של צ'רצ'יל היתה הצעד הראשון במשימת הצלה מזויפת, שתוכננה מראש להיכשל אך גם לזַכּוֹתו בעיני חבריו במצג של נאמנות נוגעת ללב - הזדמנות פז להוכיח עד כמה "ראש ממשלתי" הוא יכול להיות אם ינסה, ובכך לצרף את שמו לרשימה כמועמד מפתיע במרוץ.

כשהגיע סוף־סוף תורו לדבר, ולדבר באריכות, המורדים נשענו קדימה בציפייה והמתינו למשפטי האשמה אלמותיים. אבל הוא לא אמר שום דבר בן אלמוות. שום דבר שצ'מברליין עצמו לא היה יכול לחרוט על מצבתו. צ'רצ'יל דיבר במשפטים חיוורים, שהביעו רק מה שהתאים לתוכניתו: מעט מדי, מאוחר מדי. את נאום ההצלה שהיה יכול לשאת שמר צ'רצ'יל בבירור ליום אחר, לשעה אחרת. כי כבר התבשלו אצלו נאומים ומשפטים שעליהם עשה חזרות בדממה. אך אלו נועדו למטרה מזהירה הרבה יותר בימים שיבואו, והוא לא יבזבז אותם כאן.

כשווינסטון התיישב בחזרה על הספסל, הוא השיג דבר אחד לפחות בנאומו: כוכבו, גם אם עדיין לא זהר במלואו, התבהר ברגע קריטי, כשכוכביהם של כל האחרים כבו.

לכן, כאשר יושב הראש קרא לבית להתפלג ולהצביע, למרבית החברים לא היה ספק. צ'יפס צ'אנון זוכר:

צפינו במורדים יוצאים מאכסדרת האופוזיציה... "קוויזלינגים", קראנו לעברם, "עכברושים". "יסמנים", הם ענו... "281 מול 200"... היו צעקות: "תתפטר, תתפטר", והקוף הקשיש ג'וש וודג'ווד החל לנופף בזרועותיו ולשיר "מִשלִי, בריטניה". הרולד מקמילן, לצדו, הצטרף אבל הם הושתקו. נוויל נראה מעוך על ידי המִספרים המאיימים והיה הראשון להזדקף. הוא היה חמור סבר, שקוע במחשבות ועצוב... לא היה מי שיריע לו הלילה, כפי שקרה לפני מינכן - רק אדם קטן ובודד, שעשה כמיטב יכולתו עבור אנגליה.

למרות ניצחונו הדחוק, צ'מברליין איבד את אמון מפלגתו - 41 שמרנים הצביעו נגד הממשלה. הצעיר שבהם היה ג'ון פרופיומו, שבגיל 25 בלבד חמק מבסיסו הצבאי כדי להצביע וננזף על ידי המצליף הטורי (איש המפלגה השמרנית) מטיל האימה, דיוויד מרגסון: "חרא קטן ובזוי... אתה תתבייש כל חייך במה שעשית אמש". כשהרוב השמרני נחתך רק ל-81, לא היה מקום לוויכוחים נוספים. נדרש מסע צלב ציבורי. מזכירו האישי של צ'מברליין, ג'וק קולוויל, ציין ביומנו הפרטי עד כמה "מבחיל" ש"כולם משקיעים את כל מרצם במשבר פוליטי פנימי [בסגנון צרפתי - à la FranÇaise], במקום לחשוב על המחר ועל צעדו הבא של היטלר". יש למצוא מנהיג חדש. אבל מי? מי ראוי? ומי מוכן?

מאבקים פוליטיים פנימיים העיבו על המצב הנואש שבו מצאה בריטניה את עצמה. היא נזקקה למישהו שלא רק יאחד את המפלגה השמרנית אלא יצרף גם את מפלגות האופוזיציה וידע ליצור שיתוף פעולה בין זרועות הצבא - הן כשלו במישור זה במפלה הצבאית הראשונה, שקטעה באחת את מה שכונה "המלחמה המדומה", שמונת החודשים מאז פלישת גרמניה לפולין.

צ'אנון כתב ביומנו ש"שמועות ואינטריגות, קשרים וקשרים נגדיים" נפוצו עתה בין פוליטיקאים מובילים. אבל לא היה זה צ'רצ'יל, שכה רבים הגנו עליו והיללו אותו בדיון של אתמול, שהצליח לגייס את תמיכת המפלגה השמרנית. שם אחד הפציע מעל כולם כיורש הטבעי היחיד של צ'מברליין. היה זה שמו של אדם שלא היה רשאי אפילו לשבת בספסלי בית הנבחרים: לורד הליפקס, שר החוץ המכהן וחבר בית הלורדים, שצפה בשקט בנעשה מיציע הלורדים, לצד חבריו הלורדים, שגרירים ומכובדים בכירים אחרים מבעלות בריתה של בריטניה.

מכשול משמעותי בדרכו של הליפקס לרשת את צ'מברליין הציבה המסורת החוקתית עצמה. אופייה הייחודי של השיטה הפרלמנטרית הבריטית מחייב שמי שמחזיק במושב בבית הלורדים לא יוכל בה בעת לכהן בבית הנבחרים או להיות מועמד לו. הדבר הציב משוכה חוקתית רצינית בפני לורד הליפקס, אם רצה לשרת כראש ממשלה ומנהיג פרלמנטרי כשהוא עצמו אינו חבר פרלמנט.

הביוגרף של הליפקס, אנדרו רוברטס, תיאר איך שר החוץ וראש הממשלה שוחחו קצרות במהלך יום הדיונים השני, 8 במאי, על מה שנראה בעבר לא מתקבל על הדעת - עלייתו של הליפקס להנהגה. צ'מברליין "הבהיר חד־משמעית כי אם יאולץ להתפטר הוא רוצה שהליפקס יתפוס את מקומו". אבל כשהדיונים התחדשו ב-9 במאי, הליפקס השיב תשובה לא צפויה. ביומנו כתב שראש הממשלה ביקש ממנו לסור לדאונינג 10 ב-10:15 בבוקר, ושם אמר לו צ'מברליין, ש"אין להשאיר את המצב כפי שהוא לאחר ההצבעה, וחיוני לבנות מחדש את האמון בממשלה". צ'מברליין שב פעם נוספת לסוגיית מחליפו, ועל כך השיב הליפקס (על פי הרשום ביומנו), "אילו זה היה תלוי בי, הוא [צ'מברליין] יכול להמשיך בתפקידו בממשלה. אני מעלה את כל הנימוקים שאני יכול להעלות על הדעת נגדי, כשאני מדגיש מאוד את הקושי הרב הניצב בפני ראש ממשלה שאינו מסוגל ליצור קשר עם מרכז הכובד בבית הנבחרים".

אפשר לסלוח למי שיחשוד שמדובר כאן בצניעות מעושה, שכן הליפקס יוכיח בצעדיו הבאים שהוא שאף מאוד להחזיק בידיו את מנופי הכוח. ביומנו ציין ש"השיחה ודעתו המוסחת בבירור [של צ'מברליין] הותירו אותי עם כאב בטן עז. אמרתי לו שוב, כפי שאמרתי ביום הקודם, שאם אנשי הלייבור יאמרו שהם מוכנים לכהן רק תחתי, איאלץ לומר להם שאני לא מוכן לעשות זאת".

כאב בטן? חבר הפרלמנט השמרן ריצ'רד אוסטין "ראב" באטלר רשם פרוטוקול של שיחה שונה לחלוטין שניהל עם הליפקס הערמומי לאחר פגישתו עם צ'מברליין:

הוא [הליפקס] אמר לי כי הוא מאמין שהוא מסוגל לבצע את התפקיד. הוא גם מרגיש שצ'רצ'יל זקוק להשפעה מרסנת. האם הריסון הזה יתבצע טוב יותר כשהוא ראש הממשלה, או שמא שר בממשלת צ'רצ'יל? אפילו אם יבחר בדרך הראשונה, יכולותיו של צ'רצ'יל וניסיונו יבטיחו, מן הסתם, שהוא "ינהל את המלחמה בכל מקרה", והליפקס יהפוך עד מהרה למין ראש ממשלה של כבוד.

למרות מחאותיו של הליפקס, זו נראית סיבה אמינה יותר לדחיית התפקיד, שנחשב לפסגת ההצלחה בפוליטיקה הבריטית. שורש הסתייגויותיו של הליפקס היה נעוץ במעמדו בבית הלורדים שמנע ממנו לכהן כראש ממשלה בבית הנבחרים. אם זה המצב, איפה זה משאיר אותו כמנהיג האומה?

לקבל את תואר מנהיגה של בריטניה הגדולה, אבל לא להחזיק בשום כוח ממשי, ונוסף על כך להיות תמיד בצלו של צ'רצ'יל, שהליפקס הכיר בעובדה שהוא עולה עליו כאסטרטג וכמנהיג בעת מלחמה, לא היה ממש העתיד שייחל לו אדם במעמדו ובעל אגו כשלו. אולם כיצד יכלו עמיתיו הפוליטיקאים לטעות כל כך בהבנת כוונותיו? הלורדים רצו את הליפקס, המלך ג'ורג' השישי רצה את הליפקס, אפילו בלייבור רצו את הליפקס. נראה כאילו הם מרכזים את תמיכתם באדם שלפתע גילה עניין מועט מאוד בתפקיד, לפחות במסגרת התנאים הנוכחיים.

וכך, באופן שלא ייאמן, עלה שמו של צ'רצ'יל לראש הרשימה.

ואיזה מהפך זה היה. מה שאי־אפשר היה לחשוב עליו אפילו ימים ספורים קודם לכן, הפך כעת לאפשרות סבירה. אבל לאף אחד לא היה קל עם הבחירה, כי באיזו חידה היה מדובר! פאזל של חלקים בלתי־מתאימים בעליל: שחקן, היסטוריון, רברבן, משורר, עיתונאי, הרפתקן, מלנכולי, כנראה אלכוהוליסט, ללא ספק בגיל הפנסיה, אדם בן 65 שהמאפיין העיקרי שלו היה רצף של כישלונות, שטעה בעקביות בקריאת הכתובת על הקיר ושביצע טעויות חמורות לעתים קרובות מדי, ולעתים קרובות מדי זה קרה כשהיה חייב לפעול מאוד נכון. הוא נחשב למחרחר מלחמה מסוכן בשל טעויותיו כלורד הראשון של האדמירליות בזמן "המלחמה הגדולה", היא מלחמת העולם הראשונה (במיוחד בשל המערכה הטרגית על גליפולי נגד העות'מאנים, שבה נפלו 45 אלף חיילי חבר העמים הבריטי). הוא בילה את חלק הארי של עשר השנים האחרונות במה שהגדיר "מדבר" לאחר שביצע טעויות נוספות, ובהן התנגדותו לממשל עצמי בהודו וטיפולו הנוקשה בשביתת הכורים בוויילס.

היה זה אך טבעי שלצ'רצ'יל עצמו, אחרי טעויות רבות כל כך, יהיו ספקות באשר להתאמתו שלו לתפקיד. ובאמת, בהינתן ממדיהן העצומים של שגיאותיו, יהיה פנטסטי יותר - ובלתי־מתקבל על הדעת מבחינה פסיכולוגית - לחשוב אחרת. הוא ידע שיש בו פגמים. הוא ידע שבשלב זה של הקריירה שלו הוא היה נושאן של בדיחות רבות וחביבם של הקריקטוריסטים - עובדה שתפתיע אנשים רבים בימינו, שיודעים למה הוא הפך. בעוד שאיפתו האישית לקבל את התפקיד לא היתה מוטלת בספק - הוא חשק בתפקיד ראש הממשלה מאז ילדותו, כדי להשלים את הנרטיב המשפחתי שקצותיו לא נסגרו על ידי אביו, רנדולף - הוא ידע כמה גרוע הוא היה בטיפולו במשברי העבר, וכמה יקר היה המחיר בחיי אדם ששולם על שגיאותיו. אבל גם אם הוא עצמו החשיב התלבטויות אישיות כשליליות - הוא דיבר לעתים קרובות על מנהיגות כעל יישום החלטי של חזון מושכל - אנחנו לא חייבים להסכים איתו. שכן כל עוד ההתלבטויות לא משתקות, הן מאפשרות גם לנקודות השקפה אחרות לקבל תשומת לב ולהישקל כהלכה, כפי שצריך להיעשות בתהליך ראוי של קבלת החלטות.

השקפה טיפוסית על וינסטון צ'רצ'יל בתקופה ההיא ביטא סר אדמונד איירונסייד, ראש המטה הכללי האימפריאלי, שציין ביומנו את האמביוולנטיות: "באופן טבעי, האדם היחיד שיכול לרשת [את צ'מברליין] הוא וינסטון, אך הוא בלתי־יציב מדי, אם כי הוא ניחן בגאונות הדרושה להבאת המלחמה לקִצה".

וכך, בעוד נסיקתו אל המשרה הרמה היתה רחוקה מוודאית, לצ'רצ'יל היה יתרון ברור אחד על הליפקס - ניסיונו הבלתי־אמצעי במלחמה. שירותו הצבאי - הן במלחמת הבוֹרים והן במלחמת העולם הראשונה, והשתתפותו במבצעים נוספים כעיתונאי - היה, למרות כל כשליו, נעלה בכל מובן על זה של שר החוץ, שהיה לו מושג קלוש מאוד על עניינים קרביים או אפילו על אסטרטגיה צבאית, ואף חשף את בורותו הצבאית חודש קודם לכן: רוברטס כותב, שכשהליפקס נשאל אם "תקיפת טרונדהיים עשויה להיות יעילה יותר מאשר תקיפת נארוויק, הוא נאלץ להודות שאינו מסוגל לענות על השאלה".

חיסרון נוסף במאזן של הליפקס, שפגע במעמדו בעיני הציבור, היה תמיכתו במדיניות הפיוס. גם כאשר התברר שהיטלר אינו יודע שובע, הליפקס התמיד באמונתו בשלום, ושלום כמעט בכל מחיר.

המגרש נותר ריק באופן יוצא דופן ממתמודדים ראויים אחרים. אפילו הפופולריות של אנתוני אידן קרסה בשולי הדרך. במרס 1939 זכה אידן בתמיכתם של 38 אחוזים מהציבור, בסקר שבדק מי היו רוצים לראות כראש הממשלה הבא, בהשוואה לצ'רצ'יל ולהליפקס שזכו לשבעה אחוזים כל אחד. הוא התפטר ממשרת שר החוץ בשל מדיניות הפיוס של צ'מברליין ושב לממשלה כמזכיר המדינה לענייני הדומיניון,3 אולם הדרגה הנמוכה של משרתו הנוכחית מנעה ממנו להיכלל בכל רשימת מתמודדים בעת הזאת.

ובעוד הליפקס הולך ונסוג מהתפקיד, צ'רצ'יל אימץ לעצמו גינונים ודיבור - במיוחד דיבור - של מנהיג.

כדי לקדם את האינטרס שלו באופן דיסקרטי מבלי שייראה כעושה כן, נפגש צ'רצ'יל עם אחדים מבעלי בריתו הקרובים ביותר בבוקר 9 במאי. אידן הצטרף אליו בבית האדמירליות, וכשצ'רצ'יל התגלח, "הוא חזר באוזני [אידן] על אירועי ליל אמש. הוא העריך שנוויל לא יוכל להביא את הלייבור ויש להקים ממשלת אחדות לאומית".

לאחר מכן נפגש צ'רצ'יל עם ידידו הוותיק לורד ביוורברוק, איל העיתונות רב העוצמה, שניסה לקבל תשובה ברורה לשאלת המנהיגות. שוב לא גילה צ'רצ'יל דבר מצפונות לבו ואמר: "אכהן תחת כל שר שיהא מסוגל לנהל את המלחמה".

צ'רצ'יל סעד באותו יום ארוחת צהריים עם אידן ועם הלורד שומר החותם, סר קינגסלי ווד. ווד הצהיר על תמיכתו בלורד הראשון של האדמירליות ודחק בצ'רצ'יל, ש"אם יישאל, עליו לענות בפשטות שהוא מוכן [לרשת]". אידן זוכר כי הוא "הופתע לשמוע שקינגסלי ווד הזהיר, שצ'מברליין יעדיף את הליפקס כיורש ויבקש מצ'רצ'יל להסכים. ווד יעץ: 'אל תסכים ואל תאמר דבר'. הייתי המום מהדרך שבה דיבר ווד, מאחר שהיה איש של צ'מברליין בכל רמ"ח איבריו, אבל עצתו היתה טובה, ואני תמכתי בה".

צ'מברליין, שהחליט להתפטר מתפקידו, זימן את הליפקס ואת צ'רצ'יל לדאונינג 10 בשעה 16:30.

הדיווחים הסותרים על המפגש הזה, ששינה את ההיסטוריה, כבר היו לאגדה. מה שאנחנו יודעים הוא שנכחו בו נוויל צ'מברליין, לורד הליפקס, וינסטון צ'רצ'יל והמצליף הראשי, דיוויד מרגסון. ראש הממשלה כינס את כולם יחד כדי להודיע להם שהחליט לעזוב את התפקיד ולקבוע על מי תוטל משימת הנהגת המדינה. הדיווח המיידי של האירועים מגיע מיומנו של הליפקס. הוא נזכר כיצד צ'מברליין אישר שהחליט להתפטר אבל לא נקב בשמו של מחליף מועדף, רק ש"הוא ישמח לשרת תחת כל אחד מהם". כיוון שמנהיגי הלייבור - שעמדתם היתה מכרעת בכל דיון על הקמת ממשלת אחדות לאומית - תכננו לנסוע לבורנמות לוועידתם, והממשלה הנוכחית הסכימה שהם יחזיקו בעמדות בכירות בכל ממשלה עתידית, לא נותרה ברירה אלא לקבל החלטה מהירה.

המתח שבו היה נתון הליפקס היה בלתי־נסבל. הוא תיאר כי "כאב הבטן נמשך", כאילו גופו דחה פיזית את רעיון המנהיגות. את מחשבותיו לא העסיקו רק "סגולותיו של צ'רצ'יל בהשוואה לשלי". הטרידה אותו גם השאלה מה בדיוק יהיה מעמדו אם יסכים לקבל על עצמו את התפקיד: "וינסטון ינהל את הביטחון... ולי [כלורד] לא תהיה גישה לבית הנבחרים. התוצאה הבלתי־נמנעת של היותי מחוץ לשתי נקודות המפתח החיוניות הללו תהיה שאהפוך במהירות רבה לראש ממשלה של כבוד, פחות או יותר, חי בסוג של אזור דמדומים מחוץ לעניינים החשובים באמת".

בעקבות הערכת מצב נוקבת זו מגיעה הבעת דעה פוגענית משהו על "הבעת ההתחשבות ונמיכות הרוח הנכונה של צ'רצ'יל. הוא אמר שאינו יכול שלא לחוש בעוצמת הדברים שאמרתי, וראש הממשלה, בחוסר רצון, וּוינסטון, בפחות חוסר רצון בעליל, קיבלו את עמדתי". דיווח זה מאושש על ידי פסקה ביומנו של תת שר החוץ הקבוע ויד ימינו של הליפקס, סר אלכסנדר קדוגן.

דיווחו של צ'רצ'יל מהאירוע הוא ככל הנראה הפחות אמין מכולם. בספר זיכרונותיו חשרת הסופה, הוא נקב בטעות ביום המחרת, 10 במאי, כיום הפגישה. הוא כתב בהתלהבות צ'רצ'יליאנית אמיתית על הרגעים שלאחר שאלתו הטעונה של צ'מברליין - "האם אתה יכול לראות סיבה כלשהי, וינסטון, מדוע לא יהיה לורד ראש ממשלה בימים אלה?" - שאלה שאחריה נותר שותק "וגררה אחריה דממה ארוכה. זה בוודאי נמשך זמן ארוך יותר משתי דקות הדומייה ביום השנה להפסקת האש".

מה שצ'רצ'יל קיווה שיירשם בהיסטוריה היה שהשתיקה היתה כל כך מעיקה, עד שלורד הליפקס נשבר ושבר אותה, ודיבר בעצבים מרוטים ובאריכות על הסיבות לכך שלא יוכל להתמנות לראש הממשלה. לדברי דיוויד מרגסון השתיקה נשברה כמעט מיד על ידי הליפקס, שהפליג בהתאמתו הטובה יותר של צ'רצ'יל למנהיגות בעת מלחמה.

שתיקה או לא, הם הגיעו להסכמה. סר אלכסנדר קדוגן ציין ביומנו שבשלב זה "המצליף הראשי [מרגסון] ואחרים חשבו שהרוח בבית נוטה לכיוונו [של צ'רצ'יל]. אם אן־סי [נוויל צ'מברליין] יישאר [בקבינט] - והוא מוכן לכך - עצתו וכושר שיפוטו יאזנו את וינסטון". ובזאת, הם היו מוכנים לשחרר את האריה מהסוגר. משנסתיימו השיחות נפגש צ'מברליין עם מנהיגי הלייבור, קלמנט אטלי וארתור גרינווד, ב-18:15. שני האישים אישרו כי הם מוכנים להיכנס לממשלת אחדות לאומית, אבל להערכתם מפלגת הלייבור לא תסכים לכהן תחת צ'מברליין ולכן יתייעצו עם הנהלת המפלגה כשיגיעו לוועידה בבורנמות, למחרת היום.

בינתיים עברו צ'רצ'יל והליפקס לגן של דאונינג 10, לתה של ערבית. צ'רצ'יל כתב בזיכרונותיו כי "לא שוחחו על שום דבר מיוחד" לפני שחזר לבית האדמירליות כדי להתכונן למשימה שלפניו. הוא אכל שוב ארוחת ערב עם אנתוני אידן וגולל באוזניו את הדרמה של אירועי היום. צ'רצ'יל אמר כי הוא "מקווה שאן־סי [צ'מברליין] יישאר, ינהיג את בית הנבחרים וימשיך לכהן כמנהיג המפלגה". הציפייה היתה שצ'מברליין יגיש את כתב התפטרותו למלך למחרת, אחר הצהריים, וייעץ לו לזמן את צ'רצ'יל. מעניינת יותר היתה העובדה, שווינסטון עתיד להפוך לא רק לראש הממשלה אלא יישא גם בתפקיד שנוצר לאחרונה, של שר ההגנה.

יהיו תוצאות השיחות הארוכות שנערכו ב-9 במאי אשר יהיו, דבר אחד היה בטוח: וינסטון צ'רצ'יל ינהל את המלחמה. שעתו של צ'רצ'יל הגיעה, ולא רגע אחד מוקדם מדי. באותה עת ממש ערך היטלר בשקט את הטנקים שלו על גבולות הולנד, בלגיה וצרפת והתכונן לפתוח בבליצקריג, מלחמת בזק, כה מאיימת, עד שהשיחות במסדרונות השלטון ייסבו בקרוב מאוד על האפשרות של כניעה מוחלטת של אירופה כולה לאספסוף הנאצי האלים.

צ'רצ'יל זכר מאוחר יותר, "הרגשתי כאילו הלכתי יד ביד עם הגורל, וכל חיי הקודמים היו רק הכנה לשעה זו ולמבחן זה... חשבתי שאני מכיר היטב את הנושא והייתי משוכנע שלא אוכל להיכשל". גורל האומה היה כעת בידיו, ומה שהוא עשה איתו היה לא פחות מיוצא מן הכלל.