כותבת ומוחקת אהבה

פרק 1

ריבת תותים

בידיים מגוידות הסירה שרלוטה גומייה צהובה מגליל העיתון היומי ותלתה אותה על ידית ארון המטבח. "בכל יום גומייה חדשה," אמרה כמו לעצמה, יישרה את הגיליון, קיפלה לשניים, והניחה אותו לצד הביצה הרכה והטוסט הזהוב שכבר המתינו לאולגר, כמדי בוקר.

ניצלתי רגע של הסחת דעת מצדה והרמתי את אוסף הדפים. נשמתי את ריחו החריף של הנייר, האהוב עלי כל כך. הריח גירש ממוחי תחזיות טורדניות ושחורות על מות העיתונות המודפסת. אהבות לא ממהרות למות, הרגעתי את עצמי.

שרלוטה משכה בעדינות את העיתון מידי, יישרה את הדפים והשיבה אותו למקומו, לצד הצלחת של אולגר בעלה. היה משהו שלם בתנועותיה, בהילת שערה המוארת, ברוגע הנמזג מעיניה הכחולות־סגולות כמו מטפס הרים שכבש פסגות וכבר יודע שאין כמו נשימה סדורה.

"את כותבת?" אמרה שרלוטה, "זוגיות צריך לבשל על אש קטנה ולבחוש כל הזמן, כמו ריבה. אחרת זה נשרף." היא הניחה לפני צלחת פרחונית ועליה שתי פרוסות קלויות מכוסות בשמיכה אדומה, מנצנצת. "ריבת התותים המפורסמת שאני מכינה בכל שנה ומחלקת לילדים ולנכדים." היא פתחה את הארון שמתחת לכיור הקטן, שם היו צנצנות גבוהות ונמוכות, שמנות וצרות, מעוגלות ומרובעות - כולן מזוגגות אדום. לצדן גיליתי ערימת עיתונים ישנים, כנראה מהימים האחרונים - ריבת הזוגיות.

"את מכינה ריבה מצוינת," ניגבתי משפתי את פירורי הטוסט.

היא התכופפה והרימה צנצנת אחת. "זה בשבילך. תודה על המחמאה," התנשפה. "למדתי, עם השנים. לא תמיד יצא לי כל כך טוב, אבל התעקשתי והתאמנתי. לא ויתרתי. ובעיקר - לא הזנחתי את הסיר ולא הפסקתי לבחוש," חייכה בשובבות, "עד שבסוף גם התותים המעוכים הפכו למרמלדה."

"ואף פעם לא רצית להכין ריבה ממשהו אחר? נגיד מאפרסקים?"

"נו, בטח שרציתי," קרצה לי. "וגם הכנתי. אוהו, הרבה אפרסקים, וגם דובדבנים, ושזיפים ואפילו ענבים. אבל בסוף חזרתי לתותים. הבנתי שזו הריבה שאני יודעת להכין הכי טוב ושצריך להיות מומחית במשהו. אז אני מומחית בריבת תותים. זו הריבה שאולגר הכי אוהב," צחקה צחוק רך והלבישה כובע של מלמלה על מכסה הצנצנת שהעניקה לי בחגיגיות. היא כרכה סביבו את הגומייה שהגיעה עם העיתון היומי.

"עכשיו אני מבינה בשביל מה את צריכה את כל הגומיות האלה," חייכתי, זה היה סוף הריאיון. קמתי לחבק אותה.

"אולגר אומר שרק בגלל ריבת התותים שלי הוא לא יפסיק את המינוי לעיתון." בהתחשב במידותיה הזעירות היה החיבוק שהחזירה לי מפתיע בעוצמתו.

החיבוק של שרלוטה נשאר ממשי גם כשהגעתי למערכת העיתון מאוחר יותר, ולחץ ההפקות הצפויות לא הצליח למחוק ממחשבותי את המפגש עם שני היֶקים החביבים האלה, שהסכימו להשתתף בתחקיר לספר החדש שלי, "זוגות בזיג־זג", ולספר על הדבק שמשאיר אותם יחד כל כך הרבה שנים.

"תבואי, תבואי, אנחנו ערים כבר מחמש וחצי, מה כבר יש לנו לעשות כל הבוקר?" נזכרתי איך שרלוטה האיצה בי להגיע מוקדם ככל האפשר, ואני חשבתי על כל השנים שבהן היא מתעוררת לפניו, גולשת באטיות ממיטת העץ הנמוכה, מחליקה כפות רגליים ורודות, תינוקיות, לתוך כפכפי גומי לבנים, מתעטפת בחלוק וניגשת לקלות לחם ולהכין לו ביצה רכה בודדה, בפינג'אן נחושת קטן.

"גם אני, כמוך, אוהבת את הבוקר," אמרתי כשישבנו במטבח הקטן בצפון הישן של תל אביב ליד שולחן שמסביבו ארבעה כיסאות והתבוננתי בפיקוס ענקי שמילא את החלון. מזל שהיתה עסוקה ולא הביטה בי, כי אז היתה רואה את הדמעות שזיגגו את עיני והייתי צריכה להיענות למבטה ולהפוך למרואיינת.

איך מתעטפים כל כך הרבה שנים בחליפת הזוגיות, רציתי לשאול כשחזרה להתיישב לצדי, ובמקום זה יצא לי "את עוד אוהבת אותו?"

"הוא תכף יבוא, הריח ימשוך אותו לכאן," פסקה כיודעת כול, כאילו לא שמעה את שאלתי, ואז לחשה: "במובן שאת מדברת, היום אני מבינה שאולי לא אהבתי אותו מעולם," כיסתה על מילותיה בכנף ידה, "לא כל אחד מתחתן מתוך מה שאתם קוראים אהבה. יש גם סיבות אחרות. אבל אני מכבדת אותו. ודואגת לו. והוא לי. וגם מי חוץ ממנו ירוץ עד סוף העולם בשביל הילדים והנכדים שלנו?" קמה שוב.

דשדוש רגליו גירש את השאלה הבאה שנתלתה כבר על שפתי, ושרלוטה משכה כיסא חורק בזמן שאולגר, בחולצת פלנל משובצת בגוני אדמה ובכובע קסקט לראשו, נאנח והתיישב בכבדות.

"אוליק, זאת יעל," הציגה אותי, ועיניו המימיות הסתקרנו לעומתי כעיני ילד. "סיפרתי לך עליה. היא כותבת ספר," הושיטה לו מפית בד ואולגר הניח אותה בחיקו.

"אז זו את שרוצה סודות של אהבה," אמר לבסוף ובמבטו עקב אחר אשתו, שהעבירה מִלְחִייה כתומה אל השיש. אולגר חייך כאשר הגישה לו כפית.

"את רואה איך היא דואגת לי? בלי טיפת מלח."

"וגם סוכר."

"בסוכר אני מזייף, אבל היא יודעת," חייך.

"עוצמת עין. העיקר זה המלח," לא ויתרה.

"העיקר זה המלח," חזר על דבריה. והשתתק. "אבל באהבה אין חוכמות," הקיש לפתע בנחישות על כיפת הביצה, ובאצבעות אטיות גירד את שברי הקליפה. "רק לכבד אותה. ולהסכים איתה. ולדעת שהיא הכי טובה בשבילך, גם אם אלף אחרות עוברות כל יום ברחוב," חייכו אלי שוב העיניים הכחולות השובבות שהרים מעל לחלמון כתום זולג.

"זה רק הוא, רק הוא. ויודעת למה? כי הוא מכיר את כל הזיכרונות שלי."

את כל הזיכרונות? חיפשתי את מבטה והיא כבר כבשה את עיניה באדים שעלו מן הסיר.

האם אולגר חשב אי־פעם שאשתו, שהיתה גם יפה כל כך, ודאי ידעה גברים נוספים במהלך יובל חייהם המשותפים? ומה איתה? האם היא התאמצה במרוצת שנותיהם ללכוד את הזיק הבוער באישוניו, זה שכנראה גם אחרות התחממו לאורו?

ניחוח ריבת התותים של שרלוטה עוד עקצץ בנחירי בשעה שגיל לרנר, סגן עורך המוסף היומי, תלה בי מבט תועה ואבוד.

"מה את חושבת, יעלי, שזה ייגמר רק באביב שן, העורך המיתולוגי של המוסף היומי?" בבת אחת הוא החזיר אותי לכאן ועכשיו - המאבק היומיומי במערכת. "בסוף עוד יזרקו את כולנו לאיילון. את באמת לא שמה לב מה קורה סביבנו? על מה את חולמת?"

"הרגע פגשתי זוג מדהים, באמת. היית צריך להיות שם איתי."

"יעלי שחיה בעולם שכולו מרשמלו ורוד."

"אתה יודע שלא. אבל הם אוהבים ושלווים, והיא מכינה לו ריבת תותים, אדומה, והוא תולה בה עיניים מעריצות. וכל בוקר היא מסדרת לו עיתון ליד הביצה הרכה שלו. עיתון! והם לא צריכים את כל הבלגן הזה של החיים המטורפים האלה שאתה מדבר עליהם. הם כבר עשו את שלהם מתישהו."

"העולם השתנה. מה שהם חיו פעם זה לא מה שקורה עכשיו. עכשיו מאחדים מערכות, מבטלים מדורים כי הפרינט הפך להיות יקר, מחליפים את כל הוותיקים שעולים יותר מדי כסף ומביאים גל"צניקים בשקל וחצי שיעשו את העבודה. וזה מגיע אלינו, הבנת? את תעודת הקשיש מתחילים לניילן עבורך קצת אחרי גיל ארבעים, ושום ריבה אדומה לא תעזור."

למה הוא צריך להכאיב לי בבוקר עם המידע הזה?

"תתעוררי, תראי מה קורה רק בחצי השנה האחרונה: העורך המדיני הוותיק הוחלף ברב"ט מתלהב שמסתפק במשכורת צה"לית, את העורכת המיתולוגית של מוסף סוף השבוע החליפו בחפ"שית שמוכנה תמורת חצי מהסכום לבצע עבודה כפולה כולל עריכה למהדורת האינטרנט של העיתון, ועוד לכתוב מכתב תודה בסוף החודש, ואת כתבי התיירות והאוכל מחליפים הכתבים המקומיים - כל אחד בתחום שלו. או כמו שאמר היום רכז המערכת בישיבה: 'יש מישהו שמכיר את אזור הגולן יותר טוב משאול צפפה? עד טבריה הוא יכול לכסות לי, כולל טיולים עם ילדים קטנים, כי עכשיו הוא בסיבוב שני עם תאומים'. והוא צודק, הרי אנחנו תלויים במשכורת שלנו כמו חולה סוכרת באינסולין. שאול צפפה, בגיל ארבעים ושתיים ועם שני בתים לפרנס, יגיד שהוא מסרב למדור טיולים שבועי? כמו כלב הוא יגמור לדווח על פרשת שוחד במועצה המקומית, וכבר יחליף את העניבה בסנדלים ויתרוצץ בסובב כנרת, הרי יש לו מזונות לשלם ואישה חדשה עם שני ילדים קטנים. אני אומר לך, יעלי, זו היתה טעות להירדם בעיתונות כל כך הרבה שנים."

"לא נרדמנו," שיקרתי גם לעצמי. "אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים," אבל לרנר המשיך עם התחזית האפוקליפטית שלו: "אוהבים, אוהבים, אבל מרוב אהבה שכחנו לברר איך התחום הזה ימשיך לפרנס אותנו, ועכשיו, השמועות על ההדחה של אביב אחרי כל כך הרבה שנים. אני אומר לך, אנחנו הבאים בתור," האהיל בכפותיו העבות על החלון והתאמץ להתבונן מעבר למסך הגשם שלפתע זעף בחוץ.

לרנר הוא לא רק סגן העורך של המוסף היומי ששנינו עובדים בו, הוא גם החבר הטוב שלי בעיתון, טלפרינטר שבדרך כלל מריץ עבורי את סיכום האירועים במהלך פגישות הבוקר שלנו. שנינו מגיעים למערכת מוקדם יחסית, מתכנסים בחדרו הצדדי המשקיף אל מגרש החניה ומחשבים את קצנו לאחור.

"די. לא כל כך מהר משליכים אנשים טובים ומנוסים אל הסמטאות החשוכות של החיים ובכלל, אנחנו מוגנים, לרנר, אביב עוד כאן והוא ישמור עלינו," השבתי כאשר קם למזוג עוד מים לתוך ספל התה, טובל ברותחים שקיק תה צמחים, עייף למחצה.

"את מתעלמת, וזה בריא, בהחלט בריא. תתעלמי," החזיר כאשר שב להתיישב מולי והפנה את פניו אל החלון הרחוץ. "אבל אל תתפלאי כשהמציאות תטיח את עצמה בפנייך."

השמועות. אני כדרכי נוהגת להדחיק אל קרקעית הבטן פיסות מציאות שאינן מוצאות חן בעיני, דוחה את עיבודן לזמן אחר בתקווה שיתפוררו מעצמן. אבל הדיבורים המטרידים על פיטוריו הצפויים של אביב, העורך שלנו, מיאנו להסתלק ממסדרונות המערכת. כל כך הרבה שנים בתפקיד עורך המוסף היומי בלי שאף אחד יחשוב אפילו להזיז אותו: נצחי, כריזמטי, בלונדיני־קוצים, חיוך של פרסומת למשחת שיניים, אבל גם הוא כנראה החל להאפיר בצדדים.

לו היה הדבר תלוי בי, אביב היה יכול להישאר בכיסאו עוד שני עשורים, ולא רק מפני שהדבר שהכי שנאתי - אחרי הפתעות - היה שינויים, אלא גם בזכות הכישורים שלו: הוא איש עיתונות אמיתי.

"עזוב, המסדרונות האלה מקשקשים כל מיני דברים כבר הרבה שנים," ניסיתי לייצב את הצליל המוזר שנשלח מגרוני, אבל משהו דגדג לי בקרקעית הבטן והיה לו ריח עמום של פחד. הייתי ותיקה מדי ועייפה מדי לריגושים חדשים, ובכלל, אולי אחרי אביב יגיע תורי?

"אנחנו חייבים לחשוב על אופציות," לרנר שב והניח על השולחן את הרפליקה הקבועה שלו.

"אופציות זה בהיי־טק. אנחנו בלואו־טק," החזרתי במטבע השחוק והקבוע.

"יעל, יעל," הוא יצא מהחדר והותיר אותי עם המחשבה שאולי אהיה האחרונה במקום הזה, שהולך ומתרוקן מעצמו כמו עיירה דרומית דמומה.

יעל אלדר, בת 40, נשואה לבועז, אמא לשניים, עורכת לייף סטייל במוסף יומי:

"אני על מגרש העיתונות מגיל עשרים. סוסה טובה. דוהרת. מנערת רעמה מרשימה מול השמש, אבל לא עוצרת. כל הזמן קדימה, בלי להוריד רגל מהדוושה. בזוגיות, לעומת זאת, אני כבר מזמן בהילוך ראשון, לפעמים ברוורס. גם הנוף לא משתנה. זאת הסיבה שיצאתי למסע הזה של כתיבת המדריך "זוגות בזיג זג." סוף־סוף אני מעזה לחקור את הדבר החשוב באמת, ולא רק איך בוחרים יין טוב, או איך מגדלים עציצים בתוך בית. רוצה לגלות איך זוגות אחרים חיים. מה הסוד שלהם? אולי אלמד משהו ואחזיר את הזוגיות שלי להילוך מתקדם."

השעה היתה כבר אחת־עשרה בבוקר ועדיין לא התחלתי את העבודה בעיתון. הזנתי את הסיסמה במחשב, והוא בתמורה ענה שהיא עתידה לפוג בעוד שבוע. האם תרצי להזין סיסמה חדשה? הקפידי שלא תהיה זו בחירה שהשתמשת בה בשנה האחרונה, פקדה המערכת.

כאוטומט הזנתי לתוך הקוביות האחידות את הצירוף "אהבה חדשה."

הוסיפי ספרות. בצייתנות הוספתי מספרי מזל.

כתבת האדריכלות החרוצה כבר שלחה את הסיפור המרכזי למוסף של מחר: סיור במבנים ובבתים פרטיים שייפתחו לציבור הרחב במהלך סוף השבוע הקרוב. להציץ לבתים של אחרים. אל המיטות הסתורות, אל הארונות המבולגנים, לרחרח את הכביסה המלוכלכת, זו שלא מותחים בגאווה על החבל, לגלות שכולנו, בסופו של דבר, מתאווים לאותם רגעים קטנים ופוחדים מאותן מפלצות. נזכרתי איך לפני מיליון שנות זוגיות, כשבועז ואני טיפסנו נרגשים אל מגדל אייפל, התנפלתי על הטלסקופים הענקיים שהוצבו במרפסת המגודרת, מגניבה עוד ועוד חצאי פרנקים צרפתיים אל תוך החריץ ומשקיפה לתוך בתים ברחובות הסמוכים. זוג מבוגר יושב מול טלוויזיה, הוא בתחתונים, היא בשמלה בגון הדבש, אפילו את המנחה כסוף השיער על המסך יכולתי לזהות. אמא, אבא ושני ילדים אוכלים ארוחת ערב - מיקוד של העדשה ומשהו ירוק על הצלחת. אפונה? ברוקולי? לרגע התביישתי שאני בועלת את האינטימיות, אבל הריגוש החריף גירש את המבוכה.

הטקסט הארוך דורש טיפול ומחזיר אותי אליו.

הכתבת תיארה בשפתה הציורית סיור אל בית המשוררת לאה גולדברג ברחוב ארנון, הצצה למלון הבוטיק שהוקם במבנה הראשון של העיר הלבנה, חשיפה של החללים לשעת חירום בבטן דיזנגוף סנטר. כל כך הרבה שכבות של חיים רוחשות וגועשות מתחת ליומיום האפרורי ואנחנו לא עוצרים כדי לחפור. רציתי להיות שם במקומה, בתוך קירות עבים בעומק האדמה, על מרפסת משוחזרת בבניין באוהאוס, להרגיש הכול על בשרי, מיד ראשונה, לאפשר לחיים לחשמל את עצבי החשופים, בלי מסנני קרינה, בלי מתווכים. במקום זאת ישבתי כאן, יום אחרי יום, ולַשתי סיפורים מדימויים של אחרים. פלסטלינה של מילים שמהן אבנה עמוד ועוד עמוד.

בדרך כלל, אהבתי את השגרה המבעבעת במערכת העיתון, את הלחץ שלפני הסגירה היומית והשריר שמקפץ ברקתו של רוז, העורך הראשי, כשאנחנו שוב לא עומדים בדד־ליין; נהניתי לשגר צלמים וכתבים למלאכתם, להילחם עם קולגות על נושאים טובים ובסוף לנצח - כי הרי בשביל זה אנחנו קמים בבוקר, כדי לנצח.

כן. אהבתי גם לכתוב את סדרת ספרי ההדרכה שלי, שם יכולתי להתענג על בחירה מדוקדקת של כל רעיון חדש, על תחקיר אטי ועל כתיבה אינטואיטיבית, להתמסר לתהליך העיצוב של כל ספר, וכמובן הציפייה לאותו רגע שבו יֵצא הספר הריחני מבית הדפוס ויעשה את דרכו אל החיים האמיתיים.

"זה מה ששמעתי, שצפוי מיזוג עם המקומונים. הכתבים האזוריים יקבלו את תחום האחריות של הכתבים שלנו. רק העורכים המקצועיים, סליחה, הזולים, יישארו. בין שתי המערכות לא תהיה כפילות. מסקנה: אנשים טובים באמצע החיים ילכו הביתה," לרנר פרץ פנימה וחזר על הדברים באוזני אביב, שהשתרך אחריו.

"כן. דיברו על זה בישיבה הבוקר," אמר. "איך כל פסיפס מידע מספיק להגיע אליך עוד לפני שהדבק מתייבש, לרנר? וכשגם הזולים יהיו יקרים מדי, יביאו תאילנדים שיעשו את העבודה. הפרינט זה כבר לא מקום להזדקן בו," אביב גירד את הזיפים שעל סנטרו ונשען על קצה השולחן במבט סתור. שאלתי את עצמי מדוע לא התגלח הבוקר.

"הכול בסדר, אביב?" קראתי את הבעת פניו המסוכסכת.

עם השנים הצלחנו אביב ואני לקיים בינינו יחסים מקצועיים למופת. התבוננות רבת שנים בו אפשרה לי לרדות את חוכמתו הענווה מתחת לחזותו המטופחת, להיסמך על השקט שניתז ממנו, להתכבד בנדיבות ובביטחון שהציע, ולתרגם את כל אלה למזיגה מושלמת של הדדיות ומחויבות.

אביב ידע את כל אלה והיה בוס נדיב למדי: לא סופר את השעות, אלא את התפוקה. לפעמים, בשעות אחר הצהריים, כאשר המדורים והכתבות היו לקראת סיום והוא ידע שעלי לאסוף את הילדים, היה מאיץ בי, "קדימה, יעל, להתקפל, אנחנו כבר נסגור את הקצוות." מקצועי ותומך, לא מתערב מדי בהחלטות ולא בוחש בשיקולים, יודע שכך הוא מרוויח לא רק את הנאמנות המוחלטת שלי, אלא גם את שלוות נפשי, שבזכותה, כך למדנו שנינו, ארוץ למענו הכי רחוק שאפשר.

אבל עכשיו, אם אביב יעזוב, למען מי אקיף את כל המגרש? ועוד על עקבים?

"הכול מעולה, יעל, מה את מטרידה את עצמך בצרות של אחרים? ואת בסדר? מתכוננת לנסיעה?"

"אז, את נוסעת בסוף? יפה." רחרח לרנר את החמגשית הנצחית עם ארוחת הצהריים שהוריד לעצמו מהמזנון, ועיקם את אפו. הוא התיישב על הכיסא הבודד תוך שהוא מקלף מאריזת הניילון את הסכין והמזלג ותלה בשנינו מבט שואל.

"עוד לא שתים־עשרה, לרנר, שאלוהים ישמור."

"ככה זה בהתיישבות העובדת. אוכלים מוקדם," החזיר לאביב ופנה אלי:

"אז מתי נוסעים?"

"אני נוסעת. לשבוע האופנה. רוז אישר לי את הנסיעה. טסה מחר."

"החיים שלך דבש," החזיר.

"אצלנו בעֵדה אומרים סילאן."

"באמת מזמן לא הבאת לנו עוגיות עיראקיות ממולאות בתמרים."

"בעבע בת'מר, קוראים לזה בעבע בת'מר. לפי המתכון של ננה ג'ולייט שלי. אבל אני כבר אופה אותן פחות ופחות, לרנר. הדיאטה. אתה לא שם לב שרזיתי המון?"

"אני שם לב. וגם אביב שם לב. כולנו שמים לב. השאלה החשובה היא מה בועז אומר על זה."

"אה, בועז. אתה יודע איך הוא, אוהב אותי בכל מצב," עניתי ללרנר, וכמו ציפור בשמים, חלפה בראשי השאלה אם בועז היה עונה את אותה תשובה לגבי, בשיחת מסדרון בעבודה. "אז מה אתם חושבים, נכון שזה העיתוי הכי גרוע בעולם להיעלם מכאן?"

"שוב את טובעת בתוך שלולית החרדות שלך? תרגיע אותה, אביב," אבל העורך שכל כך אהבתי, ושכל כך לא רציתי לדמיין את חיי בלעדיו, רק נאנח ויצא מהחדר.

"לא יקרה כאן כלום גם בעוד שלושים שנה," אמר לרנר לאחר שסיים לבלוע את הירקות הסמרטוטיים שהעמיס אל תוך פיו, ואני כל כך רציתי לבלוע את כדור ההרגעה שהתיז בלי לחשוב.

"אתה צודק, מה כבר יכול להיות," השבתי ולא האמנתי לאף מילה שיצאה לי מהפה, אבל הרי ציפיתי כל כך לנסיעה הזו, לריצה ברחובות מנהטן אחרי חלומות של אחרים, ומה בכלל ישתנה במהלך הימים הקצרים שלא אהיה?

"הכול יחכה לך," הצטרף לרנר לשיחה הפנימית שניהלתי עם עצמי.

"אבל אל תשאיר אותי באוויר, טוב? תהיה ערני למה שמדברים ובכל יום תסמס לי מה קורה, שמעת? ואם צריך גם תתקשר," נתתי לו את קוד הגישה לנייד שלי, וקמתי כדי להדביק נשיקה ללחיו כאשר אסף את הכלים הריקים והתכונן לצאת מהחדר.

"אתה אוכל כמו שואב אבק."

"צריך להספיק, לפני שיבעטו אותנו מכאן," קרץ והותיר אותי מול הטקסטים שהמתינו על המחשב.

הבטתי בגבו הרחב המתרחק. עדיין לא ידעתי שכשאחזור לכאן בעוד שבוע חיי כבר לא יהיו דומים לאלה שעזבתי.

שרלוטה קלר, נשואה, אמא לשלושה, סבתא לארבעה (בינתיים):

"ואחרי ימים רבים מאוד, הוא כבר לא רואה אותך יותר. את שם, אבל הוא מביט דרכך - אל הטלוויזיה, אל העיתון, אל צלחת המרק. לאט־לאט את מרגישה שקופה. מתרוקנת. ורק לפני שתיעלמי לגמרי את תיאחזי במבטו של הטורף הזר שיזריק לך בחזרה את הצבעים לגוף. ואז הוא יתעורר, ויבין, וימהר להיזכר, אבל את כבר טעמת את טעמו המלוח של הדם. את השיגעון שבלהיטרף שוב ולהיחשק מחדש."