1
דקלן
לפני שמונה שנים
"מה נעשה עכשיו, לעזאזל?" ג'ייקוב מביט בי, מבקש תשובות שאין לי לתת.
"לא יודע," אני אומר, בוהה בהריסות מולי.
הלב שלי דופק, ואני מרגיש כאילו אני צופה בסרט ולא במציאות המחרידה.
"הוא חייב לשלם על זה," אומר קונור, ידיו עדיין רועדות.
איש מאיתנו לא חשב שהלילה ילך לכיוון הזה. הוא היה אמור להיות חגיגי ושמח. סוף־סוף ארבעתנו יכולים לצאת מהעיירה שכוחת האל הזאת ולהתרחק מאבינו השיכור והאלים.
התכוונתי להציע נישואים לסידני.
היא הסיבה היחידה שאני נושם. היא הדבר היחיד שחשוב, ועכשיו – איאלץ לוותר עליה.
רגע אחד – זה כל מה שהיה צריך.
המכונית שסטתה לשוליים, הקולות, ריח המוות. הכול רץ לי בראש שוב ושוב בלי שליטה.
אין אפשרות להישאר בצד הכביש. האחים שלי יואשמו במשהו שהוא עשה, ואני לא יכול לתת לזה לקרות.
"אנחנו הולכים."
שלושה זוגות עיניים פונות אליי, מוצפות תדהמה.
"ונשאיר אותם פה?" צועק קונור ומחווה בידיו אל ההריסות.
"אין לנו ברירה, קונור! אנחנו לא יכולים להישאר. לא נהגנו, אבל זה ייראה כאילו כן!" אני צועק, תופס בכתפיו של אחי הצעיר. "אנחנו נחזור. אנחנו נדאג שמחר הוא יתוודה."
"לא," קונור, אחי בעל הלב הכי רחב, מנענע את ראשו לשלילה. "לא. לא נהגנו, ואנחנו לא יכולים לנטוש את האנשים האלה."
ג'ייקוב נאנח ונוגע בכתפו. "דקלן צודק."
שון מביט בי, הבנה מציפה את עיניו. "זו המכונית שלי ש..."
"אני יודע, בגלל זה אנחנו חייבים ללכת מפה. זו המכונית שלך שפגעה בהם."
נראה שרק עכשיו קונור קולט את הבעיה. אבא שלי אולי היה הנהג, אבל הוא נהג במכונית של שון כשזה קרה. ולמי זה כנראה יוביל? לשון.
"דק..." קולו של שון רועד, "אנחנו לא יכולים לנטוש את האנשים האלה. קונור צודק."
אני מהנהן. "נחזור הביתה ונגיד לו שאנחנו מתכוונים להסגיר אותו. קונור צודק. הוא ישלם על זה. למרות זאת, אנחנו לא יכולים להישאר פה."
יש לי בחילה. הכול השתבש בצורה נוראית. אבא שלנו היה שיכור, ניסה להתחיל ריב עם קונור, ומאחר שאחי כבר לא ילד, אבא קיבל את מה שהגיע לו. אף־על־פי שהוא רוצה לריב עם כולנו, הוא לא יעשה שום דבר בנוכחותי. לא מפני שהאחים שלי לא יודעים לעמוד על שלהם, אלא כי הוא יודע שאני פאקינג אהרוג אותו אם הוא ירים שוב יד על אחד מאיתנו.
ועכשיו, אני מרגיש כמו בפעם הראשונה שהוא הכה אותי. משותק מהעובדה שמישהו שהוליד אותי יכול להיות איום כל־כך.
אני מתבונן במכונית ההפוכה, בגלגלים באוויר, בעשן העולה מהשלדה בעודי מתאפק לא להקיא.
שנייה אחת וכל החיים שלי השתנו.
"בואו נלך," אומר ג'ייקוב ומושך את קונור לכיוון המכונית.
"זה לא בסדר!" הוא משתחרר מאחיזתו וחוזר.
אני מרגיש כמוהו, אבל אני חייב להגן על האחים שלי. "אנחנו לא יכולים לעשות כלום, קונור. הם מתים, ואנחנו אלו שעומדים פה. זו המכונית של שון, ואין לנו מושג אם אבא הצליח להגיע הביתה. אנחנו חייבים ללכת אחריו, לעזאזל! מה אם הוא נפגע? הבטחתי לאימא. אני חייב ללכת."
הוא נראה קרוע, ואני נתקף תחושת אשמה קשה כל־כך עד שכואב לי לנשום. כל זה היה יכול להימנע אם היינו מחביאים את המפתחות כמו שעשינו תמיד, אבל כבר כמעט ארבע שנים שאני לא גר בשוגרלוף באופן מלא. התרשלתי. כולנו התרשלנו.
הייתי צריך לדעת שאבא שלי ייקח את המכונית. אני האח הבכור, תמיד הצלתי את אחיי הקטנים, ועכשיו אכזבתי אותם. אני לעולם לא אתן לאף אחד מאחיי לסבול מתוצאותיה של הטיפשות שלי.
אחרי כמה שניות, ארבעתנו חוזרים למכונית. אף אחד לא אומר כלום. מה כבר יש לומר? אני חושב על האנשים שהשארנו מאחור. האם הם היו אבא ואימא של מישהו? האם מדובר באנשים טובים שאבא שלי סילק מהעולם הזה?
כשאנחנו מגיעים חזרה לבית, ארבעתנו קודרים ומהוססים. אבא מעולף על הספה, כאילו לא הרג כרגע שני אנשים. אני בועט בו כי אני כועס כל־כך ולא אכפת לי להכאיב לו, אבל הוא רק נוהם וחוזר לישון.
"מה עכשיו?"
"עכשיו נישאר פה עד שהוא יתעורר, ואז נעיף אותו לכלא."
הבוקר מגיע, ואני מתעורר ראשון.
אני מרגיש חסר מנוחה, לכן אני יוצא מהבית והולך למכוניות כדי לבדוק שלא חלמתי את אירועי אמש.
השריטות מופיעות מולי והפגוש המעוקם ברכבו של שון – הצבע האדום מוכתם בפסים כחולים והפגוש עוד רגע ייפול. אני עוצם עיניים, שונא את העובדה ששוב קיימת כאן תסבוכת שאני לא יודע אם אוכל לפתור.
אני חושב על אימא שלי ועל כמה היא הייתה מתאכזבת. היא הייתה מלאכית שנקטפה מוקדם מדי. החום שלה, האהבה והמסירות לילדיה היו מעל ומעבר. אנחנו לבד מאז שהיא הלכה לעולמה, ובקשתה האחרונה היא הסיבה היחידה שאני פה.
הבטחתי לה דברים כשהיא הייתה על ערש דווי. אמרתי לה שאשמור על האחים שלי ואדאג שיגדלו כמו שצריך. נתתי לה את המילה שלי ותראו לאן זה הוביל אותם.
אני כורע על ברכי, בוהה בנזק ומתפלל שהאיש שתמיד חשב רק על עצמו יעשה את הדבר הנכון רק הפעם.
ואז אני שומע רשרוש מאחוריי.
"דק?" קולו של קונור שקט, אבל בדממת הבוקר זה נשמע כאילו הוא צועק.
הוא מביט בי, מבקש תשובות.
"זה באמת קרה," אומר ג'ייקוב.
"כן..." הלוואי שזה לא היה נכון, אבל ההוכחה מולנו.
כששון פותח את הדלת, פניו נפולות, והוא נראה כאילו איבד שנים מהחיים שלו. "אני לא מסוגל להסתכל על המכונית."
לפני שאני מספיק לומר משהו, אבא שלי יוצא מהבית, משפשף בידו את פניו. הוא נתקל בשון וכמעט מאבד שיווי משקל.
"מה אתם עושים פה ארבעתכם, חבורת אידיוטים?" הוא ממלמל.
"אתה זוכר משהו ממה שעשית אתמול בלילה?" אני חוקר אותו.
קשה לי להביט בו כי זה לא האיש שגידל אותי. זה מתחזה, שתיין ומניאק מתעלל שחושב שנולדנו כדי שיוכל לפרוק עלינו את הכעסים שלו.
"אתה צריך להתוודות על מה שעשית." נימת קולי לא משאירה מקום לדיון. "הרגת שני אנשים אתמול בלילה והעמדת את הבנים שלך בסכנה – שוב. אני סיימתי להגן עליך."
אבא שלי מפנה את מבטו אל המכונית ואז שוב אלינו. אנחנו עומדים, מוכנים להילחם בו בכל מצב.
"לעולם לא."
"אתה חתיכת חרא עלוב!" צועק שון ומתנפל עליו. אני תופס את זרועו כדי לבלום אותו. "הרסת לכולם את החיים! לי! להם! אני לא אתן לך לעשות את זה יותר! אתה הולך להתוודות!" הוא צורח.
שון תמיד היה הרגוע מבין כולנו, אימא נהגה לקרוא לו 'המתוק שלי'. יש לו לב רך, לכן כולנו המומים לראות אותו מאבד שליטה ככה.
אבא מתקרב אליו בחזה נפוח ורוק על השפתיים. "אתה מתכוון להכריח אותי, ילד? זו המכונית שלך שנדפקה. ארבעתכם יצאתם לבלות אתמול בלילה, לא? אין לי ספק שכולם בעיר יודעים שהאחים ארווד חזרו והטנדר הזה עושה המון רעש. בטוחים שאף אחד לא שמע אתכם?"
כעס לא מוכר מתחיל להיבנות בתוכי. "אתה נהגת."
חיוכו המרושע מתרחב. "אף אחד לא יודע את זה, בן."
"אני לא הבן שלך."
"ארבעתכם צריכים לחשוב איך זה עומד להיראות. כולכם חזרתם הנה, יש נזק למכונית של שון ואמרת ששני אנשים נהרגו..."
נשימתו של קונור הופכת כבדה. אני רואה אותו קופץ אגרופים. "אתה דוחה."
"אולי, אבל נראה שהכנסתם את עצמכם לתסבוכת. אני במקומכם הייתי סותם את הפה שלי כדי שלא תגרמו לכך שאח שלכם ייכנס לכלא. אף אחד לא יגייס עבריין לצבא," הוא אומר לקונור ואז מפנה את מבטו אל שון. "יהיה חבל לראות אותך מאבד את המלגה שקיבלת, לא?" הוא מגחך אליי וחוזר פנימה, משאיר את ארבעתנו בחוץ המומים.
"הוא לא יכול לעשות כזה דבר!" צועק ג'ייקוב. "הוא לא יכול להפיל את זה עלינו, נכון?"
הם מתבוננים בי, תמיד בי, ואני מושך בכתפי. מבחינתי אין גבול למה שהוא מסוגל לעשות. "אני לא יודע."
"אני לא יכול ללכת לכלא, דק," אומר שון.
לא, הוא לא יכול. לשון יש עתיד. לכולנו יש, והוא רחוק מאוד מהעיר הזאת. אני גם לא יכול לעשות את זה לסידני. לא יכול להפיל עליה את העול של מה שקרה אמש ולהרוס לה את העתיד שהיא רוצה כל־כך. איזה חיים אוכל לתת לה אם הוא יממש את האיום שלו? איך היא תוכל ללמוד משפטים כשהיא נשואה לאדם שנטש שני הרוגים בצד הכביש?
ואם אני לא יכול לזכות בה, לעולם לא תהיה לי אחרת.
יש רק אפשרות אחת – שבועה שלי ושל שלושת האנשים היחידים שחשובים לי יותר מחיי.
"אנחנו מבטיחים זה לזה עכשיו," אני אומר ביד מושטת, מחכה שכל אחד מאחיי יעמוד איתי במעגל ויחזיק במפרקי ידיהם של האחרים. "אנחנו נשבעים לעולם לא להיות כמוהו. אנחנו נשמור על מי שנאהב ולעולם לא נתחתן ולא נוליד ילדים, מסכימים?"
זה אומר שאני מוותר על סיד. זה אומר שאני עומד להרוס כל חלום מחורבן שהיה לי אי־פעם, אבל זו הדרך היחידה שלי להגן עליה. היא תמצא מישהו אחר – טוב יותר – ותהיה מאושרת. היא חייבת.
שון מהנהן בקצרה. "כן, לעולם לא נאהב כדי שלא נהיה כמוהו."
קולו של ג'ייקוב נוקשה כפלדה כשהוא אומר, "לא נרים יד בשעת כעס, אלא רק כדי להגן על עצמנו."
עיניו של קונור נמלאות כעס. ידיו לופתות אותי באחיזת ברזל והוא מישיר אליי מבט. "ולעולם לא נוליד ילדים ולא נחזור לכאן."
יחד, כולנו לוחצים ידיים. האחים ארווד לעולם לא מפרים הבטחות זה לזה.
כמה שעות לאחר מכן, אנחנו מעבירים את המכונית לאסם הנטוש מאחור. כולנו עייפים, שבורים ומותשים. ג'ייקוב, שון ואני נעזוב מחר, אבל קונור יישאר כאן עוד כמה שבועות לפני שהוא יעזוב לטירונות.
"דק?" שון תופס בזרועי כשאני עובר לידו.
"כן?"
"אתה לא חייב לעשות את זה, אתה יודע?"
"לעשות מה?"
הוא נאנח ומסיט את שערו לאחור. "לשבור לה את הלב. אני יודע מה אמרנו, ולשלושתנו זה מתאים, כולנו... דפוקים בשכל, אבל אתה אוהב את סידני."
זה נכון. אני אוהב אותה יותר מכול, וזה מספיק כדי שאוותר עליה. מספיק כדי שאתן לה חיים טובים יותר מכפי שתוכל לקבל ממני. ואני אוהב אותה מספיק כדי לדעת שלשבור לה את הלב זו המתנה הכי טובה שאוכל לתת לה אי־פעם.
"אני לא יכול לאהוב אותה ולשקול להפיל עליה את כל זה. אני לא יכול לתת לה עתיד ולא אפר את ההבטחה שלי." הלב שלי נשבר רק מעצם המחשבה, אבל אני חייב להישאר חזק. "אם אישאר איתה, תמיד נהיה כבולים לעיר הזאת. אני לא מסוגל לעשות את זה. אני חייב לעזוב, להתחיל חיים חדשים ולתת לה אפשרות לעשות אותו דבר."
שון צובט את גשר אפו. "היא לעולם לא תוותר עליך."
אני מניד בראשי ומסנן נשיפה איטית. "אין לה ברירה."
אני הולך משם כי לא נשאר יותר מה לומר. בשלב הזה כל מה שנשאר זה עצב וכאב בעקבות ההחלטות שקיבלנו. אני חייב להציל אותה מזה. מרגע זה והלאה אהיה חייב להיאחז בעובדה שאני עושה את הדבר הנכון, לא משנה כמה יהרוג אותי לעשות את זה.
אחרי שכולם נרדמים, אני יוצא מהבית וחוצה דרך השדות. אני מסוגל למצוא את הדרך לביתה של סידני גם אם אלך מתוך שינה. היא תמיד הייתה הכוח שמניע אותי קדימה. כשנפגשנו, היינו רק שני ילדים עם אבות איומים, ואז מצאנו קִרבה שלא ידעתי שבכלל אפשרית. עכשיו אני צריך לקטוע אותה.
כשאני מגיע אל בית־החווה הצנוע שלהם, אני מטפס על עץ האלון שמקרב אותי מספיק לחלון שלה כדי לדפוק עליו ארבע פעמים.
אחרי כמה דקות החלון נפתח ואני מרגיש שאני יכול שוב לנשום.
שערה הבלונדיני הארוך של סידני קלוע בצמה, ואף־על־פי שהיא בטח ישנה, עיניה ערניות ומלאות חיים.
"מה קרה?" היא שואלת מייד.
"אני עוזב הלילה וחוזר לניו־יורק."
"חשבתי שאתה נשאר עד סוף הקיץ?" אני שומע את האכזבה בכל מילה.
אני חייב לשחרר אותה. אני אוהב אותה מדי ולא אפיל אותה איתי. "אני לא יכול להישאר."
היא נאנחת מעומק הלב. "לך לאסם, אני אפגוש אותך שם. אני לא רוצה להעיר את אימא שלי."
לפני שאני מספיק לענות, היא סוגרת את החלון ולא מותירה לי ברירה. אני יכול לרדת מהעץ וללכת בלי לפגוש אותה ולצאת ככה עוד יותר מניאק, או לעשות כמו שהיא אמרה ולהסביר לה שזה באמת הסוף.
כשרגליי נוגעות באדמה, סיד כבר שם, לבושה במעיל הבייסבול שלי שרכוס עד למעלה ובמכנסי טרנינג.
היא נראית הכי יפה בעולם.
אני מתקרב אליה בלי לחשוב.
"למה אתה עוזב, דק?"
אני מושיט את ידי כדי לסרק לאחור קווצת שיער שהשתחררה מצמתה. לעולם לא אגע יותר בפניה. לעולם לא אראה שוב איך היא מחייכת ולא ארגיש אותה בין זרועותיי. כל־כך הרבה פעמים אחרונות כבר היו. לא אוכל להשיב אותן לעולם, אבל איאחז בהן חזק.
"אני חייב."
"אבא שלך?"
אני מהנהן. "העניין הוא, סיד, שאני לא מתכוון לחזור."
שפתיה נפשקות והיא מתנשמת בהפתעה. "מה?"
"אני גמרתי עם העיירה הזאת. אני לא יכול להיות פה יותר. כל החיים בעיירה הקטנה הזאת – אני לא עומד בזה יותר."
היא ממצמצת כמה פעמים ואז כורכת את זרועותיה סביב בטנה. "מה לגבי כל מה שהבטחת? מה לגבי זה שנשבעת שלא תעזוב אותי לעולם? אתה יודע שאני לא יכולה לעזוב. אימא שלי ואחותי צריכות אותי, ואני אוהבת לגור פה."
"ואני אוהב את ניו־יורק."
"ואותי אתה אוהב?"
יותר מכול. יותר מכפי שאוכל לומר לה אי־פעם.
"לא מספיק בשביל להישאר."
אני רואה את העלבון מרצד על פניה כשהיא נרתעת לאחור. "לא... מספיק?" ואז מצטמצמות עיניה. "דקלן, מה קורה פה, לעזאזל? זה לא מתאים לנו. זה לא מתאים לך. אתה אוהב אותי. אני יודעת שאתה אוהב אותי!" היא מתקרבת אליי, ידה תופסת את מפרק כף ידי, והיא מניחה את כף ידי על חזהּ. "אני מרגישה את זה פה. אני מכירה אותך יותר טוב מכולם. אל תשקר לי."
אני חייב לגמור עם זה מהר. היא באמת מכירה אותי טוב יותר מכולם, ואני חייב להגן עליה מהריקושטים של אבא שלי. נשבעתי שאעשה כל מה שאני חייב כדי להגן על האחים שלי, וזה אומר שאשבור הלילה עוד שני לבבות – שלה ושלי.
"את לא מכירה אותי!" אני כמעט שואג. "את ואני... היה נחמד, אבל נמאס לי מזה. השלינו את עצמנו כשחשבנו שנצליח להחזיק מערכת יחסים בשלט רחוק. ו... עוד לא סיימנו אפילו קולג'. אף אחד לא פוגש בתיכון את האדם שהוא אמור להתחתן איתו. הבטחות לא מחזיקות, ונמאס לי להכריח את עצמי להחזיק בכוח. את רוצה להישאר פה, אין בעיה, אבל אני לא מתכוון לבלות בעיירה המחורבנת הזאת עד יום מותי."
סידני מפנה אליי את גבה ומהנהנת, אבל זאת לא הבחורה שלי. היא לוחמת, וכשעיניה הכחולות פוגשות בעיניי, יש בהן אש. "אני מבינה. אז בגדול אני יכולה ללכת לעזאזל? שבע השנים האחרונות שאהבתי אותך גם יכולות ללכת לעזאזל? העובדה שחיכיתי לך לא משנה? שהייתי כאן בשבילך כל הזמן? אני עד כדי כך לא חשובה לך, דקלן?"
היא העולם כולו, אבל אני לא יכול להגיד לה את זה.
"אני לא מרגיש ככה כלפייך, סיד. העמדתי פנים לתקופה. אני לא מתכוון להתחתן אף פעם. לא רוצה ילדים. ולעולם לא אוהב אותך כמו שאת רוצה."
פיה נפער בעצב, והיא דוחפת את חזי – חזק! "לך תזדיין! לך תזדיין על מה שאמרת לי! נתתי לך הכול וככה אתה גומל לי? אתה יודע מה? פשוט תלך. לך תאהב את חיי העיר. לך ותברח מכל מה שהבטחנו זה לזה. אתה תהיה בודד ועצוב, ואתה יודע מה? זה יגיע לך. אני שונאת אותך! אתה גרוע כמו אבא שלי, ושנינו יודעים מה אני מרגישה כלפיו."
היא מסתובבת ורצה משם, מותירה אותי מאחור לשנוא את עצמי יותר מכפי שהיא תוכל לשנוא אותי אי־פעם.