היה משמח אותי אם היו לספר הזה עוד 100 עמודים לפחות, עוד סיפור שבו אני יכולה למצוא את עצמי, לקרוא חיים של אחרים שהם לא רק שלהם. אבל הנה, נגמר.. כתיבה קלילה, טובה וזורמת. ממליצה.
נהנתי מכל רגע! ספר אמיתי סוחף מצחיק וכואב. כותב בצורה אמיתית וקלה להזדהות בלי מילים מפונפנות.
ספר מפתיע ומקסים! בשפה קצת מוזרה, יום יומית, ״רגילה״, מסופרים סיפורים יום יומיים, ״רגילים״, וזה ״כל כך מתוק, ויפה ומקסים. כל כך מתוק ויפה ומקסים״
ספר מרגש,קליל וקריא. שפה מיוחדת, עממית, סיימתי בשבוע. נוגע בחלקים רדומים בלב
לוקח זמן להתרגל לשפה לתחביר והפיסוק הלא תיקניים אבל כשהמחסום הזה יורד המאפיינים המשונים האלה שעצבנו אותי בהתחלה, הם מה שהופך את הקריאה לאיזה דיבור פנימי קולח ומיידי. חוויה מקסימה
חוויה. בכיתי הרבה,סימנתי הרבה. נגע לליבי. אפשר להתפייט הרבה על הספרות ועל הכתיבה אבל לפעמים ספר הוא קריאה נוגעת ללב וזה המון.
כתוב בסגנון מיוחד, כמו רצף דיבור אסוציאטיבי. מרתק לקרוא. דמויות שאפשר להכיר, להבין, לחבב ולאהוב אותן. נימה של התבוננות עצובה על החיים מהולה בתקווה שאפשר בכל זאת ליהנות מהם. חוויית קריאה מעולה.
הספר מרתק , התחלתי לקרוא ולא יכלתי להפסיק. הכתיבה מעולה והרגשתי שנשאבתי לתוך סיפורי החיים של הדמויות. מומלץ מאד .
אני מקנא ביאיר שהוא כותב כל כך טוב , אבל גם מאוהב בו מאותה הסיבה. יש לו איזה קטע בכתיבה שהוא כותב כמו שמדברים בחיים האמיתיים וחוזר על דברים וחוזר על מילים ככה שהמסר עובר. נשיקות
במילה אחת- נפלא. ספר קולח, מפעים רגשות, זורם במהירות. כתוב בישראלית (שפת הסלנג המדוברת)
קניתי את הספר בגלל שלסופר יאיר אגמון סדרת טלוויזיה בשם "הטרמפיסיטים" סדרה מעולה. ואז קראתי שהוא גם כותב ספרים. רז קראתי ולא התאכזבתי. ספר טוב
סיפורים רומנטיים נחמדים ועכשוויים, מתארים את החיים המורכבים באופן מדוייק ומרתק.
סופר מאד מקורי. יצר שפה משלו אחרת מכולם. מעניין מה ייעשה בספר הבא שלו?
ספר סוחף, קראתי בנשימה אחת. קצת הפריע לי החזרה על המשפטים והשימוש המוגזם והלא ברור במשפט "ככה היא אמרה את זה". אבל נהנתי מאד
הסיפורים נקראים בשטף, העלילות מסקרנות ומלאות להט. פחות התחברתי לשפת הכתיבה שהיא שפת דיבור שלא מאפשרת לקורא לחוות עומק.
וואי איזה ספר מקסים! יאיר אגמון, יש לך את הכישרון הזה לצפות את המילים בדבש מתוק מתוק או להפך, לצבוע הכל בצבעים קשים ועצובים. היכולת הנדירה הזאת להעביר תחושות עמוקות היא מרגשת. בכלל הכתיבה שלך מרגשת בטירוף ובעיקר הקטעים בהם הכנסת את התינוק שלך המתוק שלא נולד. יאיר אגמון אתה מלך! הייתי מנקה מהספר מעט מהגסויות, שגם הן, נראה בכוונה, מתריסות ובועטות, אולי כמו בחיים ממש..... ועדיין לי היה קצת יותר מידי. תודה
בהתחלה התחברתי מאוד, משהו בסיפורים שנדמה שנים סיפורים של אנשים אמיתיים ולא פיקציה חיבר אותי לדמויות. אבל משהו בסגנון הכתיבה של הסופר גורם לכך שהכל מרגיש אותו דבר, רותי ועדי וחיים כולם מרגישים אותה דמות, ועד הסיפור האחרון החיבור נעלם
בדיוק כמו שיאיר אגמון ברשתות, כך גם בספר; בהתחלה זה נחמד ומסקרן ואז חוזר על עצמו וחוזר על עצמו.. לפעמים נחמד, לפעמים מתיש. אבל בהחלט מתאים להעביר את כיפור בלי לחשוב יותר מידי, בלי לגרום ללב לכאוב..
מסיפור לסיפור נשאאתי עם אותה תחושה של חמיצות מעופשת. הדמויות הראשיות בין הסיפורים לא שונות האחת מהשנייה באמת. הכתיבה מתישה ולא נעימה. תכלס ביאס אותי ההסתכלות האפורה והמלוכלכת על הכל כמעט כל הזמן.
אני כל כך אוהבת את יאיר אגמון, בסרטים, בסדרה, הקצרים בפייסבוק. לא נהנתי מהספר, אבל מצאתי בו משפטים יפים שהתחבאו בסיפורים. הרגיש לי כמו הרבה וריאציות על אותו סיפור.
אהבתי את הכתיבה ואת הזרימה של המילים. קראתי חצי ספר ועצרתי, היה חסר לי בסיפורים עלילה, ובשר. הרגיש לי ריקני וללא תכלית.
יוגה ומיניות בפרדס חנה. הקאמה סוטרה
'ספר האקסיות' הוא ספרו השישי של יאיר אגמון, יליד .1987אגמון הוא גם במאי קולנוע פעיל ועטור שבחים וכותב טור שבועי. הקדחתניות הזאת, התאווה לעוד, ליותר, לחלוב את החיים האלה, משתקפת גם בכתיבתו: הן בנושאיה, הן בסגנונה. אגמון לא מניח לקורא, והקורא, בתמורה, לא יניח את 'ספר האקסיות'.
את הז'אנר האהוב־מושמץ "צ'יק ליט" כולנו מכירים: ספרות שנכתבת על ידי נשים, למען נשים, על נושאים שמעניינים, לכאורה, נשים. אבל להבדיל מרומנים רומנטיים עבי כרס, הצ'יק ליט הוא דק גזרה ומיועד לבחורות אורבניות או אורבניות ברוחן, כלומר מודעות לעצמן. אגמון מתיישב בדיוק באמצע של מקבילו הידוע פחות של הז'אנר הזה - ה"דיק ליט". זוהי, ובכן, "ספרות־זרג": כזו שנכתבת על ידי גברים, למען גברים, אבל לא גברים כאלה של פעם, עם בורבון במקום רגש - גברים של היום, גברים מוארים. דמיינו, נגיד, את המינגווי מחובר לצד הנשי שלו. כמצופה, בשעה שרוב הגברים יתרחקו מצ'יק ליט כמו משיחה מהאקסית, הרבה נשים דווקא יקראו וייהנו מדיק־ליט כשהיא במיטבה, כמו ב'ספר האקסיות'. כן, הוא כותב טוב הבנזונה. נמוך־טוב.
'ספר האקסיות' מפנק בחמישה סיפורי אהבה כושלים. הסיפורים כולם מעוגנים טוב־טוב בישראל של :2021 מדריכות יוגה בפרדס חנה, סדנאות מיניות בצפון תל־אביב, גירושים, קורונה, גירושים בקורונה, חתונות, ספרים של דויד גרוסמן, פאבים בבאר־שבע, קרובי משפחה במיאמי - והכל בשפה מדוברת ומדויקת ("אני ובעלי עושים הפסקה כדי להבין קצת מי מה מו") כפייתית, חוזרנית, שטיקית, מנחמת ודוחה. גם דוחה, זה בסדר. לאגמון לא אכפת. אתם מתוקים גם אם יש לכם בחילה. אתם תסתכלו עליו מאונן מילים ולפעמים זה ידליק אתכם ולפעמים יכבה. זה בסדר. אגמון כותב על כמויות של אוקסיטוצין, הוא באורות, הוא בטראנסים, בדבקות דתית, במזמורים, הוא ח-חר-חרמ-חרמן מאומן: "אוי המים היו כל כך חמים, והגוף שלה היה כל כך טרי, אוי זה היה טוב, זה היה טוב, זה היה חם, זה היה טוב, עדי הסתבנה וחפפה ושוב הסתבנה והמים זרמו עליה, מהראש עד הרגליים, איך הגוף שלה יפה, איך הגוף שלה יפה, כשהיא יצאה מהמקלחת היא הביטה בו שוב, איזה יופי, של מי היופי הזה, איפה היופי הזה, כמה זמן לא התענגתי עליו, עדי שלחה את היד לפות שלה, שוב פעם, למה לא, איזה קטע, היא הייתה רטובה לגמרי, היא הייתה חרמנית בטירוף, למה לא, איזה קטע, מאיפה זה בא".
אגמון, בן ישיבה לשעבר וברסלב־לייט בהווה, מאוהב באהבה ובמין כאדם שידע איסורים: ..." הנה הוא גומר, הנה היא גומרת, הנה הוא גומר, הנה היא גומרת, הנה הוא גומר, לבד, הנה זה בא, קודם יוצאות כמה טיפות קטנטנות, טיפות אהבה שקופות, הן יוצאות כדי לסכך את הכל, כדי לחטא קצת, כדי להרגיע את החומציות, אחר כך בא הזרע, הוא יוצא החוצה, בשקט מוחלט, בשלוש פעימות חדות, פק, פק, פק, וכשהוא יוצא הכל נפרם ונשמט, אוי ואבוי, איזה דבר זה, לגמור בתוך אישה מרגשת, בתוך אישה פוריה, איזה דבר זה, איזה פלא זה, ככה צריך, ככה צריך כל הזמן". נראה שלכל הפחות הספר הזה יחסוך לנו עוד גיליונות מיוחדים או רבי־שיח על היעדר סקס בספרות העברית.
אם הגיבורה של 'קנאת סופרות', בת דמותה של מאיה ערד, מואשמת בטינה לדמויותיה, אגמון לוקה בהפך הגמור: כמצוותו של רבי נחמן, הוא דן כל אחת מדמויותיו לכף זכות - הוא חומל עליהן וחומד אותן, דואג להן ודואב איתן ומתענג איתן ועליהן ועל עצמו ועל הקוראים ועל המילים שיוצאות את המקלדת, כל זאת בגלוי ובמופגן, בדמות מספר עסיסי מהשטעטל, עם הרבה אוי ואוי ואבוי. ויש סיבה לאוי ואבוי, למשל מיכה ש"היה מנוכר לעצמו לגמרי. זה קורה להרבה גברים בסביבות גיל חמישים, הם מתקשים לשאת את החיים, הם מתקשים לשאת את האכזבות המיניות והתסכולים הנפשיים, אז הם מתקפלים לתוך עצמם, הם מגדלים כרס, ומשנים את הקול שלהם לקול נמוך יותר, וצרוד יותר, הם מתחילים לפתח תחביבים עלובים ומתמכרים לשטויות, למשחקים בפלאפון, או לטיולי אופניים במדבר..."
הסיפור האחרון, 'טייק דיס וואלס', הוא גם הסיפור החלש בקובץ. אבל קשה לדעת אם הוא באמת חלש, או שאולי די. אולי, אפילו במכוון, אגמון המאיס את עצמו ואת השטיקים שלו ואת הדמויות שלו עם הזקפות שלהן וכיווצי הרחם שלהן והתקוות הפתטיות שלהן, וכך הספר הזה נגמר כמו מערכת יחסים שנפרדים וחוזרים ונפרדים וחוזרים עד שפשוט די. די, נודניק. עכשיו תלך.
שרון קנטור
פורסם במדור הספרות של "7 לילות"
שרון קנטור 7 לילות 10/09/2021 לקריאת הסקירה המלאה >אין קליטת ג'י־פּי־אס
1
ברק ואנה נפגשו בחתונה של חבר שלו מהקיבוץ. הם לא נפגשו במקרה, אלון גולדברג שידך ביניהם, הנודניק הזה. באמצע החתונה הוא ניגש לברק ואמר לו, שומע אחי, שומע רגע, יש פה צ'וּצָ'ה אחת, מהממת־מהממת, שמחפשת טרמפּ צפונה, וברק אמר לו, אוקיי, סבבה אחי, אבל אני לא נוסע צפונה, אני גר בירושלים עכשיו, אתה יודע, וגולדברג הנחש הזה אמר לו, אני יודע אני יודע יא מטומטם, אבל אתה יכול לשקר לה שאתה נוסע לצפון אחי, ואז קיבלת מאלוהים דייט ראשון של שעתיים, במסווה של טרמפּ אחי. בום! ככה גולדברג אמר, וכשהוא אמר בום הוא עשה מין תנועה דוחה וגסה כזאת עם הידיים.
ברק חייך, חיוך בפה מלא, עם רווח גדול בשיניים הקדמיות העליונות. הוא ידע שאי־אפשר לסמוך על גולדברג, בשום הֶקשר, בטח שלא בענייני שידוכים, ובכל זאת, משהו בפשטות הממזרית של הרעיון הזה תפס אותו. בלי לחשוב יותר מדי, הוא אמר, נו, יאללה, מי זאת, תראה לי אותה, וגולדברג הזיז אותו מטר הצידה והרים את היד, ואמר, הנה, תסתכל על הרחבה, תגיד לי מי הכי חמודה שם, זאת הצ'וצ'ה הכי חמודה שמה, אני אומר לך, אתה תקלוט אותה בשנייה, היא הכי חמודה שם.
ברק הסתכל על הבנות שרקדו וקפצו והזיעו. העיניים שלו נמשכו אל הרגליים הגמישות והחיוכים המתוקים, והציצים שעלו וירדו, ועלו וירדו, כאילו בסלואו מושן, אבל לא. והבנות היו כל־כך יפות, כל־כך מרגשות, הלב שלו כמעט שנעתק, ככה זה, כשמחפשים יופי מוצאים אותו, כשמחפשים יופי מוצאים אותו! וברק ראה שם יופי, הוא ראה, נניח, איזו ג'ינג'ית אחת, יפהפייה, שובבה, קצת נמוכה, שקפצה כמו מחורפנת, ומיד חשב, לא, לא, היא לא הכי חמודה, למרות שהיא נראית כייפית כזאת, והוא ראה שם גם בחורה אחת, גבוהה ורזה ומתולתלת, עם משקפיים שקופים כאלה, שרקדה ממש יפה, והרגישה טוב עם הגוף שלה, בלי שהיא לקחה סמים, ראו עליה שהיא לא לקחה סמים, אבל גם היא לא הייתה הכי חמודה, והייתה שם עוד אחת מתוקה, בלונדינית עם עיניים גדולות, שדיברה עם איזה בחור בזמן שהיא רקדה, ועוד אחת, שמנמנה ושמחה, שנראתה כל־כך מאושרת, ועוד אחת, אחרת, שחומה־שחומה וקטנה, בטח תימנייה, אולי זאת היא, אולי זאת היא.
ברק צחק, וואלה לא יודע אחי, כולן שם יפות, בחיי שכולן יפות, אין לי מושג. וגולדברג המגעיל הזה אמר, נו תסתכל טוב כפרה, היא שם, אני אומר לך, היא שם אחי, זאת הפרגייה הכי חמודה שמה, תסתכל טוב, וברק שגם ככה הרגיש כמו איזה בבון מסריח, אמר, די נו חלאס, שחרר אותי, תגיד מי זאת, וגולדברג צחק בקול ואמר, אתה רואה את הזאתי עם החולצה הצהובה, וברק הסתכל, והוא ראה אותה, את אנה, אוי הוא ראה אותה מיד, היא הייתה רזה וקטנה, ושובבה וקופצנית, היו לה תלתלים שחורים סמיכים ועיניים שחורות מחייכות, והחולצה שלה הייתה מין חולצת בטן כזאת, פשתנית, ומתחתיה היו מכנסיים אלגנטיים כאלה, שחורים, וחצי שקופים, עם דוגמה כזאת, מכנסיים של הביוקר, אבל בין המכנסיים לחולצה, אלוהים ישמור, בין המכנסיים לחולצה הייתה בטן, והבטן הזאת הייתה שטוחה וחלקה ומתוקה ויפה, ובאמצע שלה היה פופיק קטן, פופיק קטן ומושלם, ואנה קפצה והרימה את הידיים ושרה את השירים בקול רם, היא לא ידעה שגולדברג וברק מסתכלים עליה ומתרגשים, וגם אם היא הייתה יודעת שהם מביטים בה, זה לא היה מזיז לה, היא אחת כזאת, היא מעל הדברים, היא בתוכם, ומעליהם, כל הזמן, בפנים ומעל, בפנים ומעל, זה הסוד שלה, זה הכוח שלה בעולם, היא תמיד הייתה כזאת.
ברק התבונן באנה, במשך שניות ארוכות. על המותניים שלה, בצד ימין, אולי בצד שמאל, הוא ראה קעקוע קטנטן, עדִין כזה, ודק, ועל הזרוע שלה, על זרוע שמאל, למעלה, היה מין צמיד זהב כזה צמוד, פעם זה היה באפנה, ללכת עם צמידים על הזרועות, אולי עכשיו שוב, היא הייתה כל־כך יפה, אנה, אוי, כל־כך יפה היא הייתה. ברק הסתכל על הבנות האחרות, שרקדו לצידה, וכולן נראו לו פתאום משעממות כל־כך, אפורות כל־כך, מיותרות כל־כך, הן סתם היו קיימות בעולם, בזמן שאנה שקקה בו, הנה הג'ינג'ית המחוצ'קנת והמעפנה, והנה הגבוהית הזאת המסוממת שרקדה כמו מופרעת, והנה הבלונדה שבטח צבעה את השיער בכלל, והנה השמנמונת המעיקה, הן כולן היו שם, וכולן היו סתם, ואנה לא הייתה סתם, אנה הייתה אנה, איך הוא לא קלט אותה קודם, כזאת צהובה ורזה ומתוקה וגמישה ויפה ושמחה, איך הוא פספס אותה ככה, היא באמת הכי יפה שם ברחבה, היא כל־כך יפה, זה לא ייאמן.
גולדברג חייך את החיוך המגעיל שלו, הוא הסתכל על אנה ואמר, היא בדיוק חזרה עכשיו מאמריקה, היא עבדה שם בשגרירות או משהו, משהו טוב, משהו רציני, אני אומר לך, זאתי בחורה להסיע דוּך לחופה, וברק צחק, איזה מגזים אתה גולדברג, ובראש שלו הוא חשב שהיא יפה מדי בשבילו, ושבאופן כללי אין לו ממש מה להציע לצעירה כזאת, איכותית וכייפית וחכמה ויפה. בחורות ברמה שלה לא מסתכלות בדרך כלל על צעירים מבולבלים כמוהו, שעובדים בגינון, היא צריכה מישהו עם קלאס, ולי אין קלאס, ככה הוא חשב, וגולדברג אמר לו, יאללה אני אומר לה שמצאתי לה טרמפּ צפונה, וברק חייך ואמר, יאללה, אחי, אני זורם, יאללה, יהיה מה שיהיה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
.jpg)
