עד לילי

פרולוג
חבל שאי־אפשר לנצח את הגורל

לילי

בערך לפני ארבע שנים

בפעם הראשונה שפגשתי את קאש, הייתי בשנה השנייה בקולג׳, באוניברסיטת מדינת אלבמה. למדתי לתואר בהתפתחות הגיל הרך. למדתי כל הלילה, בניסיון להתכונן למבחן. העפתי מבט אל השעון וגיליתי שהשעה אחרי עשר בבוקר, ועדיין היה עליי לעבור על עוד מספר דברים. נזקקתי נואשות לקפה, כדי שאוכל לעבד עוד מידע כלשהו. עדיין לבשתי פיג׳מה, והשיער שלי, שנצבע לאחרונה באדום, היה פרוע בטירוף, אז הורדתי את בגדי הלילה ולבשתי שמלה. לקחתי מהכיסא של שולחן הכתיבה שלי את הסוודר הישן של אבא שלי, לבשתי אותו ודחפתי עשרה דולר לכיס, מפתח ואת הטלפון שלי.

מזג האוויר היה חמים, כך שהרחובות היו עמוסים בתלמידי קולג׳ ובמשפחות צעירות שמתגוררות באזור, כולם יצאו החוצה ליהנות מהיום היפה. כשהגעתי לבית הקפה הקטן, הייתה שם אישה עם עגלה שניסתה לתמרן בכניסה. רצתי אל הדלת, פתחתי אותה ואפשרתי לה להיכנס לפניי. לפתע, חשתי צמרמורת במורד עמוד השדרה שלי. זה היה הרגע שבו שמעתי את הרעם הקולני.

הסתכלתי מעבר לכתפי וראיתי טנדר שחור גדול נכנס למקום החניה מול בית הקפה. ראיתי שני גברים יוצאים מתוכו; הנהג נראה טוב, אבל הנוסע עצר את נשימתי. הוא היה גבוה, בעל עור חום־זהוב, כאילו הוא בילה שעות בשמש. יכולתי לראות את קווי המתאר של שרירי הגֵו שלו דרך הטי־שירט הצמודה שלבש. שערו, שצבעו חום כהה, הציץ מבעד לכובע המצחייה האדום שהוא חבש. כשהבנתי שנועצים בי מבט, ושהוא זה שמתבונן בי, הרגשתי שהלחיים שלי מאדימות, אז הסתובבתי מהר ונכנסתי לבית הקפה. אפילו לא החזקתי למענם את הדלת. הקרירות של מיזוג האוויר וריח הקפה סייעו להקל על חלק מהמתח שהתלפף סביבי מרגע שראיתי את הבחור הזה. אני לא רגילה להרגיש כך. תאווה היא משהו שהחברות שלי מדברות עליו, אבל אף פעם לא חוויתי את זה בעצמי, עד עכשיו.

״איך אפשר לעזור לך?״ שאלה הבלונדינית היפה מאחורי הדלפק ושלפה אותי מהמחשבות שלי. התבוננתי בתפריט שמאחוריה. אני אפילו לא יודעת למה טרחתי, הרי אני ממילא תמיד שותה אותו דבר.

״אני יכולה בבקשה לקבל קפה קר גדול, חזק, חלב דל שומן, עם שלושה סוכרזית?״ מסרתי לה את ההזמנה שלי וראיתי את עיניה נפערות. הרגשתי חום לצידי. לא הייתי צריכה להפנות את הראש כדי לדעת מי עומד לצידי, יכולתי לדעת לפי ההבעה על פניה של הבלונדינית שזה הבחור שהיה קודם בחוץ.

״אני רוצה בבקשה קפה קר גדול, שחור,״ הוא אמר. עיניה של הבחורה נעשו מזוגגות לשמע הקול שלו. סובבתי את ראשי כדי להביט בו, תוהה עד כמה יהיר יכול בן אדם להיות. ״בבקשה, מותק. אנחנו יחד, אז תוציאי גם את הקפה שלה.״ הוא החליק שטר של עשרים לעבר הבחורה, שלא הסירה ממנו את עיניה.

״אנחנו לא יחד.״ כיווצתי את אגרופי. מי הוא חושב שהוא, לכל הרוחות?

״אנחנו כן יחד. אני משלם.״

הבחור הזה הכעיס והביך אותי כל כך, עד שיכולתי להרגיש שאני מאבדת שליטה על המזג שלי, שהוא בדרך כלל רגוע. לא ידעתי אם זה היעדר שינה, או משהו אחר, וכשהבריסטה הגישה לנו את המשקאות, הסתובבתי לעבר הבחור.

״בבקשה,״ אמרתי ודחפתי את השטר שהיה בידי אל החזה שלו, כך שהוא מעד ונפל לאחור, על האדם שעמד מאחוריו. המכסה של הקפה שלו התרומם כשידו לחצה על הכוס, והמשקה נשפך על חזית החולצה שלו. ״לעזאזל, אני מצטערת כל כך. לא התכוונתי שזה יקרה.״ ברור ש׳יתמזל׳ מזלי ויקרה לי משהו כזה. הרגשתי גרוע עד כדי כך שהסתובבתי, שלפתי כמה מפיות מהמתקן שהיה מאחוריי והתחלתי לטפוח על החזה שלו, מנסה לספוג את הקפה. החולצה שלו נצמדה עוד יותר לגופו, והרטיבות הדגישה את שרירי הבטן שלו. יכולתי להרגיש איך פניי מאדימות יותר ויותר עם כל שנייה שחולפת.

״למה לא יכולת פשוט לתת לי לשלם על הקפה שלי?״ שאלתי. הוא התחיל לצחוק וגרם לי להרים את ראשי, כך שנתקלתי בסנטר שלו בחוזקה ושמעתי את השיניים שלו נוקשות. דמעות הרטיבו את עיניי בשל הכאב. ״איזה בושות,״ לחשתי כשאני מרגישה איך הדמעות מתחילות להיקוות בעיניי. כף ידי עברה אל הקודקוד שלי, שם החלה להיווצר נפיחות גדולה.

״תני לי לבדוק את הראש שלך, מותק,״ מר ׳בחור הורס׳ אמר בשקט וקירב אותי אליי. הוא הוציא את הקפה מהיד שלי והושיט אותו אל הבחור שעליו דחפתי אותו, ואז אחז במפרק כף ידי וקירב אותי אליו. ״את יודעת שאצטרך את השם שלך בשביל הביטוח, נכון?״ נדרשה לי שנייה כדי להבין מה הוא אמר וברגע שהבנתי, התחלתי לצחוק.

״אני מקווה שזה לא המשפט שאתה משתמש בו בדרך כלל כדי להתחיל עם בחורות.״ הסתכלתי סביב ושמתי לב שהרבה אנשים מביטים בנו.

״את גרה בסביבה?״ הוא הטה את הסנטר שלי לעברו, מאלץ את עיניי להחזיר לו מבט.

״כן, אני לומדת כאן.״ הוא הנהן ונשך את שפתיו.

״איך קוראים לך?״

״הממ... לילי. ולך?״

״את נראית כמו פרח, לילי1.״

״באמת?״

״כן.״ הוא גיחך, לקח אחת מקווצות השיער שלי והעביר אותה אל מאחורי אוזני. ״אני קאש.״

הגבות שלי התקרבו זו לזו. ״זה כינוי חיבה?״

״לא, אימא שלי קראה לי קאש, על שם ג׳וני קאש.״ כף ידו התרוממה שוב, והפעם חלפה לאורך הלסת שלי. חשבתי שזה מוזר שהוא כל הזמן נוגע בי, אבל לא הייתי מסוגלת לבקש ממנו להפסיק. ״אז אצטרך את מספר הטלפון שלך.״

״בשביל מה?״

״טוב, אצטרך להתקשר אלייך כדי לוודא שאין לך זעזוע מוח.״

״נראה לי שאני בסדר,״ צחקתי והפניתי את מבטי אל הבחור שהגיע איתו. הוא הסתכל בטלפון שלו וחייך.

״בואי, תכירי את אחי.״ הוא לא נתן לי הזדמנות להתנגד, ומייד תפס את כף ידי וגרר אותי אל המקום שבו עמד אחיו.

״לכבוד מה החיוך?״ שאל קאש את אחיו, שסוף כל סוף הרים את מבטו מהטלפון. אין לי מושג איך נראים ההורים של הבחורים האלה אבל, אלוהים אדירים, הם נראים ממש־ממש הורסים.

״כלום. ליז שלחה לי סמס.״

״זאת לילי. לילי, זה אחד האחים שלי, טרוור.״

״נעים להכיר אותך,״ אמר אחיו עם חיוך קל על פניו, אבל לא הייתי מסוגלת לחשוב על שום דבר מלבד תחושת כף ידו של קאש על הגב התחתון שלי.

״היי,״ שאפתי אוויר בניסיון להשתלט על עצמי. ״המממ, אני צריכה ללכת. היה נעים להכיר אתכם, את שניכם. שוב, אני ממש מצטערת על הקפה... ועל המכה בראש.״ שניהם צחקו בו־זמנית.

אצבעותיו של קאש אחזו בגב הסוודר שלי, החזיקו אותי במקומי. ״זה בסדר. אלווה אותך החוצה.״ טרוור החזיר לי את הקפה שלי. הנהנתי קלות לעברו ויצאתי מבית הקפה עם קאש. כשהיינו בחוץ, הוא שחרר את הסוודר שלי ותפס את כף ידי. לא ידעתי איך להגיב לתשומת לב כזו. הרגשתי כאילו כוורת שלמה של דבורים המריאה בתוך הבטן שלי.

״יש לך טלפון?״ הוא שאל וגופו היה קרוב כל כך, עד שיכולתי להריח את הריח החלש של האפטרשייב שלו. היה לו ריח של מקום פתוח ושל שמש, וחום גופו נספג בגופי. חיטטתי בתוך הכיס של הסוודר ושלפתי את הטלפון שלי. לא יכולתי למצוא מילים מפני שהוא עמד קרוב כל כך. אצבעותיו שלפו את הטלפון מכף ידי, ומגעו החולף דגדג את כל המערכות שלי, כמו גדר תיל חשמלית. הוא התחיל לחייג כמה ספרות והטלפון שלו החל לצלצל בכיסו. ״עכשיו אוכל לוודא שאין לך זעזוע מוח.״ הוא חייך וחשף שתי גומות. לא יכולתי להתאפק וחייכתי בחזרה.

הנדתי בראשי וכחכחתי בגרוני. ״היה נעים להכיר אותך, קאש.״ נסוגותי צעד לאחור כשראיתי את אחיו יוצא מבית הקפה ובידיו שתי כוסות.

״אדבר איתך בקרוב.״ הוא נראה כאילו הוא רוצה להגיד עוד משהו, אבל הוא עצר בעצמו. הסתובבתי והלכתי חזרה לעבר הדירה שלי. לאחר כמה שניות, הטלפון שלי זמזם בכיסי.

מספר לא מזוהה: תודיעי לי כשאת מגיעה הביתה, בסדר? לא רוצה לדאוג בקשר לזעזוע המוח.

הסתכלתי מעבר לכתפי, חייכתי והנדתי בראשי, ואז הסתובבתי והמשכתי בדרכי. לאחר ששמרתי את מספר הטלפון שלו, שלחתי לו תשובה.

אני: אל תדאג. יש לי ראש קשוח.

כשהגעתי הביתה, השלכתי את הסוודר על גב הספה, צנחתי עליה והשענתי את ראשי לאחור. חשבתי על שלושים הדקות האחרונות כאשר הטלפון שלי צפצף שוב. הדופק שלי האיץ כשראיתי את שמו.

קאש: את בבית?

הסתכלתי סביבי על הדירה הקטנה שלי, ואז עניתי: כן, כרגע נכנסתי.

קאש: אתקשר אלייך הערב כשאגיע הביתה.

אני: מה שם המקום שאתה קורא לו בית?

קאש: עיירה קטנה בטנסי, במרחק של קצת יותר משעתיים ממך.

הבטן שלי צנחה. זה ממש רחוק. רחוק מדי בשביל לקיים מערכת יחסים כלשהי. לא שזה מה שהוא רצה, או אפילו מה שאני רציתי, לצורך העניין. לא הייתה לי מכונית. למדתי בקולג׳ על מלגה מלאה, ולא יכולתי להרשות לעצמי לאכול משהו שלא מחממים במיקרו.

קאש: טוב, נדבר בקרוב.

הבטתי בטלפון שבכף ידי במשך שנייה ואז עניתי: בטח, נדבר בקרוב.

השתקתי את הטלפון, הייתי מוכרחה לחזור ללמוד. הדבר האחרון שהייתי צריכה זה לבלות את היום בחלומות בהקיץ על איזשהו בחור בעל עיניים כחולות, שיער חום וגומות חן.

*
לילי

כעבור שלושה שבועות

הייתי מוכנה. סקרתי את עצמי במראה — העור שלי, שצבעו כצבע שמנת, השתזף בשמש של אלבמה, כך שעיני השקד שלי נראו ירוקות יותר מאשר חומות. משחתי שכבה עבה של מסקרה וקצת סומק. השיער האדום שלי הסתלסל בגלים, ובעזרת קליפס אספתי לאחור את הקצוות. לבשתי את מכנסי הסקיני ג׳ינס הכהים האהובים עליי וגופייה שחורה ונעלתי סנדלים שחורים. ״את יכולה לעשות את זה,״ אמרתי לבבואה שלי. חלפו שלושה שבועות מאז ראיתי את קאש פנים אל פנים. שלושה שבועות של טלפונים ושל התכתבויות בהודעות סמס. ועכשיו, הוא אמור להיות כאן ממש כל רגע.

הייתי לחוצה ונרגשת מכך שאראה אותו שוב. למדתי עליו המון במשך השבועות האחרונים. הוא בא ממשפחה מלוכדת מאוד. יש לו שלושה אחים. ההורים שלו עדיין נשואים ועדיין מאוהבים מאוד, לפי מה שהוא סיפר. יש לו גם אחיינית שהוא מעריץ — ועוד אחת בדרך. האחים שלו והוא בעלים של עסק משותף. יש לו בית משלו והוא משפץ אותו. הפעמון של הדלת צלצל והקפיץ אותי. הסתכלתי במראה בפעם האחרונה וכיביתי את האור במקלחת. הפעמון צלצל שוב בדיוק כשפתחתי את הדלת. אני לא בטוחה למה הופתעתי. הוא לבש טי־שירט אפורה וג׳ינס, ונעל מגפיים. השיער שלו, כמו בפעם האחרונה שראיתי אותו, היה קצת ארוך והציץ מתוך כובע המצחייה שהוא חבש. העיניים שלו האפילו קצת כשסקרו אותי ואחר כך נחתו על פניי. בלעתי את הגוש שנוצר בגרוני, ונשמתי נשימה עמוקה כשאצבעותיי ננעצו בעץ של הדלת.

״היי.״ כשהוא שמע את קולי, הוא נכנס פנימה וזרועותיו נכרכו סביב מותניי. פניו נצמדו אל צווארי וזרועותיי נשארו שמוטות למשך שנייה, לפני שנכרכו סביבו.

״יש לך ריח כל כך טוב.״ קולו נשמע כרעם עמוק ורך על עורי. זה האיץ את הדופק שלי ועקצץ במקום שבין רגליי.

״תודה.״ חייכתי, נהנית מהתחושה של להיות חבוקה בזרועותיו. שכחתי את הריח שלו, ועד כמה הוא גדול לעומתי. ראשו התרומם וידיו עברו לאורך זרועותיי, אל כתפיי ומשם אל הלסת שלי.

״מוכנה ללכת?״

הנהנתי. הפה שלי התייבש מפני שהוא עמד קרוב כל כך. הייתי המומה. הוא בטח אחד הגברים הכי מושכים שראיתי אי פעם. בזכות הכובע הוא נראה כמו שחקן בייסבול לוהט, רק שרירי יותר. ״אז מה אנחנו עושים?״

״חשבתי שנלך לארוחת ערב ונראה סרט.״

״נשמע טוב. תן לי רק ללכת להביא את התיק שלי.״ יצאתי מבין זרועותיו והלכתי לאורך המסדרון הקצר אל המטבח כדי לקחת את התיק שלי מהדלפק. פתחתי אותו ווידאתי שהטלפון שלי נמצא בתוכו. קאש עדיין היה ליד הדלת, מתבונן בצילומים שהיו תלויים על הקיר.

״אלה ההורים שלך?״ הוא הצביע על תמונה של ההורים שלי שבה הם ניצבים לפני קרחון צ׳יילדס באלסקה. אבא שלי חיבק חזק את אימא שלי, ראשה מונח על חזהו והם הסתכלו לעבר המצלמה. צילמתי את התמונה הזו בדיוק לפני שנסעתי לקולג׳.

״כן, אלה אבא ואימא שלי.״ חייכתי. הוא הפנה את מבטו אליי ואז שוב אל התצלום.

״את דומה לאימא שלך. רק השיער שונה.״ הוא הושיט יד ונגע בשערי.

״אני צובעת אותו מאז שהייתי מספיק מבוגרת כדי ללכת בעצמי לבית המרקחת.״ חייכתי כשנזכרתי בפעם הראשונה שהנחתי את ידי על קופסה של צבע לשיער. ״בפעם הראשונה שצבעתי אותו, ההורים שלי חזרו הביתה ומצאו אותי עם שיער שחור. זה לא היה נורא כל כך אלמלא המגבות, כפות הידיים שלי והמקלחת כולה שהיו שחורים גם הם,״ צחקתי. ״אבא שלי אומר שהוא יכול לדעת באיזה מצב רוח אני לפי צבע השיער שלי.״

״אז מה אומר האדום על מצב הרוח שלך?״ הוא הושיט יד והעביר את אצבעותיו בתוך שערי.

״אני לא יודעת.״

״ידוע שג׳ינג׳יות הן פראיות, לא?״

״המממ... אני...״ יכולתי להרגיש את לחיי מתלהטות.

״או שהן חמומות מוח?״

הנדתי בראשי. ״לא נראה לי שצבע השיער קשור למצב הרוח שלך.״

״אז באותו יום בבית הקפה... מצב הרוח שהיה לך אז?״

״היית מעצבן.״

הוא גיחך ונסוג צעד אחד לאחור. ״הבהרתי לך שאני מעוניין.״

הגבות שלי התקרבו זו לזו. ״בזה שנדחפת וקנית לי קפה?״

״ניסיתי להיות נחמד.״

״טוב, המחווה הייתה נחמדה. אני מסכימה. הביצוע היה נורא.״

״כנראה לא הייתי בכושר.״

״זה מה שאתה עושה? כלומר, אתה מרבה להתחיל עם נשים בבתי קפה בצורה כזאת? קונה להן קפה?״

״אני יכול להגיד לך במלוא הכנות, במאה אחוז, שמעולם לא עשיתי את זה קודם.״

״מעולם?״ שאלתי. הוא הנהן. סקרתי את פניו. לא ידעתי מה המשמעות של זה, אבל זה לא מצא חן בעיניי.

״אתה יוצא הרבה לדייטים?״ שאלתי בשקט, תוהה אם הוא חושב שאהיה בשבילו רק איזשהו כיבוש.

״לא יצאתי אף פעם לדייטים.״

״לא יצאת אף פעם לדייטים?״ סקרתי אותו שוב. הוא בטח חושב שאני מטומטמת. בחורים שנראים כמוהו בטח יוצאים המון לדייטים.

״אף פעם לא הייתי צריך לצאת לדייטים.״

״מה זאת אומרת?״

״אם אני רוצה לשכב עם מישהי, אני לא צריך לצאת איתה לדייט.״

״מה?״ התנשפתי. זה בכלל לא מה שציפיתי לשמוע ממנו. ״אתה בחור שיכול להשיג כל בחורה שאתה רוצה בלי שום מאמץ?״ הוא משך בכתפיו. המחווה הזו עוררה בי בחילה, ובו־זמנית התחשק לי לבעוט לו בביצים. אולי השיער הג׳ינג׳י באמת הפך אותי לחמת מזג.

״אף פעם לא השליתי אף אחת, או אמרתי להן דברים שהן רוצות לשמוע.״

״אז זה הופך את זה לבסדר?״

״אני לא יודע אם זה בסדר, אבל זה מי שאני.״

״טוב, אני שמחה שזה יוצא לאור עכשיו ולא מאוחר יותר.״

״אוי, לא.״ הוא הניד בראשו. ״העניין איתך שונה לגמרי.״

״כן, אני יודעת,״ אמרתי לו ושילבתי ידיים. ״זה שונה מפני שאני לא אשכב איתך.״ רכנתי לפנים. ״לעולם.״

״טוב, נראה לי שענינו על שאלת הג׳ינג׳יות ומצב הרוח שלהן, לא?״ הוא חייך וחשף את שתי הגומות. ״תאמיני לי שלא הייתי נוסע כמעט שלוש שעות רק כדי לשכב איתך. זה לא מה שאני מחפש.״

הדופק שלי האיץ כשהוא חזר על מה שהוא אמר קודם, ״העניין איתך שונה לגמרי, זה משהו שאני מצפה לגלות אותו.״

״אנחנו יכולים להיות ידידים, אבל זהו זה. אני לא אהיה איזשהו כיבוש חולף של מישהו. או חריץ בחגורת הכיבושים.״

״ביקשתי ממך לשכב איתי?״ הוא חייך שוב. הוא לא ביקש אבל ראיתי בחורים כמוהו כל הזמן בקמפוס, והתחמקתי מכל אחד ואחד מהם. ״כשנשכב, תהיה לזה משמעות עבור שנינו.״

״לא שמעת מה שאמרתי קודם?״

״שמעתי אותך. אני גם יודע שאסור לעולם להגיד ׳לעולם׳.״ הוא הביט בי כאילו הוא יודע משהו שאני לא יודעת, וגרם לי להרגיש לא בנוח. ״מוכנה ללכת?״

לא הייתי מוכנה. בעצם, הייתי בטוחה שעשיתי טעות ענקית. המוח שלי טס במהירות של מיליון קמ״ש, מנסה להבין מה קורה כאן, לעזאזל. הוא הושיט לי את ידו ואני התבוננתי בה. היו לו כפות ידיים יפות, גדולות וגבריות, ואצבעותיו ארוכות. אבל הרגשתי שזה מעין מבחן, מבחן שלא התכוננתי אליו.

״היי,״ אצבעותיו הושטו אל הסנטר שלי, מטות אותו ומרימות את מבטי אל מבטו, ״נוכל להתקדם עם זה לאט־לאט.״

״מה זה ׳זה׳?״ שאלתי. עיניו נעשו חמימות והאיצו את הדופק שלי.

״זה... זו ההתחלה שלנו.״

״אתה ערפד או משהו כזה?״ שאלתי בטון חצי מבודח. הוא הביט בי ברכושנות, גורם לי לחוש חמימות. הוא התחיל לצחוק, כשראשו מוטל לאחור ומדגיש את הלסת המרובעת שלו. ואז הוא רכן לעברי והניד בראשו.

״לא, אני לא ערפד. אני פשוט יודע מה אני רוצה.״

״אתה קצת מלחיץ אותי.״

״את לא היחידה שבלחץ,״ הוא אמר לעצמו בשקט בעודו מסתובב כדי לפתוח את דלת הדירה שלי. הוא החזיק את הדלת פתוחה למעני וכשהייתי במסדרון, הסתובבתי כדי לנעול אותה. הוא לקח את כף ידי בכף ידו, שהייתה מחוספסת מעט, ותהיתי כיצד תהיה ההרגשה של כף היד הזו לאורך גופי. המחשבה הפתיעה אותי. גדלתי בעיירה קטנה מאוד באלסקה — השכבה שלי בבית הספר מנתה רק שלושים וחמישה אנשים. היה לי חבר אחד בגיל שש־עשרה וכל מה שעשינו היה רק להתנשק. ובעיניי, הסיבה היחידה שבכלל עשינו את זה הייתה משום שזה מה שעושים כשיש לך חבר. לא היה לי מושג מה לעשות עם התשוקה שקאש עורר בי.

שאפתי כמה שאיפות עמוקות בניסיון להרגיע את המתח. תחושת הלחץ נעלמה לגמרי כשיצאנו אל מגרש החניה ועצרנו ליד טנדר גדול אדום. הוא פתח את הדלת, וכשניסיתי להיכנס פנימה, הבנתי שאין מדרגה או ידית להיאחז בה כדי להתרומם. הסתובבתי והבטתי בקאש, שעמד וחייך.

״איך איכנס לשם?״ הצבעתי באגודלי לכיוון מושב הנוסע שבטנדר. החיוך שלו התרחב. הוא התקדם צעד אחד לעברי כשכפות ידיו מושטות אל מותניי. הוא לחץ לחיצה קלה ואז הרים אותי. כפות ידיי נשלחו לפנים, נאחזות בכתפיו; התנוחה הזכירה לי את הסרט ריקוד מושחת, בקטע שבו פטריק סווייזי הניף את ג׳ניפר גריי כשהם התאמנו בגשם על בול עץ. עינינו נפגשו, ומעולם לא רציתי לנשק מישהו יותר מכפי שרציתי ברגע זה. הוא הושיב אותי במושב, עיניו צנחו אל הפה שלי, ואז חזרו אל עיניי.

הוא הטה את ראשו הצידה. ״את יכולה לשחרר עכשיו.״ קולו היה מחוספס במקצת. הזזתי את ידיי במהירות והסתדרתי במושבי, כשאני מניחה את כפות ידיי בחיקי ומגלה שהן רועדות.

*

כעבור שלושה שבועות

״אני לא מסוגל לעזוב אותך. אני לא מסוגל להיות בלעדייך,״ אמר קאש בשקט. שכבנו במיטה. קאש עשה איתי אהבה, וזה היה הרבה יותר יפה מכפי שחשבתי שזה יהיה. הוא היה עדין איתי כל כך. טוב, בעצם נראה לי שהוא תמיד היה עדין איתי. זה היה משהו אחר — כאילו באותו רגע היינו מאוחדים, ולא רק במובן המיני. זה היה משהו שונה. ידעתי שאנחנו אוהבים זה את זה — הוא אמר לי כל הזמן שהוא אוהב איתי — אבל עכשיו, כשהרגשתי את זה, כשידעתי שהוא הראשון שלי, ושנתתי לו פיסה מעצמי שלעולם לא אוכל לקבל בחזרה... זה קשר אותי אליו בדרך שהפכה את הקשר בינינו למושלם אפילו יותר. התכרבלתי קרוב אליו, כשכף ידו מטיילת לאט לאורך צד הגֵו שלי, עד לירכיי, וכף ידי צמודה לחזה שלו.

״גם אני לא מסוגלת להיות בלעדיך,״ אמרתי לו. הרמתי את ראשי, הפניתי את סנטרי אל החזה שלו ועינינו נפגשו. סקרתי את פניו, תהיתי אם הוא חושב על כך שאעבור לטנסי ואלך ללמוד בקולג׳ שנמצא קרוב יותר אליו. רציתי להיות איתו כל הזמן. לא הייתי עוברת לגור איתו, או עושה משהו משוגע כזה, אבל אילו הייתי יכולה להיות במרחק שלושים דקות נסיעה במקום במרחק של מעל לשעתיים, זה היה מוצא חן בעיניי. ממש הפריע לי שיכולתי לראות אותו רק בסופי שבוע, ולא מצא חן בעיניי שהוא צריך לנסוע רחוק כל כך כדי לפגוש אותי. בדיוק התכוונתי להגיד את זה כשהבנתי שזה יהיה טיפשי. זה מוקדם מדי. רק עכשיו נתתי לו את בתוליי. אנחנו לא מתחתנים או משהו. אולי אם המצב יימשך ככה, אברר מה דעתו על כך שאגור קרוב יותר. התנתקתי ממחשבותיי כשכפות ידיו נגעו בפניי.

״מה קורה?״ אצבעותיו נעו מהרקה שלי אל השפה התחתונה שלי.

״שום דבר, פשוט חושבת שה׳לעולם׳ שלי לא באמת עבד, אה?״ צחקתי, כשאני נזכרת בכך שבפגישה הראשונה שלנו אמרתי לו שלעולם לא אשכב איתו.

״לא, אבל אוקיר כל חיי את מה שנתת לי,״ הוא ענה, והבטן שלי התהפכה. המבט בעיניו היה כן כל כך שנשימתי נעתקה. הוא רכן לפנים ופיו נצמד לפי.

*
קאש

עצרתי לפני הבית שלי וכיביתי את מנוע הרכב שלי. קפצתי החוצה, פתחתי את תא המטען והוצאתי את התיק שארזתי ללילה. כשנכנסתי פנימה, השלכתי את התיק בחדר הכביסה, הוצאתי בירה מהמקרר במטבח ושתיתי ממנה. הסרתי את הכובע, השלכתי אותו על הדלפק והעברתי כף יד בתוך שערי. רציתי להתקשר ללילי, לשמוע שוב את קולה. דיברנו במשך כל הנסיעה שלי הביתה, אבל זה לא היה מספיק. הייתי זקוק ליותר. הבטתי סביבי על הבית שלי, ותהיתי מה היא תחשוב עליו. רציתי שהיא תגור כאן איתי. לא יכולתי לסבול את זה שאני לא יכול לראות אותה בכל פעם שאני רוצה. רציתי לבקש ממנה לעבור לגור קרוב יותר, או פשוט לעבור לגור איתי, אבל ידעתי שזה מוקדם מדי, יותר מדי, אז שתקתי. נהגתי להציק כל הזמן לאשר ולטרוור על ההתנהגות שלהם כשהם פגשו את האחת והיחידה שלהם... אבל עכשיו הבנתי. הייתי מוכן למות בשביל לילי. היא מדהימה, יפה ונדיבה, ועוררה בי את הרצון להיות אדם טוב יותר.

הטלפון צלצל בכיסי ושלף אותי ממחשבותיי. כשהוצאתי אותו, ציפיתי שזו תהיה לילי. המספר לא היה מוכר לי. ופשוט ככה, בשיחת טלפון אחת, החיים שלי השתנו לגמרי.

*
לילי

״אני אוהב אותך, אבל לא אוכל להיפגש איתך יותר.״ המילים התנגנו בראשי שוב ושוב. יכולתי להרגיש את כאבו, אבל לא יכולתי להבין אותו. הרגשתי כאילו החזה שלי מתבקע. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. הוא אמר לי שאני האחת והיחידה. אוי, אלוהים, עמדתי להקיא. רצתי למקלחת וכל תכולת הקיבה שלי, כל ארוחת הצהריים, עלתה בגרוני. כשסיימתי, הורדתי את המים והנחתי את לחיי על רצפת המקלחת. לא היה אכפת לי שהיא בטח מלוכלכת. לא היה אכפת לי משום דבר. רציתי רק לישון. לא רציתי להרגיש כלום. עצמתי עיניים, בניסיון לשכוח את הכאב שאיכל אותי.

כשפקחתי עיניים, הרגשתי שאני לא מאופסת. החדר היה חשוך לגמרי, וכשהתיישבתי, הבנתי שנרדמתי על רצפת המקלחת. הדלקתי את האור ופשטתי את בגדיי. פתחתי את ברז המקלחת ונכנסתי פנימה, עוד לפני שהמים הספיקו להתחמם. המים הקרים טלטלו את כל המערכות שלי. התנועות שלי היו אוטומטיות, לא הייתי מסוגלת להרגיש כלום. כשיצאתי, התעטפתי במגבת והלכתי אל החדר שלי. נכנסתי מתחת לשמיכות ונרדמתי שוב.

במשך השבועות הבאים, הייתה לי שגרה קבועה: לימודים, אוכל ושינה. לא עשיתי דבר מלבד השגרה הזו. לא הייתי מסוגלת לראות טלוויזיה, לא לבלות יותר מדי זמן בקמפוס — בכל פעם שראיתי זוג, הייתי מתפרקת ובוכה, וזה גרם לי להרגיש שאני לוזרית הרבה יותר מכפי שכבר הרגשתי. הייתי מותשת וחולה, ולא משנה כמה ישנתי או מה אכלתי, דבר לא השתנה. ואז החלטתי ללכת לרופא, ובפעם השנייה בתוך כמה שבועות, חל מהפך מוחלט בחיים שלי.

״אני בהיריון?״ שאלתי כדי לוודא ששמעתי נכון. הרופא הביט בי מעל המשקפיים שלו, ועיניו גרמו לי להתכווץ.

״כן, גברת דונובן. זה מה שמאשרות כל הבדיקות — בדיקות השתן, הדם והאולטרסאונד.״

״אוקיי.״ בסדר, רציתי להיות בטוחה שלא התקבלו תוצאות שגויות, ואולי הגזמתי קצת, אבל מה קורה כאן, לעזאזל? אף פעם לא חשבתי שאהיה בהיריון, במיוחד לא אחרי שעשיתי סקס רק פעם אחת והשתמשנו בקונדום כשעשינו את זה.

״אתן לך מספר טלפון של קליניקה שבה תוכלי לטפל בזה,״ אמר הרופא, וכששמעתי אותו, הרגשתי קצת יותר טוב.

״זה טוב.״ הבנתי שאני אמורה לפגוש מישהו כדי לדבר על הוויטמינים שצריך לקחת ועל הבחילות שהרגשתי כל הזמן. ואצטרך להתקשר לקאש ולעדכן אותו מה קורה, גם אם אנחנו כבר לא יחד. לא הייתי מסתירה את זה ממנו לעולם.

״ההליך יימשך כשעתיים, ומישהו יצטרך לבוא איתך.״

״ההליך?״ ידעתי שפניי התעוותו בשל הבלבול.

״ההפלה.״ כפות ידיי מיהרו לכסות את בטני. אפילו לא חשבתי על זה. הנדתי בראשי.

״לא, אין מצב. אני לא עושה הפלה.״ לא ראיתי כל פסול בהחלטה הזו כשמדובר באחרות. אבל בשבילי, זו לא אופציה.

״אני מצטער, גברת דונובן. חשבתי שאנחנו מדברים על אותו דבר.״ הנדתי בראשי, והדמעות נקוו בעיניי. ״אם כך, אתן לך מספר של גינקולוג מיילד.״

״תודה.״ העברתי את כף ידי במהירות על עיניי, ולראשונה, מעט חמימות הזדחלה אל פניו של הרופא.

״את תהיי בסדר.״

״כן,״ הסכמתי. יש לי את ההורים שלי. הם לעולם לא יאכזבו אותי. אוכל לנסוע הביתה... ומה אעשה אז? אגור עם הוריי? אבקש מהם לתמוך בי ובתינוק שלי? זו לא אופציה. הייתי חייבת למצוא דרך להסתדר כאן. אמצא דרך לסיים את הלימודים, גם אם אצטרך לעשות את זה בשיעורי אונליין, ויש בעולם המון אימהות יחידניות. אני אהיה רק עוד אימא יחידנית. אני אמצא דרך להסתדר.

ברגע שבו הרופא סיים ונתן לי את מספר הטלפון של הגינקולוג המיילד, יצאתי ממשרדו ועשיתי את דרכי לאוטובוס. הוצאתי את הטלפון שלי, ולראשונה מזה שלושה שבועות, שלחתי לקאש הודעה.

אני: אנחנו צריכים לדבר.

קאש: אין לנו על מה לדבר.

הבטן שלי צנחה כשראיתי את התגובה שלו. הוא אף פעם לא היה גס רוח או מרושע כלפיי. לא הצלחתי להבין מה עשיתי.

אני: יש לנו על מה לדבר.

הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת.

קאש: תתגברי. זה נגמר בינינו. אל תשלחי לי יותר הודעות.

הזעם שלי ניצת, לא יכולתי להאמין שהוא עושה לי את זה.

אני: אני בהיריון, אידיוט.

קאש: תיפטרי מזה. יהיה לי תינוק עם אשתי לעתיד.

קראתי את המילים, רצתי אל פח האשפה הסמוך בפינת הרחוב, ואיבדתי שליטה. לא יכולתי להאמין! מי זה הבחור הזה? גברת שעברה לידי הציעה לי מפית ומים. השתמשתי במפית כדי לנקות את הפה שלי והודיתי לה על כך. קראתי את ההודעה שוב ושוב. אני אפילו לא יודעת איך הגעתי הביתה, אני זוכרת רק שנכנסתי למיטה, וידיי הושטו אל בטני. הבטתי בתקרת החדר שלי ולא באמת ראיתי משהו, פשוט הקרנתי שוב בראשי את הרגעים הטובים שהיו לי עם קאש... את כל הפעמים הראשונות שחוויתי איתו. ידעתי שלא משנה מה יקרה, הילד שגדל בתוכי נוצר מתוך אהבה. אף על פי שאבא שלו או שלה לא אוהב אותי, אני אוהב אותו מספיק בשביל שנינו.

1. * "לילי" הוא שמו של הפרח שושן צחור באנגלית. המתרגמת.