האחים מקאליסטר 2 - כשהסערה פורצת
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האחים מקאליסטר 2 - כשהסערה פורצת
מכר
אלפי
עותקים
האחים מקאליסטר 2 - כשהסערה פורצת
מכר
אלפי
עותקים

האחים מקאליסטר 2 - כשהסערה פורצת

4.5 כוכבים (157 דירוגים)
ספר דיגיטלי
36
ספר מודפס
59 מחיר מוטבע על הספר 112

עוד על הספר

אמרי רוז

אמרי רוז ידועה בחיבתה ליין אדום, לקפה חזק ולמנה הגונה של סרקזם. היא אוהבת לכתוב על גיבורי אלפא סקסיים, על גיבורות חזקות, על אומנים, על נשמות יפות ועל דמויות פגומות שיש להן תקנה ושצריכות לעבוד בשביל הסוף השמח שלהן.

כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה במרתוני צפייה בנטפליקס, במסעות סביב העולם בחיפוש אחר אור השמש או שקועה בספר טוב. היא ניו־יורקרית לשעבר שגרה היום בלונדון עם שתי הבנות היפות שלה ועם בורדר־טרייר רגזן ואהוב.

ניתן לרכישה גם ב -

הספר מופיע כחלק מ -

תקציר

הדרכים שלנו מעולם לא היו צריכות להצטלב, אבל כשזה קרה העולמות שלנו התנגשו...  
ברודי מקאליסטר היה אמור להיות המפתח. האמצעי שבעזרתו אוכל להגיע למה שרציתי באמת – השלמה וקבלה של הדברים שעשיתי בגיל שמונה-עשרה, כשהייתי תמימה והאמנתי עד עיוורון באהבה. 
היו לי שישה שבועות בלבד להתמקד בדבר היחיד שליווה כל רגע בחיי, לפני שאמשיך במסע ההופעות המסחרר שלי בעולם. כך שהדבר האחרון שנזקקתי לו היה משיכה לא צפויה לקאובוי קשוח ובעל חיוך כובש, פה מלוכלך וכישרון לרפא יצורים פרועים ושבורים. 

החיים שלו היו בטקסס.
החיים שלי נמצאו בדרכים.
הוא הגן בקנאות על הפרטיות שלו. 
אני נמלטתי ממצלמות הפפראצי.

כולם הזהירו אותי שבינינו זה לא יוכל לעבוד, שבסופו של דבר איאלץ לבחור – הקריירה המוזיקלית שלי או הוא.
לא הקשבתי. 
בלעתי את הפיתיון וצללתי פנימה.
אבל אז צפו הסודות ששנינו הסתרנו זה מזה וכשהסערה פרצה היא הרסה כל מה שעמד בדרכה... 

***

כשהסערה פורצת הוא רומן מטלטל על אהבה עוצמתית ועל סודות רעילים שעלולים להוביל את חייהם של הגיבורים להרס וחורבן. כנגד כל הסיכויים, ברודי ושיילו נלחמים בנסיבות החיים המפרידות ביניהם. בזמן ובמרחק, ברגשותיהם החזקים, במשיכה האסורה שלהם זה לזה, ובעיקר בשלדים שנקברו בעברם וחזרו לרחף מעליהם במערבולת של טורנדו הרסני. 

אמרי רוז היא סופרת שכותבת בשם הרוח. עלילותיה ספוגות רגש וכוח, והנשמה שלה מציירת אהבה בקווים עדינים ששורטים את מושבעי הרומנטיקה מבפנים. בישראל תורגמו עד כה ספריה: פרא, כאוס ו־כשהכוכבים נופלים. 
מומלץ לקרוא את הספר כשהכוכבים נופלים לפני כשהסערה פורצת, אף ששניהם עוסקים בגיבורים שונים והם בעלי סוף סגור.

פרק ראשון

פרולוג

שיילו

"בבקשה, מוֹ־מוֹ, את הבטחת," התחננתי. היא משכה בחבל העבה, העלתה את מלכודת סרטני הנהרות שהייתה קשורה אל המזח שלנו ורוקנה אותה לתוך צידנית ישנה בצבעי כחול ולבן. "זה הדבר היחיד שאני רוצה ליום ההולדת."
"הו, שֶר בֶּבֶּה, קטנה שלי," היא הרימה ידיים באוויר והסתובבה אליי. הפנים של מו־מו היו מקומטות כמו עור ישן, אבל עיניה היו בצבע אפור צלול. כמו אגם קפוא. גם העיניים שלי היו אפורות, אבל הן לא היו צלולות כמו עיניה אלא סוערות.
נעצתי בה עיני גור מתחננות וחייכתי חיוך מתוק. היא צבטה את הלחי שלי ולא התאמצה להיות עדינה. לידיים שלה היה ריח של סרטני נהרות. "איך אני יכולה לסרב לפרצוף הזה?"
היא עמדה לעשות את זה. זה באמת קורה. התרגשתי כל כך עד שכמעט הקאתי. הרגשתי שנחיל צרעות משתולל לי בתוך הבטן. היום אדע סוף־סוף מה צופן לי העתיד.
"אני רוצה לדעת הכול." העץ חרק מתחת לכפות רגליי עם כל צעד והצידנית שהחזקתי התנגשה ברגל שלי כשניגשנו אל צד הבית. היא פתחה את הברז ועזרתי לה לשטוף את הסרטנים המכוסים בוץ. לַנדרי, אחי, היה צריך לעשות את זה, אבל הוא הסתלק עם החברים שלו והשאיר אותי מאחור. כמו תמיד. זו לא הייתה המטלה החביבה עליי, אבל תלונות לא היו עוזרות לי לסיים מהר יותר. כשהמים הצטללו והסרטנים היו נקיים, הכנסתי את הצידנית אל הבית בעצמי. הייתי להוטה לסיים לפני שלנדרי יגיע הביתה עם החברים המטומטמים שלו ויהרוס הכול.
העששיות שנתלו מקורות העץ התנדנדו ברוח החורפית, ותנין עשוי קרמיקה קידם את פניי ליד דלת הכניסה. גרנו בבקתת עץ על שפת הביצה. צבע הטורקיז שלה התקלף וחשף את האפור שמתחתיו, וגג הפח היה חבוט וחלוד. נדחקתי בצפיפות שבין מערכת התופים, הקלידים והגיטרות שמילאו את החדר הקדמי שבו עשינו חזרות, הכנסתי את הצידנית אל המטבח והנחתי אותה על רצפת הלינולאום בגון האבוקדו.
מו־מו ואני רחצנו ידיים בכיור המטבח והעברנו בינינו את סבון הכלים בריח הלימון. אור השמש החיוור הסתנן מבעד לברושים הקירחים שמחוץ לחלון המטבח, שטף את החדר הקודר בנוגה זהוב וגרם לו להיראות חמים ומזמין. ניגבתי את ידיי הרטובות בקפוצ'ון של הסיינטס שלבשתי והראש שלי הסתחרר מרוב אפשרויות. "אני רוצה לדעת אם אני אהיה מפורסמת. אם אני אתאהב... במי זה יהיה? הוא יהיה נאה? עשיר? מוזיקאי?"
מו־מו הרימה יד כדי להשתיק אותי. "שקט, ילדה. את צריכה להירגע ולהשקיט את המחשבות."
נשמתי עמוק והנהנתי. התיישבתי מולה על אחד הכיסאות האקראיים שניצבו סביב שולחן הפורמייקה הכתום. "את לא משתמשת בקלפים?" שאלתי ועיניי תרו את החדר בחיפוש אחר קלפי הטארוט שלה.
"לא. האנרגיה שלך חזקה. עכשיו די לדבר, תעצמי עיניים," היא אמרה בשקט.
עשיתי כדבריה והיא החזיקה את ידיי בידיה המחוספסות. היה שקט כל כך עד שיכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי ואת זמזום המקרר. חיכיתי, חיכיתי, וחיכיתי. כשאיבדתי סבלנות, פקחתי עין אחת. מו־מו הביטה היישר קדימה, אבל ראיתי שהיא במקום אחר. בתוך טראנס.
הנשימה שלה הייתה מקוטעת ואחיזתה בידי הייתה חזקה עד כאב. לא נרתעתי. כשהיא דיברה לבסוף, היא אפילו לא נשמעה כמו עצמה.
"אני רואה נער."
התנשמתי בתדהמה. נער.
"הדרכים שלכם יצטלבו הרבה פעמים."
רציתי לשאול איך הוא נראה ואיך אזהה אותו כשניפגש. האם זה דין בושון? דין היה החבר הכי טוב של אחי והגיטריסט הראשי בלהקה שהקמנו בקיץ. רציתי לשאול מיליון שאלות, אבל המשכתי לשתוק כי לא רציתי לפגוע בריכוז שלה.
"הן כבר הצטלבו פעם, אבל..."
העיניים שלי נפקחו בבת אחת. פניה נראו מוטרדות.
"לא," היא טלטלה את ראשה בפראות ושערה הארוך הכסוף התעופף סביבה. "זה לא הוא. זה מישהו אחר... מישהו שלקח ממך משהו יקר ערך."
משהו יקר ערך? כמו מה? הגיטרה שלי? לא היה לי יותר מדי רכוש. מו־מו ולנדרי היו הכי יקרים... אה, אימא שלי? אולי הוא לקח ממני את אימא שלי?
"הנער הוא גבר עכשיו. הוא יציל אותך יותר מפעם אחת, ואז יגיע תורך להציל אותו."
להציל אותו ממה?
"יהיו הרבה סערות בחיים שלך, שר. הדרך שתבחרי ללכת בה לא תהיה קלה, אבל היא תביא אותך למקום שתמיד רצית להיות בו. אל תטעי לחשוב שזה המקום שבו את באמת צריכה להיות." שמעתי את האזהרה בנימת קולה וצמרמורת עברה בגבי.
חיכיתי לעוד, אבל העיניים שלה הצטללו וגופה נשמט על הכיסא. היא נראתה מותשת. הרגשתי את האכזבה ממלאת אותי. היא לא סיפרה לי כלום, ומה שהיא סיפרה לא היה הגיוני בכלל.
כעבור כמה רגעים ארוכים של שתיקה, העיניים האפורות שלה ננעלו על עיניי. אנשים אמרו שיש לה עיניים מפחידות. הרבה מהם קראו לה משוגעת, אבל היו גם קטני האמונה. כמו הגברת האיומה שהטילה עלינו גְרִי־גְרִי1. אחרי זה, לא יכולנו להשתמש בדלת הקדמית במשך שנה שלמה. "שיילו, מה את רוצה יותר מכל דבר בעולם?"
חשבתי על השאלה לרגע. "אני רוצה למצוא אהבת אמת. ואני רוצה להיות כוכבת רוק."
"אלה שני דברים. שני דברים שונים לגמרי. ואם היית צריכה לבחור?"
לא רציתי לבחור, אבל התשובה יצאה מפי אוטומטית. "הייתי בוחרת במוזיקה."
זוויות הפה שלה נשמטו מטה באכזבה. "פחדתי שתגידי את זה."
"למה זה מפחיד אותך?"
צל עבר על פניה. "כי זה מה שמאמא שלך בחרה."
"אבל המוזיקה לא הרגה אותה, זאת לא הייתה המוזיקה —"
"אני יודעת," קטעה אותי מו־מו. היא לא אהבה לדבר על מה שקרה לאימא שלי. היא לא ממש אהבה לדבר על אימא שלי באופן כללי. הלוואי שהייתה לי הזדמנות להכיר אותה, אבל היא נלקחה מאיתנו כשהייתי בת חצי שנה ולנדרי היה בן שלוש וחצי. אף אחד מאיתנו לעולם לא יסלח לאיש שהרג אותה, בחיים לא.
"תבטיחי לי דבר אחד."
הנהנתי.
"אל תרדפי אחרי התהילה. היא הפכפכה והמחיר שלה יקר."
"לא מעניין אותי להיות מפורסמת, אני רק רוצה לנגן בגיטרה ולשיר למחייתי."
היא הצמידה את שפתיה זו לזו ולא הגיבה. היא קמה פתאום מהכיסא וניגשה אל המקרר כך שלא ראיתי מה היא עושה. היא חזרה עם סלרי, גזרים, עוף ונקניקיות אנדואי והניחה אותם על השיש. "בואי. תעזרי לי עם הגמבו."
אומנם זה היה יום הולדתי השלושה־עשר, אבל זה היה גם יום של משחק. כשהסיינטס שיחקו, תמיד אכלנו סרטני נהרות וגמבו עם לב אחד של תרנגולת וקורקבן שנזרקו לתוך הסיר בשביל מזל.
"טוב." הסתכלתי על הבצלים ועל הסכין שהיו מונחים על השיש. "אבל זה יום ההולדת שלי, אז אני לא חותכת בצל."
מו־מו חייכה. "דמעות הן דבר טוב. הן מנקות את הנשמה."
עיקמתי פרצוף. שנאתי לחתוך בצל. שנאתי גם לבכות. סביר להניח שעד עכשיו, הייתה לי הנשמה הכי נקייה בכל לואיזיאנה. בזמן שחתכתי את הבצלים ששנאתי בכל ליבי, הדמעות שלי זלגו בחופשיות וניקו לי את הנשמה.
צחוק גס בישר לי על נוכחותו של אחי ומיהרתי לנגב את הדמעות בשרוול הקפוצ'ון לפני שהבנים יתפסו אותי בוכה.
"היי, אחות קטנה," דין משך לי בצמה. הבגדים שלו הדיפו ריח של מריחואנה והוא קירב את שפתיו עד שכמעט נצמדו לאוזן שלי. "יש לי מתנת יום הולדת בשבילך."
דחפתי אותו קלות כדי להרחיק אותו ממני, ואז סובבתי את הראש והסתכלתי עליו בסקרנות. עיני השקד הירוקות שלו נצצו בשובבות והוא חייך אליי חיוך לעגני. הנער הזה היה מסוכן. הוא תמיד היה כזה. כולם אמרו שהוא יגמור בדיוק כמו אבא שלו — שיכור עם בעיית הימורים. חשדתי שהוא קיבל את הפנס בעין שלו מווירג'יל בושון. אבא שלו היה שיכור מרושע.
אבל ידעתי שלדין יש גורל אחר. המוזיקה תציל אותו, לנדרי ואני נדאג לזה. זקרתי גבה וניסיתי להסתיר את העובדה שאכפת לי ממה שעובר עליו או מההפתעה הטיפשית שלו. מההיכרות שלי איתו, הייתי בטוחה שהוא משקר. אם הוא בכלל הביא לי מתנה, היא כנראה הייתה גנובה. "אה, כן? איזו מין מתנה?"
"תוריד את הידיים שלך מאחותי," נהם לנדרי מהכניסה. דין צחק ויצא מהמטבח באיטיות. אחרי כמה שניות שמעתי אותו מנגן את האקורדים של "היום יום הולדת" על גיטרת הסטראטוקסטר שהוא קנה בחנות של המשכונאי. גאס נתן את הקצב בגיטרת הבס שלו ולנדרי ליווה אותם בתופים. שלושתם שרו "היום יום הולדת", אפילו גאס שכמעט אף פעם לא פתח את הפה שלו כדי לדבר, ובטח לא לשיר.
יום אחד נגשים את כל החלומות שלנו. הלהקה ואני. אעשה את מה שאימא שלי לא הספיקה לעשות. אסע ללוס אנג'לס וארקוד מתחת לכוכבים, אכתוב את השירים שלי על השמיים, אפלס לי נתיב ישיר אל הנצח. אני לא ארדוף אחרי הכוכבים כמוה. אני אהיה כוכבת בעצמי. לא הייתי צריכה אפילו שמו־מו תאשר את זה.
עמוק בלב שלי, ידעתי שזה הייעוד שלי. הייעוד שלנו. אקדיאן סטורם2. זה היה שם הלהקה, ויום אחד ננגן מול אצטדיונים מפוצצים באלפי מעריצים צורחים.
התכוונתי לעשות הכול כדי שזה יקרה. להקריב הכול, כל מה שאפשר, כדי שהחלומות שלנו יתגשמו.

1

שיילו

סיימתי לארוז את החפצים שלי ורכסתי את המזוודה. הרגשתי שחייתי את רוב חיי על מזוודות. גררתי אותה במורד גרם המדרגות המפותל ואחזתי במעקה הברזל כדי לא ליפול.
הסעתי את המזוודה על השיש האיטלקי שבלובי, השארתי אותה ליד דלת הכניסה ופניתי לחפש את בסטיאן. בבית הזה היו עשרים ושניים חדרים והוא השתמש רק בחדר אחד — "החדר הכחול". הוא נראה כמו שילוב בין חדר איפור ומועדון לילה צרפתי. פתחתי את דלת האלון המגולפת ונכנסתי אל החדר. דלתות צרפתיות שהובילו אל המרפסת והבריכה אפשרו להשקיף על גבעות הוליווד, אבל וילונות כבדים בצבע כחול־כהה חסמו את אור השמש. נברשת משובצת קריסטלים האירה את האיש שהעדיף חושך על פני אור.
"הסיגריות האלה יהרגו אותך," הערתי כשהתקדמתי אל תוך החדר ועברתי את ספות הקטיפה הכחולות הנמוכות. שטיח האובוסון הבליע את צליל צעדיי.
בסטיאן ישב ליד פסנתר הכנף השחור, כשסיגריה תלויה בין שפתיו ועיניו מצומצמות בגלל העשן. הוא לבש חלוק קטיפה סגול וחבש מגבעת אפורה. קצות שערותיו הכהות הסתלסלו במקום שבו נפגשו עם הצווארון. "לוס אנג'לס שואבת ממני את הנשמה." כפות ידיו המבוטחות במיליוני דולרים ניגנו נעימה מקפיצה, שהייתה מורכבת מכמה להיטי פופ שלטענתו שנא. "עם קשית של פיות. זה תהליך איטי ומייסר, אבל עיר המלאכים לא תנוח עד שהיא תשתה את הטיפה האחרונה מהנשמה הנוזלית והשחורה שלי."
גלגלתי עיניים — כל כך דרמטי — והשענתי את האגן על הפסנתר.
בסטיאן קוקס היה אליל רוק בריטי, משורר מחונן, סיפור אגדה מהלך שהיה ידוע בקושי לראיין אותו, וגם החבר הכי טוב שלי. הוא היה שם בשבילי בכל העליות והמורדות של השנים האחרונות. הערצתי אותו. הוא היה מוכשר כל כך, גאון מטורלל שהטירוף זרם לו בוורידים. "אתה צריך אוויר צח ואור שמש, ליבראצ'י."
בסטיאן הצטמרר. "אני צריך שמיים אפורים וסופות רעמים." הוא שינה כיוון וניגן בלדת ג'ז חושנית שלא זיהיתי. שיר על אהבה נכזבת, שנשמע כאילו נלקח ממועדון לילה פריזאי בשנות העשרים של המאה העשרים. "שירי בשבילי, שנטוז3 קטנה."
נדתי בראשי וצחקתי. "אני לא יכולה. אני עוזבת. היידן יצא להביא את המכונית." היידן היה הנהג של בסטיאן, שומר הראש שלו והחבר הכי טוב שלו ממין זכר. בסטיאן תמיד הלך איתו לכל מקום. הם היו כמו יין ויאנג. אם שואלים אותי, הם היו צריכים להיות יחד.
הידיים של בסטיאן השתהו על הקלידים והצליל הבודד האחרון הדהד בחדר. הרמתי מאפרת קריסטל מעל המזנון השחור בסגנון הרוקוקו שניצב מתחת למראה העתיקה, ניגשתי אל הפסנתר והנחתי את המאפרה מתחת לסיגריה שלו כדי לתפוס את האפר שעמד ליפול. הוא לקח ממני את המאפרה, מעך בה את הסיגריה והניח אותה לידו על מושב הפסנתר. "את הולכת על זה."
הנהנתי.
בסטיאן היה היחיד שידע למה אני נוסעת לטקסס. הוא היה היחיד שבאמת סמכתי עליו. אפילו לנדרי לא ידע. אחי ואני לא היינו בקשר טוב כל כך כרגע.
"תיזהרי, כן?"
"באיזה מובן?"
"אל תיקשרי יותר מדי. החיים שלך לא בטקסס." שמעתי את הדאגה בקולו. נדרשו לי כמה שנים כדי להפנים את העובדה שלבסטיאן קוקס באמת אכפת. לא מכולם, רק מקומץ נבחר של אנשים. התמזל מזלי להיות אחת מהם. אחרי שנפרדתי מדין ועזבתי את אקדיאן סטורם בשנה שעברה, לא רק שהוא נתן לי מקום לגור בו, אלא גם הפיק את אלבום הסולו שלי והוציא אותו בחברת התקליטים שהקים לפני חמש שנים.
"בכיף, תמצאי לך קאובוי לוהט. תרכבי עליו בכוח ותרטיבי לו את הצורה." הוא הדליק עוד סיגריה, שאף ממנה והתבונן בי בעיניו הכהות מבעד למסך העשן הכחול. "אבל מה שלא תעשי, אל תתאהבי."
בשביל בסטיאן, אהבה הייתה מילה גסה. הוא עדיין ליקק את הפצעים אחרי הגירושים המכוערים שלו מדוגמנית העל הברזילאית שהייתה אשתו במשך שישה חודשים. היא העניקה ריאיון בלעדי לאחד הצהובונים וטענה שהיא ענייה, אף על פי שבזכות הסכם הקדם־נישואים היא התעשרה בשישה מיליון דולר. מבחינתי, התאהבות הייתה הדבר האחרון שרציתי או הייתי צריכה שיקרה לי כרגע. ההיסטוריה הוכיחה שהיה לי טעם מחורבן בגברים. תנו לי ילד רע, בעיקר כזה עם סיפור טרגי ונטייה להרס עצמי, ואני אימשך אליו כמו זבובים לחרא. ובדיוק עם זה נשארתי תמיד — עם ערמת חרא, כאב לב ואומללות שמספיקים לחיים שלמים.
"אין לי שום כוונה להתאהב."
"יופי. אבל אם בסוף תתאהבי במישהו בצורה מטורפת וחד־משמעית, אני רוצה לשמוע את כל הסיפור הטרגי. אני צריך חומרים חדשים."
"אני חייבת לשמור לעצמי את כל החומר הטוב."
"חמדנית."
"למה אתה תמיד מניח שאהבה תהיה טרגית?" סתרתי את עצמי. זה תמיד נגמר בצורה טרגית.
"את לא יכולה לקבל הכול, שיילו. אל תטעי להאמין שאת יכולה. זה רק ייגמר בשיברון לב."
"ג'יה שברה לך את הלב?" שאלתי, אף על פי שידעתי שלא.
"היה צריך להיות לי לב בשביל זה."
"יש לך לב. לב גדול ויפה."
"מתברר שהנשמה שלי שווה יותר מהלב שלי. אם היית צריכה לבחור..." הוא הביט בי בעיניים מצומצמות. "מה היית לוקחת? אהבה או את הקריירה שלך?"
"למה שאצטרך לבחור? יש אנשים שזה עובד בשבילם. עם האדם הנכון, זה אפשרי." לא ידעתי למה אני מתעקשת שזה אפשרי כשלא הייתה לי שום סיבה להאמין בכך.
"כשתמצאי את החד־קרן הזה, אני ארקוד טנגו בחתונה שלכם. אבל עד שיגיע הנסיך המיוסר שיהיה מוכן ליפול על החרב בשבילך... תשמרי על הלב האומלל שלך. אל תבטחי באף אחד. העולם מלא במוצצי דם ומניאקים ואת, שנטוז קטנה שלי, מגנט למניאקים. כמוני למשל. הרוזנת דרקולה, פיתיון למוצצי דם," הוא נופף בידו ואפר צנח מהסיגריה שלו אל רצפת הפרקט.
תמיד אפשר לסמוך על בסטיאן שיספק השקפת עולם צינית ומרירה. כמה חבל שהוא צדק.
אם הייתי חייבת לבחור, הקריירה שלי תמיד הייתה מנצחת. לא היה שום גבר בעולם ששווה להקריב בשבילו את כל העבודה הקשה שלי. למזלי, לא הייתה לי סיבה לדאגה. שום התאהבות לא הייתה צפויה בעתיד שלי. הסיבה שבגללה נסעתי לסייפרס ספרינגס הייתה שונה לגמרי.
הייתי צריכה להתחבב על משפחת מקאליסטר ולהסתנן לתוך החיים שלהם. ליתר דיוק, לחיים של ברודי מקאליסטר.
בזכות החוקר הפרטי ששכרתי, ידעתי שברודי הוא זה שיקרב אותי לאן שרציתי להגיע.
הסתכלתי על הדלת כשהיידן נכנס לחדר בצעדים מהירים. מטר תשעים ושלושה סנטימטרים של גבריות מושלמת. הוא היה שחקן רוגבי לשעבר ונאה בצורה פלילית כמעט. "איך הוד מעלתו מרגיש היום?" הוא שאל ביובש.
"מתברר שלוס אנג'לס שואבת ממנו את הנשמה."
"אז אין חדש." היידן תלש את הסיגריה מבין שפתיו של בסטיאן, מעך אותה במאפרה והכניס לכיס את חפיסת המרלבורו לייט. הוא תמיד ניסה להשפיע על בסטיאן להפסיק לעשן ולאכול אוכל בריא. זה היה מאמץ עקר.
"צא לדרך," בסטיאן נפנף אותו. "אתה לא רוצה שהיא תחמיץ את הטיסה, נכון?"
"אני אחזור בזמן לארוחת הערב." הוא הצביע על בסטיאן, "ואנחנו יושבים בחוץ הפעם."
"המטרה היחידה שלך בחיים היא לענות אותי?"
"ככה זה נראה."
צחקתי לעצמי, הם התנהגו כמו זוג נשוי. הלוואי שהם כבר היו הופכים לזוג. הבעיה היחידה הייתה שבסטיאן, שהיה גם עם גברים וגם עם נשים, אף פעם לא שכב עם מי שהוא באמת אהב. וכך ידעתי שהנישואים שלו היו העמדת פנים.
"ניפגש בגלסטונברי, כן?" שאל בסטיאן.
"אתה יכול להיות בטוח."
הרמתי את הגיבסון האקוסטית שלי, שכבר הייתה ארוזה בנרתיק הקשיח שלה, ונפרדתי מהחבר הכי טוב שלי. היידן ואני יצאנו מהטירה של בסטיאן, שנבנתה בגבעות הוליווד בשנות העשרים של המאה העשרים, והשמש הנצחית של לוס אנג'לס קידמה את פנינו. התיישבתי במושב הנוסע של האסטון מרטין הכסופה, הרכבתי משקפי שמש והטיתי את המצחייה של כובע הבייסבול שלי. היידן נהג בכביש המתפתל בזמן ש"This Charming Man" של הסמיתס הרעים מהרמקולים.
הייתי בדרך לטקסס והיו לי בדיוק שישה שבועות להשאיר את הפרק הזה בחיי מאחוריי. לכפר על משהו שעשיתי כשהייתי בת שמונה־עשרה.
ביום הולדתי העשרים וחמישה, מו־מו ביקרה אותי בחלום ואמרה לי שאני צריכה לנסוע לטקסס. אומנם היא כבר מתה, אבל היא עדיין שמרה עליי. היא עדיין הדריכה אותי בדבר המשוגע הזה שנקרא החיים. דין לא עמד בדרכי כי בית המשפט שלח אותו לשישים יום במכון גמילה, אחרי שנאשם בנהיגה בשכרות ובאחזקת סמים, כך שהתזמון היה מושלם.

אמרי רוז

אמרי רוז ידועה בחיבתה ליין אדום, לקפה חזק ולמנה הגונה של סרקזם. היא אוהבת לכתוב על גיבורי אלפא סקסיים, על גיבורות חזקות, על אומנים, על נשמות יפות ועל דמויות פגומות שיש להן תקנה ושצריכות לעבוד בשביל הסוף השמח שלהן.

כשהיא לא כותבת, אפשר למצוא אותה במרתוני צפייה בנטפליקס, במסעות סביב העולם בחיפוש אחר אור השמש או שקועה בספר טוב. היא ניו־יורקרית לשעבר שגרה היום בלונדון עם שתי הבנות היפות שלה ועם בורדר־טרייר רגזן ואהוב.

מה חשבו הקוראים?

*אחרי הרכישה תוכלו גם אתם לכתוב ביקורת
157 דירוגים
108 דירוגים
34 דירוגים
11 דירוגים
1 דירוגים
3 דירוגים
21/6/2025

מרגש, סוחף ואמיתי

18/6/2025

ספר ארוך אבל אין תלונות, נהנתי ואהבתי כל שנייה, לפעמים מתלוננים על עלילה שרצה מהר מידי וכאן זה לא ככה, הרגשתי חלק מהם, חלק מהחיי היום יום שלהם, חלק ממשפחה ונהנתי לראות איך נרקמת לאט ובזהירות זוגיות בריאה, אהבתי את הסוף ומגיע לברודי להיות מאושר.

19/2/2025

לרוץץ לקרוא את הספר המדהים הזה !!! לא לחשוב פעמיים כי אמאלה ואבאלה איזה ספר פשוט התאהבתי !! ברודי סיקרן אותי עוד מהספר הראשון בסדרה וקיבלתי את כל מה שרציתי ויותר ושיילו הזאת!!! אין לי עוד מה להוסיף חוץ ממה אתם עושים פה עדיין??

2/12/2024

אישה חזקה, קאובוי חתיך עלילה מטריפה מושלם!

22/7/2024

אהבתי את הספר, לא עפתי על שיילו אבל ספר טווב בסך הכל

21/6/2024

מתה על הסופרת הזו

17/6/2024

השני שקראתי בסדרה והוא לא פחות מהראשון אם לא אפילו יותר

4/6/2024

אהבתי הרבה יותר טוב מהראשון

18/5/2024

אין על הגברים של משפחת מקאליסטר!! כל אחד מהם ממתק אמיתי עם כל התסבוכים שלהם. היה ברור שלברודי מגיעה מישהי אמיתית. אמרי רוז פשוט עושה את זה מעולה בכל אחד מהספרים שלה, קשה להפסיק.

2/5/2024

סופרת מוכשרת, ספר מעולה, אפילו מתעלה על קודמיו. כל המינונים נכונים וסיפור האהבה מרגש מאוד. ממליצה בחום ורצה לקרוא את הבא

9/12/2023

מקסים, מרגש, סוחף, לא הנחתי מהיד... מומלץ💙💙💙

5/8/2023

מהמם!! נהנתי מאוד!!!

22/7/2023

ספר מרגש ומפתיע בעוצמות הכאב והאהבה של ברודי מצאתי את עצמי בוכה כמה פעמים במהלכו מומלץ מאוד🔥🔥🔥🔥🔥 ממשיכה לספר השלישי בסידרה

22/5/2023

ספר מדהים !! הכתיבה מרגשת !

11/3/2023

מומלץ מאוד!

19/10/2022

מעניין, כיפי, מסקרן.

26/6/2022

ספר מעולה! יותר טוב מהראשון אבל כדי להבין עלילה כדאי לקרוא ראשון קודם. רק הארוטיקה לא כתובה בעיני בצורה טובה אבל ממליצה ממש!

25/6/2022

מעולה !!!!!

3/6/2022

נהדר פשוט נהדר

20/2/2022

מצויין, אי אפשר להפסיק לקרוא. ברודי מהמם

15/2/2022

חמוד, מרגש וקליל

31/1/2022

המשך ישיר של הספר הראשון. סוחף ומרתק

17/1/2022

מקסים, לא כבד כמו הספר הראשון, קליל יותר מצחיק יותר וכנראה מהסיבה הזאת פחות מרגש וקורע לב. אבל, עדין נעים לקרוא ולהעביר את הזמן. הייתי רוצה להרגיש קצת יותר מתח, הייתה תחושה שכל תפנית בעלילה שאמורה לסבח אותה הייתה מגיעה לפיתרון מהר מידי לכן העלילה הרגישה שיטחית יותר ופחות קולחת פחות מרגשת.

27/12/2021

נהנתי לקרוא את הספר, סוחף

10/12/2021

מושלם ! מחכה לאחים הנוספים

29/11/2021

אהבתי ממשש. סיפור מעולה

3/11/2021

מעולה

29/10/2021

נהניתי מכל רגע.

27/10/2021

מה זה היה עכשיו?? איזה ספר מהמם. סיפור מושלם בעיניי. ברודי הוא ה"גבר", הייתי חוטפת אותו ומחביאה🥰 לדעתי הוא יפה יותר מהראשון

26/10/2021

ספר מעולה. נהניתי מאוד מקריאתו. גם מספרה הקודם, תמיד כיף לפגוש דמויות חוזרות בספרים הבאים.

24/10/2021

מקסים. מרגש. סוחף

5/10/2021

כתיבה מושלמת ! הסיפור על ברודי ממש יפה ומרגש. ממליצה בחום

5/10/2021

ספר מושלם!

30/9/2021

ספר מקסים,אהבה של פעם בחיים,אהבה ששורדת את כל הסערות

26/9/2021

כייפי רומנטי ומרגש כמו שספר בז'אנר צריך להיות

25/9/2021

וואוו, מדהים ומרגש

13/9/2021

המשך מצויין לספר הראשון . הפעם סיפור חייו של ברודי נחשף וסוחף לתוכו חיים טובים עבורו כפיצוי לזוועות שעבר . ספר טוב מומלץ גרם לי לדמוע ומאוד מרגש. כל הכבוד לסופרת עשתה עבודה מצויינת.

11/9/2021

ספר מעולה!!!

9/9/2021

מרגש,סוחף מומלץ בחום רב❤️

8/9/2021

מהמם עוד דמות של אמרי רוז שהתפתחה כל כך מהספר הקודם...

5/9/2021

מושלםםם

4/9/2021

מושלם 🔥🔥🔥

1/9/2021

ספר יפה. במיוחד לקראת הסוף ממש נהניתי

31/8/2021

ספר מהמם וואוו נהנתי מכל רגע 💕💕💕💕💕💕💕💕

27/8/2021

מקסים כמו כל הספרים שלה

27/8/2021

מיוחד ושווה כול רגע😍 השוני בין העולמות של הדמיות כול כך מיוחד ועושה את הכול. ואוו כמה שנהנתי🤩🤩 מומלץ ביותר תהנו🙏🙏🙏

26/8/2021

הספר הכי טוב של הסופרת..קראתי לאט, התענגתי על ברודי הקאובוי ונהנתי מסיפור האהבה שלו ושל שיילו

25/8/2021

ספר מקסים, מתוק ומרגש אהבתי מאוד

24/8/2021

מהמם! אם חשבתי שג'וד מדהים ברודי מושלם! אמרי רוז כותבת בצורה שובת לב ומרגשת. קראתי כל פרק בשקיקה ורציתי עוד!! ממליצה בחום

24/8/2021

ספר מושלם, מרגש מאד,

23/8/2021

ספר מהמם !!! מרגש רומנטי וסקסי בטירוףף מומלץ בחום

22/8/2021

מקסים ומרגש, מומלץ

22/8/2021

סיפור אהבה מהמם, כמו כל הספרים של אמרי רוז. אהבתי❤❤

20/8/2021

מקסים , אי אפשר להפסיק לקרוא

20/8/2021

מקסים. ❤️

17/8/2021

אני כל כך אוהבת את הסופרת הזו. זה מקסים כתיבה קולחת

15/8/2021

במילה אחת : מושלם.

15/8/2021

יואווו אני מעולפת עכשיו! איזה ספר ייחודי ומיוחד קראתייי , לא רציתי שייגמר אבל נגמר בסוף טוב לאהבה מופלאה ומרגשת של אחד הזוגות המממים של אחד הספרים היותר טובים ומדהמים שקראתי אבר!!! ואין ספק שנהנתי מגל רגע קריאה. הסופרת הזאת ענקית וכל ספר 📗 שלה אוצר)))

14/8/2021

נפלא ומרגש מומלץ

14/8/2021

מקסים! כותבת כל כך יפה

14/8/2021

מושלם בדיוק כמו כל הספרים שלה!!!!

14/8/2021

ספר מקסים ומלא רגש ❤💜❤ ברודי אחת הדמויות המועלות שנכתבו אמרי רוז סופרת מצוינת

14/8/2021

אמרי רוז במיטבה!! הספר הכי טוב שלה עד כה מבין הארבעה שתורגמו בארץ! רוצו לקרוא! סיפור אהבה מהמם ויש את כל הדמויות האהובות ברקע מהספרים הקודמים. נהנתי מאוד!!

13/8/2021

כל כך יפה!!!

13/8/2021

❤️בכמה דרגות מעל אחרים בז׳אנר. אהבתי.

13/8/2021

שני אנשים, שני סודות, והסודות יכולים להרוס אותם, איירי רוז את אלופה, התאהבתי ברמות על

12/8/2021

ספר מדהים! אין על אמרי רוז סופרת מדהימה

11/8/2021

אהבתי

11/8/2021

אמרי רוז תגלית השנה ספר מרגש מלא עליות ומורדות נהנתי בטירוף וממליצה בחום

11/3/2024

סיפור אהבה יפה . לא הסעיר אותי אבל הנעים את זמני...

17/8/2022

ספר יפה מאוד כתוב היטב

20/6/2022

פחות טוב מהספר הראשון אבל עדיין היה כיף לקרוא!

27/5/2022

נחמדדדד קצת ארוך שלא לצורך אבל זורם

6/4/2022

סיפור מקסים אם כי הספר הראשון בסדרה יותר טוב

9/2/2022

פחות מענג מהראשון, אבל עדיין ממלא את הלב

29/1/2022

אהבתי!

22/1/2022

הוא טוב אבל הספר הראשון טוב יותר

15/1/2022

אני שרופה על הסופרת הזאת ,ואין ספק בכלל לגבי זה שהסופרת הזאת היא גולשת (גם אני 😉) ואני אוהבת אותה עוד יותר על זה . בתכלס הסיפור סופר טוב היה מהמהמם אבל בכל זאת 4 כוכבים .אין לי ספק שאני אמשיך לקורא עוד ספרים שלה. ממליצה על הספר הזה.

29/12/2021

מרגש ועצוב רציתי שיהיה המשך

5/11/2021

ספר מקסים! אמרי רוז יודעת לספר סיפורים מקסימים. מהנה ממש ומומלץ ❤️

13/10/2021

מקסים

1/10/2021

זורם ומהנה

7/9/2021

ספר מקסים

4/9/2021

ספר מרגש שמחבר בין 2 אנשים שונים לחלוטין. קאובוי וכוכבת רוק. חלקו הראשון מעניין, חלקו השני מעייף וסופו לא אמין ומקרטע. בכל זאת ראוי ל-4 כוכבים.

27/8/2021

אש

20/8/2021

הלוואי ויהיה ספר המשך על נואה והיילי

13/8/2021

ספר מהמם ומרגש

13/8/2021

ספר חביב. כתוב טוב. עלילה זורמת וקצבית.

23/11/2024

לא משהו, עזבתי באמצע

22/10/2022

לעוס ומלא חזרות לא כל דבר חייב להיות דרמה של החיים אפשר גם אהבה גדולה בלי צעקות

17/6/2022

אהבתי מאוד את הכתיבה של הסופרת, אבל האמת אחרי הספר הראשון ציפיתי ליותר.

11/2/2022

נחמד...נמרח מידיי וללא שום סיבה מיוחדת... קראתי קצת מהביקורות ושם דווקא צחקתי... מישהי כתבה שהיא ממש תשמח לספר המשך שנוגע לנואה והיילי..😱....😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂😂...נו טוב...🤷 נעבור לקרוא על ג'סי...🙏

12/12/2021

ספר נחמד מאוד

3/9/2021

נחמד מאוד,היו פעמים שהרגשתי שנמרח ולא זורם. הסיפור על שיילו וברודי לפעמים הסיפור היה מוגזם ולא מחדש. הרגשתי שכבר קראתי את הספר הזה או פרקים ממנו קודם. ושהוא קצת ארוך מדי.

26/8/2021

חמוד, צפוי וקצת חסר עלילה

14/8/2021

ספר נחמד. יש בו כמה בעיות- נמרח ולא בצדק, אין בו סודות ממש מסעירים…בונים לקראת מי יודע מה ואז זה סתם, כל בעיה באה על פתרונה בקלות רבה מידי. אבל זה שהצלחתי לסיים אותו והוא יותר מ700 עמודים בדפדפן שלי, אומר שסך הכל נהניתי ממנו.

12/8/2021

הרגשתי כאילו קראתי את אותו הדבר מליון פעם . אין שום ייחוד לעלילה ובמה שכן היה נחוץ להתמקד היא השאירה בצד ולא פיתחה . מאוד מאוד שבלוני !!

12/4/2022

הספר הראשון זכור לי לטובה אבל לצערי הספר הזה פשוט לא זרם! ארוך מידי מייגע חוזר על עצמו וכתיבה חלשה... מבאס

26/12/2021

ילדותי ומשעמם

27/8/2021

הכי פחות טוב שלה עד כה. אין עומק. רק תיאורי סקס מוגזמים כמו: יושבים בארוחת ערב עם כל המשפחה שלו, הוא מדבר עם אח שלו היא עם גיסתו, דוחף לה אצבעות, היא גומרת. אף אחד לא שם לב.. נו באמת! ככה כל הספר. רדוד מאוד. דפדפתי המון. רק רציתי לסיים עם הספר כבר. אכזבה.

האחים מקאליסטר 2 - כשהסערה פורצת אמרי רוז

פרולוג

שיילו

"בבקשה, מוֹ־מוֹ, את הבטחת," התחננתי. היא משכה בחבל העבה, העלתה את מלכודת סרטני הנהרות שהייתה קשורה אל המזח שלנו ורוקנה אותה לתוך צידנית ישנה בצבעי כחול ולבן. "זה הדבר היחיד שאני רוצה ליום ההולדת."
"הו, שֶר בֶּבֶּה, קטנה שלי," היא הרימה ידיים באוויר והסתובבה אליי. הפנים של מו־מו היו מקומטות כמו עור ישן, אבל עיניה היו בצבע אפור צלול. כמו אגם קפוא. גם העיניים שלי היו אפורות, אבל הן לא היו צלולות כמו עיניה אלא סוערות.
נעצתי בה עיני גור מתחננות וחייכתי חיוך מתוק. היא צבטה את הלחי שלי ולא התאמצה להיות עדינה. לידיים שלה היה ריח של סרטני נהרות. "איך אני יכולה לסרב לפרצוף הזה?"
היא עמדה לעשות את זה. זה באמת קורה. התרגשתי כל כך עד שכמעט הקאתי. הרגשתי שנחיל צרעות משתולל לי בתוך הבטן. היום אדע סוף־סוף מה צופן לי העתיד.
"אני רוצה לדעת הכול." העץ חרק מתחת לכפות רגליי עם כל צעד והצידנית שהחזקתי התנגשה ברגל שלי כשניגשנו אל צד הבית. היא פתחה את הברז ועזרתי לה לשטוף את הסרטנים המכוסים בוץ. לַנדרי, אחי, היה צריך לעשות את זה, אבל הוא הסתלק עם החברים שלו והשאיר אותי מאחור. כמו תמיד. זו לא הייתה המטלה החביבה עליי, אבל תלונות לא היו עוזרות לי לסיים מהר יותר. כשהמים הצטללו והסרטנים היו נקיים, הכנסתי את הצידנית אל הבית בעצמי. הייתי להוטה לסיים לפני שלנדרי יגיע הביתה עם החברים המטומטמים שלו ויהרוס הכול.
העששיות שנתלו מקורות העץ התנדנדו ברוח החורפית, ותנין עשוי קרמיקה קידם את פניי ליד דלת הכניסה. גרנו בבקתת עץ על שפת הביצה. צבע הטורקיז שלה התקלף וחשף את האפור שמתחתיו, וגג הפח היה חבוט וחלוד. נדחקתי בצפיפות שבין מערכת התופים, הקלידים והגיטרות שמילאו את החדר הקדמי שבו עשינו חזרות, הכנסתי את הצידנית אל המטבח והנחתי אותה על רצפת הלינולאום בגון האבוקדו.
מו־מו ואני רחצנו ידיים בכיור המטבח והעברנו בינינו את סבון הכלים בריח הלימון. אור השמש החיוור הסתנן מבעד לברושים הקירחים שמחוץ לחלון המטבח, שטף את החדר הקודר בנוגה זהוב וגרם לו להיראות חמים ומזמין. ניגבתי את ידיי הרטובות בקפוצ'ון של הסיינטס שלבשתי והראש שלי הסתחרר מרוב אפשרויות. "אני רוצה לדעת אם אני אהיה מפורסמת. אם אני אתאהב... במי זה יהיה? הוא יהיה נאה? עשיר? מוזיקאי?"
מו־מו הרימה יד כדי להשתיק אותי. "שקט, ילדה. את צריכה להירגע ולהשקיט את המחשבות."
נשמתי עמוק והנהנתי. התיישבתי מולה על אחד הכיסאות האקראיים שניצבו סביב שולחן הפורמייקה הכתום. "את לא משתמשת בקלפים?" שאלתי ועיניי תרו את החדר בחיפוש אחר קלפי הטארוט שלה.
"לא. האנרגיה שלך חזקה. עכשיו די לדבר, תעצמי עיניים," היא אמרה בשקט.
עשיתי כדבריה והיא החזיקה את ידיי בידיה המחוספסות. היה שקט כל כך עד שיכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי ואת זמזום המקרר. חיכיתי, חיכיתי, וחיכיתי. כשאיבדתי סבלנות, פקחתי עין אחת. מו־מו הביטה היישר קדימה, אבל ראיתי שהיא במקום אחר. בתוך טראנס.
הנשימה שלה הייתה מקוטעת ואחיזתה בידי הייתה חזקה עד כאב. לא נרתעתי. כשהיא דיברה לבסוף, היא אפילו לא נשמעה כמו עצמה.
"אני רואה נער."
התנשמתי בתדהמה. נער.
"הדרכים שלכם יצטלבו הרבה פעמים."
רציתי לשאול איך הוא נראה ואיך אזהה אותו כשניפגש. האם זה דין בושון? דין היה החבר הכי טוב של אחי והגיטריסט הראשי בלהקה שהקמנו בקיץ. רציתי לשאול מיליון שאלות, אבל המשכתי לשתוק כי לא רציתי לפגוע בריכוז שלה.
"הן כבר הצטלבו פעם, אבל..."
העיניים שלי נפקחו בבת אחת. פניה נראו מוטרדות.
"לא," היא טלטלה את ראשה בפראות ושערה הארוך הכסוף התעופף סביבה. "זה לא הוא. זה מישהו אחר... מישהו שלקח ממך משהו יקר ערך."
משהו יקר ערך? כמו מה? הגיטרה שלי? לא היה לי יותר מדי רכוש. מו־מו ולנדרי היו הכי יקרים... אה, אימא שלי? אולי הוא לקח ממני את אימא שלי?
"הנער הוא גבר עכשיו. הוא יציל אותך יותר מפעם אחת, ואז יגיע תורך להציל אותו."
להציל אותו ממה?
"יהיו הרבה סערות בחיים שלך, שר. הדרך שתבחרי ללכת בה לא תהיה קלה, אבל היא תביא אותך למקום שתמיד רצית להיות בו. אל תטעי לחשוב שזה המקום שבו את באמת צריכה להיות." שמעתי את האזהרה בנימת קולה וצמרמורת עברה בגבי.
חיכיתי לעוד, אבל העיניים שלה הצטללו וגופה נשמט על הכיסא. היא נראתה מותשת. הרגשתי את האכזבה ממלאת אותי. היא לא סיפרה לי כלום, ומה שהיא סיפרה לא היה הגיוני בכלל.
כעבור כמה רגעים ארוכים של שתיקה, העיניים האפורות שלה ננעלו על עיניי. אנשים אמרו שיש לה עיניים מפחידות. הרבה מהם קראו לה משוגעת, אבל היו גם קטני האמונה. כמו הגברת האיומה שהטילה עלינו גְרִי־גְרִי1. אחרי זה, לא יכולנו להשתמש בדלת הקדמית במשך שנה שלמה. "שיילו, מה את רוצה יותר מכל דבר בעולם?"
חשבתי על השאלה לרגע. "אני רוצה למצוא אהבת אמת. ואני רוצה להיות כוכבת רוק."
"אלה שני דברים. שני דברים שונים לגמרי. ואם היית צריכה לבחור?"
לא רציתי לבחור, אבל התשובה יצאה מפי אוטומטית. "הייתי בוחרת במוזיקה."
זוויות הפה שלה נשמטו מטה באכזבה. "פחדתי שתגידי את זה."
"למה זה מפחיד אותך?"
צל עבר על פניה. "כי זה מה שמאמא שלך בחרה."
"אבל המוזיקה לא הרגה אותה, זאת לא הייתה המוזיקה —"
"אני יודעת," קטעה אותי מו־מו. היא לא אהבה לדבר על מה שקרה לאימא שלי. היא לא ממש אהבה לדבר על אימא שלי באופן כללי. הלוואי שהייתה לי הזדמנות להכיר אותה, אבל היא נלקחה מאיתנו כשהייתי בת חצי שנה ולנדרי היה בן שלוש וחצי. אף אחד מאיתנו לעולם לא יסלח לאיש שהרג אותה, בחיים לא.
"תבטיחי לי דבר אחד."
הנהנתי.
"אל תרדפי אחרי התהילה. היא הפכפכה והמחיר שלה יקר."
"לא מעניין אותי להיות מפורסמת, אני רק רוצה לנגן בגיטרה ולשיר למחייתי."
היא הצמידה את שפתיה זו לזו ולא הגיבה. היא קמה פתאום מהכיסא וניגשה אל המקרר כך שלא ראיתי מה היא עושה. היא חזרה עם סלרי, גזרים, עוף ונקניקיות אנדואי והניחה אותם על השיש. "בואי. תעזרי לי עם הגמבו."
אומנם זה היה יום הולדתי השלושה־עשר, אבל זה היה גם יום של משחק. כשהסיינטס שיחקו, תמיד אכלנו סרטני נהרות וגמבו עם לב אחד של תרנגולת וקורקבן שנזרקו לתוך הסיר בשביל מזל.
"טוב." הסתכלתי על הבצלים ועל הסכין שהיו מונחים על השיש. "אבל זה יום ההולדת שלי, אז אני לא חותכת בצל."
מו־מו חייכה. "דמעות הן דבר טוב. הן מנקות את הנשמה."
עיקמתי פרצוף. שנאתי לחתוך בצל. שנאתי גם לבכות. סביר להניח שעד עכשיו, הייתה לי הנשמה הכי נקייה בכל לואיזיאנה. בזמן שחתכתי את הבצלים ששנאתי בכל ליבי, הדמעות שלי זלגו בחופשיות וניקו לי את הנשמה.
צחוק גס בישר לי על נוכחותו של אחי ומיהרתי לנגב את הדמעות בשרוול הקפוצ'ון לפני שהבנים יתפסו אותי בוכה.
"היי, אחות קטנה," דין משך לי בצמה. הבגדים שלו הדיפו ריח של מריחואנה והוא קירב את שפתיו עד שכמעט נצמדו לאוזן שלי. "יש לי מתנת יום הולדת בשבילך."
דחפתי אותו קלות כדי להרחיק אותו ממני, ואז סובבתי את הראש והסתכלתי עליו בסקרנות. עיני השקד הירוקות שלו נצצו בשובבות והוא חייך אליי חיוך לעגני. הנער הזה היה מסוכן. הוא תמיד היה כזה. כולם אמרו שהוא יגמור בדיוק כמו אבא שלו — שיכור עם בעיית הימורים. חשדתי שהוא קיבל את הפנס בעין שלו מווירג'יל בושון. אבא שלו היה שיכור מרושע.
אבל ידעתי שלדין יש גורל אחר. המוזיקה תציל אותו, לנדרי ואני נדאג לזה. זקרתי גבה וניסיתי להסתיר את העובדה שאכפת לי ממה שעובר עליו או מההפתעה הטיפשית שלו. מההיכרות שלי איתו, הייתי בטוחה שהוא משקר. אם הוא בכלל הביא לי מתנה, היא כנראה הייתה גנובה. "אה, כן? איזו מין מתנה?"
"תוריד את הידיים שלך מאחותי," נהם לנדרי מהכניסה. דין צחק ויצא מהמטבח באיטיות. אחרי כמה שניות שמעתי אותו מנגן את האקורדים של "היום יום הולדת" על גיטרת הסטראטוקסטר שהוא קנה בחנות של המשכונאי. גאס נתן את הקצב בגיטרת הבס שלו ולנדרי ליווה אותם בתופים. שלושתם שרו "היום יום הולדת", אפילו גאס שכמעט אף פעם לא פתח את הפה שלו כדי לדבר, ובטח לא לשיר.
יום אחד נגשים את כל החלומות שלנו. הלהקה ואני. אעשה את מה שאימא שלי לא הספיקה לעשות. אסע ללוס אנג'לס וארקוד מתחת לכוכבים, אכתוב את השירים שלי על השמיים, אפלס לי נתיב ישיר אל הנצח. אני לא ארדוף אחרי הכוכבים כמוה. אני אהיה כוכבת בעצמי. לא הייתי צריכה אפילו שמו־מו תאשר את זה.
עמוק בלב שלי, ידעתי שזה הייעוד שלי. הייעוד שלנו. אקדיאן סטורם2. זה היה שם הלהקה, ויום אחד ננגן מול אצטדיונים מפוצצים באלפי מעריצים צורחים.
התכוונתי לעשות הכול כדי שזה יקרה. להקריב הכול, כל מה שאפשר, כדי שהחלומות שלנו יתגשמו.

1

שיילו

סיימתי לארוז את החפצים שלי ורכסתי את המזוודה. הרגשתי שחייתי את רוב חיי על מזוודות. גררתי אותה במורד גרם המדרגות המפותל ואחזתי במעקה הברזל כדי לא ליפול.
הסעתי את המזוודה על השיש האיטלקי שבלובי, השארתי אותה ליד דלת הכניסה ופניתי לחפש את בסטיאן. בבית הזה היו עשרים ושניים חדרים והוא השתמש רק בחדר אחד — "החדר הכחול". הוא נראה כמו שילוב בין חדר איפור ומועדון לילה צרפתי. פתחתי את דלת האלון המגולפת ונכנסתי אל החדר. דלתות צרפתיות שהובילו אל המרפסת והבריכה אפשרו להשקיף על גבעות הוליווד, אבל וילונות כבדים בצבע כחול־כהה חסמו את אור השמש. נברשת משובצת קריסטלים האירה את האיש שהעדיף חושך על פני אור.
"הסיגריות האלה יהרגו אותך," הערתי כשהתקדמתי אל תוך החדר ועברתי את ספות הקטיפה הכחולות הנמוכות. שטיח האובוסון הבליע את צליל צעדיי.
בסטיאן ישב ליד פסנתר הכנף השחור, כשסיגריה תלויה בין שפתיו ועיניו מצומצמות בגלל העשן. הוא לבש חלוק קטיפה סגול וחבש מגבעת אפורה. קצות שערותיו הכהות הסתלסלו במקום שבו נפגשו עם הצווארון. "לוס אנג'לס שואבת ממני את הנשמה." כפות ידיו המבוטחות במיליוני דולרים ניגנו נעימה מקפיצה, שהייתה מורכבת מכמה להיטי פופ שלטענתו שנא. "עם קשית של פיות. זה תהליך איטי ומייסר, אבל עיר המלאכים לא תנוח עד שהיא תשתה את הטיפה האחרונה מהנשמה הנוזלית והשחורה שלי."
גלגלתי עיניים — כל כך דרמטי — והשענתי את האגן על הפסנתר.
בסטיאן קוקס היה אליל רוק בריטי, משורר מחונן, סיפור אגדה מהלך שהיה ידוע בקושי לראיין אותו, וגם החבר הכי טוב שלי. הוא היה שם בשבילי בכל העליות והמורדות של השנים האחרונות. הערצתי אותו. הוא היה מוכשר כל כך, גאון מטורלל שהטירוף זרם לו בוורידים. "אתה צריך אוויר צח ואור שמש, ליבראצ'י."
בסטיאן הצטמרר. "אני צריך שמיים אפורים וסופות רעמים." הוא שינה כיוון וניגן בלדת ג'ז חושנית שלא זיהיתי. שיר על אהבה נכזבת, שנשמע כאילו נלקח ממועדון לילה פריזאי בשנות העשרים של המאה העשרים. "שירי בשבילי, שנטוז3 קטנה."
נדתי בראשי וצחקתי. "אני לא יכולה. אני עוזבת. היידן יצא להביא את המכונית." היידן היה הנהג של בסטיאן, שומר הראש שלו והחבר הכי טוב שלו ממין זכר. בסטיאן תמיד הלך איתו לכל מקום. הם היו כמו יין ויאנג. אם שואלים אותי, הם היו צריכים להיות יחד.
הידיים של בסטיאן השתהו על הקלידים והצליל הבודד האחרון הדהד בחדר. הרמתי מאפרת קריסטל מעל המזנון השחור בסגנון הרוקוקו שניצב מתחת למראה העתיקה, ניגשתי אל הפסנתר והנחתי את המאפרה מתחת לסיגריה שלו כדי לתפוס את האפר שעמד ליפול. הוא לקח ממני את המאפרה, מעך בה את הסיגריה והניח אותה לידו על מושב הפסנתר. "את הולכת על זה."
הנהנתי.
בסטיאן היה היחיד שידע למה אני נוסעת לטקסס. הוא היה היחיד שבאמת סמכתי עליו. אפילו לנדרי לא ידע. אחי ואני לא היינו בקשר טוב כל כך כרגע.
"תיזהרי, כן?"
"באיזה מובן?"
"אל תיקשרי יותר מדי. החיים שלך לא בטקסס." שמעתי את הדאגה בקולו. נדרשו לי כמה שנים כדי להפנים את העובדה שלבסטיאן קוקס באמת אכפת. לא מכולם, רק מקומץ נבחר של אנשים. התמזל מזלי להיות אחת מהם. אחרי שנפרדתי מדין ועזבתי את אקדיאן סטורם בשנה שעברה, לא רק שהוא נתן לי מקום לגור בו, אלא גם הפיק את אלבום הסולו שלי והוציא אותו בחברת התקליטים שהקים לפני חמש שנים.
"בכיף, תמצאי לך קאובוי לוהט. תרכבי עליו בכוח ותרטיבי לו את הצורה." הוא הדליק עוד סיגריה, שאף ממנה והתבונן בי בעיניו הכהות מבעד למסך העשן הכחול. "אבל מה שלא תעשי, אל תתאהבי."
בשביל בסטיאן, אהבה הייתה מילה גסה. הוא עדיין ליקק את הפצעים אחרי הגירושים המכוערים שלו מדוגמנית העל הברזילאית שהייתה אשתו במשך שישה חודשים. היא העניקה ריאיון בלעדי לאחד הצהובונים וטענה שהיא ענייה, אף על פי שבזכות הסכם הקדם־נישואים היא התעשרה בשישה מיליון דולר. מבחינתי, התאהבות הייתה הדבר האחרון שרציתי או הייתי צריכה שיקרה לי כרגע. ההיסטוריה הוכיחה שהיה לי טעם מחורבן בגברים. תנו לי ילד רע, בעיקר כזה עם סיפור טרגי ונטייה להרס עצמי, ואני אימשך אליו כמו זבובים לחרא. ובדיוק עם זה נשארתי תמיד — עם ערמת חרא, כאב לב ואומללות שמספיקים לחיים שלמים.
"אין לי שום כוונה להתאהב."
"יופי. אבל אם בסוף תתאהבי במישהו בצורה מטורפת וחד־משמעית, אני רוצה לשמוע את כל הסיפור הטרגי. אני צריך חומרים חדשים."
"אני חייבת לשמור לעצמי את כל החומר הטוב."
"חמדנית."
"למה אתה תמיד מניח שאהבה תהיה טרגית?" סתרתי את עצמי. זה תמיד נגמר בצורה טרגית.
"את לא יכולה לקבל הכול, שיילו. אל תטעי להאמין שאת יכולה. זה רק ייגמר בשיברון לב."
"ג'יה שברה לך את הלב?" שאלתי, אף על פי שידעתי שלא.
"היה צריך להיות לי לב בשביל זה."
"יש לך לב. לב גדול ויפה."
"מתברר שהנשמה שלי שווה יותר מהלב שלי. אם היית צריכה לבחור..." הוא הביט בי בעיניים מצומצמות. "מה היית לוקחת? אהבה או את הקריירה שלך?"
"למה שאצטרך לבחור? יש אנשים שזה עובד בשבילם. עם האדם הנכון, זה אפשרי." לא ידעתי למה אני מתעקשת שזה אפשרי כשלא הייתה לי שום סיבה להאמין בכך.
"כשתמצאי את החד־קרן הזה, אני ארקוד טנגו בחתונה שלכם. אבל עד שיגיע הנסיך המיוסר שיהיה מוכן ליפול על החרב בשבילך... תשמרי על הלב האומלל שלך. אל תבטחי באף אחד. העולם מלא במוצצי דם ומניאקים ואת, שנטוז קטנה שלי, מגנט למניאקים. כמוני למשל. הרוזנת דרקולה, פיתיון למוצצי דם," הוא נופף בידו ואפר צנח מהסיגריה שלו אל רצפת הפרקט.
תמיד אפשר לסמוך על בסטיאן שיספק השקפת עולם צינית ומרירה. כמה חבל שהוא צדק.
אם הייתי חייבת לבחור, הקריירה שלי תמיד הייתה מנצחת. לא היה שום גבר בעולם ששווה להקריב בשבילו את כל העבודה הקשה שלי. למזלי, לא הייתה לי סיבה לדאגה. שום התאהבות לא הייתה צפויה בעתיד שלי. הסיבה שבגללה נסעתי לסייפרס ספרינגס הייתה שונה לגמרי.
הייתי צריכה להתחבב על משפחת מקאליסטר ולהסתנן לתוך החיים שלהם. ליתר דיוק, לחיים של ברודי מקאליסטר.
בזכות החוקר הפרטי ששכרתי, ידעתי שברודי הוא זה שיקרב אותי לאן שרציתי להגיע.
הסתכלתי על הדלת כשהיידן נכנס לחדר בצעדים מהירים. מטר תשעים ושלושה סנטימטרים של גבריות מושלמת. הוא היה שחקן רוגבי לשעבר ונאה בצורה פלילית כמעט. "איך הוד מעלתו מרגיש היום?" הוא שאל ביובש.
"מתברר שלוס אנג'לס שואבת ממנו את הנשמה."
"אז אין חדש." היידן תלש את הסיגריה מבין שפתיו של בסטיאן, מעך אותה במאפרה והכניס לכיס את חפיסת המרלבורו לייט. הוא תמיד ניסה להשפיע על בסטיאן להפסיק לעשן ולאכול אוכל בריא. זה היה מאמץ עקר.
"צא לדרך," בסטיאן נפנף אותו. "אתה לא רוצה שהיא תחמיץ את הטיסה, נכון?"
"אני אחזור בזמן לארוחת הערב." הוא הצביע על בסטיאן, "ואנחנו יושבים בחוץ הפעם."
"המטרה היחידה שלך בחיים היא לענות אותי?"
"ככה זה נראה."
צחקתי לעצמי, הם התנהגו כמו זוג נשוי. הלוואי שהם כבר היו הופכים לזוג. הבעיה היחידה הייתה שבסטיאן, שהיה גם עם גברים וגם עם נשים, אף פעם לא שכב עם מי שהוא באמת אהב. וכך ידעתי שהנישואים שלו היו העמדת פנים.
"ניפגש בגלסטונברי, כן?" שאל בסטיאן.
"אתה יכול להיות בטוח."
הרמתי את הגיבסון האקוסטית שלי, שכבר הייתה ארוזה בנרתיק הקשיח שלה, ונפרדתי מהחבר הכי טוב שלי. היידן ואני יצאנו מהטירה של בסטיאן, שנבנתה בגבעות הוליווד בשנות העשרים של המאה העשרים, והשמש הנצחית של לוס אנג'לס קידמה את פנינו. התיישבתי במושב הנוסע של האסטון מרטין הכסופה, הרכבתי משקפי שמש והטיתי את המצחייה של כובע הבייסבול שלי. היידן נהג בכביש המתפתל בזמן ש"This Charming Man" של הסמיתס הרעים מהרמקולים.
הייתי בדרך לטקסס והיו לי בדיוק שישה שבועות להשאיר את הפרק הזה בחיי מאחוריי. לכפר על משהו שעשיתי כשהייתי בת שמונה־עשרה.
ביום הולדתי העשרים וחמישה, מו־מו ביקרה אותי בחלום ואמרה לי שאני צריכה לנסוע לטקסס. אומנם היא כבר מתה, אבל היא עדיין שמרה עליי. היא עדיין הדריכה אותי בדבר המשוגע הזה שנקרא החיים. דין לא עמד בדרכי כי בית המשפט שלח אותו לשישים יום במכון גמילה, אחרי שנאשם בנהיגה בשכרות ובאחזקת סמים, כך שהתזמון היה מושלם.

עוד ספרים של אמרי רוז