תמונות משפחה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תמונות משפחה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גרטה תונברג נולדה ב-2003. באחד מימי אוגוסט 2018, היא החליטה לא ללכת לבית הספר, ופתחה בשביתת־שבת למען האקלים מחוץ לבית הפרלמנט השוודי. הפעולה הזאת שלה השיגה את מטרתה ועוררה מודעות עולמית למשבר האקלים, שרבים חושבים שהוא המשבר החמור ביותר שאיתו התמודדה האנושות אי פעם. השביתה שלה הלהיבה מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם שהצטרפו למחאתה והקימו תנועה עולמית של פעילים למען עתיד כדור הארץ ויושביו. מאבקה העיקש והבלתי מתפשר בהתחממות העולמית זיכה אותה בפרס הצרפתי היוקרתי "פרס החופש", וכן במועמדות לפרס נובל לשלום.

לגרטה יש תסמונת אספרגר שאותה היא מחשיבה כמתנה, כיוון שלדבריה, בזכותה היא רואה את משבר האקלים בשחור ולבן, ואין אזורי ביניים אפורים כאשר מדובר בהישרדות.

הבית שלנו בוער, ספרה הראשון של גרטה בעברית, מקבץ 22 נאומים שנשאה בין השנים 2020-2018 בוועידות ובעצרות בכל רחבי העולם. ספרה השני, 'תמונות משפחה', הוא ממואר משפחתי שכתבה בשיתוף עם אמה, זמרת האופרה מלנה ארנמן, אחותה ביאטה ארנמן ואביה, סוונטה תונברג.

תקציר

(שוודיה, 2018)
הממואר המשפחתי תמונות משפחה נכתב בידי ארבעת בני משפחת ארנמן-תונברג, ומסופר בקולה של אם המשפחה, זמרת האופרה הנודעת (ונציגת שוודיה לאירוויזיון 2009) מלנה ארנמן. הספר מתאר בכנות יוצאת דופן את התמודדות המשפחה עם אתגרי הנפש של גרטה ואחותה הצעירה ביאטה, ואת יחסו המקומם של הממסד לילדים שאינם הולכים בתלם כמצופה מהם. 


התמונות המשפחתיות מובילות את הקוראים בזו אחר זו אל אוגוסט 2018, החודש שבו פתחה גרטה בשביתת הלימודים שלה למען האקלים, שביתה שציינה את הקמתה של תנועה עולמית למען הגברת המודעות לשינויי האקלים, אך היתה גם אבן דרך בתהליך התפתחותה האישית של גרטה. זוהי עדות מעוררת השראה להתגברות על קשיים גדולים של משפחה אחת ושל כל אחת ואחד מחבריה. 

פרק ראשון

תמונה 1 
ערב אחרון באופרה


כולם למקומות בבקשה.
התזמורת מכוונת את כליה פעם אחת אחרונה והאור באולם כבה. אני עומדת לצד המנצח ז'אן־כריסטופר ספינוזי, עוד רגע נעבור דרך דלת הבמה וניגש למקומות שלנו.
כולם שמחים הערב. זאת ההופעה האחרונה ומחר נוכל לשוב כל אחת ואחד לביתו וליקיריו, או הלאה, לעבודות הבאות. הביתה לצרפת, לאיטליה ולספרד. הביתה לאוסלו ולקופנהגן, או הלאה לברלין, ללונדון ולניו יורק.
ההופעות האחרונות חלפו קצת כמו בטרנס.
כל מי שעבד אי־פעם על במה יודע על מה אני מדברת. לפעמים יש איזה סוג של זרם, אנרגיה שמתפתחת בקשר שנוצר בין הבמה והקהל ויוצרת תגובת שרשרת שעוברת מהופעה להופעה, מערב לערב. זה כמו קסם. קסם התיאטרון והאופרה.
וכעת נערכת ההופעה האחרונה של האופרה סרסה2 מאת הנדל במרכז האמנויות ארְטיפֵּלג שבארכיפלג של שטוקהולם. היום 2 בנובמבר 2014, והערב אשיר בהצגת האופרה האחרונה שלי בשוודיה. אך איש אינו יודע זאת.
הערב אשיר בהצגת האופרה האחרונה בהחלט שלי.
האווירה מחשמלת. מאחורי הקלעים כולם מרחפים באוויר כמה סנטימטרים מעל רצפת הבטון החדשה של ארטיפלג.
הם גם מצלמים סרט. שמונה מצלמות וצוות הפקה גדול מקליטים את ההופעה.
מבעד לדלת הבמה אפשר לשמוע את הרחש של 900 איש שקטים מאוד. מלך ומלכת שוודיה נמצאים בין הנוכחים. כולם נוכחים שם.
אני פוסעת לכאן ולכאן. אני מנסה לנשום אך לא מצליחה. נדמה שגופי רוצה לנטות שמאלה ואני מזיעה. אני מאבדת תחושה בידיים. שבעת השבועות האחרונים היו סיוט אחד ארוך. אין ולו קמצוץ של שלווה בשום מקום. אני חשה ברע, הרבה יותר גרוע מבחילה. כאילו אני נתונה בהתקף היסטריה מתקדם. כאילו רצתי ישר לתוך קיר זכוכית ונתקעתי באוויר במהלך הנפילה ארצה. אני מצפה למהלומה. אני מצפה לכאב. אני מצפה לדם, לעצמות שבורות ולסירנות האמבולנסים.
אך דבר אינו קורה. אני פשוט רואה את עצמי תלויה באוויר לפני קיר הזכוכית הארור הזה, שממשיך לעמוד שם ללא כל פגע.
"אני לא מרגישה טוב," אני אומרת.
"שבי. רוצה קצת מים?" אני והמנצח מדברים צרפתית. פתאום רגלי אינן נושאות אותי עוד. אני נופלת. ז'אן־כריסטוף תופס אותי בזרועותיו.
"אל דאגה," הוא אומר. "אנחנו נעכב את פתיחת המופע. הם יכולים לחכות. נאשים אותי, אני צרפתי. אנחנו תמיד מאחרים."
מישהו צוחק.
אחרי המופע אמהר לשוב הביתה. בתי הצעירה ביאטה חוגגת מחר יום הולדת תשע ויש לי אלף ואחד סידורים. אך כעת אני נמצאת היכן שאני נמצאת.
מעולפת, בזרועות המנצח.
כמה אופייני.
מישהו מלטף בזהירות את מצחי.
הכול מחשיך.

גרטה תונברג נולדה ב-2003. באחד מימי אוגוסט 2018, היא החליטה לא ללכת לבית הספר, ופתחה בשביתת־שבת למען האקלים מחוץ לבית הפרלמנט השוודי. הפעולה הזאת שלה השיגה את מטרתה ועוררה מודעות עולמית למשבר האקלים, שרבים חושבים שהוא המשבר החמור ביותר שאיתו התמודדה האנושות אי פעם. השביתה שלה הלהיבה מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם שהצטרפו למחאתה והקימו תנועה עולמית של פעילים למען עתיד כדור הארץ ויושביו. מאבקה העיקש והבלתי מתפשר בהתחממות העולמית זיכה אותה בפרס הצרפתי היוקרתי "פרס החופש", וכן במועמדות לפרס נובל לשלום.

לגרטה יש תסמונת אספרגר שאותה היא מחשיבה כמתנה, כיוון שלדבריה, בזכותה היא רואה את משבר האקלים בשחור ולבן, ואין אזורי ביניים אפורים כאשר מדובר בהישרדות.

הבית שלנו בוער, ספרה הראשון של גרטה בעברית, מקבץ 22 נאומים שנשאה בין השנים 2020-2018 בוועידות ובעצרות בכל רחבי העולם. ספרה השני, 'תמונות משפחה', הוא ממואר משפחתי שכתבה בשיתוף עם אמה, זמרת האופרה מלנה ארנמן, אחותה ביאטה ארנמן ואביה, סוונטה תונברג.

עוד על הספר

תמונות משפחה סוונטה תונברג, מלנה ארנמן, ביאטה ארנמן, גרטה תונברג

תמונה 1 
ערב אחרון באופרה


כולם למקומות בבקשה.
התזמורת מכוונת את כליה פעם אחת אחרונה והאור באולם כבה. אני עומדת לצד המנצח ז'אן־כריסטופר ספינוזי, עוד רגע נעבור דרך דלת הבמה וניגש למקומות שלנו.
כולם שמחים הערב. זאת ההופעה האחרונה ומחר נוכל לשוב כל אחת ואחד לביתו וליקיריו, או הלאה, לעבודות הבאות. הביתה לצרפת, לאיטליה ולספרד. הביתה לאוסלו ולקופנהגן, או הלאה לברלין, ללונדון ולניו יורק.
ההופעות האחרונות חלפו קצת כמו בטרנס.
כל מי שעבד אי־פעם על במה יודע על מה אני מדברת. לפעמים יש איזה סוג של זרם, אנרגיה שמתפתחת בקשר שנוצר בין הבמה והקהל ויוצרת תגובת שרשרת שעוברת מהופעה להופעה, מערב לערב. זה כמו קסם. קסם התיאטרון והאופרה.
וכעת נערכת ההופעה האחרונה של האופרה סרסה2 מאת הנדל במרכז האמנויות ארְטיפֵּלג שבארכיפלג של שטוקהולם. היום 2 בנובמבר 2014, והערב אשיר בהצגת האופרה האחרונה שלי בשוודיה. אך איש אינו יודע זאת.
הערב אשיר בהצגת האופרה האחרונה בהחלט שלי.
האווירה מחשמלת. מאחורי הקלעים כולם מרחפים באוויר כמה סנטימטרים מעל רצפת הבטון החדשה של ארטיפלג.
הם גם מצלמים סרט. שמונה מצלמות וצוות הפקה גדול מקליטים את ההופעה.
מבעד לדלת הבמה אפשר לשמוע את הרחש של 900 איש שקטים מאוד. מלך ומלכת שוודיה נמצאים בין הנוכחים. כולם נוכחים שם.
אני פוסעת לכאן ולכאן. אני מנסה לנשום אך לא מצליחה. נדמה שגופי רוצה לנטות שמאלה ואני מזיעה. אני מאבדת תחושה בידיים. שבעת השבועות האחרונים היו סיוט אחד ארוך. אין ולו קמצוץ של שלווה בשום מקום. אני חשה ברע, הרבה יותר גרוע מבחילה. כאילו אני נתונה בהתקף היסטריה מתקדם. כאילו רצתי ישר לתוך קיר זכוכית ונתקעתי באוויר במהלך הנפילה ארצה. אני מצפה למהלומה. אני מצפה לכאב. אני מצפה לדם, לעצמות שבורות ולסירנות האמבולנסים.
אך דבר אינו קורה. אני פשוט רואה את עצמי תלויה באוויר לפני קיר הזכוכית הארור הזה, שממשיך לעמוד שם ללא כל פגע.
"אני לא מרגישה טוב," אני אומרת.
"שבי. רוצה קצת מים?" אני והמנצח מדברים צרפתית. פתאום רגלי אינן נושאות אותי עוד. אני נופלת. ז'אן־כריסטוף תופס אותי בזרועותיו.
"אל דאגה," הוא אומר. "אנחנו נעכב את פתיחת המופע. הם יכולים לחכות. נאשים אותי, אני צרפתי. אנחנו תמיד מאחרים."
מישהו צוחק.
אחרי המופע אמהר לשוב הביתה. בתי הצעירה ביאטה חוגגת מחר יום הולדת תשע ויש לי אלף ואחד סידורים. אך כעת אני נמצאת היכן שאני נמצאת.
מעולפת, בזרועות המנצח.
כמה אופייני.
מישהו מלטף בזהירות את מצחי.
הכול מחשיך.