כוח הפלא

פרק א' - מעריצים אותי

שלום לכם, אני איל, ראש חבורת "כוח המוח," החבורה הכי מוצלחת בסביבה. אני ראש החבורה - החתיך, החכם והצנוע (חחח...ממש).

אתי בחבורה נמצאים ליטל היפה (שאני אוהב), אריק השמן וניב הזדוני, ואנו פותרים כל תעלומה רק בעזרת המוח, ובלי להשתמש בכוח.

אני רוצה לספר לכם על מקרה מוזר שקרה לי לפני כמה ימים.

"איל?" שמעתי קול מהוסס מאחוריי כשצעדתי לי בדרך חזרה מבית הספר. עצרתי והפניתי ראשי. ראיתי את סרגיי, ילד יפה תואר בעל שיער בהיר ועיניים כחולות, שעבר לאחרונה להתגורר בבניין שבו אני מתגורר, בדירה מתחתיי.

אני מכיר אותו מזה שיום אחד במעלית, האימהות שלנו ערכו היכרות בינינו. מסתבר שהם עולים חדשים מרוסיה, ושסרגיי בגילי ולומד בבית הספר שלי בכיתה המקבילה, ו'2.

"קראת לי?" שאלתי.

"כן, תקשיב איל," אמר סרגיי, "אני שמעתי עליך שאתה ראש של חבורה שפותרת בעיות בעזרת המוח, ושמעתי על כל הבעיות שפתרת ועל הילדים שעזרת להם, ואני חושב שאתה ממש, ממש... נו בקיצור, אני די מעריך... מעריץ אותך."

"די, סרגיי, עזוב," אמרתי בקול שנשמע צנוע, אבל ידעתי שאם הייתי טווס, הזנב שלי היה נפתח עכשיו במלוא תפארתו.

"לא, באמת, אני חולם מלא זמן להיות כזה, ראש חבורה. אכפת לך שאני אלך לידך ככה?" הוא שאל בהיסוס, ואני לא הבנתי אם הוא רוצה ללכת לידי עד הבית, או שבאופן כללי הוא רוצה להיצמד אליי לכל החיים, אבל החלטתי להשיב בחיוב. דווקא נחמד שיש לידי ילד כזה - מעריץ שרוצה לשמוע אותי. ואם הוא כבר מחכה למוצא פי, אולי כדאי שאגיד משהו מרשים...

"אתה שומע, סרגיי, חשבתי לעצמי שבדרך הביתה אולי אעבור בחנות של עידו ואקנה ממנו פסל של יונת שלום לבנה ואשים בבית על המרפסת."

"באמת?" פקח סרגיי עיניים כחולות סקרניות.

"כן, הרי יום העצמאות מתקרב, ואני חושב שלתלות דגל במרפסת זה יפה, אבל אני רוצה לעשות עוד משהו מיוחד, משהו שיסמל שלום. מתחשק לי לשים ליד הדגל פסלון של יונה לבנה. מה אתה אומר?"

סרגיי צחק, "אתה רציני?" הוא שאל.

"כן, אני הרי ראש חבורה שנלחמת באלימות ודוגלת בשלום ובסובלנות. מתאים לי לשים בבית שלי  פסל של יונת שלום," אמרתי וכיוונתי צעדיי אל החנות של עידו.

"אתה מאמין שפסל של יונה יעזור? שהשלום יבוא?" שאל סרגיי.

"לא יודע, אני רוצה לעשות דברים שיקרבו את השלום. אולי אם נאמין, משהו ישתנה. אי אפשר להמשיך עם מלחמות כל הזמן,"  אמרתי והוספתי כאילו אני הרצל, המנהיג הדגול: "אם תרצו, אין זו אגדה. יש לנו רק מדינה אחת, וצריך לשמור עליה. בלי אמונה, אין תקווה."

הוצאתי את דמי הכיס שלי וקניתי יונה. שלא תחשבו שאני באמת מאמין שיונה תביא שלום, אבל מכיוון שאני לא שר הביטחון ולא אלוהים, ואני לגמרי חסר אונים ולא יכול לעשות שום דבר בעניין המלחמות (חוץ מאשר לשכנע את עצמי ואת הסביבה שלי להשתמש במוח ולא בכוח), החלטתי לעשות עוד משהו קטן בשביל עצמי, משהו שירגיע אותי, שיזכיר לי שהשלום אפשרי. שהשלום מתחיל בתוכי, בביתי, על המרפסת שלי.

חשבתי שסרגיי יצחק עליי ויגיד שאני ממש מוזר אם אני מאמין שיונה באמת תעשה שינוי. אבל להפתעתי הרבה, סרגיי הוציא כסף וקנה גם לעצמו אחת: "נו, אם אתה אומר ומאמין, אז גם אני."

הפכתי את היונה וכתבתי בטוש שחור על  כף הרגל שלה: "יונת השלום שלי."

סרגיי עשה כמוני והכניס את יונת החרס העדינה לילקוטו.

הדבר נגע ללבי. הוא לא מאמין בשלום, אבל הוא חיקה את מעשיי... איזה כף, אולי באמת נהיה חברים? זה יהיה שינוי מרענן לעומת ניב מהחבורה שלי, שתמיד מתעקש לעשות בדיוק ההפך ממה שאני עושה. תמיד דווקא.

למחרת בבוקר ירדתי לפגוש את בני החבורה שלי, שחיכו לאסוף אותי כדי שנלך יחד לבית הספר כמו בכל יום. במעלית פגשתי את סרגיי.

"איל, היום יש רוח חזקה, אתה בא בלי מעיל?" "זה בסדר, סרגיי..."

"לא, לא, הנה קח את שלי. אני עולה הביתה לקחת אחר, יש לי עוד, יש לי עוד." הוא התעקש ונתן לי מעיל צמר עבה ומחמם, שכנראה שימש אותו בימים הקרים של רוסיה.