לגדול איתם

השאלה ששאלתי ריחפה רק לרגע בחלל הכיתה. לא היה צריך יותר מדי זמן עד שראיתי את ידו של דניאל מונפת באוויר, בהתלהבות של אחד שיודע. שמחתי על היד המונפת.

'כן, דניאל?'

'אהרון הכהן היה אחיו של משה רבנו!' היה לו חיוך ענק ותמים על הפנים.

עמדתי הלום לרגע. איך הוא הגיע לזה?! אני שאלתי כמה ימים היה משה על הר סיני... אז אהרון הכהן? מה הקשר? הוא מנסה להצחיק? כחכחתי בגרוני אל מול צחקוקי התלמידים, ויצאתי מזה בחיוך. 'תודה לך דניאל', פניתי אליו, ואז שבתי לכיתה 'יש עוד מישהו שרוצה לענות?'

זאת הייתה הפעם הראשונה שבה פגשתי את דניאל המלאך.

דניאל, בחור צנום וגבוה משאר בני כיתתו, קצוץ שיער, פניו נעימות. 'נראה ילד רגיל', כך לפחות חשבתי כשסקרתי את תלמידיי ב'מבטי הנבואה' שלי בתחילת השנה, מבטים שנועדו לתת לי תחושה של הבנה ושליטה מסוימת.

האמת, כל פעם שאני נזכר בסיפור של דניאל, אני מתרגש. מעולם לא קרה לי עד אז, שהיה לי ביטחון במה שאני 'ראיתי' בתלמיד, והתבדיתי כל כך. בתמימותי חשבתי שבידי כל התמונה כולה, מורה יודע כול, וגיליתי שאני לא יודע כלום. כלום! ההפתעה הייתה מוחלטת.

כשאני חושב עליו היום, אני נזכר בחיוכו התמידי. דניאל היה אחד שמחייך בכל שלב ובכל זמן. גם כשהיה מבואס, גם לאחר שהתלונן על משהו כדרך התלמידים, חזר מיד לחייך.

מבחינה חברתית, הנתון החשוב ביותר היה שלא היו לו 'חורים' בידיים. הגובה שלו נתן לו תוספת נקודות במעמדו בכיתה, ששיחקה כדורסל כמעט מדי יום (אם כי לא תמיד הצליח להשתמש ביתרונו במשחק). תכל'ס, חבריו הסתדרו איתו. הוא לא בלט מדי, ולא היו סביבו מלחמות חברתיות. התחלה די טובה.

והייתה הלמידה בכיתה.

אתם מכירים את התלמידים הללו, אלו שתמיד יודעים את התשובה ראשונים, רוצים לענות, עושים קולות של חיה במצוקה, מצביעים לך בתוך העין או האף, לפני שבכלל סיימת את השאלה... כזה הוא דניאל. רק שיש הבדל קטן בינו ובינם, קטנטן, הבדל שולי לגמרי... והוא...

דניאל תמיד, אבל תמיד, טעה. תמיד!

לא רק שהוא טעה, אלא גם לא היה שום קשר הגיוני בין השאלה לבין תשובתו. שום קשר. דבר שגרם כמעט מיד לתגובות ולצחקוקים, ולעיתים אף לירידות עליו. זה היה כל כך לא קשור, עד שלקח לי זמן להבין שזו לא בדיחה. נשמע מוגזם, נכון? כנראה עדיין לא פגשתם את דניאל.

הפלא היה, שהוא לא נפגע מזלזול חבריו כלל. דניאל לא הבין שהצחוק בכיתה קשור למה שהוא אמר הרגע. לעיתים רחוקות אף קרה שהוא הצטרף לצחוק על עצמו, כאילו שלא הוא אמר את המשפט חסר הקשר. היה נראה שיש לו מין מנגנון כזה, שסינן מראשו כל מחשבה שלילית על מה שקורה סביבו. אין ספק שזו הייתה עסקה טובה לכיתה ולו. זה נהנה וזה לא חסר.

בשיעורים הראשונים, כשהייתי מגיע לכיתה ורואה אותו בפעולה, הבטתי בו בעיניים חשדניות שלא מקבלות את המציאות כפי שהיא. חשדתי בו שהוא מתחכם, שהוא לא תמים כמו מה שהוא משדר. אך בהמשך הבנתי שטעיתי, זה באמת היה בתום לב. כשהבנתי את זה, פעלתי מיד להרגעת הצחקוקים. אני, שהבנתי שצוחקים עליו ולא איתו, העברתי מסר ברור: כל אחד בכיתתנו יכול לומר את דבריו, מוזרים בעיניך ככל שיהיו. ובכלל, לצחוק על חבר?! אין מצב בעולם. אין!

הפלא הוא שדניאל לא הבין שיש משהו לא הגיוני בתשובתו, והמשיך לענות עוד ועוד תשובות שאינן קשורות. כביכול, 'הפעם לא הלך, ננסה שוב בשאלה הבאה'.

לא ייאמן.

גם במבחנים הייתי 'נהנה' מאוד ממגוון תשובותיו. הייתי יושב בערב ועובר על מבחנים, עייף מיום ארוך שסופו עוד לא הגיע, עם כוס קפה וחפיסת שוקולד מריר שהתנדבו לסייע לי להישאר ערני במשמרתי. אבל כשהייתי מגיע למבחן של דניאל, כל עייפותי פגה, הייתי מכווץ גבות ומתאמץ. מידת הרחמים עבדה בי שעות נוספות, מחזקת אותי להמשיך לנסות להבין: מה הייתה כוונתו? מה בשאלה שלי הקפיץ אצלו תשובה כל כך לא קשורה? אולי הוא היה שקוע בחלומות, ופשוט שיתף אותי בהם? אולי משהו שקרה בהפסקה רגע קודם? איך יכול להיות שהקשר בין התשובה לשאלה כל כך רחוק?!

הציונים שלו היו בהתאם. ולמרות זאת, למרות כל חוויות הכישלון החוזרות ונשנות, איכשהו, תמיד היה מחייך ושמח, כאילו הרגע קיבל ממוצע תשעים בתעודה. הרגשתי שחסר לי חלק בפאזל.

בוקר אחד לא יכולתי יותר. לאחר שדניאל הצביע ושוב ענה לי תשובה לא מותאמת בעליל, לא התאפקתי.

'דניאל, למה ענית שמשון הגיבור? אני הרי ביקשתי תשובה לחידה "איזה חג בוער במדורה, עם סיפור על גיבור שלחם בגבורה?" ושמשון...' לא סיימתי את המשפט.

'הוא היה גיבור גדול', השיב דניאל בפשטות, מביט בי במבט האומר, נו באמת, איך לא הבנת אסף?

'כן, אבל שמשון הוא חג?' כבר התחלתי לנשוך את עצמי, זה אני או הוא? מה אני לא רואה פה? בינתיים הכיתה נהנית מההצגה, היא כבר יודעת לאן זה הולך... אך אני לא הרפיתי.

'לא. מה פתאום. שמשון הוא גיבור', חייך אליי דניאל.

'ו...' המשכתי, חששתי שעוד רגע אאבד את זה.

'גם הוא השתמש באש. אחרת איך הוא ניצח את הרומאים עם השועלים?'

'את הפלישתים', תיקנתי בעדינות.

'כן כן, הפלישתים...'

סיכמתי בשביל עצמי ובשבילו, 'אז כשאני הזכרתי את המילים מדורה וגבורה, התחלת לחשוב על אנשים גיבורים עם אש, נזכרת בשמשון, ובסיפור על שמשון והשועלים, ולכן אמרת שמשון?'

'בדיוק'. חיוך מנצח, עיניים מאושרות, בתוספת מבט של 'סוף סוף הבנת אותי אסף...'

חייכתי לעצמי כל אותו היום. פיצחתי את המנגנון האסוציאטיבי של דניאל. כעת נשאר רק לעזור לו... לגרום לו להקשיב לכל השאלה, לקצר הקשרים. זוטות...

גם הכיתה הבינה שקרה פה משהו. לראשונה הם הבינו שהתשובות של דניאל, בסוף בסוף... הן קשורות.

מאותו יום, התאמצתי לחפור ולחפש בתשובותיו קשרים אסוציאטיביים כלשהם למילה או שתיים מהשאלה ששאלתי. זה היה קשה, כמעט כקריעת ים סוף. אך האסימונים התחילו ליפול אצלי. וכך הייתי מתרגם לעיני כולם את תשובותיו הלא קשורות, ומחבר אותן לשאלה ששאלתי, ואת כוונתו הייתי מהלל ומשבח.

בארבע עיניים השתדלתי להסביר לו את הדרך, הארוכה משהו, מהמילים בשאלה שלי לתשובה שענה, כדי שהוא יתפוס את 'מסלול הטיול' שעשה בראשו ויכוון לקצר אותו. בתחילה היה נראה שהוא נהנה מהמחשבה שאמור להיות קשר הדוק בין שאלה לתשובה, כביכול זה היה חידוש בשבילו. אך מיום ליום, זה פשוט עבד. לאט לאט דניאל התחיל לענות תשובות יותר ויותר קשורות. יחסית כמובן... רק יחסית.

הבנתי שעליי להתקשר להורים של דניאל ולשוחח איתם על התגלית שלי. לא הכרתי אותם קודם, וכעת זהו זמן טוב לתמיכה מהבית. אולי יש פה לקות מסוימת, אולי זה עניין של הכוונה ודיוק בלימודים או של תמריצים.

ילד חולם על עוגות ועל גלידות, מורה חולם על הורים מגויסים שתומכים אקטיבית בילדם ונותנים הכול להצלחתו.

באחד הימים מצאתי את עצמי אחרי הלימודים נשאר בבית הספר ומתקשר לאמא שלו. לא הייתה תשובה. אין דבר, חיזקתי את עצמי, אנסה שוב בערב. גם בערב היא לא ענתה. בימים הקרובים ניסיתי שוב ושוב להתקשר אליה, בשעות שונות ביום, לשלוח הודעות. שוב וידאתי שזהו אכן המספר הנכון, אך אין קול ואין עונה.

שיניתי כיוון והחלטתי להתקשר לאביו. לשמחתי הוא ענה. 'שלום, יוסף', פתחתי, 'מה שלומך? זה אסף, המחנך של דניאל'.

'הו, אסף... דניאל מספר עליך הרבה דברים טובים', החמיא לי בקלילות, 'תקרא לי בבקשה יוסי. יוסף קראה לי אמא שלי כשהיא כעסה עליי...' צחקנו. פתיחה מעולה.

'מה שלום דניאל? איך הוא בבית? אם כבר אנחנו מדברים...'

יוסי כאילו המתין לשתף אותי כבר, 'בבית דניאל שלנו מקסים. אין תלונות. אתה לא מתאר לעצמך כמה הוא עוזר. פשוט מלאך'.

'אני ממש שמח לשמוע', עניתי בכנות.'תראה, יוסי. דניאל המתוק זקוק למעט תמיכה, לעזרה, הוא כל כך רוצה להצליח, זה פשוט מעורר הערצה... ושווה לתפוס את זה, שלא נפספס את הרכבת'.

פרשתי בפניו את התמונה כולה, כפי שהצטיירה לפניי. את התגלית, את שמשון הגיבור, הכול. 'תרצה לשבת עם היועצת?' שאלתי. 'חשבתם אולי לקחת אותו לאבחון?'

יוסי הקשיב לי בנימוס, האזין להמלצותיי, לבקשותיי, ואמר: 'אתה צודק, אסף, אתה ממש צודק. נעשה מה שאפשר, כל מה שאפשר...'

הרגשתי שדבריי נפלו על אוזן קשבת, שיש לי פרטנר לעבודה משותפת. סיימתי את השיחה בהרגשה טובה שקידמנו את דניאל עוד צעד היום. הוספתי לעצמי נקודות בהערכה העצמית שלי כמורה, והמשכתי הלאה. אולם גם יוסי המשיך הלאה... דבר לא השתנה לאחר השיחה.

התקשרתי לאביו של דניאל עוד כמה פעמים מאז, ובכולן הדבר חזר על עצמו: הייתי מדבר, מסביר את הבעיה, מנכיח שאני ממש משתדל לקדם את דניאל, מפרט את הדרכים שבעזרתן ההורים יכולים להדהיר את הבעיה אל הפתרון. מבקש וכמעט מתחנן שיעשו גם הם משהו.

'אתה צודק אסף, אתה ממש צודק', הייתי שומע מיוסי.

הייתי יוצא מהשיחה שבע רצון, הדברים נאמרו, והנה סוף סוף ההמלצה תתקיים.

ודבר לא היה קורה. דבר! לא עזרה בשיעורים (דניאל מעולם לא ענה על שיעורי הבית!) לא קריאה, לא שיעורים פרטיים, אפילו המלצתי לשלוח לתנועת נוער, איפה שכל החבר'ה שלו נמצאים, כלום. כאילו לא דיברנו.

בשלב מסוים הבנתי. הרפיתי מיוסי. גם היועצת הבינה שאין עם מי לסחוב את האלונקה. מכיוון שהוא התקדם מעט, ובמתמטיקה הראה סימני הישרדות יפים, הוא לא נחשב מהמתקשים ביותר בכיתה, וכך הוא לא זכה לתמיכת השעות שבית הספר יכול היה לתת לתלמידים שזקוקים ללב נוסף שקשוב למצבם.

השנה עמדה להסתיים. דניאל התקדם בקצב שלו, מחייך ושמח, אך לי עדיין הייתה תחושת פספוס בנוגע אליו.

אספת ההורים של סוף השנה הגיעה. לאספה הקודמת הוריו לא באו, בעצם גם לקודמת, ולזו שקדמה לקודמת. זו תמצית שיתוף הפעולה שלהם עימי.

לקראת האספה הכנתי לי ראשי פרקים של הדברים שהייתי רוצה לומר להורים של כל תלמיד ותלמיד. גם לגבי דניאל התכוננתי, אפילו שידעתי שהוריו לא יגיעו. רשמתי לעצמי את עיקרי הדברים שאפרט להוריו. 'תשמעו', כך הכנתי לי את הדברים, 'דניאל שלנו הוא בחור מקסים, אני ממש אוהב אותו! חייכן ואופטימי, וניכר שהוא רוצה להצליח. תמיד מצביע ראשון, משתתף, עונה, לא תמיד הוא צודק, אך אינו מתייאש וממשיך בניסיונותיו'. רציתי להעצים גם את הפן החברתי. 'החברים אוהבים אותו, והוא שותף קבוע במשחקים בהפסקות'. לפי שיטת ה'סנדוויץ'', שבה פותחים ומסיימים בדברים הטובים שהם הם העיקר, כעת לפי התכנון יש לגעת בעדינות במקומות הלא פתורים. וכך כתבתי לעצמי: 'כבר הצפתי בעבר, שלא קל לו בלימודים (הייתי מאוד עדין). בנוגע להכנת שיעורי הבית ומבחנים, אני רואה שיש קושי לא קטן...'

כעת יהיה נכון להמליץ, בעצם, לבקש על נפשו של דניאל מהוריו. ואז יגיע תורם לדבר, להצדיק אותי 'אתה צודק אסף, אתה ממש צודק'. לומר שיעשו בוודאי כל מה שאני אומר. אני אחייך וארגיש שעשיתי את המוטל עליי, ובטח עכשיו משהו יזוז סוף סוף. הם יחייכו, נלחץ ידיים במבוכה. ואז... הם ימשיכו בחיים הרגילים. אבל מה אני בוהה לעצמי, בטח הם לא יגיעו...

ישבתי בכיתה, ההורים חולפים על פניי. את הכיסאות סידרתי באופן כזה שנשב לצד שולחן המורה, על מנת שהשולחן לא יחצוץ ביני ובין ההורים. רציתי לשדר שאנו פה יחד, ללא רשמיות, פועלים יחד להצלחת ילדם. עם כולם אני קודם כול שובר את הקרח בחיוך גדול ובאמירה משעשעת, מתחילים לדבר ככה מלב אל לב על ילדיהם היקרים.

בין לבין יצא שנוצרה לי איזו הפסקה. המתנתי במקומי, מכרסם לי ערגליות תות ולוגם מכוס קפה שהייתה פעם חמה.

ואז זה קרה. יוסי נכנס. גבוה, שער שחור קצוץ, כל כך הזכיר לי את מראה בנו, זו הייתה הדרך שלי לזהות שהוא אביו של דניאל. הופתעתי קצת, דווקא כעת בסוף השנה אתה מגיע, לא חבל?! כמובן שתקתי.

יוסי התיישב מולי. לאחר החיוכים הראשונים התכוונתי לפתוח בדברים שלעסתי בראשי כבר איזה זמן, אולם יוסי הקדימני ושטף אותי בדבריו: 'תשמע, אסף, אני רוצה להתנצל על כל הטלפונים וההודעות, אני לא באמת מתעלם ממך', יוסי הרשה לעצמו כעת להתיישב בכיסא. 'אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים... אבל תבין... אנחנו באמת לא יכולים כלום'. יוסי עצר את השטף, לקח נשימה גדולה. מזגתי לו כוס מים בשתיקה, נכנסתי לתודעת הקשבה. יוסי לגם מהכוס, סידר טיפה את תנוחת ישיבתו והמשיך, 'אולי בעצם הייתי צריך לספר לך בהתחלה... כדאי שתבין קצת יותר את הרקע של דניאל שלנו. אתה מבין... זה מורכב, אסף...' פניו קיבלו ארשת של מצוקה, והוא החל טיפה לגמגם, 'רק אל תספר לדניאל שסיפרתי לך. בסדר?'

נדרכתי מעט. הוא הבין שאני מסכים.

'אז ככה, דניאל הוא הגדול שלנו, יש לו עוד ארבעה אחים ואחיות צעירים יותר. לפני שנה וחצי אשתי חלתה במחלה קשה, והיא נאלצת עד היום לשכב במיטה כל יום כל היום. זה לא סרטן, אבל זה משהו שמשבית אותה, והיא שוכבת במיטה כל היום וכל הלילה.

'אני קם כל בוקר בחמש, ועף לעבודה בעיר סמוכה כקבלן שיפוצים. שם אני עובד קשה עד תשע בלילה לפחות, ומביא מה שאני מצליח להביא... אז דניאל הוא האחראי על כל אחיו ואחיותיו'. יוסי הסתכל עליי, אך חשתי שהוא מביט דרכי.

'הוא קם בשש ורבע, מתארגן, יוצא למכולת, קונה לחם טרי, בוצע לפרוסות (אנחנו לא קונים לחם פרוס כי זה יקר יותר, אתה יודע...) דניאל מכין סנדוויצ'ים לאחיו הקטנים, לפי הרשימה שהוא ערך עמם ערב קודם'. יוסי חייך חיוך קטן לעצמו, כאילו נזכר במשהו משעשע.

הוא המשיך, 'הוא מעיר אותם, מלביש אותם, מלווה את אחיו ואחותו הקטנים לגן, וצועד בזריזות יחד עם שני אחיו הגדולים יותר לפה, לבית הספר'. הוא נאנח אנחה קצרה. 'לאחר בית הספר הוא טס הביתה, ומכין ארוחת צהריים לאחיו. בימים טובים אשתי מצליחה לעזור לו להכין צהריים', הרמתי חצי גבה בהפתעה, 'כן, שמעת טוב, היא עוזרת לו... בכל אופן, הוא מאכיל את אחיו ואחיותיו, שוטף את הכלים, משחק איתם כל אחר הצהריים – טאקי, אופניים, מה שיש. הוא גם מכין איתם את שיעורי הבית שלהם...' יוסי עצר לרגע ולגם מהכוס. לעצמי תהיתי אם אני הראשון ששומע את הסיפור הזה. הוא הניח את הכוס, יישר את גבו והמשיך: 'אחר כך הוא מכין ארוחת ערב, דואג שיאכלו, מקלח את הקטנים, פיג'מות ומשכיב לישון. ואז הוא שוטף כלים, מסדר טיפה את הבית למחר ומסיים את היום גמור ומותש'. הקמטים במצחו העמיקו. 'כשאני שב הביתה סחוט, הוא ממתין לי על הספה ישן, כדי לראות שהגעתי, לספר לי דבר או שניים, להעביר משמרת, אתה יודע... ונרדם, לפעמים עם הבגדים'.

הוא הביט בי במבט עייף, עייף מהחיים. 'אתה חושב שאפשרי ככה להכין שיעורי בית? ללמוד למבחן? וכל זה נמשך ככה כבר שנה וחצי...' יוסי הביט בחלון, הלילה שלט בחוץ במלוא תפארתו.

'עכשיו אתה מבין? אני מפרנס לבד אישה חולה עם חמישה ילדים. חוגים? שיעורים פרטיים? הוראה מתקנת? אבחון? אין לי יכולת לתת לו, או אפילו לשבת איתו, זה פשוט לא בלקסיקון שלנו. אמרת לי לשלוח אותו לתנועת נוער, מתי הוא ילך? הרי הוא אחראי על אחיו ואחיותיו. אין לו מרחב נשימה...'

יוסי סיים את דבריו. קולות של הורים אחרים נשמעו מבעד לדלת, אך בינינו הייתה דממה. כל זמן שדיבר ישבתי בפה פעור. פתאום באמצע החיים אני שומע שיושב מולי בכיתה אחד מצדיקי הדור. אין לי מילים אחרות לתאר את דניאל. פשוט... מלאך.

גם כשאני נזכר בו תוך כדי כתיבה אני מתרגש. פלא של ילד. ובמה אני עסוק? בציונים?! שיעורי בית?! הבן אדם מחזיק משפחה לבד על שתי כתפיו במשך שנה וחצי, ואני מתעסק ביכולת הקוגניטיבית שלו למקד תשובה לשאלה...

בכנות, באותם רגעים כעסתי כל כך על יוסי שהסתיר זאת ממני שנה שלמה. רציתי לקום ולצעוק עליו, לצווח, לנער אותו, איך הוא מסתיר זאת?! הנער הזה סוחב על גבו הרים במשימות יום יומיות, ואתה לא זורק מילה?! למה הוא צריך להיות עם זה לבד? הייתי שם לב אליו יותר, מחפש דרכים לעזור, מלווה... ומה זו הסודיות הזאת? מי שישמע... אפשר לעזור לכם... ולדניאל...

אך תפסתי את עצמי. אני דן אותו מתוך העולם שלי, צופה בו מהצד, מתוך נקודת המבט המצומצמת שלי. האם יש לי מושג מה הוא עובר? ובכלל, זה לא הזמן לשיפוטיות. זה הזמן להתעסק בדניאל.

וכשחשבתי על דניאל, התמלאתי הערצה עצומה. רציתי לחבק אותו, לנשק אותו, לומר לו שאני יודע, שאני מעריך, שמעולם לא פגשתי ילד מדהים כמוהו, ושאני איתו ולטובתו. אבל אביו ביקש שלא אומר לו... מה כל כך סודי פה, ריבונו של עולם? כאבתי, אך שתקתי. מה אני יודע...

מאותו יום קראתי לו, ביני לבין עצמי, 'דניאל המלאך'. בתקופה הקצרה שנותרה לי עד לסוף השנה הענקתי לו כל מה שרק יכולתי. כמובן בעדינות, בלי שישים לב. מנגד, גיששתי חרש אחר אפשרויות לפתרון בביתם. משהו שישחרר את דניאל מהמשא המשפחתי שקיבל על עצמו.

איני יודע היכן אתה בעולם כיום, דניאל, אך אשתף אותך שהשיעור שלימדת אותי, להסתכל על מכלול מרחבי החיים של תלמידיי, נצרב בליבי היטב.

חוויתי בעזרתך כמין הארה, שתלמיד אינו רק נער היושב מולי שעה או שעתיים ביום וצובר נקודות במשחק. יש לו עולם, עולם עצום ורחב, והלימודים הם מקטע בכל היקום הזה. מקטע משמעותי מאוד, שבונה ומעצב את חייו, אך רק מקטע מתוך גלגל חיים שלם.