קר עד העצם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קר עד העצם
הוספה למועדפים

קר עד העצם

3.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    דניאל וודרל (1953) הוא סופר אמריקאי שכתב תשעה רומנים, רובם מתארים את החיים בהרי האוזארק במיזורי. וודרל טבע את הביטוי "היליבילי נואר" כדי לתאר את הרומן שלו משנת 1996 "Give Us a Kiss" ומבקרים משתמשים במונח כדי לסווג את כתיבתו.

    תקציר

    איש אינו יודע מה קרה לאביה של רי דולי. הוא מלמל כמה מילים ויצא אל הלילה, ומאז לא נראו עקבותיו. חזית קרה מתקרבת, הבשר מן הציד מתנודד ברוח. רי, לבדה ובת 16, חוטבת עצים כדי להדוף באש את הכפור הפולש; ואז ניידת חונה בשביל, ושוטר ממשרד השריף מבשר בשורות רעות: אם אביך לא יתייצב בפני הרשויות, תיזרקו את ומשפחתך מהבית בשבוע הבא.

    חי או מת, רי חייבת למצוא אותו.

    טינה מרירה בין משפחות קנאיות, קוד שתיקה בן שנות דור, סודות מקפיאי דם וחיים שנגדעו ללא רחם סובבים כולם את רי הצעירה במעבה היערות של גבעות האוזרק ומאיימים למשוך אותה שאולה. אין לה ברירה אלא להמשיך, לפלס את דרכה בשלג.


    דניאל וודרל תווה בשפתו הלירית סיפור חטא וגאולה, מסתורין בלשי ומסע התבגרות בטרם עת, ברומן שהצית את דמיונם של קוראים וכותבים רבים והגדיר את סוגת ה"הילבילי נואר" – מותחנים על דמויות שוליים בערבות ארצות הברית הנחשלות, בבטן התחתונה של החברה האמריקנית.

    פרק ראשון

    רִי דוֹלִי עמדה על מדרגות החזית הקרות בעלות השחר והריחה פרצי שלג קרבים וראתה בשר. בשר היה תלוי על העצים מעבר לפלג, פגרים חיוורי גוף עם נצנוץ שומני היטלטלו מענפי עצים רכים בחצרות צדדיות. שלושה בתים חיגרים, יגעים, כרעו בשורה בצד הגדה הרחוק. לכל בית היו כמה גוויות ערופות פשוטות עור, שהשתלשלו על חבל מן הענפים הקעורים: בשר צבי שהושאר לקור ולגשם שני לילות ושלושה ימים כדי שהלבלוב המוקדם של הרקב יעגל את הטעם, יְמַתֵּק את הבשר עד העצם.

    ענני שלג תפסו את מקום האופק, כיסו את העמק באפלה. רוח משייפת נשבה והבשר התלוי חג תחת הענפים המרקדים. רי, ברונטית ובת שש עשרה, עורה חלבי ועיניה ירוקות פתאומיות, עמדה חשופת זרועות בשמלה מתנפנפת מוצהבת, פניה מול הרוח ולחייה מאדימות כאילו סטרו עליהן וסטרו עליהן שוב. זקופת קומה בנעליים גבוהות צבאיות, צרת מותניים אך מלאה בכתפיים ובזרועות, גופה היה בנוי לרוץ אחר כל צורך. היא הריחה את הכפור הלח בעננים האורבים, חשבה על המטבח וצלליו, על הארון הדל, הביטה במצבור העצים הזעום, נרעדה. בקור הקרֵב, הכביסה בחוץ תקפא לקרשים. היא תיאלץ למתוח חבל כביסה במטבח, מעל לתנור העצים הכרסתן. ערמת בולי העץ המבוקעים לא תספיק לייבש הרבה מלבד הבגדים התחתונים של אימא וכמה חולצות לבָּנים. רי ידעה שאין בנזין למסור השרשרת, ושתיאלץ להניף גרזן בחצר האחורית בעוד חורף מנשב אל תוך העמק וניתך סביבה.

    גֵ'סאפּ, אביה, לא הכין ערמת עצים כבדה ולא ביקע את העצים לתנור לפני שירד בחצר התלולה אל הקַפְּרי הכחולה שלו והתקרטע הלאה משם בשביל המחורץ מצמיגים. הוא לא השאיר אוכל או כסף, אבל הבטיח לחזור ברגע שיוכל עם שקית נייר מלאה מזומנים ותא מטען מלא דברים טובים. ג'סאפ היה גבר רצוץ פנים ומתעתע. הוא נטה לפלוט הבטחות מפצירות חפוזות שהקלו עליו לצאת מן הבית ולהסתלק, או לחזור פנימה ולזכות לסליחה.

    כשראתה אותו רי בפעם האחרונה, האגוזים עדיין נשרו. בלילות נחבטו אגוזי מלך בקרקע כצעדים חשאיים של איזה דבר גדול ונעלם מן העין, וג'סאפ פסע לכאן ולכאן בנרפות מודאגת, מושך באפו השקוע, לסתו דקה ומוארכת מאובכת בזקן, עיניו מהססות ונחרדות עם כל חבטה של אגוז. החשכה והחבטות ההן בחשכה כנראה עשו אותו חסר מנוח. הוא פסע במרפסת עד שצצה החלטה בראשו ואז ירד במדרגות ומיהר אל תוך הלילה לפני שדעתו תשתנה. הוא אמר, "תתחילו לחפש אותי איך שתראו את הפנים שלי. עד אז, אל תרצו לדעת אפילו".

    היא שמעה את הדלת החורקת מאחוריה. הרולד, בן שמונה, כהה וצנום, עמד בתחתונים ארוכים חיוורים ואחז בידית, התנועע בעצבנות מרגל אל רגל, זקר את הסנטר, החווה אל עצי הבשר מעבר לפלג.

    "אולי בערב בְּלוֹנְד מילטון יביא לנו לאכול אחד".

    "יכול להיות".

    "קרובי משפחה לא חייבים לתת?"

    "ככה כולם אומרים".

    "אולי אנחנו צריכים לבקש?"

    היא הביטה בהרולד, בחיוך הקל ובשיער השחור המתרפרף ברוח, ואז תפסה באוזנו הקרובה וסובבה אותה עד שהלסת שלו נשמטה והוא הרים את ידו להצליף בידה. היא סובבה את אוזנו עד שעמד בכאב והפסיק להצליף.

    "בחיים לא. בחיים שלא תבקש את מה שאמורים להציע לך".

    "קר לי", ענה. הוא שפשף את האוזן הכואבת. "יש רק גריסים?"

    "תמרח עליהם חמאה. יש עוד קצת".

    הוא החזיק את הדלת ושניהם נכנסו.

    "לא נכון. אין".

    דניאל וודרל (1953) הוא סופר אמריקאי שכתב תשעה רומנים, רובם מתארים את החיים בהרי האוזארק במיזורי. וודרל טבע את הביטוי "היליבילי נואר" כדי לתאר את הרומן שלו משנת 1996 "Give Us a Kiss" ומבקרים משתמשים במונח כדי לסווג את כתיבתו.

    עוד על הספר

    קר עד העצם דניאל וודרל

    רִי דוֹלִי עמדה על מדרגות החזית הקרות בעלות השחר והריחה פרצי שלג קרבים וראתה בשר. בשר היה תלוי על העצים מעבר לפלג, פגרים חיוורי גוף עם נצנוץ שומני היטלטלו מענפי עצים רכים בחצרות צדדיות. שלושה בתים חיגרים, יגעים, כרעו בשורה בצד הגדה הרחוק. לכל בית היו כמה גוויות ערופות פשוטות עור, שהשתלשלו על חבל מן הענפים הקעורים: בשר צבי שהושאר לקור ולגשם שני לילות ושלושה ימים כדי שהלבלוב המוקדם של הרקב יעגל את הטעם, יְמַתֵּק את הבשר עד העצם.

    ענני שלג תפסו את מקום האופק, כיסו את העמק באפלה. רוח משייפת נשבה והבשר התלוי חג תחת הענפים המרקדים. רי, ברונטית ובת שש עשרה, עורה חלבי ועיניה ירוקות פתאומיות, עמדה חשופת זרועות בשמלה מתנפנפת מוצהבת, פניה מול הרוח ולחייה מאדימות כאילו סטרו עליהן וסטרו עליהן שוב. זקופת קומה בנעליים גבוהות צבאיות, צרת מותניים אך מלאה בכתפיים ובזרועות, גופה היה בנוי לרוץ אחר כל צורך. היא הריחה את הכפור הלח בעננים האורבים, חשבה על המטבח וצלליו, על הארון הדל, הביטה במצבור העצים הזעום, נרעדה. בקור הקרֵב, הכביסה בחוץ תקפא לקרשים. היא תיאלץ למתוח חבל כביסה במטבח, מעל לתנור העצים הכרסתן. ערמת בולי העץ המבוקעים לא תספיק לייבש הרבה מלבד הבגדים התחתונים של אימא וכמה חולצות לבָּנים. רי ידעה שאין בנזין למסור השרשרת, ושתיאלץ להניף גרזן בחצר האחורית בעוד חורף מנשב אל תוך העמק וניתך סביבה.

    גֵ'סאפּ, אביה, לא הכין ערמת עצים כבדה ולא ביקע את העצים לתנור לפני שירד בחצר התלולה אל הקַפְּרי הכחולה שלו והתקרטע הלאה משם בשביל המחורץ מצמיגים. הוא לא השאיר אוכל או כסף, אבל הבטיח לחזור ברגע שיוכל עם שקית נייר מלאה מזומנים ותא מטען מלא דברים טובים. ג'סאפ היה גבר רצוץ פנים ומתעתע. הוא נטה לפלוט הבטחות מפצירות חפוזות שהקלו עליו לצאת מן הבית ולהסתלק, או לחזור פנימה ולזכות לסליחה.

    כשראתה אותו רי בפעם האחרונה, האגוזים עדיין נשרו. בלילות נחבטו אגוזי מלך בקרקע כצעדים חשאיים של איזה דבר גדול ונעלם מן העין, וג'סאפ פסע לכאן ולכאן בנרפות מודאגת, מושך באפו השקוע, לסתו דקה ומוארכת מאובכת בזקן, עיניו מהססות ונחרדות עם כל חבטה של אגוז. החשכה והחבטות ההן בחשכה כנראה עשו אותו חסר מנוח. הוא פסע במרפסת עד שצצה החלטה בראשו ואז ירד במדרגות ומיהר אל תוך הלילה לפני שדעתו תשתנה. הוא אמר, "תתחילו לחפש אותי איך שתראו את הפנים שלי. עד אז, אל תרצו לדעת אפילו".

    היא שמעה את הדלת החורקת מאחוריה. הרולד, בן שמונה, כהה וצנום, עמד בתחתונים ארוכים חיוורים ואחז בידית, התנועע בעצבנות מרגל אל רגל, זקר את הסנטר, החווה אל עצי הבשר מעבר לפלג.

    "אולי בערב בְּלוֹנְד מילטון יביא לנו לאכול אחד".

    "יכול להיות".

    "קרובי משפחה לא חייבים לתת?"

    "ככה כולם אומרים".

    "אולי אנחנו צריכים לבקש?"

    היא הביטה בהרולד, בחיוך הקל ובשיער השחור המתרפרף ברוח, ואז תפסה באוזנו הקרובה וסובבה אותה עד שהלסת שלו נשמטה והוא הרים את ידו להצליף בידה. היא סובבה את אוזנו עד שעמד בכאב והפסיק להצליף.

    "בחיים לא. בחיים שלא תבקש את מה שאמורים להציע לך".

    "קר לי", ענה. הוא שפשף את האוזן הכואבת. "יש רק גריסים?"

    "תמרח עליהם חמאה. יש עוד קצת".

    הוא החזיק את הדלת ושניהם נכנסו.

    "לא נכון. אין".