1.
תאונה קטנה בטיבט
סוף הסיפור
בקיץ של 1989 קיבלתי מכתב מאוסטרליה. אני מקבל מכתבים מאוסטרליה לפחות פעמיים בשנה. פיטר קנה חווה ליד סידני. 400 דונם. פגשתי את פיטר בלָה, בטיבט הקטנה שבצפון מערב הודו. הלכנו ברגל שבועיים בסתיו 1982, וקפצנו עם אוטובוס לתהום.
ב־1985 הוא בא לבקר. ישבנו בדיזנגוף, אכלנו עוגות והבנות חייכו אליו. בנות תמיד חייכו אליו. בשוק, למחרת, הגישו לו המוכרים פירות תמורת חיוך. היה בו משהו בריא, חי.
אודרי שולאל היה השם על המעטפה. הוא התחתן? אולי. בכל זאת, נער עם נטייה להיות בן 36 יכול לעשות גם את זה. רובנו עושים את זה.
אמא שלו.
אני מאוד מצטערת לכתוב לך שפיטר מת. הוא יצא לכסות את העברת הבקר מצפון אוסטרליה לדרומה עבור אחד מהעיתונים האוסטרליים הגדולים כצלם וכתב נודד. באחד הערבים הוא ירד מהסוס כדי לצלם את הבקר באור הרך שלפני השקיעה. ונפל. זה היה התקף לב. הוא לא סבל. מת מיד.
נפגשנו בסך הכול פעמיים, מהן בילינו פחות מחודש ביחד. ובכל זאת, היה המוות הרחוק, במרחק של חצי עולם, פוגע ומעליב. לא פיטר. לא החיים בעצמם. לא הקסם הברוטלי והחייכן. עם חוש ההומור, מעופף בין יבשות לבקר חברים. האם אני נעשה רגשן? אני יודע שמוות הוא חלק מהחיים. הכול אנחנו עושים בגלל המוות היושב ומחכה לנו ציפור אפלה על הכתף. צל חולף. בקיץ שלאחריו מת נדב כשדחף את ראשו לתוך מדחף של מסוק בצפון ארצות הברית על סיפה של הצלחה.
שאלתי את דנדן מי יהיה הבא בתור. אני או אתה הוא אמר. מה שאתה עושה יש, מה שאינך עושה, לא תעשה לעולם. אפשר להישאר בבית. ואפשר לצאת. המוות הוא חלק. ההדגשה. האם פיטר מת? אני יודע שהוא ושלעולם לא אראה אותו. אז מה? הוא ימות אתי. גם נדב. כשימות כל מי שהכיר אותו כחיים הוא ייעלם. אין חיים אחרי המוות. חיים פעם אחת ודי.
אין תשובות מוחלטות. יש רק כן ולא. ניסוי ותעייה.
התחלת הסיפור
המונית זינקה לתוך הכביש, דוהרת בפראות. ישבתי במושב הקדמי, דחוק בין הגרמנייה לנהג, שמח להיות מחיץ לבטן המטוס הפקיסטני שהטיס אותנו מקרצ’י לדלהי. ככה נוסעים פה חשבתי לעצמי כשהמונית דהרה באלימות בכביש הרחב. הודו. הדקות הראשונות בכל ארץ הן המסוכנות. פרה גיבנת עלתה באיטיות מהשוליים וצעדה למרכז הכביש. הנהג צפר, סובב את ההגה בחדות ושני הגלגלים שנותרו על הכביש צרחו. הגרמניה המגודלת נדחסה אלי, עוטפת, כששני הגלגלים המרחפים הצליחו לחזור אל הכביש בידי עמל.
“תיזהר אה?’’ אמרה הגרמנייה. הבטתי בה בחיוך. ככה נוסעים פה.
הנחתי את הדברים במלון המעופש שבפְהַרְגִנאְג' ופניתי להתקלח. המים הורידו שכבות של זוהמה שנאספה בימי המסע ומהרחוב עלו קולות דחוסים של עיר עמוסה ומליאה. הבטתי מחלון החדר שמעל השוק. שוק שלא דעך לרגע. למרות העייפות של הטיסה הארוכה אי־אפשר היה לחשוב על שינה. ירדתי בחדר המדרגות האפל והמאובק. “הי, ישראלי, לאן אתה הולך?’’ קראה אחרי הגרמנייה עם השיער הקצר והשדיים הגדולים.
“לאכול.”
“חכה רגע, נבוא אתך-”
דוכנים קטנים שבהם רוחש שמן והסירים מלאים בערמות אורז וגריסים. בִיקשתי לאסי מאסלה דוסה.
“זה טוב?” שאלה הגרמניה בעיניים גדולות וההולנדי שלידה הביט בצלחות הנחושת שנשטפו בדלי.
“אין לי מושג.”
‘”לאסי ומאסלה דוסה.” ביקשה הגרמנייה, “לאן אתה נוסע מדלהי?”
“לְגַ’מו וקשמיר. ומשם לָלְדָאִק."
‘”אנחנו נוסעים קודם לאַמְרִיצר, למקדש הזהב.” זהב הסיקים. זו אותה רכבת לא?”
“כן.”
‘’אז אנחנו יכולים מחר בבוקר ללכת לקנות כרטיסים ביחד,”
“כן.’’ מסביב ריחף ריח מתוק של מקלות קטורת. פרות חבוטות, שזבובים תלויים באשכולות סביב עיניהן ועל גיבנתן, התנדנדו בין דוכני פירות והירקות, זזות באיטיות כשהתנפלו עליהן הרוכלים בצעקות, מסיטים אותן מהסחורה. מאוחר בלילה דעכו קולות השוק כשהמוכרים ודייריו הקבועים טאטאו את מקומות השינה, פרשו את הקרטונים ומלמלו בקול נמוך.
התור בתחנת הרכבת היה ארוך ומזיע. החום הלח של דלהי הצמיד את האנשים, הינדים מאוּטַר־פַרְדְאש וסיקים מהפנג’אב, בודהים מבוטאן, זאנסקרים מלאדק ומוסלמים מג’מו וקשמיר. הפקידים ההודים עבדו באיטיות מהורהרת. לא מיהרתי לשום מקום. רכשתי ספסל עץ לשנת לילה ברכבת מדלהי לגַ’מו.
לא קל למצוא קרון. קומה שלישית מחלקת שינה שנייה. את תהליך זיהוי השם על לוח העץ אליו מסומרת רשימת נוסעי המחלקות הראשונה והשנייה עובר כל נוסע ברכבת הודית. הרבה זמן עבר עד שהצלחתי לזהות את האותיות שהותיר הפקיד מהשם אתו נולדתי ושהיו רשומות לפניו בזמן שהעתיק אותן בשגיאות מלאות דמיון מהדרכון. על הרציף היטגנו בתוך שמן קוקוס שחור חביתיות קטנות.
“פורי. טוב מאוד. זול מאוד, רופי.” המוכר שלה ארבע חביתיות והניח אותן על עלה פיקוס ירוק, מוזג לתוכן תרביך תפוחי אדמה בתרווד דביק.
“זה בסדר לאכול את זה?’’ שאלה הגרמניה. היו לה פנים מרובעים ועיניים כחולות גדולות. היא אמרה לי איך קוראים לה אבל לא הצלחתי לזכור. טבלתי חביתית בתרביך ואספתי תפוחי אדמה מעלה הפיקוס.
היא החליפה רופי בעלה גדוש וקנתה חבילת ‘’בידיס’’, עלה טבק חום ומגולגל לדק שכבה בכל שאיפה רביעית.
פרשתי את המזרן הדק על ספסל העץ הקשה והנחתי את התרמיל מתחת לראש. לרכבת שנוסעת בין דלהי לגָ’מו יש שם של רכבת שבה נעלמים דברים. הגרמנים וההולנדים נפרשו בדרגשים שלידי. הרכבת יצאה לדרך באיטיות הראויה, מזרימה בתוכה בקילוח שאינו פוסק מוכרי תה, גרעינים, בוטנים, פורי, סיגריות, בידיס, מציתים וכל דבר שאפשר למכור. מולי, מעלי ומצדדי ישבו אשכולות הודים. מה המקצוע שלך? מאיפה אתה? לאן אתה נוסע? רוצה מלון זול, מאוד טוב, מאוד נקי?
בוקר אפרורי עלה על הרכבת שהתנדנדה בצליל קבוע צפונה. אל המדבר הגבוה. מתרחקת מהשפלות הלחות והחמות שהמונסון התייבש בהן, מותיר חום, זבובים ואשכולות אנשים. אנשים. כאן ובסין. חצי מאוכלוסיית העולם בשתי ארצות. בודהיזם והינדואיזם, שבעה הודים הצטופפו בקריסה על ספסל העץ הצהוב שמולי והביטו בי בעיניים גדולות שגלגליהן לבנים.
ואחר־כך יצאו לצחצח שיניים אדומות ממיץ אגוז בטל. ההודים מקפידים לצחצח שיניים. ולטאטא את הרחוב. ולטגן באותו שמן. העברתי יד על המצח. זיעה של בוקר מוקדם. מוקדם, ולילה לח וקריר שחדר דרך החלונות שיש להם תריסי ברזל אבל לא זכוכית, היד חזרה מפויחת מהמצח שהתכסה בענן שחור של פיח שצנח באופן שווה על קרונות הרכבת, נוחת על פני האנשים הישנים, נפלט בפרצי קיטור מארובת הקטר.
הגרמנים ירדו באַמְרִיצר. “להתראות איזראלי בוי!” קראה הגרמנייה מהרציף ‘’נראה אותך?” אולי. רצפת הקרון כוסתה כמרבד סמיך של קליפות בוטנים עליה צעדו מוכרי התה עם הקומקומים הגדולים.”צ’אי! צ’אי! צ’אייי!” תה מתוק וחזק שבושל בחלב. מהמורדות התלולים של ההימליה. דרג’לינג טי, אולי אסאם.
בצוהריים התנשף הקטר לתוך ג’מו. סופו של הקו מנוכר ומעורר חשש. רכבת, כמו אוטובוס, או מטוס, או ספינה, הופכים במהירות לבית מוכר ומזוהה. הכיסא הוא ממלכה קטנה. התחנה היתה מאובקת ומוזנחת. סוף העולם. צהוב דהוי לבן. עצי פיקוס מאובקים, בתים נמוכים. אמצע שומקום. מחוץ לתחנה עמדו חמישה אוטובוסים. על שלושה מהם היה שלט: ‘אוטובוס פאר’. הבטתי באוטובוס הפאר ההודי הראשון שלי. הוא לא מצא חן בעיני. שלא כמו רכבות אליהן אני חש חיבה, וככל שהן ישנות יותר, החיבה גדלה. לאוטובוסים אין לי חיבה. ובצדק. הקיטור היה כאן קודם. רכבת היא מסע ורציף ופרידות וצפירה ארוכה וילדים עומדים ומנפנפים בכל כוחם וכלבים שרצים בכל הכוח כדי לתפוס עצם ופסים ארוכים שאדניהם משומנים. הטוב באוטובוסים יהיה תמיד רק אוטובוס. זה לא היה אוטובוס טוב. התרמיל נזרק אל הגג שם נקשר וכוסה בברזנט. נכנסתי פנימה. דיקט, ניילון, פח גלוי וקפיצים שחוברו בנייר דבק וברוק רקמו את אוטובוס הפאר. המושבים עמדו היכן שעמדו, פעורי חורים בריפוד הפלסטיק הקשיח, בנויים למידות הודיות. החלון הסדוק לא יכול להיפתח והמנוע רטט, ממלא את תא הנוסעים ברעש של מתכת נגרסת. אבל זו היתה הודו ואני עדיין הייתי צעיר מספיק כדי לדעת שכך מתנהלים הדברים וזו הדרך בה יש לנוע ממקום למקום. יומיים נסיעה מג’מו לסרינגר. הכביש הצטופף לפס שחור בתוך ההר, מתחתיו זרמו, הולכים ומעמיקים, יובלים של הגנגה. הנהג פטפט בעליזות. אורות האוטובוס היו כבויים. הנהג הדליק את הפנסים רק כשזיהה בתוך החשיכה המתעבה כלי־רכב אפל שדהר ממול, ואז היו האורות הגבוהים נדלקים, נפגשים בחשיכה לברכת שלום מפתיעה ודועכים במהירות כשחלפו המסנוורים אחד על פני השני.
בחצות עצרנו בפונדק. בית אבן ששטיחים נפרשו על רצפתו. פרשתי המזרן הדק ואת שק השינה. קר. פעם ראשונה מאז יצאתי מהחום הישראלי, הזיעה באתונה, התנור המלובן של קהיר והזיעה של דלהי, הרגשתי את הנשיבה הצוננת של רכסי ההימלאיה. הנוצות בשק השינה התנפחו בנעימות כשהרגישו את הקור.
מוקדם בבוקר פלט זנב האוטובוס עננת עשן שחור לתוך אוויר הרים צלול וקר. צוהריים בסרינגר. בתחנת האוטובוס ארבו שלוחי המלונות ובתי הסירה לתיירים המגיעים. ממהרים לפני שאלו יתאוששו.
“מלון טובמאוד! זולמאוד! נקי! אוכל מצוין! קרוב מאוד!”
הכתפתי את התרמיל וחציתי בפנים אילמות את המון הקשמירים שניסו לכוון אותי למלון או לבית הסירה ‘’שלהם’’. עצרתי על שפת המדרגות היורדות אל האגם.
האגם נמצא לרגל ההרים. המים לא עמוקים ואגמיות שחורות ומיני ברווזים אחרים שטים על פניהם. מעל האגם דואות דיות אדומות, מפוצלות זנב, במעגלים רחבים ואיטיים. על המים מתנדנדים בתי סירה שהביאו האנגלים כדי שיוכלו לנוח מהמישורים המאובקים של רַגַ’סְטָאן והפָנְגִ’אב על פני המים הקרירים, מול ההרים. האנגלים עזבו את האגם, משאירים את בתי הסירה כדי שיאספו אל תוכם נוסעים חבוטים שמגיעים אל העיר על פני דרכי אספלט משובשות וקשות. בתי הסירה הם הרומנטיקה של קשמיר.
במרכז העמק הפורה, על גדות האגם בנויה סרינגר, בירת קשמיר. רחובות צפופים מתפתלים בין בתי העץ.
הרחובות בחלק הישן של העיר מרוצפים באבנים קטנות, מוצלים בבתים מגובבים בנויים מלבני חומר חומות. במקומות אחרים מלאים הרחובות בוץ, שעגלות, ריקשות ואופניים חורצים חריצים עמוקים בתוכו. קבצנים, סוחרים, בדים, בשמים וצריחות חיות מנקרות ונוברות ברפש, ממלאים את החלל הצר והגבוה בין הבתים. מעבר לגגות, פרושים שמים כחולים. מעל ההרים שמקיפים את האגם, תלויים עננים שיגלשו עם ערב, כבדים מאוויר קר, שיצנן את העיר ואת בתי הסירה, עוטפים את התיירים בסוודרים קשמיריים עַבִים שנסרגו מצמר כבשים לא מנופץ בדגמים גיאומטריים שנפרמים במקומות החיבור.
יש משהו מלא ועגול בסרינגר, בחנפנות, ברדיפת הבצע, במסחר, בהתחנחנות, אולי בגלל הארכיטקטורה המוסלמית־מוגוהלית, אולי בגלל שהעמק שופע בירקות ומוצרי חלב ובשר וכבש ודגים וביצים בשפע שאין כמוהו בכל תת היבשת. הרגשה שאולי יש רק בארץ מזרחית, כולם משרתים בכוח, ואתה משרת אותם בפועל. התייר הוא החשוב ביותר. חגורת הכסף שלו.
צעדתי מהתחנה אל האגם בו צפים באדישות בתי הסירה אליהם שטות השיקהרות הצרות והארוכות. עצי פיקוס קדוש הצלו על הדרך. בין העצים ניסו הרוכלים לקנות את המצלמות, מכונות הגילוח, הווקמנים, הדולרים, המשקאות, מכנסי הג’ינס ואת כל שאר הנפלאות שבתרמיל. ירדתי במדרגות המזח. השייט טבל את המשוט ברכוּת בין שבילי צמחי המים העבותים, שהתפתלו בין בתי הסירה בדרכם אל המלון. על מרפסות בתי הסירה, מעל המים, ישבו אנשים ושתו תה של צוהריים ובאחד הבתים ניגן מישהו על גיטרה, מנופף בידו כשעברתי יושב בקדמת השיקהרה, השייט הקשמירי טובל בדממה את המשוט. רציתי להגיע ללְאדֶק. ללה שאמרו לי שהיא דומה לסנטה־קתרינה. למדבר גבוה של גרניט. אלא שהדרך ללאדק עברה דרך קשמיר וסרינגר. והאגם היה יפה והנוף כל כך רך והאוכל משובח. אני אשאר בסרינגר כמה ימים ואפליג בשיקהרה על המים, או אדווש על אופניים הודיים כבדים לגני הארמון והמסגדים המוגוּהָלִיים שמעבר לאגם.
האופניים לא היו רעיון טוב. דיוושתי מסביב לאגם בכביש הצר. בדמדומים הגיחה משאית מולי. המשכתי לנסוע על הכביש. ההודי כיוון את ההגה לעבר האופניים. הצלחתי לחמוק לשוליים ברגע האחרון. כמעט מתרסק על חלוקי האבנים. הוא רצה לדרוס אותי, מלמלתי לעצמי בהפתעה.
אכלתי ארוחת בוקר אחרונה בסרינגר כשהתרמיל הכחול מונח על הספסל, ארוז ומוכן לנסיעה ליד המים הירוקים של האגם שאצות ודגים ממלאים אותם. מעלי דאתה דיה, מניעה זנב ממוזלג מול זרמי האוויר שהשמש הפוגעת באדמה מחממת כדי שיעלו אל גג האטמוספרה וידאו את הציפורים, נושאים בקלות את העצמות החלולות שמחוברות אל שקי האוויר שנושמים פעמיים ברכות באוויר היבש והגבוה.
הקשמירי, שועל חנפן, הגיש חביתה צהובה ושמנה ולחם עגול וחם, ירקות מבריקים מקור ומשקיפות, כוס קפה וקנקן חלב וחמאה צהובה. השמש האירה בקרניים רכות בתוך צינת הבוקר.
הקשמירי חייך. הוא טווה את הרשת מרגע שנכנסתי. טומן אותי בתוך חדר אפל ומעופש. לא היה אכפת לי, כי החוץ היה נפלא כל כך. היו לו גם חדרים אחרים, אלא שאני הייתי אידיוט נוח. גם ככה היה הכול זול כל כך.
מעבר לעמק הפורה, המשובץ שדות ירוקים שביניהם שדות מצהיבים של תבואה שנקצרה, ניצבו רכסי ההרים של זנסקאר. אחריהם, ברווח מתאים של נהרות חתורים בתוך הרים אדירים, נמתח הרכס של לאדק. רכסי ההרים מופרדים ביובלים של האינדוס שזורמים אל הים הערבי וביובלים העליונים של הברהמפוטרה שיוצאים במסעם לכיוון השני, מזרחה, אל צדה השני של תת־היבשת, אוספים בדרכם מים קדושים ואפר גופות.
בין לה, בירת לאדק ובין סרינגר, בירת ג’מו וקשמיר, נמתח כביש דק על פי תהומות שנהגים הודים נופלים אליהן מזמן לזמן. המסע, נמשך בדרך המחורצת והצרה ששיטפונות, קרח, מפולות שלגים וסלעים מבקעים אותה, יומיים. בלילה ישנים הנהגים, עוזרי הנהגים והנוסעים בעיירת הדרכים שהיא אוסף בקתות שמוט על אם הדרך. קְרגִיל. בימי הראג’ הוליכה הדרך מלה לקרגיל ומקרגיל לגִילְגִיט שעל ההִונזה ומגילגיט דרך הפָמִיר והקראקוראם לקשגַר שבסין. החולדות ממהרות מעל ומתחת לתקרת העץ של המלונות הדלים, והקור, בגובה של למעלה משלושה קילומטרים וחצי, מצמרר את הנוסעים העייפים בתוך שמיכות צמר מזוהמות ודוקרות. כשמתקרב האוטובוס ללה ויורד אל עמק האינדוס, משחררים הנהגים את המהלכים, מעבירים את האוטובוס להילוך סרק וצופרים בסיבובים, מזהירים משאיות המטפסות בכבדות, שאוטובוס חסר שליטה ומעצורים דוהר במורד התלול. האוטובוס חולף בדרכו הממהרת על פני משאיות איטיות שבתוכן סיקהים חבושי טורבן לבן ומזוקנים שתאיהם מלאים בציורים של אלים הודיים שמנמנים וריח קטורת מקיף אותם בעננה קטנה וקבועה.
“כמה לשלם לך?’’
“כמה שאתה רוצה. אתה אחי.” חייך הקשמירי. הפנים השועליים התחדדו עוד יותר וידיו ליטפו אחת את השנייה, מחכות לשטרות אדומים שיקטינו את החיכוך. “אתה רוצה לקחת אוהל?יש לי אוהל שאני משאיל לאלה שנוסעים ללה, תחזיר לי אותו כשתחזור.”
“תודה, אני מתכוון ללכת מלה לכיוון מַנַאלִי ודַרְצִ’ה.”
שילמתי לו בדיוק כפי שסיכמנו מראש. עדיין לא ידעתי שכדי לקנות ידידי אמת צריך לשלם. הקשמירי טמן את הכסף בפנים חתומים. לא היה אכפת לי. לא תכננתי לחזור.
“אם אתה חוזר לכאן עוד פעם, תביא לנו קסטות. מתנה קטנה.”
“סאלם.” בירכתי, שמח להיפרד, מניח את התרמיל בסירה השטוחה. המשרת הנמוך שתווי פניו מרובעים ועיניו כלביות, התיר את השיקרה, טבל משוט במים השקטים והוליך את הסירה בין שבילי אצות ירוקים שדגים נעלמים בתוכם. בשיט היה טעם של פרידה וריח מתוק של מים.
הסירה נגעה במדרגות שעולות אל העיר כדי להיתקל בדוכני ממכר של סוודרים, בובות בודהא, שטיחים קשמיריים, תיקים רקומים בציפורים נפלאות. העמסתי את התרמיל ודילגתי מהשיקהרה המתנדנדת אל מזח האבן החום משנים. “ומה עם הטיפ שלי?’’ השארתי לו. “רופי, רק רופי?”
חציתי את הכביש והלכתי אל תחנת האוטובוסים מכוון ברצון לחצות את ההרים של לאדק וזנסקר ולהגיע למנאלי, עיר של אושר ושלווה. לא תכננתי לחזור לסרינגר. כמה מעט ידעתי.
קשמירי לבוש מכנסיים מערביים וחליפה חיכה בצל הבתים, אורב לתייר עם תרמיל שיש בתוכו אוצרות מעבר לים ובחגורת הכסף שמתחת למכנסי הבד הלבנים והרחבים יש כסף זר, “רק לראות.” לחש, “אתה לא חייב לקנות כלום, אונלי קאם טו מאי האוז, ווי טוק לייק ברדרס. אונלי ביקוז יו אר מאי פרנד.” היא צעד לצדי לאורך גדת המים שמדרגות יורדות ממנה במרחקים קצובים כדי שסירות יוכלו לעגון לידן וכדי שהנשים הכובסות יוכלו לרדת על אבני המרצפת החלקות ולחבוט בהן את הכבסים, מורידות את הצבע מהאריגים המדוקקים, מחליקות עוד ועוד את האבנים, פורמות את תפרי הבגדים. “רק לראות,” התחנן הקשמירי. אחד מזרם לא פוסק של אנשים שפסעו לידי ברחובות המרוצפים על מנת למכור לי שטיחים, קופסאות פַפִיה־משי מעוטרות עיטורים מוגהוליים, כלים ובגדים ממינים שונים, חשיש, לקנות את המצלמה, התרמיל, הבגדים, הדולרים והמחאות הנוסעים, “רק לראות-” נגע הקשמירי בשרוול המופשל, הוא צעד לצדי. במרחק קצוב ירדו מדרגות אל המים. השיקהרות הניחו את חרטומיהן על אבניהן. הכובסות הטיחו עליהן את הבגדים. הקשמירי נדחק אלי, מושך בשרוול. לא הבטתי אליו, מתקרב אל הגדה. ליד גרם המדרגות הרחבות דחפתי אותו עם הכתף. הוא התגלגל במורד המדרגות, מתיישב במים לקול מצהלות הכובסות ושִייטִי השיקהרות. הניצחונות הקטנים והמתוקים.
התחנה המתה אנשים מצטופפים סביב אשנבי הכרטיסים האפלים בתוך הבניין. ספסלי עץ חומים כהים התמשכו לאורך הקורות. מנועי האוטובוסים רעמו ועישנו עשן של דלק שלא זוקק כמו שצריך ומנועים דוממים דלפי שמן שהצטבר בשלוליות שתורות. על הגגות הועמסו ארגזי עץ, צרורות לבנים קשורים בחבלים, תרמילים דהויים וחביות. ערמה גבוהה שתכוסה בברזנט ותיארז בכוח. מגג האוטובוס נראו זרמי האנשים כמו נחילים עייפים, נעים בזרמים צבעוניים ממקום למקום. האוטובוס ייסע עוד מעט. הייתי בטוח. שלוש שעות צפר הנהג או לחץ על דוושת הבנזין, מפזר עננת עשן סמיכה כדי לזרז נוסעים אפשריים. אבל עכשיו הוא ייסע, כי בחורה אנגלייה שריאותיה מלאות בעשן מתוק של קנביס אינדיקה, מיהרה אל האוטובוס הרועד. אנגלייה שתמיד מגיעה ברגע האחרון לפני שאוניות מפליגות, אוטובוסים נוסעים ורכבות יוצאות לדרכן. אישה אנגליה לעולם אינה מאחרת את הרכבת. או אוטובוס פאר הודי שרק שיווה יודע מה מחזיק אותו בחתיכה אחת, מתגלגל ומתחדש בכל רגע. היא הציבה את התרמיל לידה, מתעלמת ממבקשי נדבות, והתיישבה במקום הפנוי היחיד שנותר באוטובוס. לידי. חלמתי על נערה דקיקה שתתיישב לידי באוטובוס שנוסע יומיים ממקום רחוק אחד למקום רחוק אחר.
האוטובוס צפר, מגיח בפתאומיות מתוך שער התחנה הצפופה, נוסע דרך הרחובות המלאים של העיר. הנהג משך כידית הצופר ושלח צפירה עבה, דורך על דוושת הבנזין שהדהירה את האוטובוס הגדול דרך הצמתים הסואנים.
רוכבי האופניים, הריקשות, הסקוטרים והמוניות, פינו את הצומת בכבוד מעורב בפחד מוות. האוטובוס מיהר. לאחר חמש שעות בתחנה המרכזית במנוע רועם, יש לתדלק, להוסיף שמן, מים ולהחליף את אחד הגלגלים שיש בו חור מנסיעה קודמת. השמש חצתה את קו מחצית השמים. הודו. הכול כבר היה פה. הכול עדיין.
קרחונים על פסגות ההרים. האנגלייה ירדה אחרונה מהאוטובוס והזמינה לעצמה צלחת של אורז ועדשים. מהאנגלים שאיבדו את הדרך במבוך הדתות הגדול. הבטתי באתר הסקי הסגור של פָהַלְגַם עם מעליות הגולשים ובתי העץ שכמו הועתקו מהאלפים. מעליות הסקי טיפסו על פני האדמה החומה לתוך ההר, משמשות קו מוליך. האוטובוס חנה לצד הכביש, על האדמה, לפני בקתות ומסעדות דרכים עשויות עץ שסיריהן מלאים אורז, גריסים, עדשים וממתקים מסוכרים עטופים בזבובים. קניתי אשכול בננות וחזרתי לאוטובוס. לבננה יש עטיפה מבריקה. כל כך חכמה. חומרים טבעיים.
הנהג צפר והאוטובוס התחיל להתגלגל מרחבת העפר אל הכביש. האנגלייה זינקה מתוך המסעדה האפלולית וסימנה לנהג לעצור בחריקה. הנהג ההודי חייך. היא היתה נערה קטנה עם עיניים חומות, גדולות ומופתעות. עוזר הנהג שישב על מכסה המנוע הרועש שבין הנהג לדלת פתח את הדלת.
“כמעט נסענו.”
“אני לא מבינה לְאן הוא ממהר.” רטנה האנגליה. “רוצה קצת?’’ היא הציעה שאיפה מהסיגריה שגלגלה. כל טוב הארץ.
“לא תודה.”
“חבל, זה חומר מצוין.”
הנהג ועוזר הנהג עישנו, והצרפתים שבמושב האחורי. הם הציעו לִי סיגריה כשהסתובבתי לראות את עננת העשן שכיסתה אותם.
האנגלייה התמקחה עם רוכל שעלה בפהלגם. הוא מכר שקיות קטנות מנייר עיתון, מלאות בבוטנים שחלקם אינם ראויים למאכל. אחריו עלו מוכרי התה ובכפר הבא מוכרי פירות יבשים ותירס. האוטובוס נסע לאיטו, מטפס מתוך שדות ירוקים, עצי אגוז וצפצפות גבוהות, מתקרב אל המקום בו נגמרת קשמיר ומתחילה זנסקאר, הרים גבוהים שרק צפצפות ונשירים ורדניים ומעט ירקות צומחים בעמקים הגבוהים, שנהרות עם מים לבנים שוטפים בהם.
הכביש היה צר, חלקים ממנו לא זופתו וחשפו אבני דרך שטלטלו את האוטובוס ואת הנוסעים שנלכדו בין הספסלים הצרים. קיללתי את ההודים כשהברכיים פגעו שוב במושב שלפני. האנגלייה הצטנפה לכדור בתוך המעיל ונמנמה. מקצוענית אמיתית. נופים לא עניינו אוחה. היא נסעה ממקום למקום. טיפוס של קרואק. עוזר הנהג דיבר עם הנהג. הנהג הביט בו ופרץ בצחוק.
האוטובוס טיפס אל הנקודה הגבוהה בדרך, למקום בו עבר שביל היאקים והסוסים החסונים, עד שנפרוץ הכביש מעל אפיק הנהר שזרם עמוק בתוך העמק. ארבעה קילומטרים מעל הגובה המוחלט של הים.
עד האביב המאוחר, מגיעים האוטובוסים למרגלות המעלה משני הצדדים, והנוסעים חוצים את המעבר ברגל, מטפסים מתנשמים באוויר הדליל, מבוססים בשלג העמוק אל הצד השני שם מחכים להם כלי הרכב שימשיכו את המסע בחזרה ללה, בחזרה לסרינגר.
בתוך הרעשים הקבועים של החריקות והגניחות של מתכת עייפה ומנוע לא מכוון אפשר היה לשמוע דפיקה מתכתית מהגלגל. עוזר הנהג הפסיק את שטף דיבורו. בפעם השנייה כשהמתכת המשוחררת הקישה בכביש, שמע אותה גם הנהג. הוא משך את בלם היד ועצר את האוטובוס בשיא הגובה של המעבר. מעל הנהר. חוסם את מרביתו של הכביש הצר. כל העולם כולו.
“למה הוא עוצר?’’ התעוררה האנגליה.
‘’לא יודע.’’ להפוך את השאלה לשיחה ? השיחה הקודמת הגיעה מהר מדי לאלוהים, גלגולים ונשמות תועות. כמו שקורה לרוב בנסיעות מהסוג הזה. ואני כבר מילאתי את חובתי לנסיעה הזאת. בגוף ובנפש. “אני חושב שחור בגלגל.”
“יופי.” אמרה האנגלייה, “אפשר לטייל.”
“תחזרי בזמן.” אמר הנהג ההודי כשהאנגלייה חלפה על פניו, ממהרת למצוא לעצמה פינה בה תוכל להתבודד עם בודהא.
הנהג והעוזר קרסו עסוקים בגלגל. מפיתול הכביש נשקף נוף של עמק חרוט. צריך ללכת לאט ובזהירות בגובה הזה, לתת לדם להעשיר את עצמו בכדוריות אדומות שילכדו חמצן דליל. חזרתי ועברתי ליד ההודים העסוקים בגלגל. גלגל שמן ונפוח שנראה מצוין. שום חור. וגם לא ברגיי חיזוק שמהדקים אותו אל התושבת. האומים נפתחו מטלטולי הדרך והתגלגלו אל השוליים. אום בודד החזיק את הגלגל.
“ראית?’’ קראה האנגלייה בעליצות, “עפו לנו הברגים.” מצחיק מאוד. “עוד אחד והיינו בתהום.” היא אמרה את זה בקלות שיש לאנשים צעירים שעוד לא עפו לשום תהום אף פעם. בגיל עשרים ושלוש החיים נראים בטוחים, מלאי תקוות וחלומות שיש להגשים. ומיד. הכול בהישג יד.
הנהג והעוזר דיללו את האומים בגלגלים האחרים והידקו את הגלגל אל התושבת, חמש שנים אתר כך, בקניה, כשיעוף גלגל של רכב בריטי לפני הג’יפ בו אסע, אציע לנספח האמריקאי אובד עצות לדלל את האומים בגלגלים האחרים ולהמשיך בנסיעה, רעיון קשמירי שזיכה אותי בארוחת ערב מהודרת בלודג’ בשמורת סמבורו. אף פעם לא מיותר לנסוע להודו.
מאוחר בלילה התגלגל האוטובוס באיטיות לתוך קרגיל. מתוך החלונות האפלים, בתוך החושך הדומם, נאספו בתי עץ מגובבים על אם הדרך. אמצע שום מקום. יש מקומות כַאלו. שאינם ראשית הדרך ואינם סופה. תקועים באמצע. ניזונים מהעוברים. הבטתי בחושך בעיירה החשוכה שרוח מקפיאה נשבה בין בתיה. לא הייתי רוצה להיתקע במקום כזה. מי שואל אותי.
רוצה להתחלק בחדר?” שאלה האנגלייה. מי אמר שאין נחמות קטנות בסופו של יום, גם אם הלילה הוא ארבע שעות. העמסתי את התרמיל שהורדתי מהגג ויחד הלכנו לצריף עץ ששלט אפל הכתיר אותו בשם: “מלון היאק”. זנסקארי ואולי קשמירי עייף הוליך אותנו לאורז של נר גוסס לחדר עבש. הוא גבה את התשלום מראש. פסיעות של חולדות שרטו את הגג ואיוושו בקירות.
“לא,” אמרה האנגלייה. “אני בקושי מכירה אותך.” הבטתי בה לאור הנר, מוציאה את שק השינה האדום ומחליקה לתוכו במהירות.
האוטובוס גלש בפיתולים התלולים לעמק האינדוס. הנהג הוציא את האוטובוס מהילוך על מנת לחסוך בדלק, משתמש בבלמים שהעלו עשן, מריחים שרפות ואסונות. הירידות התלולות התפתלו בכביש הצר. לפני סיבובים חדים ועיוורים, לחץ הנהג על הצופר, מתריע על התקרבו ללא שליטה. הבטתי מהחלון. מאוד תלול. אם ניפול - הייתי עייף משעות שינה מועטות בלילה הקודם. עצמתי את העיניים ונמנמתי. ככה נוסעים בהודו. אין שום סיבה שניפול לשום תהום. האוטובוס גלש את הירידה האחרונה ויצא אל העמק הגבוה של לאדק, דוהר בשעת אחר צוהריים מאוחרת לתוך לה.
בתי אכן קרים עמדו במרחק אחד מהשני. קר. ציפורים בודדות סימרו את נוצותיהן ואת פלומתן על מנת ללכוד את האוויר הדליל שיתחמם מחום הגוף וישמש כמבודר כלוא כשנעלמת השמש מעבר להרים, שקרחונים הלבינו את פסגותיהם הגבוהות. סגרתי את מעיל הפוך והבטתי בבעלי המלונות שעמדו בחבורה שקטה וצפופה ברחבה בה עצר האוטובוס. חיכיתי להתנפלות ההינדית־קשמירית. הם עמדו בשקט ורמזו בעיניים. יש משהו שמפרז בחיוך של אנשים שמזמינים אותך לביתם. ולו רק בגלל החיוך. אישה טיבטית גבוהה עם שיער שחור וארוך חייכה אלי, יחד חצינו גשר אבן מעל פלג, פונים לאחד הקצוות של העיירה, לבית שהוא בית המשפחה ויש בו חדרים שיש בהם מיטות קרות למטיילים צעירים עם תרמילים.
“צ’אנג?” שאל הטיבטי הרחב וחייך.
“מה זה?” שאלתי את הגרמנייה שישבה בסלון, קרוסה על השטיח, נשענת על אחד הכרים. היא החזיקה ספר עבה.
“בירה. אני אוהבת את זה.”
הטיבטי חזר עם בירה בתוך כוסות פלסטיק כוסות פלסטיק כתומות וגבוהות. חושך ירד על המדבר הגבוה המים החלו לקפוא בפלגים הקטנים והקרחונים שעל הפסגות ההימלאיות של לאדק נצצו באור אחרון. שתיתי מהבירה. היה קר בתוך הבית. לבשתי את המעיל.
“מה אתה רוצה לעשות?” שאלה הגרמניה.
“ללכת למנאלי.”
“כמה זה רחוק מפה?”
‘”שבועיים, אתר כך אני אסע לנפאל ואלך לראות את האוורסט.”
“אתה הולך לבד?”
“את יודעת על מישהו שרוצה ללכת?’’
“אני לא, אני אלך עם הגרמני והשווייצרית שגרים פה לראות את הגומפות שמסביב לעמק של לה. לי זה מספיק. יש לי דלקת ברגל. אני חושבת שראיתי ליד מסעדת “הדְרִים לֶנְד” פתק של אוסטרלי שמחפש שותפים למסלול.”
‘’תודה.” שתיתי ממרק האטריות החם שהגישה ילדה עם צמות שחורות. היא חייכה ונמלטה מהתדר. טוּקפָה. מומו. האוכל הטיבטי היה שונה מהאוכל ההודי והקשמירי.
כשהשמש חיממה את האוויר הקפוא והפשירה את הפלגים שנעו בזהירות מתחת למכסה הקרח השקוף, עליתי בכביש באיטיות אל המלון בו השתכן האוסטרלי.
“שלום. אתה יודע אולי איפה פיטר?’’
‘”פיטר לא פה.” אמר האוסטרי. רובץ מתחת לשמיכות, קורא בספר, מניח לשמש לחדור דרך החלונות, להאיר הכול באור רך. נינוחות שלמה. הייתי ספוג קור מהאוויר כחוץ.
“אתה יודע מתי הוא יחזור?’’
“לא. אבל אתה יכול להשאיר לו הודעה אם אתה רוצה.”
‘’תגיד לו שאני רוצה ללכת אתו למנאלי.”
“הוא כבר היה שם. הוא רוצה ללכת עד פדום. גם אני הולך לשם.”
‘’מתי אתם רוצים לצאת?’
“מחר.” אמר האוסטרי.
‘”קניתי אוכל.”
“אפשר לקנות בכפרים.”
“אתה יודע אם יש לו אוהל?”
“’כן. יש לו גם פתילייה לחמם עליה את האוכל.”
מצוין. אני הולך לראות את הגוּמָפָה בטִיקָסָה. אבוא בערב לדרים לנד.”
“להתראות.” אמר האוסטרי מתוך המיטה והמשיך לקרוא. איש מאושר. הוא כבר פגש את כולם, אני עדיין הייתי צריך לפגוש את פיטר.
הגומפות, המנזרים הבודהיסטיים, עמדו בשולי הבקעה. מעל העיר התנשא המנזר הגדול ומתחתיו היה רחוב השוק בו קניתי דברים למסלול, החלפתי את שק השינה הישן תמורת שוקולד ואורז, תה וסוכר. הדרך אל הגומפות חצתה דרך השדות. פה לא ניכר המדבר הגבוה. אולי משום שלה נמוכה. שלושה קילומטרים מעל הים הרחוק. השמש צנחה מעבר להרים. קר. צעדתי במהירות. מתנשם מקור ומאוויר דליל. נכנסתי בחזרה אל העיירה וצעדתי ברחוב הראשי, מסעדת החלומות היא המקום שבו נפגשים המטיילים שבאים ללה. האוסטרלי עמד בדלת המסעדה הצפופה. הוא סרק בעיניו את היושבים, ופנה אל השולחן בו ישבתי.
“שלום, אני פיטר.”
“נעים מאוד.”
פיטר התיישב מולי והביט אל תוך ההמולה של המסעדה הצפופה. החושך הצפוף בחוץ לא הופרע בטיפות של אור. “הבת כלבה,” אמר בזעם, “אז מה אם היא דיילת?”
הבטתי בו מעל צלחת הצ’או־מיין. שיער כהה שמגיע עד הכתפיים ופנים עגולים, גסים ונעימים.
“שם.” הוא נאנח והצביע בתנועת ראש לעבר אמריקנית עם שיער שחור שישבה עם הגב אלינו ואכלה בשמחה עם הגרמנים. מהגב היא נראתה נחמד.
“הזמנתי אותה אתמול. והיא באה. והיום, לפני שאני יוצא לטיול הזה, שמי יודע כמה זמן הוא ייקח, היא עוברת אליהם בלי אפילו להגיד שלום. צ’ופ־סואי, “ אמר למלצרית, “ובשר כבש. יפנית לא היתה עושה לי את זה. הן כל כך רכות, כל כך נאמנות. כשאתחתן אמצא לי אישה יפנית שתפנק אותי. לא אמריקנית שכל מה שמעניין אוחה בחיים זה גברים.”
“האוכל שלך.”
“כן,” אמר פיטר בעצב, “המלצרית הזאת אף פעם לא מאכזבת אותי”
“לפחות זה. האוסטרי גם הולך אני מבין-”
“גרג. מטורף לגמרי. הוא דוקטור לגיאולוגיה.”
“יופי.”
“מי?’’ הסתובב פיטר.
“לא, התכוונתי גרג.”
“אתה אוהב גברים?”
“לא. גיאולוגיה.’’
“סטיה מוחלטת.” אמר פיטר.
האמריקנית יצאה מהמסעדה ונעלמה בחשכה. פיטר הביט אחריה ודחף את הצלחת הריקה שלפניו. “אה,” הוא אמר באכזבה, “היא הלכה.’’
“ניפגש מחר ליד המשאיות.”
“כן,” אמר פיטר. “אם אתגבר על זה עד אז.”
הנהגים הסיקהים השתרעו מתחת למשאיות בחושך של לפנות בוקר, מחזיקים לפידי סמרטוטים מלופפים על חוטי ברזל שנטבלו בנפט. אש צהובה שעשן שחור התאבך ממנה חיממה את צינורות הדלק, השמן והמים, מפשירה את הנוזלים מהטמפרטורות הקפואות. הסיקהים הם נהגי המשאיות של הודו, נהגי האוטובוסים, נהגי הקטרים והטייסים. פיטר וגרג הגיחו מתוך החשכה אל משטח החניות שעמד בשיפוע שמעל העיירה הישנה. על הגבעות הגרניטיות שמסביב למשטח המואר באור וצל של לפידים, ניצבו ניסים עם קרעי בדים.
נשמתי את האוויר הקפוא. היה דמיון למדבר הגבוה של סנטה ברחבה של הגרניט הבלוי עליה ניצבו המשאיות. דומה מאוד ושונה לגמרי. הקווים בסיני מדויקים יותר, הצבעים יותר מובהקים. ההרים פה יותר גבוהים. קר. הנהג הסיקהי ישב בתא המשאית והדליק מקלות קטורת לפני אלים שמנמנים ונינוחים שנצבעו בוורוד וירוק, בהתאמה לצבע התא הרבוע והגבוה שארגז עץ צבוע צהוב נמשך מאחוריו. הוא סיים להתפלל ומנועי המשאיות שברחבהרעמו. שיירת המשאיות חצתה את העיירה, צופרת לכבוד האור הראשון, מתגלגלת בפאתי שדה התעופה, חוצה את גשר הברזל שעובר מעל יובל קטן של האינדוס, עולה אל ההרים הכי גבוהים. הכביש החל לטפס על שרשרת ההרים. המשאית התנהלה בכבדות אחרי משאיות הצבא ההודי שיצאו במסען היומי והגלוי כדי שמטוסי ריגול סיניים ואמריקניים ורוסיים ואפגניים ופקיסטניים יוכלו לצלם אותן. פיטר וגרג טיפסו דרך החלון אל ערסל ברזל על גג המשאית, לצלם את הקימוטים החרוטים ואת משקעי האגמים הקדומים, שהלבינו בתוך הסלעים האדומים והשחורים והכסופים שנלחצו והותמרו שוב ושוב תוך שהם נדחפים אל השמים כשהלוח ההודי מתנגש בחצי סיבוב אל הסדן האסיאני, שולח את האוורסט וה־K2 כמו ידיים של טובע בתוך האטמוספרה הדלילה.
מהכיוון הנגדי ו החלו להגיע משאיות השיירה של הצבא ההודי, המשאיות בטור החוזר מלה לסרינגר והמחנות שסביבה, עצרו בצד הכביש על מנת לפנות את הכביש למשאיות הבאות, ריקות כמו אלו שנסעו לכיוון השני.
רמאות קטנה ולא נחשבת מול האפשרות של הסיפוק שיש מי שמרומה ממראה כמויות המשאיות. כמה כסף עולה להניע שיירת משאיות צבאיות ממקום למקום? כמה נולדים בהודו בכל דקה?
בדופנות ההרים הזקופים והצחיחים שמעבר לעמק נמתחו שבילים שדרכו רגלי הכפרים, מטפסים בתלילות לאסוף את הצמחים הכרקוציים, אותם יבעירו לאש בתנורים כשיגיע החורף הארוך שכמעט כבר התחיל.
במסעדת הדרכים שולחנות עץ נמוכים וסירים גדולים עם עדשים ואורז. השולחנות סודרו מתחת לעצי צפצפה גבוהים ומעיין קטן הזרים מים.
ילדים עם שקיות אפרסקים מיובשים עמדו סביב השולחנות, מחליפים כסף תמורת שקיות. בגובה הזה עוד גדלים אפרסקים. המשאיות הגיעו והנהג הסיקהי עצר כדי למלא את התא בעשרות הינדים, לאדאקים, זאנסקארים וקשמירים שנסעו ממקום למקום. משאית שמשמשת כאוטובוס לא פחות ממה שאוטובוס משמש כמשאית למשא התרנגולות, העיזים והכבשים שנארגים על הגג, פועים ומקרקרים בכל זמן הנסיעה.
המשאית עצרה מעל למַאיוּרו. מקצה הפיתול אפשר היה לראות את המנזר הבודהיסטי. הוא עמד כאילו מזנק לתוך העמק מעל נהר שעל גדתו צפצפות וחלקות שדה קטנות שכבר נקצרו. הכביש, כמו נהר, כמי מסילת ברזל, כמו זרם של חיים ומסע אליו מגיעים הכפריים מהכפרים הנידחים כדי להצטייד במזון שאינו גדל בעמקים הגבוהים: סוכר, תה, אורז, מלח, תפוחי אדמה ותרנגולות שהם קונים מהמשאיות החולפות.
הסיקהי ספר את הרופיות, שילב מהלך ונעלם מאחורי העיקול. העמסנו את התרמילים, מצאנו שביל שיורד אל העמק וגלשנו בהנאה שיש לאנשים שדורכים על אדמה מוצקה. בתחתית השביל, לכדנו את המנזר במצלמות, חצינו את הנהר בגשר צר והתחלנו לטפס אל המעבר הראשון שבמפות סומן כנמוך מכולם, שלושה קילומטרים תשע מאות שישים וארבעה מטרים.
באמצע המעלה השיג אותנו לאדקי שנהג ביאק חסון ושעיר. היאק השחור טיפס בכוח וסרטים של רוק נזלו מפיו, דבוקים לפרווה השחורה. המשכנו לטפס כשהיאק והלאדקי עצרו ליד גרג שישב על אבן ובהה בנוף. בראש המעלה, הוצאתי חפיסת שוקולד. הבטנו ביום שדעך, משאיר מסך דק של אור רך כדי שנוכל לרדת.
מתוך בטן המעלה, מלא הדר מהרג’ה הודי, הופיע. גרג על היאק השחור. “השארתם לי שוקולד?”
הושטתי בשתיקה את חפיסת השוקולד. היאק לא עצר והמשיך בתנועתו הקצובה בדרך אל הכפר שמתחת למעבר.
“ניפגש בכפר!” צעק גרג מעל גב היאק המתרחק.
“נשאר עוד שוקולד?” שאל פיטר.
“אם תזדרז אולי עוד תספיק להשיג קובייה.”
“חבל,” אמר פיטר בצער, “הוא דווקא מצא חן בעיני “
ירדנו במהירות, חולפים על פני היאק המתנשף. שפסע בזהירות בין האבנים החדות, חוצים גשר על פני הנהר שבתחתית המעלה וניגשנו לחורשת צפצפות שניטעה מתחת לכפר שתלוי מעל לאפיק. ליד הנהר, מוקפת בגדר קוצנית, עמדה גינת ירק קטנה.
“פה” אמר פיטר והוריד את התרמיל. הצפצפות איוושו ברוח של ערב.
“אני ניגש לכפר לקנות צ’פתי.”
“אני אבשל את האורז.” אמר פיטר והתחיל לנער את התרמיל בתקווה למצוא בתחתיתו את הפתילייה שקנה בהונג־קונג.
האישה הלאדקית הביטה בי בחשדנות כשאפתה את הצ’פתי. היא כעסה משום שנדמה היה לה שבעלה, שהביא אותי לתוך הבית האפל והמלא עשן, לא ביקש מספיק כסף עבור המזון היקר. תנור בוער הפיץ חום ואור עמום על שני ילדים שעיניהם אדומות וחוטמיהם נוזלים, היא לשה את הבצק ונזפה בגבר שחייך במבוכה.
יצאתי מהבית האפל והדחוס. כוכבים בהירים. בהימליה מחזיקה אישה במספר גברים. פחות בגלל מחסור ויותר על מנת לשמור על רכוש המשפחה. מגפיים מחוץ לחדר מודיעים תורו של מִי. האוויר היה צלול. זקן לאדקי שראה אותי מחפש עצים בחושך, הוביל אותי דרך שער קוצני לתוך הויסתן ומשך כמה עצים יפים למדורה מפינת אפילה. הוא ליווה אותי עד למקום בו הכחילה אש הגזיה, ונפרד מאיתנו בברכה.
“ניפגש מחר בכפר?’’ קרא גרג מתוך החושך כשהיאק בוסס במים הרדודים בדרך אל הכפר,
הדלקתי את המדורה. “האוכל כמעט מוכן.” אמר פיטר.
גלגלנו את האורז בתוך הצ’פתי ומילאנו את הסיר במים.
איזה שמים.” אמר פיטר והביט בכוכבים הנוצצים , “אני לא חושב שצריך אוהל.”
פרשנו את שקי השינה ועישנו בִּידִי דקה וחריפה, מביטים בכוכבים הגבוהים. המים בסיר החלו לקפוא.
כשהאיר היום, ניער פיטר את הקרח מתוך סיר האורז הקפוא.
טיפסנו אל המעבר שעלה מצדו השני של העמק, עוברים את גרג שרכב על סוס מוצק ושעיר, מובל על ידי לאדקי חייכן.
“ניפגש בכפר הקרוב לארוחת צוהריים.” אמר גרג.
“ניפגש אתו בכפר.” נאנח פיטר.
בכפר, שנמצא לאחר המעבר שהתנשא לגובה של למעלה מארבעה וחצי קילומטרים, מכרו הכפריים ביצים שבושלו לקשות ונארזו בתוך הצ’פתי ופיתות שעורה חסרות טעם ומלח. גרג אכל מהפיתות. “ניפגש בערב, אחרי המעבר הבא.”
“נשמור לך אוכל.” אמר פיטר.
העמסנו את התרמילים. גרג ישב והביט בנו בנינוחות שבעה. הסוס רעה בשלווה בעשב שצמח על שפת המים הזורמים. “אני אנוח קצת, זה לא טוב ישר להתחיל ללכת על בטן מלאה.”
עלינו לאורך הנהר. “הוא יגמור לנו את האוכל.” אמר פיטר.
“נשיג אותו.”
“בהחלט.” אמר פיטר, ‘”אנחנו הרבה יותר מהירים. מחר כבר לא נפגוש אותו.” עם אור אחרון התגלה הכפר. כמו כל הכפרים, היו גם בתי החומר של זה תלויים מעל העמק העמוק. מולו, זה לאחר זה, התנשאו שני מעברי הרים שהובילו האחד אל הכביש והאחר פנימה, אל המקום בו רכסי ההרים של לאדק מתחלפים באלו של זאנסקאר, מחביאים בתוכם את פָּדום, אליה מגיע הדלאי לאמה מזמן לזמן.
בחצרות הצמודות לבתים סובבו רביעיות יאקים גדולים ושחורים, פוסעים בכבדות על השעורה שנקצרה, מפרידים בין תבן לבר. לידם עמדו האיכרים ושרו נעימות מונוטוניות שיימשכו כל עוד יהיה אזר ירח ואפשר יהיה להמשיל לעבוד, מנסים להקדים את הגשמים שיבואו עם העונה הרטובה. איכר נמוך לבוש בגדים שחורים יצא והזמין אותנו אל אחד הבתים. צעדנו בעקבותיו לחדר חומר קטן. בקיר היה חלון פלסטיק שהובל כל הדרך מדלהי לסרינגר ומסרינגר ללה ושם נקנה על ידי הכפרי, שהסיע אותו מהלך חמישה ימים על גבו של יאק כדי שייקבע בקיר החומר. הבטתי מבעד לחלון אל שני המעברים שעלו לתוך לאדק, מוארים באור הירח והכוכבים. הירח זרח באור קר. האיכרים המשיכו לדוש ולשיר בקול חדגוני.
“צמפה?’’ שאל הלאדקי.
‘’מה?”
“דייסה שעושים משעורה. אני לא יכול לאכול את זה, תנסה אם אתה רוצה.”
“תה חמאה?”
הסתכלתי בשאלה אל פיטר.
“זה הרבה יותר גרוע מהדייסה.”
הלאדקי משך בכתפיים וחזר אל היאקים שסובבו על השעורה.
פיטר הוריד את האורז מהפתילייה. בחוץ צנף סוס ובעל הבית פתח את הדלת, מכניס את גרג אל החדר.
“אני רעב כמו סוס.” הוא התנפל על האורז שבסיר. “היה קר נורא אתמול בלילה. שק השינה שלי לא מספיק חם. אתם ישנים עם המעילים?”
פיטר הוציא את המעיל מהתרמיל.
‘”שים אותו על שק השינה שלי.” אמר גרג בפה מלא אורז. “אני יכול לקבל גם את שלך?’’ הוא משך את המעיל מתחתי. מניח אותו בקצה המזרון הדק עליו היה פרוש שק השינה שלו.
התעוררנו עם השירה החדגונית של האיכרים. המשפחה שבחדרה לנו, יצאה מהחדר הפתוח בו ישנה עם היאק והסוסים השעירים. התה התחמם על תנור שמילא את החדר עשן ואת העיניים דמעות. האישה הביאה כוסות זו (ZO), יוגורט עשוי חלב יאק. טיפסנו אל המים שהחלו לזרום ביוcליo מעל הכפר, המים הקפיאו את הפנים שכוסו בזיפים. גרג נשאר ליד התנור המעשן.
“יוגורט נפלא.” נאנח כשנכנסנו אל החדר.
“איך אתה יושב בעשן הזה?’’ שאל פיטר.
“זה לא מפריע לי. אני נהנה להסתכל עליהם עובדים.”
“אתה רואה משהו דרך העשן?”
‘”האווירה,” אמר גרג, “זה מה שנחשב.”
‘’אנחנו הולכים.” אמר פיטר.
“ניפגש בערב, אני אצא יותר מאוחר. אני רוצה להסתובב קצת בכפר.”
ירדנו אל העמק כדי לטפס אל המעבר שהתקרב לגובה של חמישה קילומטרים. אחריו, בהפרש של עמק קצר שהתערסל כמו אוכף בטנוני, התנשא מעבר נוסף בגובה של חמישה קילומטרים וחצי. שיחים או עשבים לא צמחו בין המעברים. מדבר גבוה וקר. רצועה של קרח כיסתה את הסלעים המרוסקים לחצץ מחודד. שלג החל לרדת, בכל צעד הושקע מאמץ גדול. הכדוריות האדומות שעדיין לא נוצרו בכמויות מספיקות, לא הצליחו לקשור את החמצן ששט בדלילות בתוך האטמוספרה שאיבדה חצי מנפחה בגובה הזה. האוויר המועט היה יבש והמעבר התקרב באיטיות, מתנשא, עדיין גבוה מעלינו. בכל אחת מההפסקות התכופות בהן מצצנו סוכריות כדי להפיג את היובש הנורא.
“איזה יופי!’’ שאג פיטר מראש המעבר. שרשרות הרים מושלגות נפרשו לכל מקום אליו הבטנו, ממלאות את הנוף. קרחונים כחלחלים הבהיקו כשקרני השמש פגעו בהם, נשברות למנסרות בוהקות. פיטר היה תוצר חינוך של בית־ספר אוסטרלי בסידני. הוא דיבר על גיאולוגיה בצורה מעוררת קנאה שהעמידה בספק את מערכת החינוך הישראלית. הוא לא היה בצבא ולא ניסה להסתיר את הנאתו ממראה הנוף. אני, שנתיים לאחר השחרור מהצבא, עדיין הייתי שבוי במסכת הפנים הצבאית. רק הזמן מוחק את המסכות ומלמד את השעשוע שבלבישת חדשות. בכוונה תחילה.
פיטר קימט קליפה של חפיסת השוקולד וטמן בכיס. לאחר מכן לבש בחזרה את הכפפה והעמים את התרמיל. השביל ירד בתלילות אל העמק מתחת. הכפרים נעשו דלים יותר כשהתרחקנו מהכביש והמרחקים ביניהם גדלו.
“אני לא רוצה להוציא עוד משפחה מהחדר היחיד שיש להם,” שלף פיטר את האוהל המצונף בתיק. “אפילו אם הם מקבלים בשביל זה כסף שהם לא יקבלו מאף אחד אחר.”
מים לבנים התנפצו בכוח על הסלעים בשני היובלים שזרמו סביב לשלוחה קטנה עליה ניצב האוהל. על הפתילייה נשפת סיר האורז. ציפור בודדה של הרים גבוהים דאתה אל המקום בו היא מקננת בין הסלעים.
“אין לה בעיות עם הצבעים.” אמר פיטר והביט אחרי הציפור שנעלמה בין הסלעים.
“לאיזה ציפורים ישַ?”
“למטוסים.” אמר פיטר, “למשפחה שלי יש עסק של כימיקלים שמקלפים צבעים ממטוסים כדי שאפשר יהיה לראות אם אין סדקים בשורשים של הכנפיים. אני חי מצבעים של מטוסים.”
“ומה עושות ציפורים שלא שמעו עליך?”
‘הלוואי שהייתי יכול לשכנע אותן שהן צריכות בדיקות תקופתיות, לא הייתי צריך לטוס מפה לדובאי, לקראצ’י ולטהרן. לציפורים יש צבעים פיסיקליים, לא כימיים.”
כוכבים במים שיקפאו בלילה. הקור נחת מהשמים הבהירים והנשימות שנשמנו במעבה שקי השינה עלו אל תקרת האוהל, קופאות לשכבת כפור לבנה שייבשה את האוויר הקר. התעקשתי לרכוס את חלון האוהל שפיטר רצה להשאיר פתוח כדי שלא יצטברו אדי קרח על התקרה.
כאב הראש היה נורא ואיום. מחלת גבהים. עוד לא היינו מאוקלמים. פיטר הציע לי למצוץ סוכרייה. התהפכתי בתוך שק השינה, עטוף במכנסיים, בחולצות ובגרביים, מחכה לבוקר. השמש זרחה והפשירה את המים ביובלים, מחממת את היריעה החיצונית של האוהל, מדליקה בדלים דקים של חיוך.
“אתה חושב שגרג בכפר?”
“לא בזה.’” אמר פיטר, מביט בבתי הכפר שספגו לתוכם שמש, מתעוררים בעשן קל. “אולי בקודם, רוכב על סוס אביר וישן אצל אחד מהנתינים הלאדקים שלו, אוכל דייסות צמפה ושותה תה חמאה.”
“מעורר קנאה.”
הכלב הגיע לארוחת הבוקר. הוא רחרח את פיטר, עיניו בודקות בחשדנות זהירה את התרמיל האדום שהדיף ריחות של אוכל. פיטר לא יכול לעמוד כפני המבט הרעב של הטיבטי הצנום וקרע חתיכה מהצ’פתי. הכלב הביט בכפר, הרהר הרהור לא ארוך, נפרד מהבתים והחל לרוץ לפנינו בכשכוש זנב, עוצר לראות אם האוסטרלי עם האוכל עדיין אחריו.
“אין לנו אוכל גם בשבילו.”
“אני אתן לו מהחלק שלי.” אמר פיטר בפנים של צהלה ותוכחה, הופך את הכלב לשותף שווה זכויות בארוחות. “אתה בטוח שאנחנו צריכים ללכת מפה?”
‘’כן,” אמרתי. מביט במפה הכללית שמיפו הצרפתים בראשית שנות הארבעים של המאה ה־20 ואין טובה ממנה. אין אחרת. ניווטתי נסמך על החושים, מצב השמש ושעות היום. ומתוך ההנחה שהשבילים מקשרים כפר לכפר ועמק לעמק וישתדלו ללכת במקומות הראויים.
“למה לא משם?”
“כי לא נראה לי, אתה תאכיל את הכלב ואני אנווט.”
פיטר הביט בי בפנים אדומים מקרינה. “ישראלי שחצן. אם רק הייתי מבין בזה.”
נזירים חבושים בכיפות כתומות ואדומות חלפו על פנינו, צועדים בקלות על הדרך, הולכים אל הכביש מהמנזר שנמצא מעבר למעבר. “לא, המעבר לא רחוק.” הם חייכו. הם ענדו שעונים. האם נזיר בודהיסטי לא חי את הרגע?
בשעת צוהריים נתלה המנזר על כתף ההר, מעל לכפר. נזיר צעיר שעיניו צוהלות מבדידות שהופרה, הוביל אותנו במבוכים האפלים אל חדר בו רדה בצק אופה צ’פתי חם, מוציא סָל מרופד בקש עם ביצים טריות ממטמורת מכוסה בשמיכה. מתחת למנזר, מתחת לבתי הכפר שגגותיהם קש יבש וחום, זרם נהר. מימיו לבנים מפראות המים השוטפים במדרון ומצרות האפיק ועל פניו נמתח גשר קורות ולוחות פח מגולוון שהובאו מהערים. אחריו התנשא המעבר האחרון שהוליך אל העמק שבתוכו סואן הנהר שמוביל לפדום ולאורכו יש ללכת לא יותר מיומיים־שלושה עד למקום שבו יש חנות שבה אפשר לקנות אורז, סוכר ותה ואולי גם לפגוש משאית שנוסעת בדרך העפר בת היומיים אל הכביש המוליך לסרינגר.
נגעתי במים הקפואים. פיטר הוריד את הבגדים וקפץ למים. קפצתי אחריו. הקור נשך, מרעיד את הגוף בניסיון להתחמם, מסמר את השערות, מקפיץ מהמים אל סלע שהתחמם בשמש הגבוהה נקלה בקרני השמש. הרוח עברה בין האצבעות ובכל החריצים. היה נעים להתרחץ אחרי כל הימים ברוח ובאבק.
טיפסנו אל המעבר האחרון. התשיעי במספר. עכשיו כבר הלכנו בקצב קבוע ולא נזקקנו כמעט למנוחות עד קצה המעבר. השמש והשמים הבהירים הקלו על הטיפוס. השמש ייבשה במהירות את שרידי הרחצה בנהר.
מעבר למעבר השתרע עמק אחר, האנשים בו היו פחות מרים מהאנשים בעמקים שלפניו. הקמנו אוהל. האורז נגמר וגם הסוכר. לגמנו תה מר, מנסים למלא את חלל הבטן לפני השינה. הכלב הביט בכוסות הפח התה ונעלם אל הכפר הקרוב.
“אתה רוצה לשים משהו על השפתיים?”
“הן נראות רע כמו שלך?”
“אנחנו הולכים באותה רוח.”
“והמשחה תיתן לי לישון בלילה?”
“תנסה. פחות טוב מאיך שאנחנו ישנים קשה לישון.”
הבוקר עלה והשמש חיממה זרמים חמים של אוויר שעלו מהסלעים האפורים הבונים גדרות אבנים אפורות עליהן כתוב: “אום־מאנה־פדמה־הם!” המשפט הסתלסל חרוט בסנסקריט, מעביר את קשיותה של האבן, את המכובדות ואת הרכות העגולה של הכתוב.
נשים זנסקריות מתחו חוטים שחורים של שיער יאק בכפר בו עברנו בשעת אחר־צוהריים מאוחרת, צובעות אותם באדום אותו הפיקו מהשיחים. נזיר טיבטי זקן לימד את הילדים, מזמין את עוברי האורח לדבר אתו מלים נשכחות מהימים שהבריטים היו בהודו.
“בוא נמשיך. אני רוצה להגיע לפדום היום, אולי יש משאית שיוצאת לקרגיל, אני מתגעגע אל האוכל הטוב של סרינגר ואל החליפה שלי שמחכה לי בדלהי. הגיע הזמן לעסקים.’’
“כפר נחמד.”
“חכה שתראה אותי כשאני רחוץ ומגולח ולבוש בחליפה.”
שירת הילדים ריחפה דרך הפתחים אל הדרך עליה צבעו הנשים צמר יאקים שחור.
“היינו צריכים לחצות גשר.” הבטתי במפה.
‘”אולי הוא עוד לפנינו.’’
“לא. או שנחזור עכשיו, או שננסה לחצות מול פדום.”
“אני שונא לחזור אחורה.” אמר פיטר והרכין עורף קדימה, “בוא נמשיך.” גם אני שונא לחזור אחורה. לחזור בך היא חוכמה שבאה עם הגיל עם כמה חבטות טובות ואלימות.
הצטרכנו ללכת מהר כדי להגיע לפדום לפני החושך. הרוח התחזקה והרימה ענני אבק שהתערבלו לסופה שהחדירה גרגירים זעירים לכל פינה בגוף. סלע גרניט גדול הסתיר את הרוח שנשבה מולנו בעוצמה. החושך התקרב. הרות נשבה בעוצמה, ממשיכה לאבך גרגירים קטנים וחותכים. מנזר בודהיסטי הואר באור דמדומים אחרונים על צלע ההר, מול המקום בו נפגשים שני נהרות ברעש של מים לבנים, הורדנו את נעלי ההליכה הכבדות ופסענו נעולים בסנדלים לתוך המים הקפואים, נותנים יד אחד לשני. פיטר גישש עם המטה לפני רגליו על מנת למדוד את עומק המים ולנסות לאסוף יציבות. פסענו באיטיות, מגששים בתוך הזרם הסוער שדהר על פני הקרקע, מתחבט ביו הסלעים, מגרגר אותם ברעש עמום. הסנדלים הקרועים נסחפו בזרם הקר, מסיע איתו את זמזום הגנרטור מעברה של פדום. התרחקנו מהנהר ורעש המים אבד בתוך קולות האָנשים העובדים. אורות שגנרטור חולל רעדו בהילות צהובות בחושך. קר. נעלנו את הנעליים בכבדות ולבשנו את כובעי הצמר והכפפות, וצעדנו במהירות אל הכפר. בכניסה לכפר, חלק מהחושך, עמד הודי.
“ערב טוב, יש משאיות בסביבה?”
“בכפרים.” אמר ההודי, “חמישה קילומטרים מפה.”,
“ומתי הן יוצאות?”
“מחר,” אמר ההודי. “אבל יש גם אוטובוס.”
“איזה אוטובוס?” הודו מלמדת לחשוד באנשים שעומדים באמצע הלילה ומחלקים מידע.
“חברת האוטובוסים חנכה קו אוטובוסים לפדום.” אמר ההודי בגאווה, “אתמול הגיע לפה אוטובוס בפעם הראשונה.”
“מתי הוא יוצא?”
“מחר
“ואיפה אפשר למצוא את הנהג?’”
“לא צריך, אני הכרטיסן. תבואו בדיוק בעשר.”
“תודה.” אמר פיטר. “אתה איש טוב. שיהיה לך לילה טוב.”
במסעדה היחידה ישבו הצרפתים והאנגלים כאילו אין תעלה, אוכלים אורז ולוגמים תה חם ומתוק. הורדנו את התרמילים בעייפות וישבנו לאכול את האורז הקר ולשתות תה.
“אתה יודע איפה המלון כאן?’’
“הבית היחיד שיש לו שתי קומות.”
טיפסנו לקומה השנייה ופתחנו דלת עץ שהובילה אותנו לחדר חומר שבו מיטות עץ גסות ערומות. פרשנו את המזרונים הדקים ואת שקי השינה שהתמלאו אוויר, הלילה השתתק והתעבה אחרי שנפסק הַמהום הגנרטור.
בעל המלון הזנסקרי אסף את הרופיות והביט אל רחבת הכפר שלצדה זרמו תעלות מים קפואות. שברנו את הקרח. המים כוו את הפנים. במורד הדרך עמד האוטובוס. מעל לחלון הקדמי לא היה כתוב “אוטובוס פאר” כמו שכתוב על זה שנוסע בין סרינגגר ללה, אוטובוס רגיל, מאלה שמשרתים את המקומות שאינם ערים חשובות, עץ ופח מקושט בצבעים אדומים־כחולים עליזים וציורי אלים הודים שמנמנים. החלונות והדלתות הוחזקו במקומם על ידי מסמרים, נעצים, נייר ודבק. חלק מהם לא היו במקום בהם הונחו לראשונה, עדות מתוך האין למסע התלאות אותו עבר בכבישים ההודיים. הגג התמלא חבילות ושקים. הזנסקרים עמדו בקבוצות קטנות סביבו, בוחנים את מסגרת הפח המגושמת בהתפעלות של דרקון אגדי שהזקנים שנדדו מהצפון מספרים עליו בלילות החורף. התרמילים הועלו על הגג. הנהג אכל ארוחת בוקר בבקתה, יושב על הרצפה, טובל את כף הכסף הבוהקת בדייסה החמה. הנוסעים ישבו על מקומותיהם, מחכים לנהג ולמשפחתו, עוזר הנהג הזמין אותנו לתוך הבקתה, בנות הנהג הקשמירי מגישות לנו תה חלב עם מקל וניל וקינמון.
“בוקר טוב אני פול.” אמר הקנדי, לאנגלית שלו היה מבטא צרפתי כבד, כמו להרבה קנדים שנולדו בקוויבק. הבחורה שצילמה את הזנסקרים נופפה לשלום.
“זאת סו.” אמר פול.
הגרמני צילם זנסקרים עולים, יושבים ומשוחחים על הגדרות הנמוכות שסביב לאוטובוס.
הנהג הגיע בהילוך איטי, מנגב את שולי פיו משרידי הדייסה. הכרטיסן, חבוש בכובע מצחייה שחור שרק והנוסעים הזדרזו לעלזות לתוך האוטובוס שצפר, הניע ושוב צפר.
הגרמני מצא מקום טוב בקדמת האוטובוס. נדחקנו פנימה. רק בסוף האוטובוס, במקום בו הגג מתעגל כלפי הדופן האחורית, נותרו מקומות. פול וסו, גבוהים וחסונים, כיווצו את עצמם ודחסו את ברכיהם בין המושבים.
אוטובוס הודי בנוי לאנשים קטנים. קיללנו את הנהג הקשמירי שיצא לדרך, מזנק מאבן לאכן, לא מוותר על אף אחת. בקטע דרך קצר פגשנו את התקרה ואת הפינות, גילינו את המסמרים הבולטים ואת הבליסות השבורות. הבנו היכן הגיהינום על פני האדמה. גלגל העינויים של האינקוויזיציה הספרדית.
כאן, במזרח, הכול היה איטי יותר והגיע לכל פינה. פיטר נאנק בכאב כששוב נחבט אל המושב שלפניו, פניו העגולים מתמלאים שנאה, אל הנהג הקשמירי, אל האבא שלו, אמא שלו, סבא, סבתא ושאר המשפחה עד לדור השביעי.
נולדנו ללכת. לטוס. לא לנסוע באוטובוס הודי בהימליה. היום נמשך במסע מאבן לאבן, האוטובוס נע כמו הארנב המתחרה של זנון מאיליאה, בין כל שתי אבנים הונחה אבן שלישית. ובינה לבין זאת שקדמה לה - אבן נוספת. אחרי־הצוהריים היינו קרובים לראשיתו של המסע יותר מאשר לסופו. כל צב היה משיג אותנו. ליד הכפרים רצו ילדים אחרי האוטובוס שנע בשני דילוגים קדימה ואחד לאחור, וטיפסו עָל הגג, נתלים על הפגוש האחורי ועל סורגי החלונות.
הכרטיסן הקשמירי טיפס דרך הדלת האחורית אל הגג, רודף ומגרש אותם אל היאקים השחורים שפסעו בעיגולים של שירה מונוטונית על השעורה. אקרובט.
האוטובוס עבר גשר ברזל מעל נהר שמימיו הלבנים חצו בקצף את הדרך, עוצר לרגלי הקרחונים הגבוהים. הזנסקרים וההודים פרשו חבילות ארוזות של ארוחת צהרים. הִינדִים לחוד, קשמירים לחוד, זנסקרים לחוד. סלע גרניט אפור ורחב שימש שולחן לפירות יבשים, עוגיות הודיות וטבלת שוקולד. חידשנו היכרות. מחליפים לאומיות ומסלולי טיול.
“אתה מישראל?” שאלה סו האמריקנית.
“כן.”
“איפה היית בצבא?” לא חיכיתי לשאלה הזו במרחק של אלפי קילומטרים מהבית. שאלה ישראלית. לא אמריקנית. לא דומה לשאלות שאנשִים שואלים בפינה צפונית מערבית של הודו וההימליה.
“ומה עשית שם?”
הבטתי בסו. אישה גבוהה וחסונה שנהגה אוטובוסים לאורך מאה ושבעים קילומטרים של פארק המִקִינְלִי באלסקה, במקום בו דובים, זאבים ואיילי מוז ענקיים, שקרני הסחוס שלהם נושרות מדי שנה כשבא החורף החשוך של קו הרוחב הצפוני בו הם חיים, חוצים את דרך הכורכר המשובשת.
“אולי אתה מכיר-”
“רגע,” פיטר, פול והגרמני הביטו בנו, “יש הרבה חיילים כאלה בצבא, קשה לי להאמין שאכיר דווקא את הישראלי שאת מכירה.”
“עופר.” אמרה סו.
“עופר מה?” שאלתי למרות שכבר ידעתי.
“עופר הלוי.”
“איפה הוא גר?” שאלתי, מרחיק את השם. לא יכול להיות. זה בטח מישהו אחר.
“בכפר שמְריהו.”
“כן.” אמרתי. “הוא אחד מהחברים הטובים שלי.” לפגוש אנשים ששניכם מכירים בחלקים שונים של העולם. במקרה, מקרה? נחמד לגלות מכרים בין יבשתיים.
“יפה.” אמר פיטר, אנתרופולוג אנושי, עטוף בתלבושת סוחר, הפושט צבעי מטוסים על מנת לגלות את הסדקים שמתחת למעטפת הצבועה.
“הא!’’ אמר פול, גומר לגלגל את הסיגריות. עישנו בשלווה מופתעת ומחויכת עד שהניע האוטובוס ברעם ענן שחור ויכולנו לקלל את מר גורלנו ולקוות שנגיע במהירות אל הכפר הקטן שילין אותם עד הבוקר.
“מאיפה את מכירה את עופר?’’
היא הסתובבה מתוך המושב בו היתה דחוסה. “הפלגנו על יכטה ביחד. היינו בטונְגָה שמונה חודשים." לעופר יש הרגל להפריד בין זוגות שתמיד חוזרים אחר כך אחד לשני.
“עופר עכשיו בבית.” הוא חזר בדיוק לפני מלחמת לבנון. טיפש. שנתיים וחצי מסביב לגלובוס עם יכטות כדי לחזור למלחמה מקומית. כמה שנים ייקח לנו עד שנפסיק להתייחס למה שאילפו אותנו כמו אל חוק טבע?
“אני אכתוב לו כשנגיע לסרינגר.”
השמש נצמדה לראשי ההרים במערב, מכינה את עצמה לשקיעה. האוטובוס התחיל לטפס לעבר מעבר ההרים שאחריו הכפר. הדרך התפתלה לגובה של יותר מארבעה וחצי קילומטרים. קרחונים גלשו כמו לשונות לבנות, בוהקים בכחול קר על מדרונות הרכסים הגבוהים שמעל פנג’י־לה. בראש המעבר עמדו שלוש משאיות שחנו בכפרים בלילה ויצאו עם האור הראשון לדרך. מכסה המנוע של אחת מהן היה מורם ושתי המשאיות האחרות עצרו באחוות נהגים שאפשר למצוא אותה בכל מקום שבו הגה הוא ציר מקשר. נהג האוטובוס עצר ליד המשאיות ודומם את המנוע, ירד מהאוטובוס, וטיפס אל חרטום המשאית, מביט במנוע הדומם.
‘”גבריאלה!’’ קראה סו.
גבריאלה, בחורה רזה עם שיער חום פזור עד הכתפיים וחצאית הודית דקה וארוכה, ירדה מאחת המשאיות וניגשה אל החלון ממנו נופפו פול וסו, מחליפה חוויות באנגלית במבטא גרמני. עדרים של גרמנים סרקו את היבשת בחיפוש אחרי משמעות. יש משהו דפוק בגרמניה של שנות השמונים. טוב להם מדי. גרמנים בלֶה, גרמנים בפְדוּם, גרמנים בדלהי ובקטמנדו. עמים מטיילים. הם, הצרפתים, האוסטרלים והישראלים מרכיבים את המסה של המטיילים הצעירים. מה משותף לארבע הארצות האלו? כלום. כל אחד והסיבות שלו. נהג האוטובוס הקשמירי סימן לנהגים הסיקים שהוא לא מתעכב.
“להתראות,” אמרה גבריאלה. הנהג צפר, קופץ מאכן לאכן, עובר את המישורת שבחלק העליון של המעבר, מתכוון להתחיל לרדת אל הכפר בו ינוח מהדרך המפרכת.
ההרים היו מדבר חשוף עם צמחים כרקוציים שנצמדו לסלעים. משמאל לדרך שהאוטובוס קרטע עליה צנחה תהום. מימין, מצפון, נמשך רכס מתון, מכוסה בקרח כחול. סלעים ואבנים התגלגלו על הדרך שנפרצה בקושי, חוצה לתוך ההרים של לדאק. חלק מהרכס הגבוה בעולם. הגלגל פגע באבן. זה היה יכול לקרות כמעט בכל מקום לאורך הדרך. גלגל קדמי מצד שמאל. צד התהום. הוא התפוצץ וקול רעם החזיר הדים מההרים. הנהג צעק בתדהמה כשגלגל ההגה פה בניתור עליז ולא נשלט אל התהום שבצד הדרך שבצד הדרך, נמשך על ידי הגלגל הפגוע במשיכה אלימה. מהמקום בו ישבתי בספסל האחורי של האוטובוס, טיפה ימינה מהמרכז, יכולתי לראות בראי את פניו המתעוותים של הנהג. נחרטים עמוק לתוך הזיכרון. “הו!” הא צעק ופיו התעגל מפחד, “אה-” הספיקי הנוסעים לנהום באימה.
האוטובוס חצה את קו המצוק וצנח בחצי סיבוב, נחבט, מזנק ונחבט שוב מזנק בפעם השלישית כדי להתרסק לפירורים זעירים על המדרון המשתפל עשרות רבות של מטרים אל עמק רחוק. חלקי האוטובוס התפזרו לכל הכוונים ואנשים נזרקו, בובות שאינן שולטות באיבריהן. לרגע היתה דממה שרק רעש של אש קטנה הפריע לה ומיד אחר כך התחילו אנחות כואבות של אלו שנשארו בחיים. סו לא זזה. פול התעורר. גם הוא לא יכול לזוז. הגרמני שכח ונאנח. פיטר פקח את העיניים בחוסר אמון והביט סביבו. אני שכבתי בלי תנועה. אחת החבטות זעזעה את ראשי ומחקה את כל מה שקרה אחרי זעקות ההפתעה של הנהג והנוסעים. פיטר התרומם לאיטו והזדקף במאמץ. מאחורי סלע שכבה סו בעיניים פקוחות. פיטר הביט בראש שהונח בתנוחה של בובה שנזנחה. גם לגרמני ששכב מקופל עם ידיים על הבטן הוא לא יכול לעזור.
“תנסה לקום.” הוא דחק לפול קרש עץ משברי האוטובוס מתחת לבית השחי.
“הרגליים שלי שבורות.” צנח פול אל האדמה הקשה.
“אני עולה למעלה להזעיק עזרה-” אמר פיטר, רעש המשאיות מילא את אוזניו שצילצלו ממהלומת ההתרסקות.
“ראית את סו?” צעק פול אחריו.
פיטר לא הסתובב אל הצעקה שסימרה אותו רגע למקומו, אסף את התרמיל האדום שהיה מוטל בתוך השרידים של מה שהיה הגג ופנה אלי. אני שכבתי במרכזם של השברים. הוא התכופף ושלטל אותי בעדינות. “מה, מה קרה?” פקחתי עיניים בכבדות, מי מפריע לי לישון?
“בן כלבה,” אמר האוסטרלי בשמחה, “אתה בחיים, פחדתי שאתה מת, נחמד לראות אותך נושם. היתה תאונה. הרבה מתו. אתה חייב להתעורר.”
“תן לישון.”
“אתה חייב לקום!’’ טלטל אותי פיטר בזעם.
“מה קרה?” לא זיהיתי את פיטר. רציתי רק לשקוע בחזרה אל העילפון.
ישראלי מטומטם. “אני פיטר, הלכנו ביחד שבועיים מלמיורו לפדום. היתה תאונה. רוב האנשים מתו. פול שכר את הרגליים וסו כנראה מתה. הגרמני חטף מכה בבטן. על הדרך למעלה יש משאיות. אסור להישאר פה ללילה, הקור יהרוג איתנו, אנחנו חלשים מדי. אם תיתן לי יד, נצליח לטפס למשאיות ולהגיע לבית החולים בקרגיל. צריך להודיע לצבא שישלח לפה מישהו. עכשיו קום ותן ל יד!”
הבטתי בו. המלים הגיעו אלי באיטיות, חודרות דרך קמטי הכאב והמכות והחושך שרציתי לחזור אל תוכו ואז הזדקפתי בחריקת העצמות המוכות. הושטתי יד לפיטר והתחלנו לטפס במדרון התלול, חוצים בין הגופות, משאירים מאחורינו את הפצועים, המתים והגוססים הנאנחים ששכבו מפוזרים בתוך שברי האוטובוס ובין הסלעים. גבריאלה ירדה בדילוגים מהדרך כדי לעזור לפיטר לגרור אותי, צולע בכבדות ובחוסר הבנה במעלה. הרגשתי שאני בורח, נמלט ברגע של חולשה. בתרמיל שלא זכרתי ולא ידעתי היכן הוא, היתה ערכת עזרה ראשונה. הייתי היחיד שידע לטפל באנשים ששכבו במדרון, זה היה נגד החינוך שאסור להשאיר פצועים כשטח. פיטר גרר אותי למעלה, אל הדרך. שמחתי להיגרר מהמקום. אני פצוע אמרתי לעצמי, והמשקפיים לא עלי. אחד הנהגים הסיקהים פתח את דלת התא הגכוה ואני טיפסתי לתוכו במאמץ.
“מתי נגיע?’’ שאלתי כשהסיקהי הניע את המשאית והתחיל לדלג מאבן לאבן.
“עוד מעט.” אמרה גבריאלה וחיבקה את היד של פיטר כדי לחזק אותו וגם מפני שמזמן לא החזיקה יד של אוסטרלי. יד יבשה וקרה. העיניים שלה היו ירוקות, גדולות ונחושות. היא לא היתה יפה, אבל היא האישה היחידה בתא המשאית.
“מתי נגיע?” שאלתי כשהמשאית קפצה על גשר ברזל ועצרה ליד קבוצת כפריים שהנהג הסיקהי שלח לכיוון המעבר המנופץ.
“עוד מעט.” אמר הנהג והמשיך לפלס את הדרך באפלה הקרה שירח לבן וקפוא האיר. מקפיא למוות את הגרמני וְהזנסְקְרים הפצועים, מקשה את צווארה ההרוג של סו ומחזיק את פול ער עד שהחוויר הבוקר.
הנהג הקשמירי מת בחרטום האוטובוס שהתנפץ לתוך סלעי המדרון.
“מתי נגיע?” שאלתי מתוך הכאבים. לא יכולתי לישון.
“מה יש לו?” שאל הנהג הסיקהי.
פיטר משך בכתפיו.
“מתי נגיע, אנחנו כבר קרובים?” הצטנפתי בתוך השמיכה הדוקרנית, רועד, מרגיש את הכאבים נוגעים בכל עצם וקצה בגוף. גבריאלה הביטה בי, מחבקת את פיטר.
“תיכף נגיע.” אמר הנהג הסיקהי, “עוד מעט.”
“זה קרוב?” שאלתי, מביט. לתוך. החושך, לסלעים שהקפיצו את המשאית, לגשרי הברזל הצבאיים שחצו מעל האפיקים שמימיהם הלבינו את החושך.
“הגיע הבוקר,” אמר הנהג הסיקהי. עיני היו פקוחות וגופי נוקשה מהישיבה והכאב. פיטר וגבריאלה הציצו מתחת לשמיכה שכיסתה אותם. כשהתחזק האור, נכנסה המשאית אל קרגיל בה לנים הנוסעים מסרִינגַר לִלָה. הנהג עצר ליד נקודת הצבא. הגענו, חשבתי בהקלה, נגמר הלילה, הגענו לכביש. הסיקהי נכנס בין בתי העיירה ונסע לבית החולים. שלושה שבועות הפרידו בין הפעם הזאת לפעם הקודמת בה הייתי בקרגיל. עיירת עכברושים אליה הגעחי בחושך, אלא שעכשיו היא היתה הביטחון, המקום שבו אוכל לשכב ולהתאושש, רופא, אוכל חם. “אתה יכול לרדת?’’ שאל פיטר. לא יכולתי לכופף כלום. הגב היה תפוס. החזה כאב ויכולתי להרגיש את הדם הקרוש מכסה משטחים על הפנים והרגליים, אוחז בהם בכאבים קצרים וחדים. פיטר וגבריאלה תמכו בי כשירדתי במדרגות הגבוהות של המשאית. “אתה יכול ללכת?” פיטר מצד אחר, גבריאלה מצד שני, הובלתי לתוך צריף עץ מאובק ואפל שמיטות ברזל שעליהן מזרני קש הונחו בתוכו, רופא הינדי גירש את שוכניו הזמניים של בית־ החולים והשכיב את פיטר ואותי על המזרנים החשופים, מכסה אותנו בשמיכות דוקרניות. לא בית חולים כמו שנהוג לחשוב, אבל זה היה בית עם גג שחומם על ידי צפיפות האנשים, שעלתה כשהביאו המסוקים, שקופים כבועות וקטנים כשפיריות, את מי שנשאר בחיים.
כמעט ולא נפגענו. אולי בגלל זה קיבלנו את הטיפול המסור ואת המיטות הטובות ביותר בבית החולים הקטן שהתמלא בעשרות הודים סקרנים, שזרמו עם הישמע דבר התאונה כדי לחזות באלו ששרדו מהקפיצה הגדולה אל תוך התהום. לא היה חשמל בבית החולים ולא מים זורמים. בתי השימוש היו מבני עץ שניצבו בחצר והבורות שתחתיהם מלאים כמעט עד שפתם המסומנת על ידי עיגול בעץ.
“אתם יודעים מה עם סו?’” שאל פול כשהובל על אלונקה ממנחת המסוקים דרך החדר היחיד של בית החולים אל מכונת הצילום ואחר כך לחדר טיפולים שם גובסו רגליו. פיטר משך בכתפיו והסתובב אל הקיר. הלילה ירד והצללים הסתירו את פרצופו. במיטות האחרות המשיכו להיאנח ולגסוס הפצועים האחרים שלא מתו בהתרסקות ובקור הלילה. נתתי לפיטר לענות או לא לענות.
בבוקר, לאחר שצלענו אל המסעדה לאכול ארוחת בוקר, ליצנים צולעים וצבועים בצבעים של אדום כחול וצהוב, מצולקים בחתכים שחורים של דם קרוש, קרא לנו קצין המשטרה לזהות את הגופות של סו ושל הגרמני שלא זכרנו את שמו. “היא היתה אמריקנית.” אמר קצין המשטרה והביט כדרכון. הבטנו בגוויות ששכבו על אלונקות מכוסות בשמיכות צבאיות אפורות בירכתי המשאית הצבאית. מה הופך המוות לדבר מרתיע מלגעת בגוף עליו השתלט, הופך אותו לגופה?
“כן. והבעל שלה קנדי.”
“אתם תגידו לו שהיא מתה.”
“אני אגיד לו.” אמר פיטר כשצלענו בשתיקה את הדרך חזרה אל בית החולים.
פול הרים עיניים גדולות ועצובות שמעליהן נתפרו בחוטים שחורים חתכים מאדימים.
“סָו! מרד!’’ צעק פול והתחיל לבכות. “למה? היא היתה אישה חזקה כל כך!’”
“הנה ארוחת הבוקר.” אמרה גבריאלה במעשיות, “אתה צריך לאכול כדי להבריא.” איך אתה מבשר את המוות, גם אם הוא ידוע?
“תביאו את הקופסה של התכשיטים. יש בתוכה חשיש. אני לא רוצה שההורים שלה יצאו את זה שם.”
“הקנדי שהאישה שלו מתה בתאונה רוצה את הקופסה הקטנה של התכשיטים.” אמר פיטר לשוטר ההודי. “זאת המחנה שהוא נתן לה ליום הנישואים שלהם.”
“אה!” אמר השוטר ההודי שחונך על ברכיה של תעשיית הסרטים של בומביי. אהבות ואסונות יוצרים גיבורים. “רק זה?’”
“כן,” אמר פיטר, “עניין של רגש, שום דבר אחר.”
“אנחנו לא יכולים להישאר פה.” אמרתי, “אין פה מים זורמים ובתי השימוש מלאים עוד מלפני שבאנו. צריך להעביר אותנו לסרינגר.” יום להתאושש.
פיטר, לאחר ההתרגשות הראשונית נתן לגבריאלה לטפל בו.
“יהיה קשה לקנדי לנסוע באוטובוס.” אמר הרופא.
“כדאי שנטיס אותו.” לטוס מעל ההימליה במסוק בועה שקופה ולראות את הכול ממעוף ציפור, בפעם הקודמת שניסיתי לרחף עם אוטובוס מצוק. נפלתי כמי אבן.
“אני אשאל את הצבא.” אמר ההודי.
“זה יהיה נחמד מאוד מצדך.” אחרי הצוהריים הודיע הצבא שלא יטיס את הפצועים ולעומת ואת יעמיד אמבולנס צבאי לרשותם.
“יותר טוב מכלום.” רטן פיטר והסתגר בתא האחורי ביחד עם פול וגבריאלה. גם גבריאלה היחה צריכה להגיע לסרינגר. היא עדיין לא יצאה מתחת לשמיכה בה כיסתה את פיטר, ממצה את תענוגות ההשגחה מקרוב.
ישבתי ליד הנהג ההינדי שנהג את האמבולנס הישן באיטיות בדרך המפותלת. משאיות מרוסקות רבצו במקומות בהם נפלו מהכביש. מצבות קטנות עם תאי זכוכית בהם תקועים נרות שמנים הזכירו את נשמתם המתגלגלת אל הנירוונה ושבעת הרקיעים של קרישנה. לא שמתי לב למצבות למשאיות המרוסקות לפני התאונה. משום מה האמנתי שבהודו נוהגים כמו שנוהגים והאלים משגיחים. כפריים עמוסים במשא פסעו בשולי הדרך, הולכים ממקום למקום. עצרנו בפהלגם כדי לאכול. פיטר והנהג ההודי גררו את פול לצד הדרך כדי שינסה להיפטר ממה שצברו המעיים. רגליים מגובסות וגוף כואב אינם מקילים על הפעולות היומיומיות שיש בהן תענוג. או סבל.
עם חושך נסע האמבולנס לתוך הכבישים המתרוקנים של סרינגר. האוויר היה חם ומלא ריחות מתוקים של עמק שבע. הרחבתי נחיריים. יצאנו מהמדבר וחזרנו אל הנאה. פיטר וגבריאלה פתחו את דלת תא המטען, להנות מהריח.
“לאן?” עצר אותנו הזקוף בכניסה.
“לבית החולים הצבאי, אנחנו מהתאונה.”
“אה,” אמר הזקיף, “בבקשה.” היינו אנשים מפורסמים. “לאן?’’ שאל הרופא הצבאי שחבש טורבן סיקהי.
“יש כאן קנדי עם רגליים שבורות.” אמרתי.
“קחו אותו לבית חולים אזרחי.”
“התאונה קרתה בשטח צבאי.”
“אני אכתוב לכם מכתב.” התרצה הרופא הצבאי, “לבית החולים האורתופדי.”
בית החולים הצבאי עמד ריק ודומם. אפשר היה להבין את הרופא שלא רצה להפריע את שלוות המקום הסטרילית. האמבולנס החליק דרך השער ונסע דרך הרחובות הדוממים. “זה לא פה.” אמר הרופא האזרחי והטביע חותמת חדשה על הנייר של הרופא הצבאי, “זה בצד השני של העיר.”
“למה אי אפשר שתטפלו בו פה?”
“זה בית חולים רגיל, אין לנו פה מחלקה אורתופדית.”
האמבולנס נסע בכבדות דרך הרחובות. על המדרכות חנו ריקשות שוממות וסקוטרים דוממים, ולידם, על יריעות קרטון, הינדים וקשמירים מכורבלים מפני צינת לילה. האמבולנס עצר ליד בית חולים שהמה מפעילות גם בשעת לילה. שבעה הודים התנדבו לכוון את האמבולנס אל החניה ולהזעיק את הרופא התורן.
“מה יש לו?”
‘”הוא היה בתאונה.”
“לכאן.” אמר הרופא וגלגל את פול על כיסא גלגלים חורק לחדר שבו ארבעים מיטות.
“לכו לישון.” אמרתי, “תיגשו למלון שעל האגם.” שלחתי אותם לקשמירי עם פני השועל. זעזוע המוח היה קשה במיוחד במקרה שלי.
“ופול?”
“אני אשן על הרצפה.”
‘’בואי.’” אמר פיטר לגבריאלה, “ניפגש מחר בדואר.”
“לילה טוב.”
‘”לילה טוב פול, נבוא מחר,’” אמרה גבריאלה ונישקה אותו. האמבולנס הוביל אותם אל השביל המוליך למלון. פרשתי את המזרן הדק מתחת למיטה של פול ועליו את שק השינה. התעלמתי ממבטי הקשמירים ונרדמתי בתוך המולת בית החולים.
התעוררתי מתחת למיטה. הודים במיטות ובני משפחתם עדיין הביטו בי. פול היה ער, מביט בהמולה שסביבו. “בוקר טוב. אני ניגש לשים את הדברים במלון ולהביא לך ארוחת בוקר. פיטר וגבריאלה יבואו עוד מעט.” העמסתי את התרמיל וצלעתי החוצה לתוך השמש. קול צופרי המכוניות, רעש פעמוני האופניים, צפצפות צרודות של סקוטרים ורעם אוטובוסים שאינם עוצרים לעולם, נעים אחד מול השני, עד שנבהל אחד מהם ומְפָנה את הדרך כשצפירת המחאה שלו מתערבת בצעקות הרוכלים ובהמייה האינסופית של נחילי אדם תלויים בדוכנים, בחנויות, מקבצים נדבות או מחפשים תייר להציק, למכור, לקנות, לרמות, לסחור, לגעת.
השיקְהרָה החליקה על האגם כשהשייט הזקן טובל את המשוט בשבילים שיצרו סירות בתוך האצות הסבוכות. דגים הבריקו במים הצלולים והשמש זרחה רכה וחמה, רחוקה מלילות קפואים בהם מתים אנשים מבודדים מעזרה. השיקהרה חלפה על פני שיקהרות עמוסות בתופיני שוקולד שתוכם אגוזי מלך, שטיחים, חולצות רקימות, חשיש ואופיום. מעל האגם סובבו דיות אדומות, טבלנים ואגמיות שטו ופטפטו במים הירוקים. נשמתי בפה פתוח. האוויר הכאיב לי כמו שהאהבה גורמת לתאווה שאין לה הגדרה מדויקת של תענוג, נגעתי בלחיים שמכוסות בדם יבש ובחתכים שבמצח. הוצאתי את הלשון וליקקתי את השפתיים היבשות, מחדיר את טעם האוויר פנימה. “שוקולד עם אגוזים?’” שאל הקשמירי בשיקהרה שנצמדה אל זו שבהה קניתי קילוגרם של שוקולד ואכלתי לאט. השמש המסה שכבות של כאב.
“אחי!” אמר הקשמירי השועלי מהמלון, “אני כל כך שמח שחזרת. שמעתי על התאונה הנוראה בה פגשת וממנה יצאת במזל, התפללתי לשלומך!” בטח: “שמרתי לך את החדר שלך.’’ חייכתי. חדר אחורי שאין בו חלונות ואחרי שנסגרת הדלת הוא מתכסה באפלה עגומה.
“ש מים חמים?”
“לחמם לך?” שאל השועל בטון של מי שיעשה בשבילי הכול, אפילו יחמם מים חמים למקלחת.
“כן.”
‘”סלים!”’ קרא הקשמירי, “שני דליים מים חמים בשביל האח שלי!’’
צלעתי לתוך המקלחת. המשרת דפק על הדלת. “הנה המים החמים.” אמר והניח חצי דלי מים חמימים על רצפת הבטון של המקלחת. הבטתי בדלי וחייכתי. “תודה.”
המשרת הביט בי בלי לדבר, הסתובב ויצא. המשכתי לחייך. לקחתי את סיר הבישול ומזגתי מים על הראש, מוריד שכבות זוהמה ודם קרוש, חופף את השערות שהתקשו מהאבק והרוח היבשה. יצאתי מהמקלחת אל היום היפה וישבתי על המזח הקטן שלפני המלון, לוגם כוס תה מתוק עם חלב. שיקהרות עברו בנינוחות על פני המים, אחת מהן נשענה על המזח.
“חשבתי שהלכתם לפול.”
“יצאנו לשוט.” אמר פיטר ונתן יד לגבריאלה שעזרה לו לעלות למזח. “תביא תה באבא!” קרא לקשמירי שרכן בקידה והביא עוד קנקן תה וחלב. “כל כך טוב לחיות.” אמר פיטר ולגם מהתה, “אנחנו נביא ארוחת צוהריים לפול.”’
“אני אלך לדואר.”
“אתה לא חייב. היינו שם הבוקר. לא הגיע שום דבר בשבילך.”
“’אני רוצה להתקשר הביתה.”
“’החיוג הבינלאומי לא עובד.”
“מה זה?’’ שאלה גבריאלה.
“שוקולד עם אגוזים וצימוקים. תביאו לפול. זה טעים מאוד.”
‘’ומה תעשה הלאה?”
“לא יודע.”’ אמרתי, “אני חושב שקודם אגיע לדלהי. צריך להעביר את פול לבית חולים טוב. הרופאים בבית החולים האורתופדי אומרים שבקרגיל קיבעו לו את הרגליים עקום וצריך לשבור ולקבע אותן מחדש.”
“’באבא!’’ קרא פיטר, “תשלח את השיקרה שתיקח אותנו לדל גייט. אנחנו צריכים העירה.”
הקשמירי קד שוב וחייך לעצמו את חיוכו השועלי “סלים!’” המשרת המעוך שהגיש את התה הופיע כדי להשיט את השיקרה.
“שלום.” אמרתי, ‘’איפה אני יכול למצוא את המנהל?”
“בשביל מה אתה צריך אותו?’’
“הייתי בתאונה בזנסקר.”
“אתה בר־מזל” הביט בי הפקיד בהערכה, “המנהל לא נמצא הוא נסע לחקור את התאונה בזנסקר, אבל מחר הוא יהיה.”
“איפה השרד הראשי?”
“בשביל מה לך?”
“סתם, בשביל לדעת.”
“תשתה תה?”
“תודה.” אמרתי והתיישבתי בכבדות על כיסא העץ החורק. אחד העובדים הפחותים תפף ברגליים יחפות והביא תה מתוק ועוגיות שמנות. אכלתי את העוניוח והתענגתי על התה.
“תבוא מחר,” אמר הקשמירי, “המנהל יהיה כאן בבוקר.”
“איפה אמרת נמצא הבניין של ההנהלה?”
“בעיר” אמר הקשמירי, “בצומת של הכיכר עם הכביש הראשי, מול בית הערייה. אבל אין לך מה ללכת לשם.”
‘’תודה, התה היה מצוין.”
“לעונג היה לי” אמר הקשמירי, “אל תשכח, מחר.”
ישבנו על המזח והקשבנו לקרפדות במים השחורים. שיקהרות שייטו באפלה ומבתי הסירות עלו ניחוחות תבשילים.
“אתה חוזר מחר למנהל שלא היה היום?” שאל פיטר.
“לא. אני הולך ישר למנהל הראשי.”
“בהצלחה.” אמרה. גבריאלה וחילקה את הסיגריות שגלגלה בין שלושתנו. העשן הצורב התגלגל לתוך הריאות, מסמן את מסלול כניסתו, מתעבה בצאתו, מיתמר אל השמים שכוכבים בהירים תלויים בתוכם.
“מה נשמע?” שאלתי כשפול תקף את ארוחת הבוקר שהוסעה מהמסעדה בתוך סיר הפח של פיטר.
“השוקולדים מצוינים,” אמר פול ובלע את שרידיה של החביתה. “הנספח התרבותי של השגרירות הקנדית בדלהי היה כאן הבוקר, *
“והם יטפלו בהעברה שלך לדלהי ובטיסה למונטריאול?”
“הוא היה מאוד נחמד. הוא הביא לי את ‘האופק האבוד’. הוא טס מדלהי לסרינגר בשביל להביא ספר.”
מה שלומך, ודי. אולי זה הראש הפשוט שלי שדורש מאנשים שאתה משלם את שהותם בחו’’ל שיעזרו לך בשאתה נפגע. לפול היה ברור שהנספח יעזוב לאחר שביקר אותו ביקור נימוסין. הוא הוחנף מעצם הביקור. ואולי הלך מכיוון שההודים דיווחו על ארבעה קנדים, וכשהסתבר שרק אחד נפגע וגם הוא יחזור ללכת תוך שלושה חודשים אם יועבר לבית חולים סביר-
“אני הולך לחברת האוטובוסים, יש לי פגישה עם המנהל, בדרך חזרה אביא לך ארוחת צוהריים.”
הבניין היה בנוי לבנים אדומות ונראה כאילו הועתק מפרוור לונדוני או מכל עיר אנגלית אחרת. הראג’ שנסוג למעמקי האיים הותיר פילים לבנים ואדומים שקפאו על מקומם ואומצו על ידי השלטון המקומי.
“כן?’’ שאל השוער.
“אני הייתי בתאונה.” נאנחתי, מדגיש את הצליעה. מסב את הפנים החתוכים בפסים קרושים וכתמי שטפי דם תת־עוריים מצד לצד כדי להרשים את ההודים שעלו וירדו במדרגות הבניין הקולוניאלי.
“בוא אתי.” אמר המזכיר.
“לא כל כך מהר,” אמרתי, “אני הייתי בתאונה.”
“שב בבקשה,” אמר המזכיר בדאגה. “עלי, תביא תה ועוגיות לאדון.”
נחמד, תה ועוגיות. “באתי לראות אח המנהל הכללי.”
“’המנהל הכללי עסוק עכשיו. אתה היית מאוד בר מזל. אולי אתה יכול להגיד לי מה הבעיה?” ההודי לבש חליפה חומה כהה וישנה, דבר שלא גרע מנימוסיו ומהדרת הכבוד. הוא לגם מהתה במצמוץ והביט בי, יושב ואוכל עוגייה שמנה מעבר לשולחן העץ הישן והכבד. תקרת החדר היחה גבוהה ואפשר היה להריה ריח ניירות ומסמכים שהעבירה הביורוקרטיה האימפריאלית לביורוקרטיה הדמוקרטית.
“אנחנו צריכים להגיע לדלהי.” אמרתי, “האוסטרלי ואני והקנדי שאשתו נהרגה בתאונה והוא מרותק עכשיו למיטה בבית החולים.”
“זו היתה תאונה נוראה.” השתתף המנהל הזוטר בצערי, “היינו שם אתמול. היה לכם הרבה מזל שיצאתם כשלום. איך נוכל לעזור לכם?”
“אנחנו צריכים להגיע לדלהי.”
“נדבר על זה מחר בהנהלה. תבוא בבקשה מחר בבוקר.”
“’הקנדי עדיין בבית חולים.”
“כן?”
“אהיה אסיר תודה אם תסיעו אותי לשם, קצת קשה לי ללכת.”
“עלי!”
עלי חזר אל החדר והוביל אותי אל מגרש מאחורי הבניין שם חנה אוטובוס מפואר. ב־1982 לא היו בהודו מכוניות פרטיות. רק לשרים או לפקידים בכירים. ולכאלו היו ג’יפים מייצור מקומי. עלי פקד על הנהג להניע והאוטובוס הוצמד אלי כמו פיל למהארג’ה על מנת שאוכל לשוט ברחובות הסואנים ולשמש קשר בין משרדי חברת האוטובוסים ובית החולים. חייכתי.
“רק רגע.” אמרתי כשהאוטובוס חצה בדהרה עיוורת צומת עמוס באנשים, בפרות, בעגלות ובאופניים.
הנהג בלם תוך שהוא לוחץ על הצופר בו־זמנית. האוטובוס הזדקף על על גלגליו האחוריים כמו פיל משתולל.
“חכה לי פה אני ניגש למסעדה הזאת כדי להביא אוכל לקנדי.”
“כבוד המהארג’ה!” קד פיטר עד למקום שהחוליה הסדוקה בגבו הרשתה לו, כשנכנס האוטובוס בתרועה לתוך חניית בית החולים.ַ
“לא היתה לי ברירה.” התנצלתי, “המכונית שלהם לא הניעה למרות שארבעה עובדים דחפו אותה. הם הבטיחו שמחר היא תניע.”
“אני חוזר למלון.”
“איפה גבריאלה?”
“”קיבלתי יום חופש.”
“’לקחת, “
“היא כמו כל הגרמניות, אין בה טיפת רכות.”
“לא במו היפניות.”
“לא” נאנח פיטר, “לא כמו היפניות.”
“והדיילות האמריקניות.”
“אתה חייב להזכיר לי את זה?’’
“תעלה על האוטובוס.” אמרתי, “קח אותו לדַל־גייט ותחזור לקחת אותי בעוד שעה.” הוריתי לנהג.
“עבדך אני ראג’!” אמר פיטר, קד קידה וטיפס לתוך האוטובוס, שפלט עננת עשן של דלק מלוכלך ודהר בצפירות של פיל מסתער לתוך הרחובות הצפופים של סרינגר,
בערב ישבנו ליד שולחן העץ שעל המזח שלגדת האגם. צלילי גיטרה החליקו על המים השקטים ועברו בין בתי הסירה, מקישים כמו גלים קטנים על הדפנות. ריח טיגון עלה מהאורז והדגים. והתה עם החלב היה מתוק וריחני. פיטר נשען אחורה על הספסל ופתח כפתור עליון במכנסיים.
“כשהאוטובוס עבר את שפת הדרך, חיכיתי למכה. כשבאה המכה הראשונה ונשארתי בחיים, אצרתי לעצמי: אז בחבטה הבאה אני אמות. כשטיילתי בדרום אמריקה חשבתי שאמות ככה. עם האוטובוסים והמשאיות שלהם באנדים. אחרי הגלגול השני הייתי משוכנע שעכשיו אמות. בפעם השלישית, כשהאוטובוס התפרק לחתיכות קטנות, עצמתי את העיניים ואמרתי לעצמי, עכשיו אני מת באמת. ואז התחלתי לשמוע קולות ואמרתי לעצמי, ככה זה אחרי המוות. פתחתי את העיניים ושמתי לב שהעולם שאחרי המוות דומה במידה מפתיעה לעולם שהכרתי. ואחר כך הזזתי יד כדי לבדוק כמה מתים יכולים לזוז, ראיתי שהמתים מתנהגים דומה מאוד לחיים, בעולם שמעבר. ואז קמתי והלכתי לראות מה קרה לכם. ויכולתי רק לחשוב על השיר של לורי אנדרסן שאומרת שהעולם הבא ניראה בדיוק כמו העולם הזה רק הרבה, הרבה, הרבה יותר טוב. ופה זה היה להפך. הוא ניראה הרבה, הרבה יותר רע. אני חושב שנשארנו בחיים רק בגלל שהיינו חזקים ובכושר נפלא אחרי ההליכה.”
“ההודים אומרים שזה בגלל שהיה לנו מזל.”
“חבל על סו.”
“לא היה לה מזל.”
“תספר לחבר שלך בישראל?”
“אם הוא לא נסע שוב.”
“היא היתה אישה חזקה.” אמר פיטר וגבריאלה עישנה את הסיגריה והביטה במים השחורים.
“כן,” אמרתי, “יש הרבה נשים קשות במקומות האלו. היא היתה אישה חזקה.”
צלעתי לתוך בית הנהלת חברת האוטובוסים של ג’מו וקשמיר. השומר פתח את הדלת והפקידים חייכו אלי. מכר ותיק. אחד מהם הוביל אותי אל חדר ההנהלה. הוא סימן לי להתיישב על ספסל עץ לפני דלת ונכנס להודיע. משרת יחף הניח לפני תה מתוק עשיר בחלב ועוגיות קשמיריות משומנות. התה היה נפלא. טבלתי עוגייה בתה. ניקיתי את הפירורים ברגע בו נפתחה הדלת.
“תיכנס בבקשה.” אמר אחד מאנשי ההנהלה.
“בוקר טוב.’” צלעתי פנימה, מכווץ את פני בכאב.
“תשתה תה?’’
‘”תודה.” אחד מהם סימן למשרת שיצא להביא מגש תה ועוגיות חדשות.
“היה לך מזל גדול.” אמר אחד המנהלים.
“אני יודע. האוסטרלי ואני נפצענו, החופשה שלנו נהרסה והקנדי שאשתו נהרגה, עדיין בבית חולים עם שתי רגליים שבורות.”
“הייתם מאוד בני מזל.’’ אמר המנהל הכללי. השרת הביא תה ועוגיות. תה מתוק עשיר בחלב. “היום בכוקר,” המשיך בחגיגיות, “ישבנו כל הנהלת חברת האוטובוסים של ג’מו וקשמיר והחלטנו שתוכלן לנסוע חינם באוטובוסים שלנו עד לדלהי.”
הבטתי במנהל כאילו הציע לי את ההצעה הנאה כיותר שהוצעה לי בחלק הזה של העולם. באוטובוס הודי הייתי, ובפרק הזמן שעבר מאז הנסיעה האחרונה, איבדתי את האמון במערכת המזל ההודית. ארבעה ימים של מסע משתרעים לפני אוטובוס שמנסה להגיע מסרינגר לדלהי. נסיעה שגם לאנשים בריאים הצירוף של אוטובוס חסר קפיצים, גהג מקומי וכביש הודי אינו משימה קלה. התנועעתי טיפה על הכיסא בחוסר נוחות כואבת ונאנחתי בצער. “אני לא חושב שנעמוד בטלטולים, אנחנו פגועים מדי.”
“אלו אוטובוסים מצוינים,” אמר המנהל.
“אני בטוח שזה אוטובוס מצוין, אבל החופשה שלנו נהרסה וידידים קרובים שלנו נהרגו.”
“איך נוכל לעזור לך?” פתח המנהל הראשי את דלת המלכודת.
“אני הייתי מבקש, אם לא קשה לכם,” סגרתי את הדלת בטפיחה קלה, “שתסדרו לנו כרטיסי טיסה לדלהי”.
החדר השתתק כאילו פרץ פנימה אַקְבָּר על סוסו המוגוהלי, אתו פלש אֶל העמקים הגבוהים שלגבול טיבט. כרטיס טיסה לדלהי הוא שתי משכורות חודשיות של מנהל בחברת האוטובוסים של ג’מו וקשמיר.
“חכה בבקשה בחוץ.” בלע המנהל את רוקו. רעם רחוק.
נתמכתי בכיסא ויצאתי אל הפרוזדור, לא השארתי מקום לספק כמה קשה לי לצעוד ועד כמה אני פגוע. לאחר שהתיישבתי באיטיות, תה ועוגיות, נפתחה הדלת שנסגרה אחרי ומנהל זוטר קרא לי לחזור. צלעתי לאט והתיישבתי. זה עמד להיות מאבק ארוך. אגי לבדי מול השיטה ההודית.
“בסדר.” אמר המנהל, שומט את הקרקע מתחת לרגלי, “נדאג לכם לשלושה כרטיסים.”
“למחר אם אפשר-” אמרתי, מנסה להישמע כאילו היה ברור שייתנו את הכרטיסים.
“קח את הג’יפ וסע אתו למשרד של ‘אייר־אינדיה’”, הורה המנהל לאחד האנשים בחדר.
הג’יפ הכחול לא הניע. “ג’יפ הודי גרוע,” התנצל הנהג. “אנחנו עושים הכול בהודו ושום דבר לא טוב.”
“לא נורא, לכן הרופי חזק.” ניחמתי אותו.
“הרופי חזק ואנחנו חלשים.” אמר הנהג, שילב הילוך לשני, עזב את דוושת המצמד וחמשת ההודים שדחפו את הג’יפ בזמן השיחה שמעו את מנוע הג’יפ ניצת, משאיר אותם בתוך עננת עשן שחור של דלק בדרגת זיקוק נמוכה, דוהר אל משרדי חברת התעופה, נוקט באותה שיטה הודית עתיקה של לחיצה מקבילה על דוושת הגז והצופר ואמונה מלאה שפרווטי, אלילת המזל, תפנה את הכביש במהירות הראויה.
“מי אתם?’’ שאל הפקיד במשרד.
‘”אנחנו היינו בתאונה.”
“אתה בר מזל שנשארת בחיים. תה?”
“תודה,” אמרתי, מחייך לרעיון שעצם הישארות בחיים מזכה אותי בתה ועוגיות חינם בכל מקום אליו אני מגיע.
“הקנדי עדיין בבית החולים?”
“כן.” אמרתי, “מה הבעיה?’’
“תחתים בבקשה את הרופאים שהוא יכול לטוס בלי אלונקה.”
‘”לבית החולים.’” אמרתי לנהג שזינק עם הג’יפ החורק לתוך הרחובות המוצלים בפיקוסים ענקיים. דיות אדומות ליוו אותו מהשמים בזמן שנכנס אל הרחבה שלפני בית החולים.
“אני צריך שתחתמו לי שהקנדי יכול לטוס בלי אלונקה.”
“אני לא יודע,” אמר הרופא, “יש לו גבס על שתי הרגליים עד הירכיים. אולי כדאי שתשאל את מנהל המחלקה.”
“אני לא יודע,” אמר מנהל המחלקה, “אולי מנהל בית החולים “
“למה הם לא חתמו לך?’’ שאל המנהל בחשד, “אני רק מאשר את החתימות שלהם.’’
“המנהל אמר שתחתמו לי על האישור.” אמרתי, מבקע את מעגל את הרופאים שעמד במסדרון.
“אתה יודע איפה החותמות?’’ שאל מנהל המחלקה את הרופא הבכיר.
“בבקשה, כמו שביקשת.” אמרתי למנהל בית החולים. הוא הציץ באי רצון בנייר מעל משקפיו, וחתם חתימה מסולסלת שכיסתה את רוב החתימות הקודמות, מטביע חותמת סגולה גדולה לצד החותמות והחתימות של הכפופים לו. הנייר נראה כמו דרכון של נוסע עטור מעללים.
“מתי תרצו לטוס?’’ שאל הפקיד במשרד.
“הקנדי ואני מחר. האוסטרלי בעוד שלושה ימים.”
ליטפתי את הנייר החלק של הכרטיסים והעלמתי אותם במהירות בתוך חגורת הכסף שמתחת למכנסים הרחבים. הכול קרה כל כך מהר, ובו־זמנית. “לבית החולים, אִמַרְתִי לג'יפאי ששמח להסתער לתוך להקת רוכבי האופניים והריקשות ולפזר איתם לכל רוח.
“חברת האוטובוסים נותנת לנו טיסה לדלהי בתנאי שנחתום שאין לנו דרישות נוספות ממנה.”
“אני חותם.” אמר פול, “הם מאוד נדיבים, זה יפה מאוד מצדם להטיס אותנו על חשבונם לדלהי.”
פול האמין בטוב האנושי. הוא צדק.
“מחר בבוקר אני אבוא בשביל לקחת את הקנדי לשדה, תכינו בבקשה אמבולנס שיסיע אותו.”
“אני לא יודע,” אמר הרופא האחראי, “אני צריך להתייעץ.”
“זה בסדר, דיברתי כבר עם המנהל והוא חתם לי על הכול.”
“באמת?” שאל פול, “מתי הספקת?”
“אני מודה לכם על הטיפול המסור, לעולם לא נשכח זאת.” אמרתי במהירות, מתעלם מפול.
“זאת חובתנו.” אמר הרופא, הזדקף, ולחץ את היד המושטת.
“אני אישאר כאן עוד כמה ימים.” אמר פיטר, “העמק הזה מבריא אותי ובדלהי מחכה לי חליפת העסקים. אתה רוצה לפגוש אותי בבאר של מלון אימפריאֶל?” מקום לדקדנטים קולוניאליים שכמוהו פזורים בכל מקום אליו הגיעה הקיסרות.
“אם עוד אהיה בדלהי.’’
“לאן אתה נוסע?”
“לא יודע, אתקשר לחברה שלי בישראל , אם היא מחכה – אסע לקהיר ומשם לתל אביבי, אם לא – אמשיך לטייל.”
“נשים-” אמר פיטר בהערכה, “אני ככר רואה אתכם בעוד עשר שנים עם שלושה זאטוטים קטנים. אתה ממש אוהב אותה אה?”
בית הנתיבות היה דחוס באנשים ונחילי אדם המו בו בעצבנות של כוורת מופרעת.
“מה קורה?” שאל פיטר.
“שביתה,” אמר נהג האמבולנס, “העובדים רוצים העלאה במשכורת.”
“אני אהרוג אותם.” נשף פיטר, “נמאס לי מהארץ הזאת. כמו שוק. אין טיפת סדר ולא אכפת להם מכלום.”
“בואו.” אמרתי ושני האחים ההודים השיטו את אלונקת הברזל הלבנה על גלגליה המסורבלים אל חדר צדדי בו יכולנו לשתות תה ולאכול עוגיות.
‘’איך אתה עושה את זה?’’ שאל פיטר.
“קסם אישי וחתכים מעל העין.”
“להתראות.” חיבק אותי פיטר ונתן לי נשיקה.
“תודה.”
‘אין בעד מה,” אמר האוסטרלי, “בסך הכול הצלתי את החיים שלך. אבל זה באמת כלום.”
“וזה היה נחמד מאוד מצדך,”
“אם אתה מגיע לסידני-”
בזמן שגבריאלה נפרדה מפול וממני, שמחה לחבק ולנשק, פשט פיטר את מכנסי הג’ינס ששאל ממני וכרך סביב מותניו סרונג מבאלי, מתמזג בהודים שסביבו. המטוס הרעים במנועים סילוניים, נסק בתלילות כמו שאיירבסים נוסקים, פילח את העננים, דילג מעל הרכסים המתנמכים של קשמיר, חלף מעל המישורים של הפנג’אב ונחת בשדה התעופה הבינלאומי של דלהי.
“ומה עכשיו?’’ שאל פול כשאמבולנס הסיע אותנו לפאתי בית הנתיבות מתחת למגדל הפיקוח.
“חכה פה” אמרתי, ניגש לקנות בקבוקי קקאו קר מהמכונה האוטומטית, “ביקשתי ממגדל הפיקוח שיתקשר לשגרירות הקנדית ויגיד להם שאתה בשדה.” הפקחים הביטו בי בתדהמה מוחלטת. “כן?’’ שאלה האישה בשגרירות הקנדית.
‘’בואו בבקשה לקחת נתין קנדי פצוע מתאונת האוטובוס. הוא מחכה בטרמינל הנוסעים הנכנסים בשדה התעופה.”
“רגע,’’ אמר הקול המופתע מעבר לקו, “ומי אתה?”
“אני מחכה אתו. תבואו בבקשה עם מכונית גדולה, הוא צריך לשכב אלונקה.”
מכונית אמריקנית גדולה ולכנה התקרבה אל הטרמינל ואישה בלונדינית עם מבטא אמריקני פתחה את הדלת ויצאה מהמושב שליד הנהג.
‘’פול לנְגְלוּאַה?’’
“לא. פול בפנים. אתם מהשגרירות הקנדית?”
‘’כן. אני מרי.”
“נעים מאוד, אני צור.”
‘מאיפה אתה?”
“מישראל.”
“זה מסביר הכול. לא כל כך רגילים אצלנו שמתקשרים ומודיעים שהגיע פצוע מסרינגר ושיבואו לאסוף אותו מהשדה.’’
“עקרון ההפתעה.” חייכתי.
המכונית האמריקנית הלבנה, נהוגה בידי נהג הודי שמן, חום ומלא אצילות, האטה לפני הפרות שחצו בשלווה את הכביש והפליגה אל בית החולים הפרטי שישב באחד מצדדיו המוצלים של רחוב רחב של ניו דלהי.
“זה בית החולים הטוב ביותר בדלהי.” אמרה מרי. “לאן אתה צריך להגיע?”
“אני אחכה לראות שהכול בסדר עם פול ואחר כך אגש להתקשר.”
“אני חושבת שיש להם טלפון בבית חולים.”
“שמגיע עד ישראל?’’
“בתוך דלהי אני לא בטוחה שיש קשר בין המקומות, אבל ישראל זה הרי הרבה יותר קרוב.”
“את יודעת מה קורה עם סו, האמריקנית שנהרגה בתאונה?”
“כן, יש לי חבר בשגרירות האמריקנית. ההורים שלה ביקשו לשרוף את הגופה ולפזר את האפר על הגנגס.”
סע אל הגנגס עופר. או לאוקיאנוס ההודי. אתה אוהב ים.
בחדר סמוך ניסו רופא סיקהי ואחות נוצרייה לעצור את הדימום מהאף של פול. האף נשבר, אבל לא דימם כל עוד היינו בגבהים של ההרים והרמות. בדלהי, עם החום הכבד והלח שלוחץ את האוויר כמו כבשן אל האדמה האדומה, התרחבו כלי הדם ונפתחו לזרום אל הסדינים הלבנים, מייבשים את פול במרחק טיסה אחת מהבית.
חוטי הטלפון מתחברים לכבלים התת מימיים, מעבירים את המלים באיטיות מתת היבשת לאגן המזרחי של הים התיכון, מתחת לשכבות המים. “היתה לי תאונה קטנה.”
“ואתה בסדר?”
“כן. אני אחזור עוד מעט הביתה. שכרת כבר דירה עם מישהו?”
“כן. תמשיך לטייל, אל תחזור לפני שאתה מוכן באמת.”
“אני אוהב אותך.”
‘”קיבלת מכה בראש בתאונה?’’
“כן, אני רק אסע עוד לנפאל, לבורמה ולתאילנד ואני חוזר. אולי גם לאוסטרליה והונג־קונג. תחכי לי.”
בחדר הלבן, שכב פול, מחובר לשקית ניילון עם צבע ענברי כהה. “’תודה.” הוא אמר, “לאן אתה ממשיך מפה?”
“אני חושב שאני אסע לאגרה לראות את הטאג’ מהאל. ולקהג’וְרָאוּ לראות מקדשי זימה, אחר כך אולי אסע לנפאל.”
“סע. אני אחזור לפה כשאבריא. להמשיך את הטיול מהמקום שבו הוא נפסק.”
“להתראות.” לחצתי את היד עם העירוי. לשתי הידיים חוברו שקיות דם כהה. “יש לי רכבת בשתיים.” הרמתי את התרמיל בכבדות וצלעתי אל הדלת.
הסתובבתי לקרוץ לשלום לפול. הוא ישן.
קניתי לעצמי גלידה ב”נִירוּלָה” שבכיכר קונוט והנפתי יד לנהג ריקשה שייקח אותי לתחנת הרכבת. עדיין יכולתי לתפוס את ה’אגרה אקספרס.’
