מעבר לעקרון העונג

1
 

במסגרת התיאוריה הפסיכואנליטית אין אנו מהססים להניח שמהלך האירועים הנפשיים מווסת באופן אוטומטי על ידי עקרון העונג; כלומר, אנו סבורים שמתח שכל־כולו אי־עונג מעורר פעם בפעם את המהלך, וזה פונה אז לכיוון שמביא בסופו להפחתה של אותו מתח, כלומר להיווצרות עונג או להימנעות מאי־עונג.7 אם אנו מביאים בחשבון את המהלך הזה כאשר אנו מתבוננים בתהליכים הנפשיים שאנו חוקרים, הרינו מכניסים בכך נקודת מבט כלכלית לשיקולינו. אנו סבורים שמתווה המנסה להעריך גם את הגורם הכלכלי הזה בצד הגורם הטופוגרפי [הטופי] והדינמי הוא המתווה השלם ביותר שביכולתנו לתאר לעצמנו לפי שעה ומן הראוי להבליטו על ידי הכינוי מטא־פסיכולוגי.

כאשר אנו מניחים את קיומו של עקרון העונג אין זה מענייננו לבדוק באיזו מידה התקרבנו או הצטרפנו לשיטה פילוסופית מסוימת, מבוססת מבחינה היסטורית. אנו מגיעים להשערות ספקולטיביות כאלה כשאנו מנסים לתאר את העובדות העולות מתוך ההסתכלות היום־יומית בתחום ענייננו ולתת עליהן דין וחשבון. זכות ראשונים ומקוריות אינן נמנות עם המטרות שהציבה לעצמה העבודה הפסיכואנליטית, והרשמים שעליהם מתבססת ההנחה בדבר קיומו של עקרון העונג הזה גלויים לעין עד כדי כך שכמעט לא ניתן להתעלם מהם. כנגד זאת נהיה אסירי תודה לכל תיאוריה פילוסופית או פסיכולוגית שיהיה בידה לומר לנו מה משמעותן של תחושות העונג והאי־העונג הפועלות עלינו בנחרצות כזאת. לדאבוננו, אין מציעים לנו כאן דבר כלשהו הראוי לשימוש. זה התחום האפל ביותר והפחות נגיש של חיי הנפש, אך סבורני שהואיל ובשום פנים אין דרך להימנע מלגעת בו, תהיה ההנחה הרופפת ביותר לגביו גם הטובה ביותר. החלטנו לכונן זיקה בין תחושות העונג והאי־עונג לבין כמות העוררות הנוכחת בחיי הנפש (עוררות שאיננה כבולה באופן כלשהו), ולקבוע שהאי־עונג שקול להגברת הכמות הזאת ואילו העונג שקול לצמצומה. איננו מתכוונים כאן ליחס פשוט בין עוצמת התחושות לבין השינויים בכמות החלים בהן; על סמך כל הניסיונות של הפסיכופיזיולוגיה מתכוונים אנו, פחות מכול, לפרופורציונליות ישירה; ככל הנראה, הגורם המכריע ביחס לתחושה הוא מידת הצמצום או הריבוי בפרק זמן נתון. אפשר שיש כאן מקום לניסוי, אך לנו, האנליטיקאים, אין זה רצוי להמשיך לחקור את הבעיות האלה כל עוד אין תצפיות מוגדרות כהלכה שעשויות להנחותנו.

אלא שאיננו יכולים להישאר שווי־נפש כאשר אנו מגלים שחוקר מעמיק ראוֹת כמו ג' ת' פכנר (Fechner) החזיק בתפיסה של עונג ואי־עונג שהיא זהה בעיקרה לתפיסה שהעבודה הפסיכואנליטית כופה עלינו. דעתו של פכנר כלולה במאמרו הקצר "רעיונות אחדים על תולדות היווצרות האורגניזמים והתפתחותם" (1873) וזה לשונה:

במידה שלמניעים מודעים יש תמיד זיקה לעונג או לאי־עונג, ניתן לחשוב על תחושות העונג והאי־עונג גם במונחים של יחסי יציבות ואי־יציבות פסיכופיזיים, ועל זאת ניתן לבסס הנחה שבדעתי לפתח במקום אחר, שכל תנועה פסיכופיזית החוצה את סף התודעה תהיה כרוכה בעונג ככל שהיא מתקרבת ליציבות מלאה מעבר לגבול מסוים, ותהיה כרוכה בתחושת אי־עונג ככל שהיא סוטה ממנה מעבר לגבול מסוים, כאשר בין שני הגבולות, שניתן לכנותם בשם הסף האיכותי של עונג ואי־עונג, יש משרעת מסוימת של אדישות להבדלים תחושתיים [...].

העובדות שהניעו אותנו להאמין בשליטתו של עקרון העונג בחיי הנפש מתבטאות גם בהנחה שאחת משאיפות המנגנון הנפשי היא לשמֵר את כמות העוררות המצויה בו ברמה נמוכה ככל האפשר, או, לפחות, לשמרה במצב קבוע. זה אותו הדבר עצמו אך בניסוח שונה, שכן כאשר עבודת המנגנון הנפשי פועלת כך שכמות העוררות תישמר נמוכה, כל דבר שעלול להגבירה מוחש כנוגד את תפקודו, כלומר מוחש כאי־עונג. עקרון העונג נובע מעקרון הקביעות; לאמיתו של דבר הסקנו את עקרון הקביעות מהעובדות שכפו עלינו להניח את עקרון העונג. בדיון מעמיק יותר נגלה גם שהנחתנו בדבר שאיפתו של המנגנון הנפשי כלולה כמקרה פרטי בעקרון הכללי של הנטייה ליציבות שפכנר קבע והצמיד אליו את תחושות העונג והאי־עונג.

עם זאת, עלינו לומר שבעצם אין זה נכון לדבר על שליטתו של עקרון העונג במהלך התהליכים הנפשיים. אילו הייתה קיימת שליטה כזאת היה רוב־רובם של מהלכי נפשנו צריך להיות מלווה בעונג, או למצער להוליך לעונג, בעוד הניסיון הכללי הרי סותר בתוקף מסקנה זו. לכן אין זאת אלא שיש בנפש נטייה חזקה לעקרון העונג, שכוחות או נסיבות אחרים מסוימים מתנגדים לה, כך שהתוצאה הסופית לא תמיד תעלה בקנה אחד איתה. השוו נא את הערתו של פכנר בהזדמנות דומה: "אבל עם זאת, הנטייה אל המטרה אין פירושה השגתה של המטרה, והמטרה עצמה ניתנת להשגה רק בקירוב [...]".⁸ כאשר אנו פונים עכשיו אל השאלה אילו נסיבות עלולות לסכל את הצלחתו של עקרון העונג, אנו שבים ועומדים על קרקע בטוחה ויכולים להסתמך לשם תשובה על שלל התנסויותינו האנליטיות.

המקרה הראשון של בלימה כזאת של עקרון העונג מוכר לנו כבלם הכפוף לחוקיות. אנו יודעים שעקרון העונג הולם אופן עבודה ראשוני של המנגנון הנפשי שכבר מלכתחילה אין בו תועלת לשימור האורגניזם לנוכח קשיי העולם החיצוני, ובמידה רבה הוא אפילו מסוכן לקיומו. בהשפעת דחפי השימור העצמי של האני בא עקרון המציאות תחת עקרון העונג, בלי לוותר על הכוונה לזכות בסופו של דבר בעונג, אך הוא דורש ומצליח לדחות את הסיפוק, לוותר על אפשרויות שונות של סיפוק כזה, ובאופן זמני אף לשאת מצוקה (Unlust) בדרך העקיפין הארוכה אל העונג. לאורך זמן רב נשאר עוד עקרון העונג אופן העבודה של דחפי המין שקשה יותר "לחנכם", ופעם אחר פעם קורה שמתוך הדחפים האלה או מתוך האני עצמו, הוא עולה ומתגבר על עקרון המציאות, להפסדו של האורגניזם כולו.

עם זאת, אין ספק שעל המרת עקרון העונג בעקרון המציאות אפשר להטיל את האחריות לחלק קטן בלבד של התנסויות האי־עונג ולאו דווקא לחלק האינטנסיבי ביותר שבהן. מקור אחר של היוולדוּת אי־עונג, שכפיפותה לחוקיות איננה פחותה, נובע מהסכסוכים וההתפצלויות במנגנון הנפשי, כאשר האני המתפתח חותר לדרכי התארגנות מורכבים וגבוהים יותר. כמעט כל האנרגיה שממלאת את המנגנון מקורה ברחשי הדחף הנתונים בו מטבעו, אך לא כולם מורשים להשתלב באותם שלבי התפתחות. תוך כדי כך קורה שוב ושוב שדחפים אחדים, או חלקי דחפים, אינם מתיישבים במטרותיהם או בתביעותיהם עם יתר הדחפים המסוגלים להתלכד לאחדות הכוללת של האני. הם מפוצלים מהאחדות הזאת על ידי תהליך ההדחקה, מעוכבים בדרגות נמוכות של ההתפתחות הנפשית, ובראש ובראשונה נשללת מהם האפשרות לסיפוק. והיה אם עולה בידם אחר כך לחדור ולהגיע בדרכי עקיפין לסיפוק ישיר או תחליפי - וזאת יצלח בקלות רבה בידי הדחפים המיניים המודחקים - יחווה האני הצלחה כזאת כלא־נעימה, אף על פי שבדרך כלל היא הייתה נחווית כאפשרות של עונג. בעקבות הסכסוך הישן שהסתיים בהדחקה נפרצה פריצה חדשה בעקרון העונג, בדיוק ברגע שדחפים מסוימים היו עסוקים בהפקת עונג חדש על פי עיקרון זה. פרטי התהליך הזה, שבמהלכו ההדחקה הופכת אפשרות של עונג למקור של אי־עונג, עדיין אינם מובנים כל צורכם או לא ניתן לתארם בבהירות, אבל ודאי הוא שכל אי־עונג נוירוטי מסוג זה הוא עונג שאיננו יכול להיחוות ככזה.⁹

שני המקורות של האי־עונג שצוינו כאן רחוקים מלכלול את רוב החוויות הבלתי־נעימות שלנו, אך דומה שלגבי כל השאר נוכל לומר בזכות מלאה שהימצאותן איננה סותרת את שליטת עקרון העונג. הרי רוב תחושות האי־עונג שאנו חווים הוא אי־עונג של תפיסה, תפיסה של לחץ דחפים לא־מסופקים או תפיסה חיצונית, בין שהיא מכאיבה ומצערת כשלעצמה, ובין שהיא מעוררת ציפיות בלתי מענגות במנגנון הנפשי המזהה אותן "כסכנה". התגובה לתביעות אלה של הדחפים ולאיומי הסכנה, שבה מתבטא עצם הפעילות של המנגנון הנפשי, יכולה אז להיות מונחית באופן נכון על ידי עקרון העונג או על ידי עקרון המציאות המשנה ומתקן אותו. כך דומה שאין צורך להכיר בהגבלה מרחיקה לכת יותר של עקרון העונג, ובכל זאת, דווקא החקירה של התגובה הנפשית לסכנה חיצונית עשויה להניב חומר חדש ולעורר שאלות חדשות בנוגע לבעיה הנדונה כאן.