הקדמה
למען האמת, אני די מסטול, ולכן חושב יותר מדי, אפילו יותר מהרגיל. אני בעיקר תוהה על איך אני מתחיל את הספר הזה. אני יודע מה אני רוצה להגיד, אבל כמו כל דבר בחיים, ההתחלה היא הכי קשה. בין אם כילד שמתחיל חוג ג'ודו, או מבוגר שמתחיל עבודה שהוא שונא. זו לא דוגמה ספציפית, פשוט אין ילד שלא היה בחוג ג'ודו ואין מבוגר שלא היה בעבודה שהוא שונא. או שזו כן דוגמה ספציפית כי גם אני הייתי?
לא משנה, לא צריך לנתח כל דבר, אלא אם אתה רופא, כי אז זה כלכלי. או פסיכולוג.
אז אחרי הרבה מחשבות החלטתי לפתוח במילים האלה: קוראים יקרים, בבקשה אל תקראו את הספר הזה, למה לכם? למה שתבזבזו שעות בקריאת סיפור שלם, כשהסיפור האמיתי הוא הסטורי באינסטגרם שלוקח רק "חמש־עשרה שניות" מחייכם או הטרנד החדש בטיקטוק אם אתם צעירים יותר.
אם קמתם עכשיו מהמיטה והפסקתם לקרוא, ההקדמה של הספר הזה הצליחה.
זה בסדר שקמתם, זכותכם. אלה החיים שלכם. תעשו את מה שאתם אוהבים. אלא אם כן אתם פדופילים, ואז בבקשה אל תעשו את מה שאתם אוהבים, זה לא מגניב.
אני לא יודע למה אני ממשיך לדבר אליכם, הרי אתם אפילו לא רואים את זה. למען האמת, לפי דעתי אתם חבורה של ביצים שעירות חסרי סבלנות שלא מסוגלים לקרוא דף אחד מתוך ספר שלם, ואתם בטח תכתבו נגדי פוסט בפייסבוק.
אופס, שמתי לב שבטעות קיללתי כל כך הרבה וזו רק ההקדמה, ואני עוד רציתי שזה יהיה ספר ברמה.
אימא שלי היא אשת חינוך, מורה לביולוגיה, אז אני לא יודע ממי קיבלתי את הפה המטונף הזה. לפחות באגודת הסופרים אין דבר כזה "פוליטיקלי קורקט". אני יכול לכתוב פה את כל מה שבא לי ואף אחד לא יגיד לי על זה כלום.
אולי הפלצנים מאגודת הסופרים יעשו לי קצת פרצופים, אבל קניתי להם בקבוק שרדונה, אז נקווה שהספר הזה יצא לאור.
סתם, אני לא יודע אם יש כזאת אגודה ואם יש אני מצטער כי בכלל קניתי רק ארגז של בירות וכולו שלי, או שבעצם אני כותב את הפתיחה הזאת עם תה קמומיל, חליטה אמיתית ודבש ניגר. הכול יכול להיות. אתם עוד לא מכירים אותי, אבל אני מקווה שנספיק להכיר עוד בספר הזה. ואם אתם עדיין לא מאמינים לי שבספר לא צריך להיות פוליטקלי קורקט, אז תדעו שלא שמתם לב אבל הספר של היטלר היה במדף ממול.
פרק ראשון
רשתות חברתיות
אני חושב שבני האדם החזירו לתיבת הפנדורה את תכונת הסבלנות. אין לי כוונה לשים תיבת פנדורה עם כוכבית קטנה למטה כדי להסביר לתלמידי מב"ר היקרים מהי תיבת פנדורה. לכולנו יש גוגל היום, אז אל תהיו עצלנים. אם יש בין הקוראים מתבגרים תלמידי מב"ר או מב"ר לשעבר, אני מבקש שלא תקחו את זה אישית.
אין לי כוונה לפגוע בכם. אתם רגילים כמו כולם, ואלה גם הראשי תיבות שלכם – מסלול בגרות רגיל. לא אגיד לכם שאתם מיוחדים כי אתם עדיין לא ברמה הזאת, אבל הרגילו אותנו לחשוב שכל אדם הוא מיוחד אז הכול הולך.
כבר בהתחלה אני רוצה להגיד שמי שקשה לו עם הומור ונותן משקל למילים שהן בסך הכול מילים, שאם למישהו קשה עם כל השטויות שאכתוב כאן, הוא יכול להצטרף לאלה שהפסיקו לקרוא קודם, אני מבטיח לא להיעלב.
אנחנו חיים בעולם עם למעלה משבעה מיליארד בני אדם. ההודים ממש צמודים לתחת של הסינים בתחרות על כמות בני האדם, אבל הסינים לא ממש מתחרים כי הם העבירו חוק שלכל משפחה מותר להביא ילד אחד לעולם. אבל אני לא הולך לדבר על הסינים כרגע, כי אף על פי שהם תרמו לעולם בתוצרת מייד אין צ'יינה שלהם ואני באמת מודה מאוד לכל ילד סיני שתפר אפילו גרב קטן, הם גם נתנו לנו את "מתנת הקורונה", אז אולי אשפוך עליהם קצת כעסים בהמשך.
חבל שאין הרבה יהודים בעולם. אם לא ההוא שהספר שלו נמצא במדף ממול היינו יכולים להיות הרבה יותר, אבל אני מקווה שהחרדים יעזרו לנו להדביק את הפער. לפחות בהוליווד אנחנו שולטים.
אבל אין ממש טעם לשלוט בתעשיית הסרטים כשרבע מאוכלוסיית העולם אנטישמים. יש הרבה יותר אנטישמים מיהודים בעולם, וכמעט כל יהודי נתקל באנטישמיות במהלך חייו, אם לא בארץ אז בחו"ל. מצחיק שבדרך הכלל הישראלים בחו"ל מסתירים את העובדה שהגיעו מישראל. איי אם פרום איטלי יו נואו.
גם אני נתקלתי באנטישמיות בחו"ל, בתיאטרון בצרפת. נכנסתי להצגה, ובהתחלה לא ידעתי למה נכנסתי. בהצגה נראה זאב יהודי שמתחזה לסבתא כדי לאכול את הילדה, אבל הילדה לא פרייארית, ולמרות שהיא קטנה היא חושדת בו.
"סבתא למה המוח שלך כל כל גדול?" שאלה אותו.
"כדי שאוכל לשלוט על העולם," ענה הזאב היהודי.
"סבתא, למה האף שלך כזה גדול?" המשיכה הילדה.
"כדי שאוכל להריח את הכסף שלך," ענה הזאב היהודי.
הייתי בהלם. ישבתי בשורה הראשונה וקמתי מייד בעצבים. "מה זו ההצגה הזאת?" שאלתי בכעס. "כולכם אנטישמים גזענים."
"הנה היהודי," אמרו. "לא הבנת לאן נכנסת?"
"חשבתי שזו הצגה נחמדה ובמקום זאת עשיתם לי כיפה אדומה," אמרתי.
"נו, ומה אתה רוצה לעשות עם זה?" שאלו.
"אני רוצה את הכסף שלי בחזרה."
כן, ממש מעשה שובר סטיגמות מבחינתי, אבל בסוף קיבלתי את הכסף אז עשיתי את שלי.
מתוך שבעה מיליארד בני אדם שחיים כרגע בעולם לשישה מיליארד יש טלפון נייד. זה די מפתיע לאור העובדה שרק לארבעה וחצי מיליארד יש גישה לאסלה תקינה.
יש יותר אנשים שיכולים לחרבן עם הטלפון הנייד מאשר אנשים שיכולים לחרבן על אסלה תקינה.
אז כן, בהחלט איבדנו את הסבלנות. ולמה שתהיה לאנשים סבלנות היום?
מה, הם צריכים לקרוא ספר שלם? הרי הם יכולים להתמסטל מחמש־עשרה שניות של סטורי באינסטגרם או מאיזה טיק טוק שהם תכף ישכחו.
אתם בטח מבולבלים. מה הקשר להתמסטל? תכף אסביר, אני פשוט מגלגל לי פה איזה ג'וינט ויצא לי חרא פילטר.
על מה דיברתי? חרא פילטר? אה, אינסטגרם, נכון. על טיק טוק אני לא הולך לדבר אפילו, זה לא מהדור שלי.
כשאנחנו משתמשים באינסטגרם, בפייסבוק או בכל רשת חברתית, המוח שלנו מפריש הורמון שנקרא דופמין – "הורמון האושר". זה אותו ההורמון שמופרש אם מהמרים, מעשנים, מזיינים או עושים ביד במקרה שלכם.
פירוש הדבר ששימוש מופרז ברשתות החברתיות זה כמו להסתובב עם מכונת מזל על היד כל היום – גלינג גלינג גלינג – וככה פשוט להמר.
הדופמין אחראי על הרבה דברים אבל לא ניכנס לכל מה שהוא עושה, זה לא שיעור ביולוגיה. זה הספר שלי, לא של אימא שלי. אם זה היה הספר שלה היא הייתה מתקנת אותי שדופמין זה נוירוטרנסמיטר ולא הורמון, כאילו שלמישהו אכפת.
אחד הדברים שהדופמין אחראי עליהם הוא המוטיבציה שלנו. הפרשת הדופמין הכרחית להגשמת המטרות שלנו, ונדרשת אפילו לקבלת החלטות פשוטות ולהוצאתן לפועל.
ברגע שאתה כל הזמן משתמש ברשתות החברתיות המוח שלך מתוגמל בדופמין במאמץ כל כך קטן, אז למה שתרצה לעשות מאמץ גדול?
כלומר, אם הייתם מחליטים לפתוח את הנייד לפני השינה במקום לפתוח את הספר הזה, סיכוי נמוך מאוד שהיה לכם כוח לעבור מהנייד לספר.
זה בדיוק מה שקרה לי כרגע תוך כדי שאני "מתמסטל" מהנייד. חשבתי לא לכתוב את השורה הזאת שאתם בזה הרגע קוראים ולהמשיך להשתמש בו עד שאני נרדם, כי כזה הסמארטפון, גורם לך לדחות דברים.
אבל אני חייב להתגבר על עצמי כי אם לא אפעל בדרך שבה אני מאמין, אז איך אחרים יאמינו בה? זה כמו שגמול מסיגריות יתפוס את אברהמסון מעשן סיגריות בחצר האחורית אחרי הפגישה:
"אה, מה קורה אברהמסון? מה אתה עושה פה?"
"אה לא כלום... זה כלום." אברהמסון זורק את הסיגריה על הרצפה. "סתם יצאתי לשאוף קצת אוויר. איך אתה?"
"לשאוף אוויר, הא? יא נוכל תחמן."
"לא, כפרה עליך. זו סיגריה אחרונה, זה כלום. מה איתך, גמול?"
"מה איתי? תחזיר לי ת'כסף. גמול עאלק."
"טוב נסחפת קצת עם הדוגמה. אפשר לחזור לספר?"
"אתה לא תגיד לי מתי לחזור אברהמי."
"הגמול" ואף אחד אחר לא יאמינו יותר בשיטה של אברהמסון, אם כזה דבר היה קורה.
בבקשה אל תתבע אותי, אברהמסון, אני מכור לכתיבת שטויות. אולי אפילו ניפגש לעבוד על זה אחרי שהספר יראה אור, בהנחה שיהיה לי מספיק כסף לזרוק לפח.
אני לא יודע מה מבזבז יותר כסף, גמילה אצלך או לחטוף ממך תביעה, אבל בטוח משהו ייזרק לפח. אם זה יהיה רב מכר אז הכבוד שלך.
בכל מקרה, הנקודה היא שאם לא תפעל בדרך שלך לא תוכל לשכנע אחרים לנהוג כמוך. זה לא הורס לי את החיים שכולנו זומבים אבל אני חושב שלדור שלנו מגיע יותר.
אני יודע שצריך להשמיע את הקול הזה בשביל חיים טובים יותר לנו, לכל הדור, דור ה־Z. איך מבוגר אחד פעם אמר לי: "דור של ילדי קקה." נדבר על הדור הזה עוד המון בהמשך.
בעצם הרשתות החברתיות הן הסם הכי נפוץ בעולם, ואני אומר את זה כשלקחתי בחשבון שתיית קפה (כולל פריקים שלוקחים כדורי קפאין, או שהם ספורטאים ואני סתם בטלן מכליל).
בכל מקרה, זה מוכח מחקרית. סתם, לא יודע מה יש יותר, בטח גם אלכוהול וגראס, אל תתפסו אותי על כל מילה, אני משתדל שהרוב יהיה מוכח אבל מספיק לדבר בשפה גבוהה ולהוסיף את המילה מחקר ואז אנשים מאמינים לך.
גם אם זה פייק ניוז. אגב פייק ניוז, נחשו איפה מפיצים הכי הרבה פייק ניוז?
נכון מאוד, ברשתות החברתיות. כבר אמרתי שזה כמו סם, אבל אנחנו לא מתייחסים לזה כסם כי כשכולם מכורים אז כולם מכחישים.
ראיתם פעם נרקומן שמעיד על עצמו שהוא מכור? מי מאיתנו לא שמע את המשפט "אני לא מכור אני יכול להפסיק מתי שבא לי." היחידים שמשתמשים במילה "משתמשים" הם צרכני סמים וצרכני רשתות חברתיות, ובעיקרון זה אותו הדבר. לפחות מבחינת ההשפעה זה אותו הדבר.
אז למרות שיש כרגע יותר משלושה וחצי מיליארד משתמשים ברשתות החברתיות, והצפי ל־2025 הוא בערך ארבעה וחצי מיליארד, יהיה צבוע מבחינתי להשתמש ברשתות החברתיות, כי אני לא מפסיק להטיף פה בספר על כמה שזה חרא ושהדור שלנו יכול להיות יותר טוב.
מצד שני, אני אצטרך לפרסם את הספר הזה איכשהו. יש פה דילמה מוסרית של כסף או אג'נדה. אני רק בתחילתו וכבר אני חושב איך אני אפרסם אותו, יהודי חמדן שכמותי. מי אמר שהספר הזה בכלל יהיה גמור? אולי אני אפסיק לכתוב ואעבור להשקיע במריחואנה.
מה אתם הייתם עושים אם הייתה לכם דילמה כזאת? תודיעו לי ב־DMs אני זמין 7\24, סתם סתם.
אני לא הולך לרשום DMs עם כוכבית קטנה למעלה. אם אתם לא יודעים מה זה כנראה תצטרכו לשאול את הילדים שלכם.
הדרך היחידה להפיץ התנגדות לרשתות החברתיות היא לכתוב על זה בספר. הייתי יכול לפרסם פוסט אבל מה ההיגיון בזה? זה כמו שאלכוהוליסט ירים צ'ייסר לכבוד זה שהוא מפסיק לשתות.
אז זו הסיבה שזה כתוב בספר ולא באיזה פוסט ארוך בפייסבוק. אם יש לי בעיה אני הולך לפתור אותה, לא כמו אנשים היום. אני מתגעגע לתקופה שאנשים באמת פתרו דברים כשהיו להם בעיות ולא רשמו על זה פוסט ארוך בפייסבוק.
עכשיו יבואו יפי הנפש ויגידו לי שדפי הנייר הורסים את העצים, אבל אין מה לעשות, אי אפשר לרצות את כולם ואני בוחר בבני האדם. הם יותר חשובים לי מהעצים. גם צמח יותר חשוב לי מעץ למרות שהוא צמח.
קצת מתוחכם אבל תנסו להפעיל את הראש. צמח בטוח לא היה מבין את הבדיחה הזאת.
כי הוא לא מסוגל להפעיל את הראש, אלא אם הוא סטיבן הוקינג, גאון כזה שיכול להוציא את המחשבות שלו החוצה בלי לדבר. איך שמחתי שסטיבן הוקינג מת. הוא הרי מת לא מזמן. הוא תמיד היה שלילי כזה: "בעוד שמונים שנה בני האדם יוכלו לאכול רק אצות." למי אכפת, אחי. שיזדיינו הנכדים שלי, למה אתה תמיד כזה שלילי, יא מעייף.
אבל בעצם סטיבן הוקינג לא היה צמח, היה לו ניוון שרירים, ALS.
זוכרים שהיה את אתגר דלי הקרח? האתגר הזה נועד להעלאת המודעות לחולי ALS.
אני מודה, למרות שכמו כולם אני חושב שאני שונה מכולם, זה האתגר היחיד שבו השתתפתי. אני מודה שהייתי בין הראשונים שהשתתפו ואני זוכר איך שפכתי דלי קרח קפוא על בחור אחד עם ALS ואמרתי לו "גדול, בדיוק ככה, אל תזוז." הוא זרם, לא הייתה לו בעיה עם זה, אבל אז כולם צעקו עלי שהאתגר הזה לא אמור להתנהל ככה ומה לעזאזל אני עושה. אבל ידעתי שהם סתם מקנאים שאני הולך להיות ויראלי והם לא.
בתקופת אתגר דלי הקרח לרוב האנשים היה יותר אכפת שיצא להם סרטון מגניב מאשר האתגר והמטרה שלו. זה כמו צעדת רון ארד, אנשים באו ליהנות.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
