עד שהגשם יחזור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עד שהגשם יחזור
מכר
מאות
עותקים
עד שהגשם יחזור
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

עד שהגשם יחזור

4.2 כוכבים (63 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    סלעית שחף פולג היא כותבת, עורכת ומרצה לאנגלית. גדלה בבאר שבע ובעומר, התבגרה בעמק יזרעאל, וכיום מתגוררת בקרית אונו ומגדלת שני ילדים, שלושה חתולים ובן זוג. בוגרת המחזור הראשון של התוכנית לתואר שני וכתיבה יוצרת באנגלית באוניברסיטת בר אילן.

    יוצרת וכותבת באנגלית ובעברית. במהלך השנים סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ואנתולוגיות בישראל ובחו"ל –  ביניהם "מאזניים", Maggid ועוד.

    saleit.shahaf.poleg@gmail.com‏

    תקציר

    ״לא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא היה קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה.
    ובכל זאת יש דברים שאין לעבור עליהם בשתיקה: גגות בלי רעפים למשל. מסעדות בתוך לולים. מחלבות בוטיק, אורוות שעברו הסבה לחדרים להשכרה לפי שעה. ככה בלי ששמים לב כל הכפר הולך לעזאזל. כן, בגלל הגשם, אבל גם בגלל דברים אחרים.״

    יעלי לבית שטיינמן חוזרת לכפר אליו הבטיחה לא לחזור לעולם ובבטנה תינוק שגורלו לא ידוע. גלי, אחותה, חוזרת מקנדה כדי להתחתן בחצר הגדולה מתחת לעץ האשכולית וממתינה לחתן שלה שיגיע.
    שתים־עשרה שנים חלפו מאז הפעם האחרונה שירד גשם בכפר ומאז שיצא הסוד המשפחתי לעולם. עכשיו הוא מאיים לרדוף אותן שוב.
    משפחה אחת, שלושה דורות בכפר ותיק בעמק מסוכסך, נאלצת בעל כורחה להתמודד עם השלכות הסוד בעליית הגג, ועם הסודות האחרים, חלקם קטנים יותר, חלקם מחרידים לא פחות, שכמו עוברים
    בתורשה מדור לדור. ברקע, עם היעלמותו המסתורית של הגשם הכפר המשווע למים מנהל קרבות על השיבר, ובשדות צומח הנדל״ן.

    סלעית שחף פולג נולדה בבאר שבע, גדלה בעומר והתבגרה בעמק יזרעאל. בספרה הראשון, עד שהגשם יחזור, היא משרטטת בהומור, באירוניה וגם בחמלה את דיוקנו של מה שנותר מהחלום הציוני ואגב כך בוראת כמה מהדמויות הבלתי נשכחות והססגוניות בספרות העברית של העשורים האחרונים.

    פרק ראשון

    אלול
    חלק ראשון

    סדום שבעמק


    זה התחיל עם הגשם.
    או אולי אפשר לומר שזה נגמר עם הגשם ההוא שלא חזר מאז.
    גם אפשר בהחלט להגיד שמאז הגשם ההוא לא ירדה פה אף טיפה אחת מחורבנת. שום דבר מאז הגשם ההוא ועוד מעט סוגרים לנו את כל הברזים.
    מסביב, עניינים כרגיל.
    רק כמה הרדופים זקנים ורעילים מפרידים בין מטעי השקדים של הקיבוץ השכן והמאה דונם תירס של שטיינמן, אבל אצלם הוא יורד ובצד שלנו, כלום.
    כאילו העננים בוחרים איפה בדיוק להשתין את גשמי הברכה הדפוקים שלהם.
    אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים.
    אין פה אפילו צדיק אחד בכל העמק הזה — אנחנו יודעים.
    אבל כזה עונש — לראות את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס הנרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל — עונש כזה לא הגיע לנו.
    לרובנו לפחות.
    הילדים שלנו מעמידים שלטים בכניסה לכפר: "בגדים יד שנייה"; "עיצוב פנים לחדרי תינוקות"; "עוגות תוצרת בית"; "תכשיטים מהמוכר לקונה" ו"חדרי אירוח לפי שעה".
    לא לימדנו אותם לעשות שום דבר. חקלאים! היינו גאים בעצמנו וטפחנו להם על השכם אפילו שלא גמרו תיכון.
    עכשיו הם לא יכולים לעזוב והנשים העירוניות שלהם לא רוצות לעזוב כי יש להן "איכות חיים".
    חה!
    עובדים כמו חמורים וזורקים אצלנו את הילדים.
    אבל אנחנו לא מתלוננים, רק מסתכלים בעצב מהמרפסות המרושתות שלנו ורואים איך כל הכפר הזה הולך לעזאזל בגלל הגשם.
    וגם בגלל דברים אחרים.
    ביום ההוא, של הגשם האחרון שהחל מטפטף בשעות הבוקר, ישבנו לנו בבתים אחרי החליבה עם כוס תה ולחם חי וחשבנו: הנה, סוף־סוף החורף מתחיל. ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא פיספס את האלונקה שעברה ברחוב עטופה בכיסוי קטיפה, כשאחד מזוקן בשחור דוחף את העגלה שקירטעה וקיפצה עם כל בור ומהמורה שלא תוקנו כבר שנים.
    היא עשתה את זה בכוונה — זה היה ברור — החברה קדישא בכפר, הגופה בתכריכים וכל זה. לא בארון עץ פשוט כמו שעושים אצלנו, בלי ענייני דת ומצפון, עם כמה מילים על החבר מתחת לברוש ואחמד הקברן מנעורה סוגר את העניינים בשבילנו.
    זה נכון, לא היינו יכולים לומר עליו שום דבר, לא באמת הכרנו אותו, הוא לא היה משלנו. ובכל זאת שיתפנו פעולה, החבאנו אותו כאילו היה אחד מאיתנו, לא סיפרנו עליו לאף אחד גם כששאלו וריחרחו, ואחר כך כבר לא זכרנו מאיפה מגיעים גזירי הנייר שהתעופפו לפעמים מסביב לסילו ונחתו בכניסה לצרכנייה.
    שכחנו.
    עד שהזקנה דחפה לנו אותו בפרצוף בסיבוב הופעות אחרון בכפר. הולכת ככה נמרצות עם השיער השחור־שחור והשפתיים האדומות והפנים כמו צמר גפן.
    נתנו לה כבוד, דור המייסדים וכל זה, אי אפשר שלא. נכון שלא הגיעה עם העגלה מתל עדשים ביום העלייה לקרקע שאין קובע ממנו, אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התיישבות, ולא קיבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים, ובכל זאת.
    בסתר קיווינו שתיקח את הדברים שלה ותלך מכאן כמו חצי מהמשפחה שלה שעזבה, ואלה שנשארו לא עשו פה שום דבר חוץ מלהשיג עוד תואר ועוד תואר באוניברסיטה, ואז עוד המשיכו לגור פה, ללכת בלי להרגיש עם, בלי משק חי, בלי אדמה.
    ועוד היו להם טענות, דחפו את האף לענייני המים, החליטו שהם לא צריכים להשתתף במיסים של ועד האגודה החקלאית שהרי אין להם משק פעיל, הוציאו את עצמם מהכלל, והכי גרוע, הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה.
    אז הם חטפו מאיתנו, אוהו, איך שהם חטפו.
    גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו ששמעו את השיחות בשולחן ארוחת הערב, גם זה בטוח.
    אבל מסתבר שהם היו רק הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי.
    אחר כך הגיעו האחרים ואנחנו כבר לא החטפנו.
    עכשיו היינו צריכים לחייך, להעמיד את עצמנו למכירה: "בואו אלינו, תראו כמה יפה ושלֵו פה, בואו הצטרפו לקהילה שלנו." וכל הזמן הזה אנחנו מקווים שכשהגשם יגיע נחזיר את הכפר לעצמנו ונגרש את הפולשים.
    מי אם לא אנחנו ידע בדיוק איך לעשות את זה.
    אבל בינתיים תלינו שלט גדול בכניסה לכפר וסידרנו שהכניסה תהיה מסבירת פנים. שיחי בוגנוויליה מסתירים את תעלת הביוב הגדולה, והרדופים בשלל צבעים את העזובה בשולי השדות.
    אנחנו לא צריכים את כל זה, את ההתייפיפות המאולצת הזאת. אנחנו הרי יודעים שהכביש החדש שנסלול ייסדק בתוך פחות משנה תחת גלגלי מכליות החלב, ושוב נצטרך למצוא את הכסף לתקן. שהמדרכות החדשות (מעליהן תאורה ידידותית לחיות הבר), יתבקעו שוב מעל האדמה השחורה והיבשה.
    קוסמטיקה, אומרים הילדים שלנו, זה שם המשחק. הם תולים עציצי פטוניות צבעוניות בכניסה לכפר (בזבוז מים), צובעים את הסילו החלוד ואת משרד הדואר המתפורר, משייפים את חלונות העץ העתיקים אכולי התולעים, ומשקים במים טובים את הדשא הגדול שליד בית העם.
    הכול למען הפולשים שקונים בהרחבה החדשה חלקת אדמה זעירה במחיר מופקע (ועדיין זול בהרבה מהמרכז, ככה הילדים אומרים). הם מביאים את האדריכל המיוחד שלהם מתל אביב, יושבים על השרטוטים חודשים, ובסוף בונים בית שנראה בדיוק כמו הבית השכן. קוביות שטוחות, בלי גגות רעפים, עם צמחייה שלא תשרוד כאן את הקיץ ואם תשרוד, חשבון המים שנגיש להם יסיים את העבודה.
    אנחנו חוגגים עכשיו את כל החגים בהפגנתיות. חג המשק, תשעים וכמה שנות עלייה לקרקע, שבועות. הפולשים מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור.
    לנו לא נראה שכמה דוכני מזון ואקדחי בועות־סבון חד־פעמיים יצילו את הכפר מפשיטת רגל, אבל הם אומרים שכן, שנתחיל להיות יותר גמישים, שאין ברירה, צריך להתקדם. הם אומרים שצריך לאחד את הרפתות לרפת אחת גדולה משוכללת ונקייה, בגלל שאיכות הסביבה חשובה וגם זכויות בעלי החיים. הם לוחצים שנתחיל לגדל אורגני (מה הם יודעים בכלל על השרצים העתיקים שממלאים פה את הקרקע) ושהתרנגולות שלנו יטיילו בשדה חופשיות.
    אז אנחנו מחכים לגשם.
    כשהוא יגיע נוכל להיפטר מהם, מהפולשים. נוציא לילדים את כל השטויות מהראש. כשהגשם יבוא, נוכל למחות את האבק מהקמטים והסדקים, לזקוף ראש ולכבוש בחזרה את מקומנו. יש לנו עוד כוח. יש לנו עוד תוכניות. עוד לא פג תוקפנו.

    רחוב אחד ראשי לעיר קטנה. רחוב ראשי, ארוך, ולא הרחק משם ביציאה, מעבר לרמזורים האחרונים, אדמת העמק מעלה באוב את דמויותיהן המעוותות של כובשיה, מוצפנים בתוך ערפילים לוהטים העולים מאספלט הכבישים, ומחליקים אל שדות השעורה והאספסת לעוד איזו הצגת תכלית אחרונה.

    ליד סניף הביטוח הלאומי ניכרת התקהלות כשמסעדת הפועלים הסמוכה מכריזה על ארוחת צהריים בעשרים וחמישה שקלים, תחנת המשטרה נראית נטושה בשעה הזו כשהפיקוסים מצלים על מגרש החנייה והניידות מטונפות מפירות הפיקוס ולשלשת עטלפים. על דלת הכניסה של חנות הסדקית תלוי מקרמה צבעוני ועליו רקום "סגור" ורק הפלאפל מפוצץ בחיילים שנשפכו מאיזה אוטובוס.

    ברמזור יושב רובי בטנדר טויוטה לבן ומלוכלך, מביט במראה חליפות ומסדר את שערו הפרוע, בעוד יתיר, מזכיר ועד האגודה החקלאית של הכפר, איתו בדיבורית.

    "כמה סידורים ואני חוזר," אומר רובי ומרים את חולצת הטריקו מעל בטנו כדי לנגב את מצחו ואת משקפי השמש שלו. המזגן לא מצליח להתגבר על הלחות השוררת בחוץ. האורות ברמזור התחלפו מאדום לכתום, רגלו של רובי הרפתה מדוושת הבלם והרכב נכנס לעיר.

    "רובי תעשה לי טובה אחת, בלי שטויות ובלי ידיים. הנכדה של יוסק'ה אמורה להגיע היום או מחר, אז כמו שסיכמנו, כן? רק להבהיר לה, ליעלי, בצורה עדינה כמובן, שאין שום סיכוי שהתוכנית שלה תוכל לצאת אל הפועל."

    רובי גילגל עיניים בחוסר סבלנות. אין מה לספר ליתיר שהוא כבר פגש את יעלי באילת לפני כמה חודשים, ממש בסוף החורף, הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח מה קרה שם. עדיף ככה. גם כשידבר איתה, הוא לא יזכיר את זה.

    אבל בכל זאת, הוא חושב לעצמו תוך שהוא פונה ימינה אל תוך רחבת החנייה של הטכני של נחשוני — הוא היה צריך לקנות שמן לשופל וכמה מלכודות לחולדות (כבר הרבה זמן הוא מבטיח לדיירים שלו בגורן שיעשה מבצע הדברה) — מעניין למה היא חוזרת, נתקפה פתאום נוסטלגיה? מתגעגעת לחיים הפשוטים? זה שיעשע אותו. האמת שהוא אף פעם לא חשב עליה כאחת מאלה שיחזרו לכאן עם הזנב בין הרגלייים. רובי לא הבין מיתיר אם היא חוזרת לבד או עם הצייר. הוא ממש לא היה יכול לראות איך הבחור הזה משתלב בכפר. אולי זה כמו מה שהולך עכשיו עם החדשים מההרחבה, עובדים כל השבוע בעיר וחוזרים בסופי שבוע.

    המחשבות על יעל מעסיקות את רובי בדיוק עד שהוא נכנס אל תוך ההאנגר של נחשוני ומרגע שנכנס, הן מפנות את מקומן לתחושת העונג המוכרת שמשתלטת עליו בכל פעם שהוא מזדמן למקום הזה שעומד בו ריח מעורב של של שמני מכונות, חומרי הדברה וריח הפלסטיק החריף של צינורות ההשקיה.

    לא רחוק משם, אולי מאה חמישים מטר מהטכני של נחשוני, התחנה המרכזית הנושקת לשוק יום שני עוטפת במין אפלוליות קרירה את העוברים והשבים, החוזרים והבאים, חוסמת בגופה העשוי בטון יצוק את ניסיונות החדירה של הקיץ החלוצי, מתגוננת בגבורה מפני קרני השמש הסוטרות לה מאז שעות הבוקר המוקדמות.

    הפסלים המתכתיים שבכיכר הסמוכה שולחים בה סנוורים וגם בנהגי המשאיות המובילות מספוא אל העמקים. כל כך חם עד שנדמה כי אפילו שולי הבורות הפעורים בכניסה לתחנה יזלגו להם תכף פנימה אל בטן האדמה בקול תסיסה רך, והאוטובוס הממוזג שהגיע ממש עכשיו מתל אביב, יצנח מטה גם הוא יחד איתם.

    יעלי יורדת מהאוטובוס כשהיא מעירה בעל כורחה את החייל המותש שנרדם אי שם בדרך נמיר וראשו נשמט על כתפה. רגש אחריות או אולי איזה רגש אימהי ניעור בה וכך, כשהיא דואגת שלא לזוז יתר על המידה, ישבה כל הדרך מתל אביב אפילו ששתי רגליה נרדמו.

    עכשיו היא ניסתה להשתחל מהמושב הפנימי בזהירות, החייל התעורר ומילמל מילות התנצלות. היא חייכה אליו את החיוך הכי טוב שלה, כי הרי מעתה, היא החליטה, היא תהיה אדם טוב יותר, נחמד יותר — אחר.

    עשר דקות! הכריז הנהג, נא לחזור בזמן! ולפני שירד בעצמו, החליף את לוחית היעד — בית שאן.

    היא קנתה בוטנים אמריקאיים ומים מינרליים בחנות הפיצוחים מאישה בפאה ארוכה וחלקה, ובדוכן העיתונים הצמוד לה, היכן שהעיתונים נתלו על חוט ארוך לרוחבו והציגו לראווה כמו כביסה רעננה חוברות פורנו ברוסית ואנגלית, תשבצים ומגזינים בנייר מפתה ומבריק, היא עילעלה באחד הירחונים. בעל הדוכן שהופיע פתאום מעל הדלפק הבהיר שמי שקורא קונה, אז היא הניחה את החוברת וחישבה שיש לה עוד כמה דקות שבהן כדאי לה להתהלך קצת אחרי הנסיעה הצפודה. לשירותים פה היא לא תיכנס. בכניסה לתחנה עמדה שורה של טלפונים ציבוריים מלוכלכים. פעם היתה מתקשרת מהם להודיע שהיא בדרך, ועכשיו יש לה נייד אבל אין לה למי להתקשר.

    ההפסקה הסתיימה, האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לכיוון מזרח, נוסעים ותיקים וחדשים שעלו זה עתה התערבבו בין המושבים. החייל שלה לא חזר.

    מהחלונות המלוכלכים והממאנים להיפתח בתואנת המיזוג, נראים גשרי השקיה ענקיים מרעיפים ממטרים חיוניים על השדות, ואלה בתורם מעלים אדי מים המעבים את האוויר הדחוס ממילא. השמש שהסתתרה מאחורי העננים בשעות האחרונות — הונאה אמיתית שהרי למרות המראה הסגרירי, החום רק הופך כבד יותר, בריוני — צצה שוב וקופחת על העלים הרטובים בתחושת סיפוק של מי שיודעת ששלטונה הוא סופי ומוחלט ואין דבר מלבדה. עוד כמה דקות היא תצלצל בפעמון, האוטובוס יעצור בתחנה הראשונה על הכביש, הדלתות ייפתחו ויפלטו אותה החוצה בלי רגש, וכך היא תצא בלי שום הגנה אל השמש, ואל כל מה שעוד מצפה לה.

    בחנייה של הטכני רובי עמד מחוץ לטויוטה ואכל את מנת הפלאפל המתפקעת מחמוצים וצ'יפס. הוא בדק שכל הציוד שקנה הועמס כמו שצריך על הארגז מאחורה ועכשיו תכף הוא ייכנס לאוטו, ידליק את הרדיו, יכוון את המזגן על המקסימום ויחשוב על דגים — המחשבה היחידה שמרגיעה את העווית שמתחילה אצלו בבטן בכל פעם עוד לפני שהוא מגיע למעגל התנועה האחרון ביציאה מהעיר.

    זו לא סתם מחשבה אקראית, בסופו של דבר זו העבודה שלו, היום באופן ספציפי הוא חושב על הדגיגונים שאמורים להגיע במשלוח מאילת. אבל ברגע שחשב על אילת זה הזכיר לו שוב את יעלי, ויעלי הזכירה לו את השיחה עם מזכיר הוועד וכל המחשבות האלה שוב הפעילו את העווית בבטנו. הוא נגס עוד כמה נגיסות מהפלאפל ואז ויתר ונכנס לאוטו. הטויוטה המאובקת נשפה וחירחרה בטרוניה כשהתניע, אבל בכל זאת התמזגה עם הכביש המתפתל במסלול המוכר, שלא לומר מאוס, מתגלגלת כמו מעצמה, רושפת ומיטלטלת, מובילה אותו חזרה בהכנעה, כמו תמיד, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה או הדבר האחרון שהיה מבקש לעצמו.

    סלעית שחף פולג היא כותבת, עורכת ומרצה לאנגלית. גדלה בבאר שבע ובעומר, התבגרה בעמק יזרעאל, וכיום מתגוררת בקרית אונו ומגדלת שני ילדים, שלושה חתולים ובן זוג. בוגרת המחזור הראשון של התוכנית לתואר שני וכתיבה יוצרת באנגלית באוניברסיטת בר אילן.

    יוצרת וכותבת באנגלית ובעברית. במהלך השנים סיפורים פרי עטה פורסמו בכתבי עת ואנתולוגיות בישראל ובחו"ל –  ביניהם "מאזניים", Maggid ועוד.

    saleit.shahaf.poleg@gmail.com‏

    עוד על הספר

    עד שהגשם יחזור סלעית שחף פולג

    אלול
    חלק ראשון

    סדום שבעמק


    זה התחיל עם הגשם.
    או אולי אפשר לומר שזה נגמר עם הגשם ההוא שלא חזר מאז.
    גם אפשר בהחלט להגיד שמאז הגשם ההוא לא ירדה פה אף טיפה אחת מחורבנת. שום דבר מאז הגשם ההוא ועוד מעט סוגרים לנו את כל הברזים.
    מסביב, עניינים כרגיל.
    רק כמה הרדופים זקנים ורעילים מפרידים בין מטעי השקדים של הקיבוץ השכן והמאה דונם תירס של שטיינמן, אבל אצלם הוא יורד ובצד שלנו, כלום.
    כאילו העננים בוחרים איפה בדיוק להשתין את גשמי הברכה הדפוקים שלהם.
    אם לא היינו יודעים טוב יותר (ואולי אם היינו מתחנכים על ברכיהם של הורים אחרים), היינו יכולים לחשוב שמישהו שם למעלה מעניש אותנו. אולי כי לא אמרנו שום דבר, אולי בגלל חטאים אחרים.
    אין פה אפילו צדיק אחד בכל העמק הזה — אנחנו יודעים.
    אבל כזה עונש — לראות את השדות מותקפים, את האספסת מושמדת בידי חיפושיות זעירות, את הזחלים השמנים בשתילי התירס הנרקבים, החיטה הצמאה מתייבשת, הפרדסים הקמלים, התרנגולות והפרות שמובלות לשחיטה טרם זמנן כי אין יותר אוכל — עונש כזה לא הגיע לנו.
    לרובנו לפחות.
    הילדים שלנו מעמידים שלטים בכניסה לכפר: "בגדים יד שנייה"; "עיצוב פנים לחדרי תינוקות"; "עוגות תוצרת בית"; "תכשיטים מהמוכר לקונה" ו"חדרי אירוח לפי שעה".
    לא לימדנו אותם לעשות שום דבר. חקלאים! היינו גאים בעצמנו וטפחנו להם על השכם אפילו שלא גמרו תיכון.
    עכשיו הם לא יכולים לעזוב והנשים העירוניות שלהם לא רוצות לעזוב כי יש להן "איכות חיים".
    חה!
    עובדים כמו חמורים וזורקים אצלנו את הילדים.
    אבל אנחנו לא מתלוננים, רק מסתכלים בעצב מהמרפסות המרושתות שלנו ורואים איך כל הכפר הזה הולך לעזאזל בגלל הגשם.
    וגם בגלל דברים אחרים.
    ביום ההוא, של הגשם האחרון שהחל מטפטף בשעות הבוקר, ישבנו לנו בבתים אחרי החליבה עם כוס תה ולחם חי וחשבנו: הנה, סוף־סוף החורף מתחיל. ובכל זאת אף אחד מאיתנו לא פיספס את האלונקה שעברה ברחוב עטופה בכיסוי קטיפה, כשאחד מזוקן בשחור דוחף את העגלה שקירטעה וקיפצה עם כל בור ומהמורה שלא תוקנו כבר שנים.
    היא עשתה את זה בכוונה — זה היה ברור — החברה קדישא בכפר, הגופה בתכריכים וכל זה. לא בארון עץ פשוט כמו שעושים אצלנו, בלי ענייני דת ומצפון, עם כמה מילים על החבר מתחת לברוש ואחמד הקברן מנעורה סוגר את העניינים בשבילנו.
    זה נכון, לא היינו יכולים לומר עליו שום דבר, לא באמת הכרנו אותו, הוא לא היה משלנו. ובכל זאת שיתפנו פעולה, החבאנו אותו כאילו היה אחד מאיתנו, לא סיפרנו עליו לאף אחד גם כששאלו וריחרחו, ואחר כך כבר לא זכרנו מאיפה מגיעים גזירי הנייר שהתעופפו לפעמים מסביב לסילו ונחתו בכניסה לצרכנייה.
    שכחנו.
    עד שהזקנה דחפה לנו אותו בפרצוף בסיבוב הופעות אחרון בכפר. הולכת ככה נמרצות עם השיער השחור־שחור והשפתיים האדומות והפנים כמו צמר גפן.
    נתנו לה כבוד, דור המייסדים וכל זה, אי אפשר שלא. נכון שלא הגיעה עם העגלה מתל עדשים ביום העלייה לקרקע שאין קובע ממנו, אלה שהגיעו למחרת כבר לא היו באותה דרגה של התיישבות, ולא קיבלו את אותו המעמד גם אם חיו כאן כל החיים, ובכל זאת.
    בסתר קיווינו שתיקח את הדברים שלה ותלך מכאן כמו חצי מהמשפחה שלה שעזבה, ואלה שנשארו לא עשו פה שום דבר חוץ מלהשיג עוד תואר ועוד תואר באוניברסיטה, ואז עוד המשיכו לגור פה, ללכת בלי להרגיש עם, בלי משק חי, בלי אדמה.
    ועוד היו להם טענות, דחפו את האף לענייני המים, החליטו שהם לא צריכים להשתתף במיסים של ועד האגודה החקלאית שהרי אין להם משק פעיל, הוציאו את עצמם מהכלל, והכי גרוע, הוציאו את הכביסה המלוכלכת החוצה.
    אז הם חטפו מאיתנו, אוהו, איך שהם חטפו.
    גם הילדים שלהם חטפו על זה מהילדים שלנו ששמעו את השיחות בשולחן ארוחת הערב, גם זה בטוח.
    אבל מסתבר שהם היו רק הסנוניות הראשונות שבישרו על השינוי.
    אחר כך הגיעו האחרים ואנחנו כבר לא החטפנו.
    עכשיו היינו צריכים לחייך, להעמיד את עצמנו למכירה: "בואו אלינו, תראו כמה יפה ושלֵו פה, בואו הצטרפו לקהילה שלנו." וכל הזמן הזה אנחנו מקווים שכשהגשם יגיע נחזיר את הכפר לעצמנו ונגרש את הפולשים.
    מי אם לא אנחנו ידע בדיוק איך לעשות את זה.
    אבל בינתיים תלינו שלט גדול בכניסה לכפר וסידרנו שהכניסה תהיה מסבירת פנים. שיחי בוגנוויליה מסתירים את תעלת הביוב הגדולה, והרדופים בשלל צבעים את העזובה בשולי השדות.
    אנחנו לא צריכים את כל זה, את ההתייפיפות המאולצת הזאת. אנחנו הרי יודעים שהכביש החדש שנסלול ייסדק בתוך פחות משנה תחת גלגלי מכליות החלב, ושוב נצטרך למצוא את הכסף לתקן. שהמדרכות החדשות (מעליהן תאורה ידידותית לחיות הבר), יתבקעו שוב מעל האדמה השחורה והיבשה.
    קוסמטיקה, אומרים הילדים שלנו, זה שם המשחק. הם תולים עציצי פטוניות צבעוניות בכניסה לכפר (בזבוז מים), צובעים את הסילו החלוד ואת משרד הדואר המתפורר, משייפים את חלונות העץ העתיקים אכולי התולעים, ומשקים במים טובים את הדשא הגדול שליד בית העם.
    הכול למען הפולשים שקונים בהרחבה החדשה חלקת אדמה זעירה במחיר מופקע (ועדיין זול בהרבה מהמרכז, ככה הילדים אומרים). הם מביאים את האדריכל המיוחד שלהם מתל אביב, יושבים על השרטוטים חודשים, ובסוף בונים בית שנראה בדיוק כמו הבית השכן. קוביות שטוחות, בלי גגות רעפים, עם צמחייה שלא תשרוד כאן את הקיץ ואם תשרוד, חשבון המים שנגיש להם יסיים את העבודה.
    אנחנו חוגגים עכשיו את כל החגים בהפגנתיות. חג המשק, תשעים וכמה שנות עלייה לקרקע, שבועות. הפולשים מסתבר, אוהבים נורא את ההווי המיוחד ואנחנו צריכים לספק את הסחורה. צוות הווי ובידור.
    לנו לא נראה שכמה דוכני מזון ואקדחי בועות־סבון חד־פעמיים יצילו את הכפר מפשיטת רגל, אבל הם אומרים שכן, שנתחיל להיות יותר גמישים, שאין ברירה, צריך להתקדם. הם אומרים שצריך לאחד את הרפתות לרפת אחת גדולה משוכללת ונקייה, בגלל שאיכות הסביבה חשובה וגם זכויות בעלי החיים. הם לוחצים שנתחיל לגדל אורגני (מה הם יודעים בכלל על השרצים העתיקים שממלאים פה את הקרקע) ושהתרנגולות שלנו יטיילו בשדה חופשיות.
    אז אנחנו מחכים לגשם.
    כשהוא יגיע נוכל להיפטר מהם, מהפולשים. נוציא לילדים את כל השטויות מהראש. כשהגשם יבוא, נוכל למחות את האבק מהקמטים והסדקים, לזקוף ראש ולכבוש בחזרה את מקומנו. יש לנו עוד כוח. יש לנו עוד תוכניות. עוד לא פג תוקפנו.

    רחוב אחד ראשי לעיר קטנה. רחוב ראשי, ארוך, ולא הרחק משם ביציאה, מעבר לרמזורים האחרונים, אדמת העמק מעלה באוב את דמויותיהן המעוותות של כובשיה, מוצפנים בתוך ערפילים לוהטים העולים מאספלט הכבישים, ומחליקים אל שדות השעורה והאספסת לעוד איזו הצגת תכלית אחרונה.

    ליד סניף הביטוח הלאומי ניכרת התקהלות כשמסעדת הפועלים הסמוכה מכריזה על ארוחת צהריים בעשרים וחמישה שקלים, תחנת המשטרה נראית נטושה בשעה הזו כשהפיקוסים מצלים על מגרש החנייה והניידות מטונפות מפירות הפיקוס ולשלשת עטלפים. על דלת הכניסה של חנות הסדקית תלוי מקרמה צבעוני ועליו רקום "סגור" ורק הפלאפל מפוצץ בחיילים שנשפכו מאיזה אוטובוס.

    ברמזור יושב רובי בטנדר טויוטה לבן ומלוכלך, מביט במראה חליפות ומסדר את שערו הפרוע, בעוד יתיר, מזכיר ועד האגודה החקלאית של הכפר, איתו בדיבורית.

    "כמה סידורים ואני חוזר," אומר רובי ומרים את חולצת הטריקו מעל בטנו כדי לנגב את מצחו ואת משקפי השמש שלו. המזגן לא מצליח להתגבר על הלחות השוררת בחוץ. האורות ברמזור התחלפו מאדום לכתום, רגלו של רובי הרפתה מדוושת הבלם והרכב נכנס לעיר.

    "רובי תעשה לי טובה אחת, בלי שטויות ובלי ידיים. הנכדה של יוסק'ה אמורה להגיע היום או מחר, אז כמו שסיכמנו, כן? רק להבהיר לה, ליעלי, בצורה עדינה כמובן, שאין שום סיכוי שהתוכנית שלה תוכל לצאת אל הפועל."

    רובי גילגל עיניים בחוסר סבלנות. אין מה לספר ליתיר שהוא כבר פגש את יעלי באילת לפני כמה חודשים, ממש בסוף החורף, הוא בעצמו כבר לא ממש בטוח מה קרה שם. עדיף ככה. גם כשידבר איתה, הוא לא יזכיר את זה.

    אבל בכל זאת, הוא חושב לעצמו תוך שהוא פונה ימינה אל תוך רחבת החנייה של הטכני של נחשוני — הוא היה צריך לקנות שמן לשופל וכמה מלכודות לחולדות (כבר הרבה זמן הוא מבטיח לדיירים שלו בגורן שיעשה מבצע הדברה) — מעניין למה היא חוזרת, נתקפה פתאום נוסטלגיה? מתגעגעת לחיים הפשוטים? זה שיעשע אותו. האמת שהוא אף פעם לא חשב עליה כאחת מאלה שיחזרו לכאן עם הזנב בין הרגלייים. רובי לא הבין מיתיר אם היא חוזרת לבד או עם הצייר. הוא ממש לא היה יכול לראות איך הבחור הזה משתלב בכפר. אולי זה כמו מה שהולך עכשיו עם החדשים מההרחבה, עובדים כל השבוע בעיר וחוזרים בסופי שבוע.

    המחשבות על יעל מעסיקות את רובי בדיוק עד שהוא נכנס אל תוך ההאנגר של נחשוני ומרגע שנכנס, הן מפנות את מקומן לתחושת העונג המוכרת שמשתלטת עליו בכל פעם שהוא מזדמן למקום הזה שעומד בו ריח מעורב של של שמני מכונות, חומרי הדברה וריח הפלסטיק החריף של צינורות ההשקיה.

    לא רחוק משם, אולי מאה חמישים מטר מהטכני של נחשוני, התחנה המרכזית הנושקת לשוק יום שני עוטפת במין אפלוליות קרירה את העוברים והשבים, החוזרים והבאים, חוסמת בגופה העשוי בטון יצוק את ניסיונות החדירה של הקיץ החלוצי, מתגוננת בגבורה מפני קרני השמש הסוטרות לה מאז שעות הבוקר המוקדמות.

    הפסלים המתכתיים שבכיכר הסמוכה שולחים בה סנוורים וגם בנהגי המשאיות המובילות מספוא אל העמקים. כל כך חם עד שנדמה כי אפילו שולי הבורות הפעורים בכניסה לתחנה יזלגו להם תכף פנימה אל בטן האדמה בקול תסיסה רך, והאוטובוס הממוזג שהגיע ממש עכשיו מתל אביב, יצנח מטה גם הוא יחד איתם.

    יעלי יורדת מהאוטובוס כשהיא מעירה בעל כורחה את החייל המותש שנרדם אי שם בדרך נמיר וראשו נשמט על כתפה. רגש אחריות או אולי איזה רגש אימהי ניעור בה וכך, כשהיא דואגת שלא לזוז יתר על המידה, ישבה כל הדרך מתל אביב אפילו ששתי רגליה נרדמו.

    עכשיו היא ניסתה להשתחל מהמושב הפנימי בזהירות, החייל התעורר ומילמל מילות התנצלות. היא חייכה אליו את החיוך הכי טוב שלה, כי הרי מעתה, היא החליטה, היא תהיה אדם טוב יותר, נחמד יותר — אחר.

    עשר דקות! הכריז הנהג, נא לחזור בזמן! ולפני שירד בעצמו, החליף את לוחית היעד — בית שאן.

    היא קנתה בוטנים אמריקאיים ומים מינרליים בחנות הפיצוחים מאישה בפאה ארוכה וחלקה, ובדוכן העיתונים הצמוד לה, היכן שהעיתונים נתלו על חוט ארוך לרוחבו והציגו לראווה כמו כביסה רעננה חוברות פורנו ברוסית ואנגלית, תשבצים ומגזינים בנייר מפתה ומבריק, היא עילעלה באחד הירחונים. בעל הדוכן שהופיע פתאום מעל הדלפק הבהיר שמי שקורא קונה, אז היא הניחה את החוברת וחישבה שיש לה עוד כמה דקות שבהן כדאי לה להתהלך קצת אחרי הנסיעה הצפודה. לשירותים פה היא לא תיכנס. בכניסה לתחנה עמדה שורה של טלפונים ציבוריים מלוכלכים. פעם היתה מתקשרת מהם להודיע שהיא בדרך, ועכשיו יש לה נייד אבל אין לה למי להתקשר.

    ההפסקה הסתיימה, האוטובוס יצא מהתחנה המרכזית לכיוון מזרח, נוסעים ותיקים וחדשים שעלו זה עתה התערבבו בין המושבים. החייל שלה לא חזר.

    מהחלונות המלוכלכים והממאנים להיפתח בתואנת המיזוג, נראים גשרי השקיה ענקיים מרעיפים ממטרים חיוניים על השדות, ואלה בתורם מעלים אדי מים המעבים את האוויר הדחוס ממילא. השמש שהסתתרה מאחורי העננים בשעות האחרונות — הונאה אמיתית שהרי למרות המראה הסגרירי, החום רק הופך כבד יותר, בריוני — צצה שוב וקופחת על העלים הרטובים בתחושת סיפוק של מי שיודעת ששלטונה הוא סופי ומוחלט ואין דבר מלבדה. עוד כמה דקות היא תצלצל בפעמון, האוטובוס יעצור בתחנה הראשונה על הכביש, הדלתות ייפתחו ויפלטו אותה החוצה בלי רגש, וכך היא תצא בלי שום הגנה אל השמש, ואל כל מה שעוד מצפה לה.

    בחנייה של הטכני רובי עמד מחוץ לטויוטה ואכל את מנת הפלאפל המתפקעת מחמוצים וצ'יפס. הוא בדק שכל הציוד שקנה הועמס כמו שצריך על הארגז מאחורה ועכשיו תכף הוא ייכנס לאוטו, ידליק את הרדיו, יכוון את המזגן על המקסימום ויחשוב על דגים — המחשבה היחידה שמרגיעה את העווית שמתחילה אצלו בבטן בכל פעם עוד לפני שהוא מגיע למעגל התנועה האחרון ביציאה מהעיר.

    זו לא סתם מחשבה אקראית, בסופו של דבר זו העבודה שלו, היום באופן ספציפי הוא חושב על הדגיגונים שאמורים להגיע במשלוח מאילת. אבל ברגע שחשב על אילת זה הזכיר לו שוב את יעלי, ויעלי הזכירה לו את השיחה עם מזכיר הוועד וכל המחשבות האלה שוב הפעילו את העווית בבטנו. הוא נגס עוד כמה נגיסות מהפלאפל ואז ויתר ונכנס לאוטו. הטויוטה המאובקת נשפה וחירחרה בטרוניה כשהתניע, אבל בכל זאת התמזגה עם הכביש המתפתל במסלול המוכר, שלא לומר מאוס, מתגלגלת כמו מעצמה, רושפת ומיטלטלת, מובילה אותו חזרה בהכנעה, כמו תמיד, גם אם זה הדבר האחרון שתעשה או הדבר האחרון שהיה מבקש לעצמו.