האמת האחת

1
 

בואנוס איירס, ינואר 2007

דלת הכניסה כמעט ננעלה. מָגָלִי הדפה אותה ושבה אל הבית לחפש את תעודת הזהות. בדרכה החוצה וידאה היטב שגם המפתח הנכון מצוי בידה. רק כעבור זמן רב היא תבין מה כוחה של תעודת זהות שנשכחה בתיק, שהוחלף באחר בהחלטה סתמית של הרגע האחרון.

כבר בתחנת האוטובוס חייגה שוב ושוב למספר שנתן לה הבחור, עמו סיכמה שיעמוד בתור במקומה החל בשש בבוקר. הגעתו של האוטובוס הפתיע אותה באמצע החיוג. מגלי מיהרה לעלות ולהתיישב במושב הפנוי הראשון שצדו עיניה.

לאחר רגע של היסוס הכניסה את הטלפון הנייד לתיקה. ממילא איש לא השיב מעבר לקו. חשש התגנב ללבה. ייתכן שהנער התקשה לקום בבוקר, וכדרכם של נערים אין הוא שומע את הצלצולים החוזרים ונשנים. ואולי הוא התייאש והחליט לעזוב את מקומו בתור ולוותר על הסכום שהבטיחה לשלם לו, ככלות הכול היא איחרה לפגישה עמו כבר למעלה משעה. ואולי היתה אי־הבנה?

קו האוטובוס מספר מאה חמישים ושתיים חצה את רחוב גנרל דוֹמִינְגוֹ פֵּרוֹן והחל להקיף את חצי המעגל שמאחורי הַקָסָה רוֹסָדָה, הבית הוורוד, משכן נשיאי ארגנטינה. בעוד תחנה או שתיים — כך אמרו לה — עליה לרדת.

מגלי חצתה את הרחוב והלכה לכיוון נהר הריוֹ דֶה לָה פְּלָטָה, שלחופיו שוכנת בואנוס איירס. הרחובות היו ריקים מאדם, והיא האיצה את צעדיה. היטב ידעה שאם לא תצליח להתקבל באותו יום בסניף המרכזי של המשטרה הפדרלית, כדי להנפיק דרכון חדש במקום זה שנגנב, קלושים יהיו סיכוייה לטוס לקונגרס המיוחל במדריד. היא הצטערה שקבעה עם הבחור. היה עליה להשכים קום ולעמוד בתור בעצמה, גם אם זה אומר להיות שם מהשעה שש בבוקר, כפי שמומלץ בפרסומים הרשמיים. הו! הפרסומים הרשמיים! הרשויות השונות! לפני כשבועיים הנפיקו לה סוף־סוף תעודת זהות חדשה, כי הקודמת נגנבה יחד עם הדרכון. רשות אחת לתעודות זהות, רשות אחרת לדרכונים? השאלה לא עלתה כלל על דעתה. יש דברים שלמדה וחוותה על בשרה ולכן לדידה שאלות, מקומן רק במחקריה האקדמיים.

אך החלה להתקרב למבנה של הסניף המרכזי של המשטרה הפדרלית שברחוב אָסוֹפַּרְדוֹ, וכבר הבחינה בתור הארוך שהשתרך לאורך מאות מטרים.

"אני," אמר לה הבחור, "אלבש חולצה אדומה ואחבוש כובע אדום."

"אני אכרוך צעיף כחול סביב הצוואר ואלבש עליונית לבנה," סיכמה עמו מגלי. היא החלה ללכת נגד הכיוון של התור, נועצת עיניים בכל כתם אדום שנקרה בדרכה. הנה חולצה אדומה ללא כובע תואם, והנה כובע אדום ללא חולצה. בשלב זה לא הבחינה מגלי בין גבר לאישה, בין צעיר למבוגר. רק כתמים אדומים נראו פה ושם, אדישים לצעיפה הכחול ולעליונית הלבנה.

משהגיעה לסוף התור, שקלה לרגע קט לעמוד ולהצטרף לממתינים, אך עקשנותה כפתה עליה לבדוק שוב. אולי בכל זאת הנער עומד כמוסכם, אך הוסתר לרגע מעיניה מסיבה כלשהי. באותו רגע נלכד מבטה במבטו של צעיר שזה עתה הגיע. ללא היסוס פנתה אליו ושאלה אותו אם יהיה מוכן לשמור לה מקום לידו.

"בשמחה!" אמר הצעיר בטבעיות.

מדי פעם החל התור לנוע שניים־שלושה מטרים קדימה. אי־שקט מוכר הציף אותה. אם הבחור אכן הגיע כמוסכם, הוא ודאי כבר נמצא סמוך לכניסה. ומה יעשה אז? סביר שילך לדרכו בעודו מקלל ללא הרף אותה ואת "הַפּוּטָה מַדְרֶה קֶה לָה פָּרִיוֹ".1

1 ספרדית: האמא הזונה שילדה אותך.

מששבה על עקבותיה נתקל מבטה בעיניים אחרות, לאו דווקא אלה של לובשי הבגדים האדומים, כי אם של אנשים שהורגלו לעמוד שעות בגשם ובחום, ברוח ובקור בתורים אינסופיים בהמתנה לתעודה מזהה. אותו דבר מה נשקף מהמבטים כולם, מָשָׁל היו צלילים הבוקעים מכלים שונים אך מנגנים יחדיו אותה מנגינה. מגלי זיהתה את המנגינה שסחפה גם אותה: ההשלמה.

ממרחק מה זיהתה מיד את הצעיר שממנו ביקשה לשמור לה מקום לידו. אחריו השתרכו עוד כשלושים איש. משראה אותה, זז מעט הצדה והיא נעמדה לצדו. לא עלה כלל על דעתה להודות לו, ולא עלה כלל על דעתו שהיה עליה לעשות כן. שתיקתם הנינוחה עמדה בניגוד מוחלט להמולה מסביב. שיחות ערות התנהלו בקבוצות קטנות של ארבעה או שישה אנשים כל אחת, תוך כדי הקפדה על שמירת צורתו של התור. בקבוצה סמוכה להם התנהל דיון על הפרסומים בדבר חמישה מיליון וחצי עניים חדשים ומיליון משפחות שאינן מסוגלות לשלם את חשבונות החשמל שלהן.

"מה הפלא ששישה מתוך עשרה צעירים הצהירו שיהיו מוכנים להגר לארץ אחרת? לפחות הנוער שלנו לא טיפש," אמרה אישה כבת ארבעים תוך כדי הנפת ידיה באוויר, כמוכיחה בשער.

גבר כבן חמישים, שעמד מאחוריהם, החליק שוב ושוב קווצת שיער שנמתחה לכיוון המצח, בניסיון שווא להסתיר קרחת שהלכה ופשטה, וציין: "לפחות אנחנו יכולים להיות גאים שניצחנו במונדיאל לעיוורים."

"כן, כן," ענה מישהו לידו, חנוט בחליפה אפורה ועניבה בעלת פסים אדומים מעל חולצה לבנה מכותנה שלא גוהצה כראוי. "הכדורגל! תמיד הכדורגל! ב-78' הסתנוורנו כשהנפנו את הגביע של המונדיאל! כל כך הסתנוורנו שכבר לא ראינו את הזוועות של החוּנְטָה הצבאית! ועכשיו די לנו בקבוצה של עיוורים כדי לשפוך אור על העיוורון שלנו?"

מדי פעם התקדם התור מטרים ספורים. מגלי הסירה את הצעיף, שעדיין היה כרוך סביב צווארה, ופשטה את העליונית.

"אני מיד חוזר," אמר לה הבחור. היא הנהנה קלות. בשובו הושיט לה כוס פלסטיק ומזג לה מים קרים מתוך הבקבוק שהביא עמו, והיא הודתה לו בחיוך.

הוא רק כחכח בגרונו ולבסוף אמר, "איזה חום!"

וכך, בין חיוך נבוך לשתיקות נינוחות ואמירות סתמיות חלפה למעלה משעה. ואז אמרה לו: "יש לנו עוד שעתיים לפחות עד שנתקרב לפתח הכניסה. מה אתה אומר, נוותר?"

הוא אימץ אל קרבו את תחושת הקרבה שהשתמעה מפנייתה אליו, כאילו עליהם לקבל יחדיו החלטה אם להמשיך לעמוד בתור.

"את לא מתכוונת ברצינות, נכון?" אמר ושלח אליה מבט. ארשת של תמיהה הצטיירה על פניה כשזיהתה משהו מוכר באותו מבט מתחמק שנשכח עם הזמן, אך היא התעשתה במהירות, ותוך כדי פרץ עדין של צחוק ערב ענתה: "ודאי שלא!" וידה נגעה קלות בזרועו. "אני ממש חייבת לחדש את הדרכון שלי! בחודש הבא אני טסה למדריד לכנס חשוב."

"לא נזכרת קצת מאוחר? את יודעת שהדרכונים יהיו מוכנים רק בעוד חודש? בתנאי כמובן שנצליח להיכנס היום!"

"האמת היא שכן, ואני מקווה שהכול יהיה בסדר. ואתה? גם אצלך זה דחוף?"

"גם אני חושב לנסוע לאירופה, לפריז ליתר דיוק, אבל אני עוד לא יודע מתי אסע." ולא הוסיף כי הוא מתגעגע לאָלִיסִיָה, חברתו, שנסעה לשם. מערכת היחסים שלך עם אליסיה אינה מעניינו של איש, חשב, אף שכמעט התפתה לספר למגלי שהסיכוי שיטוס קלוש ביותר, שכן אליסיה והוא החליטו לנתק את הקשר הזוגי ביניהם עד שתשוב לארגנטינה, ואז להחליט לגבי עתידם המשותף.

"פריז! איזה יופי! ולמה דווקא פריז? הרי אם כבר נוסעים מכאן, מ'התחת של העולם', כפי שאתם הצעירים אומרים, הרי שכבר מנצלים את זה בשביל לטייל בכמה מקומות, לא?"

הבחור השתהה רגע והתבונן בה. היתה בה שובבות ילדותית מופגנת שלא תאמה את סגנון לבושה המוקפד ואת קולה הסמכותי, לא כל שכן את שערות השיבה שבלטו פה ושם בין תלתליה.

"אתה לא חייב לענות על כל שאלה שאדם זר שואל אותך!" אמרה מגלי, מששמה לב כי הביכה אותו, ושוב נגעה קלות בזרועו. וכדי לשנות נושא אמרה, "הנסיעה לכנס במדריד קשורה לעבודה שלי באוניברסיטה, באוּבָּא.2 אני מרצה לספרות עממית."

2 U.B.A — אוניברסיטת בואנוס איירס.

"אה!" אמר הצעיר. "ובשביל מה הכנס? מה עושים שם?"

"דנים בכל מיני נושאים שקשורים לספרות עממית, אבל... לא כדאי שאתחיל להרצות לך על זה עכשיו."

הוא חייך במבוכה והיא סיפרה לו על האפשרות להשיג דרכון ישראלי, אילו רק רצתה.

ולפתע הוא אמר לה: "יש לי סבתא בישראל."

"מה, באמת? אתה יהודי?"

"לא בדיוק, זה סיפור מסובך."

"לא תספר לי אותו? הרי בזה מתמקד המחקר שלי באוניברסיטה, בסיפורים אישיים."

הוא חייך במבוכה ואמר, "לפני רגע אמרת לי שאני לא חייב לענות על כל שאלה!"

ומגלי הוסיפה, "אם כבר תסיים את המשפט: 'שאדם זר שואל אותך'!"

שניהם פרצו בצחוק.

השמועה שיכניסו אנשים למבנה רק עד שתים־עשרה בצהריים, כמו התיכה את התור הרדום שהחל להיסדק. מבעד לבקיעים ניתן היה להבחין במקצת בתנועותיו הגועשות והרועמות, כמו היתה בתוכו לבה העומדת לפרוץ אל פני השטח. יש אשר החלו לחשב את סיכוייהם להיכנס למבנה לפני סגירת הדלתות, ויש אשר נתנו דרור להתמרמרותם: הדליקו סיגריה, המטירו ביקורת על המוסדות ועל הממשלה. עם זאת, רק בודדים התייאשו ועזבו. ולאחר זמן מה התסיסה שככה ומבט ההשלמה שב להשתקף מעיני האנשים.

לרגע קט שקלה מגלי לוותר אף היא ולהשתמש בדרכון הישראלי. ייתכן, חשבה, שהוא עדיין קבור במעמקי אחת הקופסאות מימי נעוריה, או שאין הוא מצוי בידהּ כלל. כך או כך, ההליך לחידושו יהיה קצר יותר לאין שיעור מאשר ההמתנה מורטת העצבים של שלושים ימי עבודה לקבלת הדרכון הארגנטינאי. היא זכרה שלפני כמה חודשים הנפיקו לקולגה מסגל האוניברסיטה דרכון חדש בתוך שעה־שעתיים במחלקה הקונסולרית של שגרירות ישראל. בכל אופן, זאת היתה השמועה שעברה מפה לאוזן במסדרונות המחלקה, מהולה בתערובת של קנאה, התפעלות והערות עוקצניות בדבר האזרחות הכפולה ממנה נהנים מְתי מעט. מגלי המשיכה אז בקריאת העיתון בקפטריה, משימה עצמה כלא שומעת, או לפחות כמי שהדבר לא נוגע לה כלל.

היא בּיכְּרָה לא לנצל אפשרות זו. מאז שקשרה את חייה עם סֶרְחִיו לפני עשרים ושמונה שנים והחליטה להישאר בארגנטינה, הפרק של חייה בישראל הלך ונמחק.