אהבה במשפט

"וַיַּעֲשׂוּ אֶת־צִיץ נֵזֶר־הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר;
וַיִּכְתְּבוּ עָלָיו, מִכְתַּב פִּתּוּחֵי חוֹתָם--קֹדֶשׁ, לַיהוָה."

[שמות לט, ל]

בשפתותיו עבר רעד, אבל הוא לא עצר ולא נמלך בדעתו. "ובגלל זה..." פסק, "אני חושב שאנחנו צריכים להיפרד."

ואותם ברושים ירוקים — שפילחו בוקר־בוקר רקיע כחול כשהם מתעלסים בין גזעיהם; אותם ברושים צפופים שהסתירו אותם בצוהרי היום בעודם שותים זה את זה בתאווה; אותם ברושים זקופים שניצבו ערב־ערב כחומת מבצר, שהגנה על אהבת נעוריהם אשר הולידה סודות בני נצח — התעצבו ברגע ההוא בדיוק.

לחייה לא הומלחו מדמעות, והיא לא נפלה כנועה על הארץ. היא הביטה בו במבע חתום, והוא התקשה לפרש את מה ששידרו לו עיניה. מכיס חצאיתה, הלבנה־השקופה, היא הוציאה מעטפה חתומה שהוכנה לרגע הזה בדיוק. בלי להסיר ממנו את מבטה, הנעוץ בעיניו הכחולות, היא הושיטה לו את המכתב, שאותו שכתבה תריסר פעמים וקראה יותר מכפי שתוכל לספור. הוא אחז במעטפה ובעיניו השובות שאל מה פשרה, אולם היא לא אמרה דבר ורק החלה להתרחק ממנו. והוא הביט בה, במלודי גבע, צועדת אל שער הקיבוץ הצהוב־המחליד. השומר בבודקה המצומק בכניסה, שישב משועמם וחסר מעש, בירך אותה לשלום והיא נעלמה בין בתי הקיבוץ הישנים. הוא נותר שם עומד לבדו בין ברושים ירוקים, תחת השמיים הכחולים.

לאחר רגע קצר התיישב בצילו של הברוש השלישי והשעין את גבו על הגזע הזקן. הוא פתח את המעטפה וקרא — מהחל ועד כלה — את המילים שנכתבו בכתב ידה:

 

 

הוא קיפל את המכתב באותה זהירות שבה פתח אותו. צל הברוש השלישי בכניסה לקיבוץ נפל על גבו. הוא הביט בשעון: שמונה באוקטובר, עשר ושלושים בדיוק.