בקול ליבי 3
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בקול ליבי 3
מכר
מאות
עותקים
בקול ליבי 3
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בקול ליבי 3

4.4 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

תקציר

"עדיף לחיות בכאב ושיברון לב שמגיע בעקבות המעשה הנכון מאשר לחיות באושר מזויף שבא בעקבות שקר ובגידה."

מרטין:
מהרגע הראשון שקייט נכנסה לחיי, כל מה שהיא עושה באופן כללי זה להוציא אותי מדעתי בכל דרך אפשרית.
השילוב של הפה החצוף שלה עם המבט היוקד הזה שחודר מתחת לעורי לא משאיר לי סיכוי מולה.
לפני שתים עשרה שנים נולדה לנו תינוקת יפהפייה, שדומה שתי טיפות מים לקייט... 
כן, כן... תרתי משמע. 
אם אשתי הנועזת לא הרגה אותי עד עכשיו, אני מניח שהילדה הזו תעשה את העבודה בצורה מושלמת. 
קייט:
שלוש עשרה שנים חלפו כמו חלום מאז שנישאתי למרטין, ועדיין מפתיע אותי בכל פעם מחדש שהוא מאיים להרוג, תרתי משמע, את כל מי שרק מניח את עיניו עליי.
עד כמה שהקנאה שלו כלפיי מחמיאה לי, רוב הזמן היא פשוט בלתי נסבלת ולמרות זאת, 
מרטין הוא הסיבה לכך שאני נושמת בכל יום ובכל לילה.
המתנות הכי גדולות שהענקנו זה לזה הם הילדים המדהימים שלנו, איימי ובן.
גם היום הוא לא מפסיק לטעון שהוא לא חושב שהוא יודע הכול אלא יודע הכול. נקודה.
האומנם?
את החיים הפסטורליים של משפחת סטון הזוהרת קוטע אירוע מטלטל שמרסק באחת את התמימות שאפפה אותם ומשנה את כללי המשחק. 
ברגע אחד הם מבינים שהם לא חסינים מפני הרוע והאכזריות שיש בעולם.
הם מנסים לחזור לשגרת חיים נורמלית עד שאחד מבני המשפחה נדרש לחצות קו אדום. 
כמה רחוק תהיו מוכנים ללכת כדי לשמור על שלד בארון?

"בקול ליבי 3" הוא החלק השלישי בטרילוגיית "בקול ליבי" שכתבה אידית יעקב, מנהלת כספים, נשואה ואימא לשני בנים וחרדון. 

פרק ראשון

פרולוג
מרטין

מאז שקייט נכנסה לחיי, כל מה שהיא עושה באופן כללי זה להוציא אותי מדעתי ולהטריף את כל חושיי. השילוב של הפה החצוף שלה עם המבט היוקד הזה שחודר מתחת לעורי לא משאיר לי סיכוי להינצל. ברגע שהיא נעמדה זקופה מולי עם ערמת הדפים בידיה, כחכחה בגרונה נואשת לשדר ביטחון והציגה את עצמה בפניי בבוקר ההוא בחדר הישיבות אצל רוני, ידעתי שאבוד לי. תת המודע שלי צעק 'פאק!' במלוא גרונו והרעיד את מוחי בשנייה שעיניי סרקו אותה מכף רגל ועד ראש, והוא לא טעה.
המכנסיים המחויטים שלבשה הדגישו כל קימור בגופה, חולצתה הלבנה לא הצליחה להסתיר את הנשימות המהירות שנשמה מרגע שנעמדה מולי, וברגע שמבטינו הצטלבו טבעתי בתוך התכלת של עיניה. מגע כף ידה בידי העביר חמימות לא מוסברת בגופי וגרם לפי להתייבש, דבר שלא קרה לי לפני כן וזה הפחיד אותי בטירוף, וככל שניסיתי להילחם בזה ולהתכחש למה שהיא גורמת לי להרגיש כך כישלוני היה חרוץ יותר.
ככל שההתנהגות שלי כלפיה הייתה מגעילה יותר כך היא נלחמה בי חזק יותר, ככל שהתנשאתי מעליה כך היא התנשאה מעליי בחזרה, ככל שגרמתי לה לשנוא אותי כך היא גרמה לי להתאהב בה ולרצות אותה רק לעצמי. היא הראשונה והיחידה שהעזה לומר לי בפנים את כל מה שהיא חושבת ללא פילטרים, הראשונה שלא הסתנוורה מהעושר ומהמעמד שלי, הראשונה ששמה מולי מראה ובכך גרמה לי לראות איך אני נראה באמת בעיני אחרים ולא פחדה לשאת בתוצאות. התעוזה והיושרה שלה הרשימו אותי בכל פעם מחדש, עמוק בתוך הלב ידעתי שאיתה אני רוצה לחיות ושרק איתה יש לי סיכוי להיות אדם טוב יותר.
בכל פעם שאני שומע את השיר של אדל אני נזכר באותו ערב שבו ניסינו לבשל פסטה יחד, אני עוצם את עיניי ונזכר איך פיזזה לצלילי השיר אצלי במטבח כשהמערוך שבידה מדמה מיקרופון. לא אשכח כמה נלחמתי בעצמי באותו ערב שלא להצמיד את גופה הסקסי לקיר ולבעול כל חלק ממנו, ואז אני נזכר בנשיקה שהדליקה אלף מדורות בתוכי שלא כובו באותו ערב, כי היא פשוט נטשה אותי בלי לחשוב פעמיים כשחשבה שכל מה שמעניין אותי הוא לנצל ולזרוק אותה מייד לאחר מכן, דבר שהיה מאוד אופייני לי באותו זמן, ואולי בתת המודע שלי זה מה שבאמת תכננתי לעשות. אולי קיוויתי שאחרי שאספק את יצריי אאבד בה עניין ואמשיך הלאה עם הרגליי המגונים. לצד ההלם והפגיעה הקשה באגו הרגשתי הערצה סמויה לבחורה הזו, שעד כמה שהיא נראית מתוקה ושברירית, לא מהססת לשלוף את ציפורניה כשהיא מזהה איום.
מרגע שנכנסה לחיי ולמיטתי הייתי בטוח שלא אשרוד את האישה הזו, הייתי בטוח שלא אזכה לחגוג את יום הולדתי הארבעים, שהלב שלי לא יעמוד בכל האתגרים שהיא מציבה לו ובריגושים שהיא גורמת לו לחוות. בכל פעם שהיא פותחת את הפה היפה שלה ושרה היא מצליחה להמיס אותי ואת כל מי שסביבה וגורמת לי להתגאות שהיא שלי ורק שלי.
היא מוציאה אותי מדעתי רוב הזמן, אבל אני פאקינג מת על זה.
למרות כל זאת, לפני שנתיים חגגתי את יום הולדתי הארבעים כשאני חי ובועט במסיבת הפתעה שקייט תכננה עבורי, מוקף בכל האנשים שאמורים לאהוב ולסבול אותי.
כן. זה בהחלט לא קל לאהוב אותי, אני לא טיפוס מתמסר ובטח לא עושה חיים קלים לאף אחד.
היחידים שבאמת זכו בלב שלי הם קייט והילדים. איימי, שבקרוב תחגוג את יום הולדתה השנים עשר, ובן השובב שחגג לא מכבר את יום הולדתו השמיני. את איימי קיבלתי כמתנת יום הולדת. לעולם לא אשכח את אותו היום שקייט חיכתה לי במשרד בלבוש מינימליסטי, הרבה גוף חשוף היה שם ומעט מאוד תחרה שחורה, היא הגישה לי את חפיסת הגלולות כמתנת יום הולדת, ואני זוכר שלקח לי רגע לקלוט מה זה אומר בעצם.
לעולם לא אשכח איך הלב שלי רטט באותו רגע, את דמעות האושר שמילאו את עיניי כשהבנתי שהיא מוכנה ורוצה להביא איתי ילד לעולם אחרי ההפלה הכואבת שחוותה בעקבות תאונת הדרכים שיזמה ליסה. הבנתי עד כמה האובדן הזה צילק אותה ולכן לא לחצתי עליה אלא פשוט חיכיתי בסבלנות לרגע שתהיה מוכנה לנסות שוב.
אני לא יודע לומר בוודאות באיזו מהפעמים באותו חודש היא נקלטה להיריון אבל אני יודע שהשקענו את כל מרצנו בדבר הזה וזה הצליח. נולדה לנו תינוקת יפהפייה, שדומה שתי טיפות מים לאימא שלה. כן, כן... תרתי משמע. אם אימא שלה לא הרגה אותי עד עכשיו, אני מניח שהילדה הזו תעשה את העבודה מצוין.
את בן לא תכננו, הוא הגיע בזכות וירוס קשה של הקאות שפגע ביעילות של הגלולות. הוא להבדיל מאחותו ילד נוח יחסית, שובב אומנם אבל פחות עקשן ומרדן מאחותו. הוא דומה לי במראה החיצוני בלבד, את האופי אין לי מושג ממי ירש, שום דבר באופי שלו לא מזכיר אותי או את אימא שלו בשום צורה.
אחרי שהילדים נולדו ניסיתי לשכנע את קייט לעבור לבית גדול ומאובזר יותר אך היא סירבה בכל תוקף בטענה שבדירת הפנטהאוז היא חוותה רגעים יפים ומשמעותיים ולכן היא לא מעוניינת להשאיר אותם מאחור, וחוץ מזה שהדירה מספיק גדולה ומרווחת גם בשביל עוד חמישה ילדים.
אז אין לנו בית עם בריכה וגינה רחבת ידיים אבל יש לנו שמחה ואושר בשפע וזה שווה יותר מהכול.

עוד על הספר

בקול ליבי 3 אידית יעקב
פרולוג
מרטין

מאז שקייט נכנסה לחיי, כל מה שהיא עושה באופן כללי זה להוציא אותי מדעתי ולהטריף את כל חושיי. השילוב של הפה החצוף שלה עם המבט היוקד הזה שחודר מתחת לעורי לא משאיר לי סיכוי להינצל. ברגע שהיא נעמדה זקופה מולי עם ערמת הדפים בידיה, כחכחה בגרונה נואשת לשדר ביטחון והציגה את עצמה בפניי בבוקר ההוא בחדר הישיבות אצל רוני, ידעתי שאבוד לי. תת המודע שלי צעק 'פאק!' במלוא גרונו והרעיד את מוחי בשנייה שעיניי סרקו אותה מכף רגל ועד ראש, והוא לא טעה.
המכנסיים המחויטים שלבשה הדגישו כל קימור בגופה, חולצתה הלבנה לא הצליחה להסתיר את הנשימות המהירות שנשמה מרגע שנעמדה מולי, וברגע שמבטינו הצטלבו טבעתי בתוך התכלת של עיניה. מגע כף ידה בידי העביר חמימות לא מוסברת בגופי וגרם לפי להתייבש, דבר שלא קרה לי לפני כן וזה הפחיד אותי בטירוף, וככל שניסיתי להילחם בזה ולהתכחש למה שהיא גורמת לי להרגיש כך כישלוני היה חרוץ יותר.
ככל שההתנהגות שלי כלפיה הייתה מגעילה יותר כך היא נלחמה בי חזק יותר, ככל שהתנשאתי מעליה כך היא התנשאה מעליי בחזרה, ככל שגרמתי לה לשנוא אותי כך היא גרמה לי להתאהב בה ולרצות אותה רק לעצמי. היא הראשונה והיחידה שהעזה לומר לי בפנים את כל מה שהיא חושבת ללא פילטרים, הראשונה שלא הסתנוורה מהעושר ומהמעמד שלי, הראשונה ששמה מולי מראה ובכך גרמה לי לראות איך אני נראה באמת בעיני אחרים ולא פחדה לשאת בתוצאות. התעוזה והיושרה שלה הרשימו אותי בכל פעם מחדש, עמוק בתוך הלב ידעתי שאיתה אני רוצה לחיות ושרק איתה יש לי סיכוי להיות אדם טוב יותר.
בכל פעם שאני שומע את השיר של אדל אני נזכר באותו ערב שבו ניסינו לבשל פסטה יחד, אני עוצם את עיניי ונזכר איך פיזזה לצלילי השיר אצלי במטבח כשהמערוך שבידה מדמה מיקרופון. לא אשכח כמה נלחמתי בעצמי באותו ערב שלא להצמיד את גופה הסקסי לקיר ולבעול כל חלק ממנו, ואז אני נזכר בנשיקה שהדליקה אלף מדורות בתוכי שלא כובו באותו ערב, כי היא פשוט נטשה אותי בלי לחשוב פעמיים כשחשבה שכל מה שמעניין אותי הוא לנצל ולזרוק אותה מייד לאחר מכן, דבר שהיה מאוד אופייני לי באותו זמן, ואולי בתת המודע שלי זה מה שבאמת תכננתי לעשות. אולי קיוויתי שאחרי שאספק את יצריי אאבד בה עניין ואמשיך הלאה עם הרגליי המגונים. לצד ההלם והפגיעה הקשה באגו הרגשתי הערצה סמויה לבחורה הזו, שעד כמה שהיא נראית מתוקה ושברירית, לא מהססת לשלוף את ציפורניה כשהיא מזהה איום.
מרגע שנכנסה לחיי ולמיטתי הייתי בטוח שלא אשרוד את האישה הזו, הייתי בטוח שלא אזכה לחגוג את יום הולדתי הארבעים, שהלב שלי לא יעמוד בכל האתגרים שהיא מציבה לו ובריגושים שהיא גורמת לו לחוות. בכל פעם שהיא פותחת את הפה היפה שלה ושרה היא מצליחה להמיס אותי ואת כל מי שסביבה וגורמת לי להתגאות שהיא שלי ורק שלי.
היא מוציאה אותי מדעתי רוב הזמן, אבל אני פאקינג מת על זה.
למרות כל זאת, לפני שנתיים חגגתי את יום הולדתי הארבעים כשאני חי ובועט במסיבת הפתעה שקייט תכננה עבורי, מוקף בכל האנשים שאמורים לאהוב ולסבול אותי.
כן. זה בהחלט לא קל לאהוב אותי, אני לא טיפוס מתמסר ובטח לא עושה חיים קלים לאף אחד.
היחידים שבאמת זכו בלב שלי הם קייט והילדים. איימי, שבקרוב תחגוג את יום הולדתה השנים עשר, ובן השובב שחגג לא מכבר את יום הולדתו השמיני. את איימי קיבלתי כמתנת יום הולדת. לעולם לא אשכח את אותו היום שקייט חיכתה לי במשרד בלבוש מינימליסטי, הרבה גוף חשוף היה שם ומעט מאוד תחרה שחורה, היא הגישה לי את חפיסת הגלולות כמתנת יום הולדת, ואני זוכר שלקח לי רגע לקלוט מה זה אומר בעצם.
לעולם לא אשכח איך הלב שלי רטט באותו רגע, את דמעות האושר שמילאו את עיניי כשהבנתי שהיא מוכנה ורוצה להביא איתי ילד לעולם אחרי ההפלה הכואבת שחוותה בעקבות תאונת הדרכים שיזמה ליסה. הבנתי עד כמה האובדן הזה צילק אותה ולכן לא לחצתי עליה אלא פשוט חיכיתי בסבלנות לרגע שתהיה מוכנה לנסות שוב.
אני לא יודע לומר בוודאות באיזו מהפעמים באותו חודש היא נקלטה להיריון אבל אני יודע שהשקענו את כל מרצנו בדבר הזה וזה הצליח. נולדה לנו תינוקת יפהפייה, שדומה שתי טיפות מים לאימא שלה. כן, כן... תרתי משמע. אם אימא שלה לא הרגה אותי עד עכשיו, אני מניח שהילדה הזו תעשה את העבודה מצוין.
את בן לא תכננו, הוא הגיע בזכות וירוס קשה של הקאות שפגע ביעילות של הגלולות. הוא להבדיל מאחותו ילד נוח יחסית, שובב אומנם אבל פחות עקשן ומרדן מאחותו. הוא דומה לי במראה החיצוני בלבד, את האופי אין לי מושג ממי ירש, שום דבר באופי שלו לא מזכיר אותי או את אימא שלו בשום צורה.
אחרי שהילדים נולדו ניסיתי לשכנע את קייט לעבור לבית גדול ומאובזר יותר אך היא סירבה בכל תוקף בטענה שבדירת הפנטהאוז היא חוותה רגעים יפים ומשמעותיים ולכן היא לא מעוניינת להשאיר אותם מאחור, וחוץ מזה שהדירה מספיק גדולה ומרווחת גם בשביל עוד חמישה ילדים.
אז אין לנו בית עם בריכה וגינה רחבת ידיים אבל יש לנו שמחה ואושר בשפע וזה שווה יותר מהכול.